תובנות מחקר התנ"ך, התלמוד ומחשבת ישראל – מעולם הישיבה והאקדמיה כאחד – נמסכות יחד לעיון בינתחומי מקורי. עם מעבר לומדי הדף היומי למסכת חגיגה
לפני ה' יראה
עיונים במסכת חגיגה
אביה הכהן
משלבים – בוגרי ישיבת עין צורים, תשע"ד, 198 עמ'
מסממני לימוד התורה בזמננו הוא הלימוד הבין־תחומי. המפגש בין תחומים שונים פותח זוויות ראייה חדשות על המקורות ומהווה מקור ליצירה חדשה. לפני דור, בתי מדרש עסקו כמעט באופן בלעדי בלימוד הגמרא. מאז, בתי מדרש רבים עברו תהליך בן שני שלבים. בשלב הראשון סדר היום הפך להיות מגוון יותר ונוספו יחידות זמן שבהן לומדים גם תנ“ך ומחשבה. שינוי זה אפשר את השלב הבא, שבו מכילים את מגוון התחומים בלימוד אחד. הלימוד בנושא מסוים מכיל גם את השלבים הטרומיים לתלמוד הבבלי, בעיקר המקרא וספרות התנאים, ובנוסף בוחנים את הנושא מזוויות רעיוניות שדורשות עיסוק במקורות לא הלכתיים.
בעולם האקדמי, הלימוד הבין תחומי, בתחומי היהדות, מתפתח בשני מעגלים. במעגל הראשון במפגש שבין חוגים שונים של לימודי יהדות: תנ“ך, תלמוד, מחשבת ישראל ותולדות עם ישראל, ואילו במעגל השני במפגש בין לימודי יהדות לבין תחומים כלליים יותר, דוגמת חקר הדתות, אנתרופולוגיה וספרות. כמדומני, התהליך הזה התחיל בחו“ל והושפע מהגישה שם, שבה מקדימים בתהליך הלימודי השכלה רחבה (liberal arts) להתמקצעות בתחום מסוים. המתחים שבין האסכולה הישנה לחדשה מהווים ציר מרכזי בסרט “הערת שוליים“ המספר על מערכת היחסים המורכבת שבין אב ובנו, ששניהם פרופסורים בחוג לתלמוד של האוניברסיטה העברית.
סוג נוסף של חיבור הוא ההפריה שבין בית המדרש לעולם האקדמי. תפיסה העוסקת בהבדל שבין בית המדרש לאקדמיה, וממילא מבחינה במשמעות ההפריה ביניהם, הוצגה על ידי הרב שג“ר בספרו “בתורתו יהגה“ (בעיקר עמ‘ 160–167). לטענתו, המחקר ניגש למקורות מתוך ניכור. מטרת הניכור היא לנתק בין העולם האישי של הפרשן לבין הטקסט שהוא חוקר כדי שהפרשנות שלו תהא נטולת הנחות מקדימות ומטענים אישיים.
בהשפעת הפוסט מודרניזם, הרב שג“ר טוען שזאת אשליה כפולה. ראשית, משום שגם לחוקרים יש לא מעט הנחות מקדימות על אף שהם לא מודעים להן. שנית, לימוד שבא מתוך ניכור עלול להחמיץ את הבנת הדברים, ולהשאיר את הפרשן בחוץ. לא רק בית המדרש, הדוגל בפרשנות מבפנים, יכול להתאזן ולהיעזר בזווית פרשנית הבאה מבחוץ, אלא גם העולם האקדמי, החותר לאמת, יכול להתברך מפרשנות הבאה מבפנים.
שמחה ועבודה
בבינתחומיות ישנה גם סכנה. מטיבם של דברים, אדם מתמקצע בתחום מסוים. כאשר הוא מנסה לשלב מרכיבים מתחומים שאינו מכירם על בוריים, תמיד קיים החשש משטחיות ומכך ששימוש חלקי או מוטעה במתודות או במקורות יגרום לעיוותים. היכולת להצליח בשילוב בין תחומים תלויה ברמת ההיכרות המקצועית עם כל אחד מהם. ספרו של הרב אביה הכהן עומד בתנאים המחמירים האלו.
הספר עוסק במסכת חגיגה והוא מחולק לשניים. החלק הראשון עוסק במצות עלייה לרגל ובקרבנות שעולה הרגל מביא במהלך החג – קרבן ראייה, חגיגה ושמחה. החלק השני עוסק במעשה מרכבה, נושא העולה בפרק השני של המסכת.
הבשורה של הספר היא המרחב שמתוכו הוא בוחן את היסודות המופיעים במסכת. הרב אביה מראה חילוקי דעות במשנה ובתלמוד, המייצגים תפיסות שונות ששורשיהן מעוגנים כבר במקרא ובספרות בית שני, והוא ממשיך לעקוב אחרי השתלשלותם של יסודות אלו בספרות חז“ל ובתקופת הגאונים והראשונים ועד לעת החדשה.
דוגמה מובהקת לגישת המחבר היא יחסו למחלוקות שבין בית שמאי ובית הלל השזורות במסכת. כאן משלב המחבר יחד עיון במקרא, בעקבות ביקורת המקרא בשיטתו של הרב ברויאר, עם תלמוד ומחשבת ישראל. במשנה (חגיגה א, ב), בית שמאי ובית הלל חולקים האם בשלושת הרגלים על האדם להשקיע יותר בקרבן ראייה, שהוא קרבן עולה שמוקדש כליל לה‘ (בית שמאי), או בקרבן חגיגה שהוא קרבן שלמים ובו יש אכילה של האדם ודרכו מתבצע קיום מצוות השמחה בחג (בית הלל). לדעת הרב אביה, המחלוקת הזאת היא למעשה על מהות החג: “המוקד והמרכז של הרגל על פי בית הלל הם שמחת בני האדם, וכשבני אדם יושבים ושמחים אז גם קוב“ה חדי, ואילו לבית שמאי עבודת ה‘ עיקר, ושמחת בני האדם היא משנית“ (עמ‘ 30).
הכהן מקשר זאת למחלוקת נוספת בין הבתים: לדעת בית שמאי קדמה בריאת השמים לבריאת הארץ ואילו לבית הלל הארץ קדמה לשמים. משמעות הדבר היא: “המרכז והמוקד אליבא דבית שמאי הם השמים, דהיינו האלוהות, ואילו בית הלל מעמידים במרכז את הארץ, דהיינו את האדם“ (עמ‘ 30). מרכזיות האדם במשנת בית הלל נגזרת מהמשמעות המהותית שהם מעניקים ליסוד שאדם נברא בצלם אלוהים, כפי שעולה בסיפור באבות דרבי נתן (נוסח ב‘ פרק ל‘) שבו הלל מסביר שרחיצת הגוף היא מצווה משום שהאדם נברא בצלם אלוהים.
מתחים בין אסכולה ישנה לחדשה. מתוך "הערת שוליים"
צילום: רן מנדלסון
אלו ואלו
בתלמוד (עירובין יג ע“ב) מסופר על בת קול שהכריזה שביחס למחלוקות בית שמאי ובית הלל “אלו ואלו דברי אלוהים חיים“. להכהן יש שני חידושים ביחס לאמירה זו. ראשית הוא מסביר איך דברי שניהם אכן יכולים להיות דברי אלוהים חיים. המחלוקת ביניהם משקפת שתי תפיסות שקיימות כבר במקרא עצמו:
השורש של ההליכה אל בית ה‘ בספר שמות הוא הליכת עבד אל אדונו… בספר דברים… הדגש אינו על קרבנות, ואין ההליכה הליכת עבד אל אדוניו אלא הליכה של שמחה… (עמ‘ 42).
אחרי ניתוח הפסוקים הוא מסיק: “בית הלל, שמדגישים את שמחת האדם, ממשיכים את הקו הרוחני של ספר דברים; ובית שמאי ממשיכים את הקו הרוחני העומד ביסוד שאר פרשיות המועדות שבתורה“ (עמ‘ 43).
בנוסף, כאשר רואים כמה בסיסית ושורשית המחלוקת, ניתן להבין למה היא ממשיכה ללוות אותנו ולמעשה לא הוכרעה. הכהן מביא את דבריו של ר‘ יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו של הבעש“ט, שבספרו “תולדות יעקב יוסף“ עמד פעמים רבות על כך שיש קשר בין תורתו של הלל לתורת החסידות, ומאידך גיסא יש קשר בין תורת המתנגדים לתורתו של שמאי.
החידוש השני של הרב אביה ביחס לאמירה “אלו ואלו דברי אלוהים חיים“ הוא שאם אכן דברי שניהם הם דבר ה‘ העולה מהמקרא עצמו, טבעי לנסות להכיל את שניהם. ואכן, למרות ההכרעה כבית הלל יש דוגמאות של הכלה של שתי התפיסות יחד. למשל, במחלוקת שראינו על אודות בריאת העולם, אחרי שמובאים דעותיהם של בית שמאי ובית הלל מובאת דעת חכמים שמפשרת ביניהם:
תנו רבנן: בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ… בית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים… חכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו שנאמר אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו (יש‘ מח יג; בבלי חגיגה יב ע“א).
בעקבות דבריו של הרב אביה, אפשר לומר שהצורך להכיל את שתי הגישות הוא הסיבה לכך שההלכה היא כבית הלל, שנתנו מקום לדעה השנייה. וכפי שמנמק התלמוד: “וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובים היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא היו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן“ (עירובין יג ע“ב). כפי שהגדיר זאת אחד מחבריי, אילו הייתה הלכה כבית שמאי, לעולם לא היינו יודעים מה הייתה שיטת בית הלל.
סכנות וסיכויים
ברצוני להוסיף יישום בנוגע להוויה הדתית של זמננו בעקבות היסוד שמעלה אביה הכהן בחיפוש אחר האפשרות להכיל יחד את תפיסת בית שמאי ותפיסת בית הלל. אין ספק שהפנים של היהדות שהרב אביה מזהה עם “בית הלל“ זוכות בימינו לעדנה מחודשת.
חוויות האדם, ובייחוד השמחה והאהבה, הופכות להיות יותר ויותר מרכזיות בהוויה הדתית. המימרה בתלמוד “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד“ (ברכות ח ע“א) שיקפה הוויה דתית בגולה המתאימה לתפיסה של בית שמאי. החזרה לארץ ישראל מביאה לידי ראיית מקומו של האלוהים בכל מרחב החיים ובעיקר באדם, בעולמו הפנימי ובחווייתו.
בעיניי, צו הדור הוא שלא יהיה כאן מעבר בין שני היסודות אלא הכלה ומיזוג ביניהם. הדגש על חוויה ועל רוחניות לא בהכרח מביא לידי עבודת ה‘. לעתים קרובות החוויה האישית הופכת להיות המטרה ולא קרבת אלוהים. הניו אייג‘ למשל אכן שואב רבות ממקורות יהודיים, ובייחוד מהחסידות והקבלה, אולם יש הבדל בין רוחניות לקדושה.
שנית, הדגש על האדם והאלוהות שבתוכו עלול לגרום לכך שהחוויה האישית תהיה הקריטריון היחיד ללגיטימיות, וכתוצאה מכך אדם יבחר לעשות רק מה שהוא “מתחבר“ אליו. שלישית, העיסוק של האדם בעצמו יכול בקלות להביא לידי אגוצנטריות.
בתהילים נאמר “רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה‘“ (תהילים קיא, י). הדגש שניתן בזמננו על החוויה מחייב להוסיף כפרפראזה: ראשית חוויה יראת ה‘. אותה סכנה שאורבת לנו מן החכמה – ושהמשנה מזהירה אותנו מפניה: “כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו“ (אבות ג, יז) – יפה ונכונה גם ביחס לאדם שחוויותיו מרובות ממעשיו.
מזה שנים אני פותח את היום עם תלמידיי בציון התאריך של אותו היום ומיד לאחר מכן באמירת הפסוק “זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה‘ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ“ (תהלים קיח, כד). אחרי ההבנה שצריך לחבר את החוויה עם היראה והדקדוק בהלכה, אנחנו מקדימים לפסוק על השמחה את הפסוק בספר קהלת: “סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלוֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יג).
הרב יעקב נגן הוא ר"מ בישיבת ההסדר עתניאל. ספרו "להתעורר ליום חדש" יצא לאחרונה לאור בהוצאת מגיד
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014
![הראשון שהציב את רגלו על אדמת אמריקה היה קונברסו, יהודי אנוס. קולומבוס, הדפס משנת 1893 ]](http://shabbatmakor.files.wordpress.com/2014/10/columbus_taking_possession.jpg?w=604&h=457)
