גיליון 898

מפרשי הלבן אל האופל

לשיר בשפת הכוכבים

על יצירת לאה גולדברג

זיוה שמיר, הקיבוץ המאוחד וספרא, 302 עמ'

לפעמים כותר הוא מלכודת דבש. "לשיר בשפת הכוכבים", מפתה אותנו במתק שׂפה כותר ספרה של זיוה שמיר על יצירת לאה גולדברג. ואנו מתמרקים לקראת התמוגגות על המשוררת הקסומה, המאוהבת הנכזבת, חשוכת הילדים המלנכולית. והנה בום. הרומנטיקה והמלנכוליה מקבלות הפעם תפקידי משנה. לפנינו גולדברג על שלל פניה, ובתוכם היותה אדם פוליטי ששיחק לידי משטר רצחני. גם "שפת הכוכבים" המלבבת, מתוך "שיר ההפלגה", נחשפת בהקשרה האידאולוגי: בשיר זה, התואם את מסרי התעמולה של הקרמלין בתקופת פרסומו, המלחים דוברים בשפת הכוכבים כי הם מוותרים על לשונותיהם הלאומיות.

גולדברג מתגלה כמשוררת של הסתרה והסוואה. שיריה נותנים למכאובי חייה "ביטוי מרוכך, לאחר שעברו תהליכי הדחקה ורזיגנציה". אלה הם מכאובי העקרות־מרצון, הרווקות־שבכל־העולמות, האבל ותחושת האשמה על השארת אביה חולה הנפש בגולה ומות אחיה הקטן בילדות. אך באותו אופן, בפרקים אחרים בספר, מוסר המסווה המתוחכם מהסתייגותה של המשוררת מההוויה הציונית ומנהיית לבה האוטופיסטית אחר דחליל השלום והשוויון של ברית המועצות.

הראיות ששמיר מוצאת ביצירות המשוררת, בעיקר ביצירות לילדים דווקא (כמיטב המסורת המחקרית של שמיר), אולי אינן חד־משמעיות, אך כוחן בריבוין ובראייה ההקשרית הרחבה (שאף היא הספציאליטה של שמיר). "דירה להשכיר" האהוב, סיפור פציפיסטי שפורסם דווקא בעיצומה של מלחמת השחרור, ומעשיות נוספות שגולדברג כתבה ותרגמה, שורשיהם בספרות הילדים הסובייטית. אחד במאי הוא החג היחיד שגולדברג חיברה לו שירי ילדים. הרמזים ששמיר מאתרת ביצירת גולדברג מגובים בעובדות מחייה: הטפה פרו־סובייטית מפורשת במדור בעיתון ילדים, הצטרפות לכנסים ועצומות מבית היוצר הציני של מלכות הרִשעה, ואפילו יציאה למסע ליקוק למוסקבה בתקופה שגם מפלגתה מפ"ם כבר נמנעה מכך.

קשה לכעוס על לאה גולדברג. לא רק מפני שהיא משוררת נפלאה (והדבר מוכח היטב בספר) ולא רק משום נסיבות השבר של חייה (כנ"ל), אלא גם מפני שהייתה תמימה ושוחרת טוב. הספר מספק לאוהבי המשוררת, כלומר לנו, רבדים חדשים של הבנה והנאה משיריה – ולצדם נורת אזהרה: גם בשירה המדברת אל הנפש מוטמעים לעתים מסרים פוליטיים מורעלים, וגם מִפְרְשֵׂי לָבָן מפליגים לפעמים אל האופל.

 ———————–

גם אם הוא קצת ציניקן

בית בגליל: יומן

יאיר גרבוז, אחוזת בית, 432 עמ'

תארו לכם שאת כל העמודים הללו, עמודי ביקורות הספרים, היה כותב השבוע אדם אחד, וכופל זאת בעשר, וכותב אותן לא כרשימות נפרדות אלא כמאמרים השוזרים דיון אסוציאטיבי בכמה ספרים, וגם בכמה יצירות אמנות פלסטית, על פי נושאים כגון הומור יהודי, ריאליזם ומינימליזם, ומכביר עלינו אגב כך את השקפותיו. זה היה עלול להיות משעמם כמו שזה נשמע, אלמלא עשה זאת יאיר גרבוז. סטיריקן גם כשהוא צַייר, מצחיק גם כשהוא מבקר, חד אבחנה גם כשהוא מטשטש, הוגה דעות גם כשהוא מסתלבט עלינו.

הספר אולי נכתב תחילה כיומן קריאה, אך הרשמים היומיומיים עובדו לכדי עשר מסות. הוא מחכים ומהנה, בתנאי שאין קוראים אותו ברצף. הוא מציע מבטים מקוריים על יצירות רבות שמעכשיו כמעט תוכלו לומר שקראתם אותן; והוא פורשׂ אני מאמין של אמן שגם אם הוא קצת ציניקן בכל זאת הוא צובט בלב.

יש בספר הרבה משפטים ותובנות מהסוג שטוב לקחת הביתה. למשל, על הקשר בין שירה וציור. "קריאת שירה תרמה לנכונותי ההכרחית להיות לא מובן, סתום, מושהה. המבנה האוטונומי של השירה לימד אותי לקבל עליי בידוד כשצריך", הוא אומר. וגם: "יש לי רושם די ברור שציירים הם גלאי משוררים משוכללים, ושמשוררים מיטיבים לזהות ציירים. אלה בעצם מפגשים של יוצרי 'אין עלילה'". או בנושא אחר: "לפי מיטב המסורת [של הספרות] הרוסית, פרֵדה מהווה סוג של הידוק קשר – פרדה באמצעות שימת אזיקים". גרבוז מספר על דרכי היצירה שלו. למשל על מנהגו להכין רשימה של נושאים בלתי ניתנים לציור ואז לצייר אותם, או על כך ש"אני לא מצייר את מה שחשבתי – אני מצייר כדי לחשוב".

זהו גם כתב פולמוס. גרבוז לא אוהב ציור ריאליסטי, ובטח לא ציור נאיבי. הוא נושא את דגל אופנות שנות השישים־שבעים באמנות – המינימליזם, דלות החומר, האמנות הקונספטואלית. הוא גם לא אוהב מה שאיננו שמאל חילוני מתקדם, ובאיזה דיבוק מוזר הוא מדביק את שנאותיו האמנותיות לאלו הפוליטיות. אבל בדרך כלל הקשר בין עמדתו כיוצר וטעמו כצרכן מנומק ולכן מעניין. וכך גם הקשר בין אהבותיו הספרותיות לאישיותו. כן, הוא מת על ברנר.

 ———————————

בשם כל היצורים

תִקוני שואה

חן ישראל קלינמן, עמדה חדשה וכרמל, 162 עמ'

האם גארי יורופסקי, גורו הטבעונות הבוטה, הועיל למערכה למען החיות או הזיק לה? כושר השכנוע שלו ונוכחותו התקשורתית קירבו אנשים לרעיון, אך התנהגותו התוקפנית הרחיקה ממנו רבים. חן קלינמן עדִין הנפש שונה מיורופסקי ככל ששני אידאולוגים של זכויות בעלי החיים יכולים להיות שונים זה מזה. אך גם הוא תופס מרובה ולכן ספק אם יתפוס.

קלינמן בן ה־35 הוא משורר אדיר ביטוי, אולי הגדול בדורו. בַּסגנון, בשפה, בכוח, בלהט, ברוחב, בעצמאות היוצרת, הוא צאצאו המובהק של אורי צבי גרינברג. הספר מטיח בקורא את מוראות טבח בעלי החיים באופן שקשה להימלט ממנו. הוא עושה זאת במנעד שבין שירה פרוזאית לכתיבה הגותית שחותם יד משורר בה. השאלה היא אם הווליום העצום שהמיית לבו הקרוע של קליינמן נצעקת בו איננו מחריש את אוזני הקורא ואוטם אותן בפני טיעוניו הנוקבים.

זה מתחיל כמובן בכותרת הספר. קלינמן מדגיש כמה פעמים שמעשי הנאצים, רצח לשם השמדה, חמורים ממעשה המשחטות, רצח תועלתני; ועדיין ההשוואה, המחוזקת באופן מצמרר בכמה מהשירים (רמז: הנעליים שבערמות עשויות עור!), תקומם קוראים ותרחיקם. קשה גם התשתית הרעיונית המובילה להשוואה זו: קלינמן מייחס ערך שווה לכל היצורים החיים, לפחות לכל היצורים מדְבוֹרה ומעלה, ורואה בכל פרט מהם יצור נבחר ו"סגולי". הוא מציב רף מוסרי כמעט בלתי אפשרי. במסה המסכמת, שבה הוא עונה לטיעונים של אוכלי הבשר, הוא שוכח לענות לאחד מהם: שהיכנשהו במדרג ממלכת החי צריך למתוח קו. ואכן, הוא לא מסוגל למתוח קו.

מחאתו של קלינמן אינה רק נגד ניצול בעלי חיים בידי האדם, אלא גם נגד הטבע: נגד חיות הטרף, נגד הסבל, נגד המוות. האם יֵדע הקורא להבחין בין אכילת בשר, דבר הניתן לשינוי, לבין דרכו של עולם – או פשוט יחשיב את הספר לבלתי רלוונטי? מה עוד שבמהלך הספר מתגלה ממד פסיכולוגי: לקלינמן אמפתיה יוצאת דופן. הוא מוצף רגשית מכל סבל של אדם או חיה שהוא רואה, עד שחייו אינם חיים. "זה הוא, זה לא אני", יאמר הקורא. "ומזל שכך". כללו של דבר, מבחינת תורת השכנוע הספר מכשיל את עצמו. אך גם אם לא יעשה לטבעונות נפשות, הוא מטלטל את הנפש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

המשוררת הפולנייה סלדה מחיטוט בביוגרפיה של היוצר. ספר חדש מהלך בין סיפורים על חייה לשמירה על פרטיותה

שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה

ביוגרפיה

אנה ביקונט ויואנה שצ'סנה

תרגמה: מירי פז

כרמל, 2014, 360 עמ'

תמיד התייחסתי בחשש ובביטול מה לאוטוביוגרפיות של אישים שונים. אסכולה שלמה של ארכיונאים וחוקרי ספרות גורסת כי אם לא נכיר את צבע מברשת השיניים של היוצר לא נבין את יצירתו. אני – אינני חושבת כך ושיסלחו לי מנהלי הארכיונים למיניהם שמכירים את חייו הפרטיים של מושא הארכיון שלהם הרבה יותר טוב מאשר את חייהם האישיים. מכיוון שאני משוגעת לגמרי על יצירתה של שימבורסקה, בחרתי – כי ידוע שבאהבה מותר הכול ואפשר לסלוח – לא לדלג על ספר הביוגרפיה שלה הרואה אור בעברית בימים אלו.

חמושה באותם רגשות קבועים כנגד ביוגרפיות למיניהן פתחתי את הספר ומשפט הפתיחה הרגיע את חששותיי: "ויסלבה שימבורסקה לא אהבה חטטנות, חשיפה אישית הייתה בעיניה עניין מגונה", הבטיח לי הספר ומיד הוסיף לשורותיו קוראת נלהבת. בהמשך, הספר מקיים את אשר הבטיח. בפרק "להעפיל אל תחילת השורה" מציינת המשוררת שתמיד התנגדה לכך שתלמיד חייב לדעת משהו על עברו של המשורר וששירה ראוי לנתח בכלי השפה והפילוסופיה ולא בכלים אוטוביוגרפיים.

משחק ועליצות

כבר מהדפים הראשונים בספר מתגלה אישיותה של המשוררת. ניכר ששימבורסקה איננה לוקה במה שמשוררים רבים (ואמנים בכלל) לוקים – בהערכה עצמית מופרזת המתבטאת ביצירתם, בכל שורה והברה. שימבורסקה הקפידה, ברצינות, לא לקחת את עצמה ברצינות. לא לחינם אהבה מאוד שירי נונסנס (איגיון) ובמפגשים עם חבריה נהנתה להמציא חמשירים בעל פה. המשחקיות (playful) נוכחת מאוד בשירתה. זה לא מקרי וצניעותה איננה מזויפת. 
הספר סוקר, אמנם, באופן כרונולוגי את תחנות חייה של שימבורסקה, אך כל העת נע מהפרטי אל הכללי, מהמופשט לקונקרטי, בדיוק כמו כתיבתה, ובזכות זה הקריאה בספר הופכת לתענוג. ניכר שמחברות הספר הן תלמידות למופת של המשוררת הענקית: כל פרק מכיל כמה שירים שמדגימים את העיקרון של יצירתה וחייה מבלי לגלוש אל הפרטי.

השיר “קורות חיים“, המובא בפרק הראשון, עונה בדיוק על שאלת נחיצות הביוגרפיה של הסופר. בעניין זה ראוי להזכיר ספר אוטוביוגרפי אחר, צלול ומשובח, של הסופרת שולמית הראבן. בספרה האחרון “ימים רבים, אוטוביוגרפיה“, מובאים סיפורים שונים המאפיינים את התקופה שעליה רצתה הראבן לכתוב, בלי לחשוף את חייה הפרטיים של הסופרת.

לא לקתה בהערכה עצמית מופרזת. שימבורסקה

לאורך כל הספר נדמה שעבודת הכתיבה הותאמה לרוחה של שימבורסקה, הן בעבודת הכתיבה והן במלאכתה של המתרגמת מירי פז. הכול אוורירי מאוד, נושם וחי, ורוח של עליצות משוכה על הפרקים, כאילו מדי פעם יוצאת המשוררת מבין השורות, קורצת אל הקוראים ומבקשת שלא ניקח אותה ברצינות רבה מדי.

לא סוד הוא ששימבורסקה היא “משוררת של סופרים“. בכמה שורות היא מעמידה חלקיק עולם, מעין סצנה או תמונה שנראות היטב מבעד למילותיה. השיר “העדר“, המובא באחד הפרקים הראשונים, ממחיש זאת בצורה טובה:

לא היה חסר הרבה/ שאמי תינשא/ לאדון זביגניב ב.מזדונסקה וולה./ ולו נולדה להם בת – זאת לא הייתי אני. (…)

בספר אפשר למצוא עצות שימושיות לכתיבה. באחד הפרקים מסופר שבסדנת כתיבה הנחילה המשוררת לתלמידיה את המיומנות החשובה ביותר – המחיקה. הרהיט הנחוץ ביותר בחדרו של סופר, אמרה, הוא סל האשפה.

עיוורון לטוטליטריות

אי־הנרקיסיזם של שימבורסקה טיפוסי ובולט לאורך כל הספר. פעמים רבות מספרות המחברות שניסו לדלות ממנה פרטים מדויקים על אירוע זה או אחר. "אינני זוכרת", השיבה להן בכנות גמורה. סיפור אחד ששבה את לבי במיוחד הוא בפרק על קבלת פרס נובל. כאשר התקשרו לבשר לה את הבשורה המרנינה ענתה: "אינני יודעת מה לעשות במצב נורא שכזה. אפילו להרי הטטרה איני יכולה לברוח כי קר ויורד גשם". במקרה אחר כתבה שמעולם לא הבינה את האנשים שתחת יצירתם ציינו את המקום והשנה שבהם נכתבה יצירתם. כך נהגה גם בהקדשות. כמעט מעולם לא הקדישה את הספרים לאיש. "אני רוצה שכל קורא יחוש כאילו כתבתי בשבילו את השיר", הסבירה.

פרק נוסף בביוגרפיה שעניין אותי במיוחד היה הפרק המספר על שנותיה במפלגה הקומוניסטית. כרבים מבני דורה, גם שימבורסקה חטאה לאמת כשלקתה בעיוורון והעדיפה את הקומוניזם על כל חולייו (ובעיקר הרציחות שנעשו בשמו). ידיד שפגשה בשנות החמישים שאל אותה בעדינות אם היא בטוחה שהיא נמצאת בצד הנכון.

הפרק הזה, לטעמי, מעט אנמי, בעיקר מול השאלות הקשות העולות ממנו על התנהלות יוצרים במשטר טוטליטרי. הכותבות היו עדינות מדי. בכל זאת שימבורסקה כתבה שירים מפלגתיים (אחר כך ביקרה אותם וטענה שהם דמגוגיים), שיר הלל לסטלין, חתמה על עצומות שנועדו (ממש כמו אצלנו) להפעיל לחץ עדרי בנושאים מסוימים, שאינו מגיע מתוך מחשבה עצמאית ומבוקרת שכל כך חשובה דווקא במקצועות הללו. בכל זאת, לאחר שהפעילה סוף סוף חוש ביקורת והחזירה את כרטיס החבר שלה כתבה שימבורסקה:

אני מעדיפה את עצמי אוהבת בני אדם/ מאשר אוהבת אנושות/ (..) / אני מעדיפה את המורליסטים/ שאינם מבטיחים דבר/אני מעדיפה להסתייג/ אני מעדיפה את גיהינום התוהו ובוהו על גיהינום הסדר

פרק נוסף השווה אזכור הוא הפרק על "קריאת רשות", אוסף טורים שכתבה ושפורסמו כספר (הספר ראה אור בעברית בהוצאת חרגול והוא מומלץ מאוד). "קריאת רשות", כשמו כן הוא, מתאר את רשמיה המבריקים והמיוחדים של המשוררת שבלעה ספרים מכל המינים והסוגים שאינם נחשבים לספרות "חובה" – ספרים על ציפורים, קופים, פיזיקה, אירועים מהעת העתיקה ועוד ועוד. כבר אמר מי שאמר שאפשר לכתוב יצירת מופת על תפוחי אדמה והספר הזה הוא דוגמה מצוינת לכך. ואגב, משעשע לציין שלמרות השמירה על פרטיותה שלה, שימבורסקה נהנתה מאוד מקריאת ביוגרפיות של יוצרים אחרים, בעיקר כאלו שנודעו בפן הרכילותי והסודי שלהם.

פרק מיוחד נוסף לספר ונושאו הוא שימבורסקה וישראל. מתברר שהמשוררת אהודה כאן מאוד וכשמונה שנים לפני מותה אף ביקרה בארץ והופיעה בפני מעריציה. היא הלכה לעולמה בשנתה, וכנהוג בביוגרפיות המוות חותם את ספרה. אך מאחר שמדובר בשימבורסקה, הוא מתואר בלי הגזמה, באופן פרוזאי שדווקא מצמית את הלב בטון הקונקרטי שבו:

צפוי בוקר קריר וערפילי/ ממערב יתחילו לנוע ענני גשם/ הראות תהיה לקויה/ הכבישים חלקים… צפוי שהיום הבא/ יהיה שמשי/ אם כי לאלה שעדיין חיים/ תועיל מטרייה. /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

השלטון הסובייטי ביסס את שליטתו במזרח אירופה לאט ובהדרגה, החל בארגונים הלא ממשלתיים, בתנועות הנוער ובאמצעי התקשורת וכלה במשטר. תיאור מקיף שלב אחרי שלב

מסך הברזל

ריסוק מזרח אירופה

אן אפלבאום

מאנגלית: כרמית גיא

עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, 
2014, 575 עמ‘

הלצה ידועה מתקופת המלחמה הקרה (שמסופרת, בין היתר, בסרט הגרמני "חיים של אחרים") מתארת את מזכיר המפלגה הקומוניסטית של גרמניה המזרחית, אריך הונקר, יוצא בבוקר למרפסת ביתו ורואה את השמש זורחת. הוא מברך אותה "בוקר טוב לך השמש", והשמש משיבה לו: "בוקר טוב גם לך, חבר הונקר". לעת צהריים יוצא החבר הונקר שוב למרפסת במשרדו ורואה את השמש עומדת בצהרי היום. הוא מברך אותה בצהרים טובים והשמש משיבה לו. לעת ערב יוצא הונקר שוב למרפסת ורואה את השמש שוקעת. הוא אומר לה "ערב טוב לך שמש", והשמש משיבה לו "לך לעזאזל, מטומטם, אני כבר במערב".

הלצה זו משקפת הרבה מתחושת ימי האימה של התקופה שבין השנים 1945 ל־1989 במזרח אירופה, תקופת "מסך הברזל". על פרק זמן זה התפרסם ספר חדש ומקיף מאת החוקרת אן אפלבאום, והוא יצא כעת בתרגום לעברית. אפלבאום התפרסמה בעבר בזכות ספרה על הגולאג, שזכה לפרס פוליצר ותורגם אף הוא לעברית. אפלבאום היא עיתונאית אמריקנית ממוצא יהודי שמתגוררת כיום בפולין, ובעלה הנוכחי הוא שר החוץ הפולני. הספר שלפנינו מוקדש לדיון מקיף על ההשתלטות הקומוניסטית על מזרח אירופה בתום מלחמת העולם השנייה, תוך התמקדות מיוחדת בפולין, בהונגריה ובמזרח גרמניה.

כשחוקרים את קורות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה נתקלים מיד בפער ידע עצום. קיים יבול מחקרי מרשים ביותר, שאף ממשיך לצמוח ולהניב פרי, של חיבורים על גרמניה הנאצית, על מלחמת העולם השנייה, על השואה וכו'. לעומת זאת, הפשעים נגד האנושות שביצעו המשטרים הקומוניסטיים תוארו מעט מאוד בספרות העיון המיועדת לקהל הרחב.

השתלטות במסווה של "מאמצי שיקום". פועלים שובתים, פולין, 1980
צילום: אי.אפ.פי

רמוסה ושדודה

ובכן, כיצד קמו משטרים קומוניסטיים במזרח גרמניה? אף עם אינו הולך לישון בדמוקרטיה יציבה וחזקה ומתעורר למחרת בדיקטטורה. אפלבאום פורסת רקע יסודי להקמתו של "מסך הברזל", והוא ההרס הנורא שפקד את מזרח אירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה. איתרע מזלן של מדינות מזרח אירופה לחיות בתווך בין שני משטרים רודניים – נאצי וקומוניסטי – ולספוג את החורבן ששניהם המיטו. חלק גדול מאוד מהאחריות על ההרס מוטל כמובן על גרמניה הנאצית, בייחוד על רקע ההוראות של היטלר בימיו האחרונים להשאיר אדמה חרוכה בכל מקום שממנו נסוגים חיילי הוורמאכט. אך לצד זה היו גם מעשי הרס, שוד, ביזה ואונס מרובים מספור שביצעו חיילי הצבא האדום.

אפלבאום גם מסבירה את הרקע וההקשר. חיילים סובייטים שהגיעו לאירופה במהלך המלחמה גדלו על סיפורי תעמולה על אודות השפע האדיר שיש בברית המועצות, לעומת הריקבון וההתפוררות השוררים בעולם הקפיטליסטי. הם היו המומים לגלות שבמדינות שבהן שורר משטר קפיטליסטי, מדינות שסבלו הרס רב במלחמה, עדיין מתקיימת רמת חיים גבוהה יותר מזו שהייתה להם בברית המועצות. רבים מהחיילים השיבו לעצמם שההסבר ההגיוני היחיד לכך הוא שמדינות אלה פשוט שדדו את רוסיה ואת מדינות הכיבוש הנוספות במהלך המלחמה, ולכן יהיה זה רק ראוי שכעת נבזוז אותם חזרה, בבחינת "גונב מגנב פטור".

במאמר מוסגר יש לציין שזו הייתה גם הסיבה לכך שהמונים מחיילי הצבא האדום, מנצחי הנאצים, נשלחו לגולאג מיד עם שובם לברית המועצות. סטאלין לא רצה עדים מיותרים לכישלון הכלכלה הקומוניסטית. ועוד אמירת אגב שאפלבאום ציינה כבר בספרה הקודם: דווקא השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו שנים של פריחה אינטנסיבית ביותר של מחנות העבודה בגולאג הסובייטי.

מזרח אירופה עמדה לרגלי המנצחים, רמוסה ושדודה. סטאלין הבין שמדובר בהזדמנות פז לייצא את הקומוניזם מברית המועצות, על מנת להקים גוש השפעה. כיצד עושים זאת? מובן שראשית הפעילות הסובייטית הייתה תחת מחסה של "מאמצי השיקום" של מדינות מזרח אירופה, וביתר שאת לאחר שארה"ב פצחה בתוכנית מרשל לשיקום מערב גרמניה. מאמצי שיקום אלו כללו השתלטות הדרגתית במספר צורות – השתלטות המשטרה החשאית על כל ערוצי ההשפעה, השתלטות סוכנים סובייטים על ערוצי התקשורת, חיסול הדרגתי של כל הארגונים האזרחיים, כולל תנועות נוער וארגונים דתיים, וביסוס של ארגונים קומוניסטיים.

ספרה של אפלבאום משופע בדוגמאות רבות שעלולות אולי לשעמם חלק מהקוראים, אך באמצעות פרטים אלו היא משרטטת ביד אמן את תהליך ההרס ההדרגתי של תשתיות החברה האזרחית ואת החלפתה במשטר טוטליטרי. הספר נפתח בתיאור של ארגון אזרחי שכזה – ליגה של נשים פולניות, ארגון צדקה פמיניסטי־פטריוטי. ארגון זה עבר במהלך חמש שנים שינוי מקצה לקצה והפך לארגון הטפה קומוניסטי שעיקר תפקידו לארגן את מצעדי אחד במאי ולהחתים על עצומות נגד האימפריאליזם המערבי. מחברות ארגון ציבורי התנדבותי הן הפכו לתא של המפלגה הקומוניסטית. וב־1989, עם קריסת הגוש הקומוניסטי, הארגון שוב שינה את פניו וחזר למתכונתו המקורית כארגון צדקה ארצי.

זיופי בחירות

כך השתלטו הקומוניסטים במזרח אירופה, לאט ובהדרגה, על כל הארגונים הלא ממשלתיים, ארגוני הנוער ואמצעי התקשורת. תוך כדי כך בוצעו עוד מספר פשעים, שבמהומה שלאחר המלחמה קל היה לא לשים לב אליהם. אפלבאום מתארת בהרחבה מספר מעשים של טיהור אתני. גירוש המוני של גרמנים תושבי מזרח אירופה ושל פולנים ואוקראינים מאזורים שנויים במחלוקת נעשה באכזריות רבה, וכל זה זמן קצר בלבד לאחר פורענויות הכיבוש הנאצי. באותה הזדמנות אפלבאום מציינת את האיפוק הרב בתגובת השלטונות הקומוניסטיים כלפי הפוגרומים ביהודים שנעשו בהרבה ערים בפולין ובהונגריה בתום המלחמה, גם על רקע הניסיונות של ניצולי השואה לשוב לבתיהם ששכניהם הגויים פלשו לתוכם.

השלטונות ביקשו מהיהודים "לגלות הבנה" לשוד רכושם ו"להגיע להסכם". תיאורים אלו מהווים השלמה חשובה לתפיסה הנפוצה, שלפיה הצבא של סטאלין "הציל את העם היהודי מהשואה". מקומם של היהודים במזרח אירופה הפוסט מלחמתית היה מורכב. רבים מהם היו בצמרת המפלגה הקומוניסטית בפולין ובהונגריה וגם תפסו תפקידים בכירים במשטרה החשאית. הדבר אף הוביל את אחד הנציגים הסובייטים בהונגריה לשגר לברית המועצות מכתב שבו הוא מתריע על התנגדות האוכלוסייה המקומית למשטר הסובייטי, עקב העובדה שרבים מנציגיו הבכירים "אינם ממוצא הונגרי" (קרי יהודים). יהודים אלו לא זו בלבד שמעולם לא הזדהו מבחינה לאומית, הם גם דאגו לא להפלות לטובה את בני עמם, ולא פעם אף להפלותם לרעה. על מנת להתקרב לעמים שאותם הם היו מעוניינים לייצג, הם נטו לעתים קרובות גם להעלים עין ממעשים בעלי אופי אנטישמי בעליל – למשל גיוסם של בעלי עבר נאצי לשורות המפלגה או המשטרה החשאית.

לאחר ההשתלטות על מוסדות הציבור, הגיע זמן המערכה על השלטון. במדינות מזרח אירופה נערכו בחירות, שלפחות בהתחלה צריכות היו להיראות כדמוקרטיות, עם נציגים של מגוון מפלגות. דוגמה מובהקת אחת היא הבחירות בפולין. נציג פופולרי ביותר היה איש מפלגת הפועלים הסוציאל דמוקרטית, מיקולייצ'יק. הנציגים הסובייטים עשו מאמץ אדיר על מנת שהמועמד הקומוניסטי יזכה, אך המאמצים כשלו ומיקולייצ'יק זכה לרוב קולות, בעוד נציג הקומוניסטים התבזה במקום השלישי.

יושר מידות מעולם לא היה דבר שעצר את הקומוניסטים, והנציגים שלהם בקלפיות זייפו את התוצאות עד כדי היפוך מגמה. בשלב הזה מנגנון הדיכוי כבר היה משומן יחסית ומתנגדי המשטר שמחו נגד זיוף התוצאות טופלו ביד קשה. משטר האימים הלך והתחזק, כשבכל המדינות שבהן הייתה קיימת שליטה סובייטית (להוציא יוגוסלביה) עלו לשלטון מפלגות קומוניסטיות שבראשן עמדו פונקציונרים מקומיים שתפקידם היה לבצע את ההוראות ממוסקבה. כך המצב נותר עד מותו של סטאלין ב־1953. אז החלה ההתערערות שהגיעה לשיאה במרד בודפשט ב־1956 ודוכאה באלימות בידי כרושצ'וב. בנקודת הזמן הזו הספר מסתיים.

כך צמח פוטין

ספרה של אפלבאום הוא בעל ערך מכמה בחינות, שמאפשרות לנו גם להשקיף מנקודת מבט חדשה על אירועי העבר וגם להעריך בצורה שונה כמה מהתפתחויות ההווה. ראשית, אם נעשה פרפרזה על משפטו של פוטין על כך ש"קריסתה של ברית המועצות הייתה האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה העשרים", הרי שניתן לומר כי המשטר הקומוניסטי במדינות מזרח אירופה היה אסונן החברתי־תרבותי הגדול ביותר. מעבר להרס הרב ברמה החומרית, רוב מוסדות החברה האזרחית והתרבות נהרסו או שונו מן היסוד. לשם השוואה, השלטון הנאצי בגרמניה נמשך 13 שנה בלבד. לעומת זאת, 44 שנות השלטון הקומוניסטי הותירו חלל ריק עצום מבחינת האליטות והיה צורך בשיקום חברתי מקיף, שיקום שעד היום חלק מאותן מדינות מתקשה לבצע.

שנית, מעניין לראות שבהשתלטות הקומוניסטית האלימה על המערכת הפוליטית, הנפגעים העיקריים היו דווקא בשמאל. מפלגות ימין לאומני לא היו פופולריות במזרח אירופה שלאחר המלחמה, מטבע הדברים, ולכן היריבים העיקריים של הקומוניזם במדינות אלו היו סוציאל דמוקרטים. אפלבאום מזכירה לנו שהעימות הזה בעצם אינו חדש ושעוד מייסד הקומוניזם לנין תיעב את הסוציאל דמוקרטיה כתעב אורתודוקס את הרפורמים. בכתביו הוא מנאץ ומגדף כל ניסיון לשלב סוציאליזם עם "דמוקרטיה בורגנית" חלילה, ומטיף בכל פה לדיקטטורה של הפרולטריון. בשנים שלאחר המלחמה, הדבר הוביל למלחמה אלימה כלפי מפלגות סוציאל דמוקרטיות מקומיות ברוב מדינות מזרח אירופה, כאשר בחלקן נלחמים ישירות על ידי דיכוי אלים ובחלק אחר מפעילים את שיטת "הפרד ומשול" – בהתחלה מצרפים אותן לקואליציה ואז, לאט ובהדרגה, מרוקנים אותן מתוכן ומוציאים את דיבתן ברבים. ייתכן שהקומוניזם ייזכר גם כאסון הגדול של הסוציאליזם האירופי.

הקריאה בספר גרמה לי למספר תובנות. לטעמי, היא הופכת את תמיכתו המפתיעה של סטאלין בהקמת ישראל למובנת הרבה יותר. ההשתלטות על מדינות מזרח אירופה הייתה בעיניו תקדים לכך שהמדינה החדשה, שהוקמה גם בתמיכה סובייטית, תהיה מעוז הקומוניזם במזרח התיכון. זאת במיוחד לאור העובדה שהשמאל המרקסיסטי היה אז בעל מעמד חזק בארץ. הספר גם עוזר להבין מדוע הדבר לא קרה בפועל – השתלטות קומוניסטית לא התרחשה על פי רוב במדינות שבהן הסובייטים לא שלטו בפועל מבחינה צבאית. וזה כולל מדינות שהיו בהן מפלגות קומוניסטיות גדולות וחזקות שנציגותן בפרלמנט הגיעה לעתים לכדי 25%, כמו איטליה וצרפת. מפלגות אלו היו בעלות השפעה בארצותיהן ומדי פעם הצטרפו לקואליציה, אך מעולם לא היו בשלטון.

תיאורי הספר מאירים באור אחר גם את הרקע של נשיא רוסיה הנוכחי פוטין. בתיאורי הרקע שלו כקולונל בקג"ב הוא והביוגרפים שלו מקפידים לציין שהוא לא לקח חלק פעיל בדיכוי מתנגדי המשטר, אלא הוצב רוב הזמן ביחידה במזרח גרמניה. תקופת שירותו היא כמובן מאוחרת הרבה לזו המתוארת בספר, אך אפלבאום מתארת בפרוטרוט את תפקידם של סוכני הקג"ב הסובייטים במזרח אירופה, בהפעלת מערכת של איומים וחיסולים ובכינון המשטרות החשאיות המקומיות, כולל השטאזי הזכור לשמצה. אמנם בספר עצמו פוטין לא מוזכר אפילו פעם אחת, אך כתיבתה הפובליציסטית של אפלבאום, בין היתר ב"וושינגטון פוסט", התריעה רבות על מדיניותו של פוטין באוקראינה וגם הביעה חשש מכך שהמדינות הבאלטיות של ברית המועצות לשעבר או אולי פולין ופינלנד עלולות להיות הבאות בתור.

הספר הוא יסודי ורחב יריעה. הוא בהחלט משאיר טעם של עוד. לאפלבאום תרומה חשובה להבנתנו את ההיסטוריה של הטוטליטריות ואת ההווה שלה. היה מעניין מאוד לקרוא תיאור של בניית חומת ברלין ושל מסלולי החיים השונים שאליהם נפרמו החיים בגרמניה המזרחית ובזו המערבית. היה חשוב לצפות בהתפתחות ובהסתאבות של כל המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, ובקשרים שלהם עם הטרור הערבי והפלשתיני.

הכרכים שעתידים להופיע עוד יספרו את הסיפורים של דיכוי מרד פראג ב־1968, את פשעי משטרו של הרודן צ'אושסקו ברומניה, את הבריחות ההמוניות דרך חומת ברלין, את הקמתו של ארגון "סולידריות" הפולני וכמובן את הפירוק של מסך הברזל ושל חומת ברלין, כולל הסחרור שהגיע בעקבותיהם – מהצמיחה המרשימה של פולין וצ'כיה והכללתן באיחוד האירופי, דרך שקיעתה של הונגריה בעוני ובלאומנות קיצונית וכלה בהתפרקות האלימה של יוגוסלביה, וכן בטיהורים האתניים ובגוש המדינות הקטנות שקמו לאחר מכן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

פסיקה הלכתית דורשת לכאורה פסקנות, אך היא עשויה להתבטא במסרים מורכבים הפתוחים לשיקולו של השואל. טיול לחו"ל, מכנסיים קצרים או אירוח בשבת – כך נראית פסיקה דיאלוגית 

רב שיח

בין הרב לקהילה

רמי רחמים ברכיהו

ספריית בית אל, תשע"ד, ב' כרכים

מי שאמון על פסיקת הלכה מתוך משא ומתן תלמודי ואינו מסתפק בספרי פסקים וקיצורים יודע שההלכה מתעצבת מתוך שיח מורכב ואינה מופיעה כהוראות ברורות ונחרצות בנוסח עשרת הדיברות. רק לאחר תהליך ממושך של דיון, מחלוקת והתלבטות מגיעים למסקנות, שלעתים קרובות אינן חד־משמעיות והן משאירות את ההלכה תלויה במצב ובנסיבות המשתנות. רק לאחר זמן, לעתים אחרי דורות, מלקטים מחברי ספרי הפוסקים את המסקנות הסופיות של הדיון, בדרך כלל על פי הנוהג שהתקבל בעם, ואוגדים אותן בקובצי הלכות קצובות ופסוקות.

דרך המשא והמתן הזו אופיינית לא רק לתלמוד עצמו. לכל ספרי הפסק הגדולים, החלטיים וחד־משמעיים ככל שיהיו, נוספו "נושאי כלים" שהעתיקו את הסגנון התלמודי אל דפי החיבור הפסקני והפכוהו שוב לאוסף מורכב של דיונים, מחלוקות והבחנות־משנה המרככות את תקיפותו של הפסק והופכות אותו שוב להיות בסיס לשיח תלמודי. מקור מרכזי אחר המשמר את דפוסי הדיון הללו הוא ספרות השו"ת, שבה מנהלים המשיבים משא ומתן מורכב ורווי לבטים וספקות. רק לעתים רחוקות נמצא ספרי פסק קצרניים ופסקניים, כדוגמת חלק מתשובות הרמב"ם, שבהן ניתן הפסק בקצרה, ללא דיון והתלבטויות.

המשא והמתן מתנהל בכמה מישורים. מישור אחד מתייחס למקורות, ובכלל זה ניתוח הסוגיות הרלוונטיות ופירושן, שקילת הדעות השונות והכרעה ביניהן. מישור אחר מתייחס למציאות: ניתוח השאלה המועלית, הבנת הנתונים וההקשר. לעתים זו שאלה הדורשת בירור טכנולוגי־מדעי, כגון האם קינואה היא קטנית (א, סז. כל הציונים הם לספרו של הרב רמי ברכיהו, לפי הכרך ומספר התשובה). או כיצד פועל מתקן מים קרים (א, מו). לעתים זו שאלה הדורשת הבנה חברתית־תרבותית, כגון מה המשמעות של לבישת מכנסיים קצרים בחברה מסוימת (א, א), מה המשמעות החווייתית של פגישת מחזור (א, צב), האם חוג למחול אירובי הוא אירוע של שמחה (א, צג) או כיצד נתפסת הימנעות מלקיחת טרמפיסטים ביישוב קהילתי ביהודה ושומרון (ב, קעא).

מישור שלישי מתייחס לקהל היעד ולנסיבות שבהן נשאלה השאלה. השיח התלמודי־הלכתי מכיל רשימה ארוכה של כללים המדריכים את הפוסק באופן שבו עליו להתחשב בקהל היעד. לעתים עליו להחמיר, במקום שיש עמי־הארץ וחשש לפרצה, ולפעמים עליו להקל, במקום הפסד מרובה. העיקרון "פוק חזי מאי עמא דבר" – צא וראה כיצד העם נוהג – מחייב התחשבות בדעת הציבור ומנהגיו, והכלל "אין גוזרין גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה" מלמד שהפוסק צריך להתחשב ביכולת הקיום של הציבור את הוראותיו.

האם להזמין לקידוש אופנוענים מטיילים בשבת. לטרון, 2008
צילום: ג'ורג' נובומינסקי, פלאש 90

אמת או הכרעה

בכל אחד מן המישורים הללו יכולים להימצא צדדים לכאן ולכאן ואין הכרעה מוחלטת ביניהם. עצם העובדה שהנושא עלה לדיון, השאלה נשאלה, חכמים התלבטו בה והרב נדרש לכתוב תשובה הלכתית, מעידה על כך שאין מענה חד־משמעי. הספק יכול להיות בכל אחד מן המישורים או בשניים או שלושה גם יחד. כך לדוגמה, השאלה אם מותר לצלות כבד בתנור חשמלי אינה תלויה בהבנת הפיסיקה של החשמל, והיא תלויה במחלוקת פוסקים, ראשונים ואחרונים, שעסקו בצליית כבד בתנור לוהט שאין בו אש גלויה או גחלים (ב, קמט).

השאלה על חשש חרקים בירקות יכולה להיות תלויה בשאלה מציאותית השנויה בוויכוח בין מכונים ורבנים בני זמננו, על אודות שיעור החרקים המצויים בכרוב (ב, קנה) או בתותים (ב, קנד), ואילו השאלה אם להזמין לקידוש קבוצת אופנוענים שעברו ביישוב בשבת (א, נו) שנויה בוויכוח בין תושבי היישוב, וקשורה ליחסם של התושבים לחילונים, לחברה הישראלית בכללותה, לאקלים השבת ביישוב ולמגמות החינוכיות שבו.

פסיקת הלכה היא מעשה שיש בו הכרעה בין צדדי הספק. אין זאת אומרת שהצד שנדחה מבוטל ואינו קיים. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". מאידך גיסא, ההכרה באמיתותם של שני צדדי הספק או לפחות באפשרות היתכנותם אינה הופכת את הפוסק לאדם מתלבט ומהוסס. פוסקים הלכה כי צריך להכריע. לכן, לעתים קרובות, הכרעת ההלכה אינה נעשית מתוך בירור האמת, שאינה מצויה באחד הצדדים יותר מאשר במשנהו, אלא בכלים פורמליים של הכרעה: כללי הפסיקה. כך הורה הקב"ה למשה רבנו שתהה איך אפשר לפסוק הלכה אם בכל דבר יש מ"ט פנים לטמא ומ"ט פנים לטהר – הלך אחרי הרוב (ירושלמי סנהדרין ד א).

בעקבות העיקרון הכללי הזה, באים גם עקרונות־משנה הנגזרים ממנו. כגון: פסיקה על פי חכמים המקובלים על הרוב, על פי ספרים שהתקבלו בציבור, על פי המנהג המייצג את הדרך הרווחת והמוסכמת ועוד. קיימים גם כללי פסיקה אחרים המביאים בחשבון את טיב הנושא הנדון: להחמיר בשל תורה, להקל בדברי סופרים, להיזהר בחמץ בפסח אפילו משהו, להתחשב בצערן של עגונות ולהקל בהתרתן, וכיוצא באלה. גם פסיקה על פי כללים אינה מייתרת את שיקול הדעת, שכן הבחירה בכלל המתאים אינה אוטומטית. שני פוסקים עשויים לבחור במצב דומה בשני כללים שונים, והוא הדין לפוסק יחיד בשני מקרים דומים הנבדלים זה מזה לעתים אך במעט.

רב פוסק שאינו רק מראה־מקום לכתוב בספרים או מתווך שאלות לגדולים ממנו חייב לרכוש מיומנות בשלושת המישורים האמורים לעיל. ידיעה ויכולת שימוש במקורות, הבנת המציאות וכלים לניתוח הנתונים הריאליים, והיכרות מעמיקה עם קהל היעד.

יאיר לפיד מספיד

הזדמנות מצוינת להיכרות נוחה ונעימה עם פוסק שכזה ועם דרך הפסיקה הזאת הופיעה לאחרונה על מדפי הספרים. זהו חיבורו של הרב רמי ברכיהו, רבו של טלמון, "רב שיח", שהוא חיבור הלכה רבני שנכתב מתוך דיאלוג חי של הרב עם קהילתו, כפי שהתקיים על דפי העלון היישובי "עטלמון".

הספר קריא מאוד, אינו עמוס במובאות ופלפולים וידידותי לקורא המשכיל והמתעניין. החל מן המבוא שבו סוקר הרב את דרכו בפסיקה, וכלה בדיון העדכני על אודות ההתמודדות עם חטיפת שלושת הנערים ורציחתם בקיץ האחרון. אחד מן השלושה, גיל־עד שאער הי"ד, הוא בן היישוב טלמון והדיון החותם את חלק התשובות שבספר עוסק בשאלת הזמנת השר יאיר לפיד להספיד בהלווייתו של גלעד.

אין שום סתירה בין פסקנות והחלטיות לבין יכולת להציע פסק מורכב, פתוח לשיקול והכרעה של השואל בהתאם לנסיבות שבהן הוא נמצא. הן מבחינת הנתונים החיצוניים, והן מבחינת עמדתו הרוחנית האישית.

כך לדוגמה משיב הרב לשאלה בדבר נסיעה לטיול בחו"ל (ב, קעח). השואל יכול לקבל ממקום העבודה שלו חופשה זוגית בחו"ל, והוא שואל את הרב אם "יש בעיה הלכתית לצאת לטיול בחו"ל". הרב סוקר את המקורות ומביא את דעת הפוסקים בעקבות הרמב"ם שאין לצאת לטיול לחו"ל. לאחר מכן הוא מביא את דעת המתירים. חלק משיקולי המתירים נובע מהבנת המציאות שהשתנתה: הרב רבינוביץ' מסביר שכיום נסיעה לטיול לחו"ל אינה ממושכת כבעבר, הנוסעים קונים כרטיס חזרה ואין חשש שישתקעו בחו"ל ויעזבו את הארץ.

השינוי אינו שינוי בהלכה ואינו "קולא", אלא תגובה למציאות שאליה כלל לא התייחס האיסור המקורי. אחר הדברים האלה חותם הרב את התשובה באמירה שיש להעדיף טיול בארץ, וחותם בלשון הרמב"ם: "ואף על פי שמותר לצאת – אינה מידת חסידות". השואל נבוך, ובגיליון הבא מופיעה שאלתו החוזרת: "לא הבנתי את דברי הרב, האם הרב מתיר את היציאה לכתחילה, או שלכתחילה יש לטייל בארץ ורק בדיעבד מותר לצאת לחו"ל, אודה לרב אם יבהיר את עמדתו" (ב, קעט).

תשובת הרב מתמצתת בבהירות ובחדות את עמדתו המורכבת והמעורפלת לכאורה, ולכן כדאי להעתיק את לשונו: "תגובות רבות קיבלתי על הדברים שכתבתי ביחס לטיול בחו"ל. אפשר לחלק אותן לשתיים: חברים שהבינו שאני מתיר לצאת לטיול בחו"ל (וגם הם נחלקו לשניים: אלה שתמהו על ההיתר ואלה שבירכו עליו), וחברים שהבינו שאף שיש על מי לסמוך בהלכה, רוח ההלכה אינה נוחה מצעד זה. דבריי אכן לא היו חדים וברורים, וזאת משום שהדברים מורכבים, ודברים מורכבים בדרך כלל ניתנים לפירוש בדרכים שונות ולפעמים גם סותרות…".

 הרהורים מותרים

יש המבקרים את הרב ברכיהו על פסיקתו המתחשבת בציבור. יש המבקרים אותו על פסיקתו הפרומה בקצותיה, המותירה מקום לשיקול דעת של השואל. הרב עצמו מתייחס לביקורת זו במבוא, ובגוף התשובות, ותולה יתדותיו בגדולי הפוסקים וברבותיו, שכך לימדוהו. הגם שמסורת הפסיקה בישראל מאז ומתמיד תומכת בגישה זו, בדורנו הצורך בסוג כזה של פסיקה הופך להיות הכרח. השואלים של היום מתוחכמים יותר מבעבר, לרשותם עומדים כלים נוחים לביקורת ולהשוואת פסקיו של הרב. בין אם אלו המקורות הנגישים במאגרי המידע ובין אם זו האפשרות לשאול ולקבל תשובה מרבנים אחרים בלחיצת מקש.

בעידן המידע החופשי וההשכלה הרחבה לכול, אי אפשר לצפות מן הקהילה להקשבה צייתנית וכנועה לרבה. בעידן של עליית המעמד האישי של הפרט, אי אפשר להניח שהנהגת הציבור תוכל להוציא מתחת ידה הוראות קשיחות שיתקבלו ברצון ובששון על ידי כל הציבור. ההערכה שרוחשת קהילה לרבה מבוססת על כך שהוא יודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, יודע להסביר ולא רק להורות, מבין את הרגישויות ואת השונות ומנווט את הציבור כך שגם יינתנו מרחב ומקום לעולמם של כל יחיד ושל כל משפחה, וגם תתקיים חברה משותפת, מכבדת וסובלנית.

מידת הכבוד שרוחשת קהילה כזאת לרבה אינה נופלת בערכה מזו שנהגה בעבר, בעידן הסמכות וההיררכיה, כלפי רבנים תקיפים וסמכותיים שהטילו מוראם על הקהל ואיש לא העז להרהר אחריהם, מפני שכל המהרהר אחרי רבו כמהרהר אחרי שכינה (סנהדרין קי ע"א). נדמה שכיום מצופה מאדם להרהר, גם אחרי רבו גם אחרי שכינה, וההרהור אינו מונע ממנו לכבד את רבו ולקבל עול מלכות שמים ביראה ובענווה.

הרב ד"ר יהודה ברנדס הוא ראש המכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

יהודייה אמריקנית מצליחה מגלה לפני לידה את בגידת בעלה. תסריטאית "כשהארי פגש את סאלי" עשתה מזה ספר, שלא מחמיץ עקיצות על יהודי ניו־יורק והחברה הגבוהה בוושינגטון

צביטה בלב

נורה אפרון

מאנגלית: אורית הראל

כתר, 2014, 180 עמ'

אחת התרומות הגדולות של העם היהודי לתרבות העולמית בעיניי היא העובדה שמספר נכבד מהנשים המצחיקות בעולם הן יהודיות. ג'ואן ריברס הובילה את משטרת האופנה של ערוץ E! ביד רמה. ריברס הרשתה לעצמה לתקוף את הסלבס העוצמתיים ביותר בהוליווד ואמרה עליהם דברים שמסמיקים כששומעים אותם בפעם הראשונה ואחר כך מצטטים בלחש. ריברס, שנפטרה לאחרונה, הייתה אוהבת ישראל שיצאה להגן על המדינה במבצע “צוק איתן“ ועשתה זאת בדרכה חסרת הפשרות. גם שרה סילברמן היא קומיקאית יהודייה עדינה למראה שבורכה בהומור גס ובוטה שנהגי משאיות לא היו מתביישים בו. ואפשר כמובן להזכיר את רוזאן בר ופראן דרשר.

נורה אפרון היא חברת כבוד ברשימת המצחיקות היהודיות. אפרון (1941־2012) הייתה עיתונאית ותסריטאית ונחשבה לאחת הנשים השנונות בתעשיית הקולנוע האמריקני. היא התסריטאית שחתומה על הקומדיות הרומנטיות “כשהארי פגש את סאלי“ ו“נדודי שינה בסיאטל“ שאותה אף ביימה. ובנוסף פרסמה מספר ספרים.

איך אפשר להיות גם אישה, גם יהודייה וגם מצחיקה? אולי זו שאלה משעשעת אבל נכתבו עליה עבודות מחקר רציניות. יש הטוענים שקשה לנשים להצחיק מפני שגידול הילדים לוקח יותר מדי זמן ואנרגיה. אומרים שקשה להיות גם יפה ומושכת בעיני גברים וגם מצחיקה. ויש הסבורים שלאישה קשה לתבוע לעצמה את תשומת הלב שנחוצה כדי לעמוד במרכז הבמה ולהצחיק. אפילו קראתי טענה מעוררת צחוק כשלעצמה שלנשים אין יכולת להעביר פאנצ‘ליין מהיר וממוקד מפני שהתפיסה הרגשית שלהן מורכבת מדי ופחות מדי אגרסיבית.

אז מה הסוד של היהודיות שמצליחות להצחיק בכל זאת? אולי אין להן בעיה לוותר על המורכבות הנשית כביכול ולהכניס אגרוף מצחיק בבטן. אולי הן כבר תקועות עם אף גדול ולא אכפת להן להיות מצחיקות ולא יפות. ואולי הן נסיכות יהודיות כל כך מלאות בעצמן שהן מוכנות נפשית לעמוד במרכז הבמה ולתבוע את מלוא תשומת הלב האפשרית. אבל לפעמים אני חושבת שייתכן שהסיבה פשוטה בהרבה. בסופו של דבר, הומור הוא מלחמת אין בררה. הלימונים שהחיים מחלקים לנו כל כך חמוצים שאחדות מאיתנו חייבות לעשות מהם לימונדה משעשעת כדי לא להיחנק מרוב חמיצות.

חברת כבוד ברשימת המצחיקות היהודיות. נורה אפרון
צילום: גטי אימאג׳ס

חיסול חשבונות

"צביטה בלב" של נורה אפרון מתמודד עם לימון רציני. כבר בהקדמה אפרון מודה שמדובר ברומן מפתח, סיפור מהחיים שמבוסס על התפרקותם של נישואיה השניים ב"הסוואות קלות". באותה נשימה היא מזכירה לנו שהמושג "בהסוואות קלות" משמש בעיקר להגדרת ספרות נשית, בעוד סופרים כמו פיליפ רות' וג'ון אפדייק יכולים לחטט כמה שמתחשק להם בגוויות נישואיהם המוקדמים בלי שאף אחד יטיח בהם את עניין "ההסוואות הקלות". כלומר, מה שנחשב אצל גבר לספרותי ייחשב אצל אישה לרכילותי. חייבים להודות שזו אבחנה שקולעת גם לרוח הדברים בזירה הספרותית בישראל העכשווית ואנו למדים שאפרון היא פמיניסטית מוצהרת ולא מתביישת בכך.

איזה מין הסוואות קלות יש לנו כאן? "הפכתי את עצמי לרגועה ושקולה בהרבה ממה שהייתי באותה עת", מדווחת אפרון באחת ההקדמות המצחיקות שנכתבו אי פעם, "והסוויתי קלות את בעלי לשעבר בכך שהענקתי לו זקן, שהיה שייך לאחד מחבריי". בהקשר של בעלה היא מספרת שכולם שאלו אותה תמיד האם הוא כעס עליה כשכתבה את הספר. "עליי להודות – כן. כן, הוא בהחלט כעס. הוא עדיין כועס. זה אחד הדברים המרתקים ביותר בעיניי בכל הסיפור הזה: הוא בגד בי, ואחר כך התנהג כאילו העוול נעשה לו, בגלל שאני כתבתי על כך!". ומכאן אנחנו למדים שמניע מרכזי לכתיבת הספר היה חיסול חשבונות עם הבעל לשעבר. במילים אחרות נקמה וכעס. וגם בכך אפרון לא רואה סיבה להתבייש.

הגיבורה (בהסוואות קלות) שמספרת את סיפורה בגוף ראשון היא יהודייה אמריקנית בשם רייצ‘ל, בשלנית מצליחה שפרסמה ספרי מתכונים ומככבת בתוכנית בישול אישית משלה. בעלה, מרק, הוא עיתונאי פוליטי בכיר בוושינגטון. לרייצ‘ל ומרק יש ילד בן שנתיים. רייצ‘ל מאוהבת בבעלה ומשוכנעת שחיי הנישואין שלה טובים בהחלט. אבל יום אחד, כשהיא נמצאת בחודש השביעי להריונה השני, היא מגלה שמרק מנהל רומן עם אחת מחברותיה, תלמה, אשת חברה מהחוג הפוליטי/תקשורתי בוושינגטון, שבנוסף לכל הצרות היא גבוהה מדי. “זה ממש הרגיז אותי“, מדווחת רייצ‘ל. “מילא אם היה מנהל רומן עם איזו זנזונת טיפשונת. אבל הוא בחר לנהל רומן עם אישה שהייתה לא רק ענקית, אלא גם ענקית חכמה“.

מה שבא לאחר מכן מתנהל במסלול ידוע מראש. רייצ‘ל לוקחת את בנה הקטן, עוזבת את הבית בוושינגטון ומוצאת מפלט בדירת אביה הריקה בניו יורק. מרק נוסע להחזיר אותה ומצהיר על חרטה. היא שבה לוושינגטון ומגלה שכל חבריהם ידעו על הרומן. היא נכנסת ללידה מוקדמת ותוך כדי אשפוז מגלה שבעלה, המתחרט כביכול, החסיר ביקור בבית החולים ביום ההולדת של פילגשו ורכש עבורה תכשיט יקר באופן שערורייתי. בסופו של דבר יורד לרייצ‘ל האסימון והיא אורזת את שני ילדיה, הפעוט והרך הנולד, ועוזבת את הבית סופית. אותה ואת הקוראת מציפה תחושה נפלאה של הקלה ושחרור שרק למענה היה שווה לקרוא.

מתכונים מעוררי תיאבון

העלילה של "צביטה בלב" ידועה מראש. זה אינו ספר שקוראים בשביל להגיע לתחנה הסופית אלא בזכות הנוף שרואים מהחלונות. והנוף מצחיק! הכישרון הקומי האדיר של אפרון מנפיק דיאלוגים מפילים, משפטים שנונים וסיטואציות אבסורדיות. באחת מהן, למשל, רייצ'ל חוזרת לקבוצה הטיפולית שלה בניו־יורק כדי למצוא נחמה ללבה השבור. הקבוצה מנוהלת על יד הפסיכולוגית של רייצ'ל בהתאם לקוד טיפולי נוקשה. לרוע מזלה של רייצ'ל עוקב אחריה בריון מהרכבת התחתית ומבצע שוד מזוין בחברי הקבוצה. ומה מטריד אותם לאחר השוד? האם זו העובדה שאיבדו תכשיטים וכסף? לא ולא. הם מודאגים מכך ששמות המשפחה שלהם יפורסמו בעיתונות והאלמוניות הטיפולית של הקבוצה תופר. וודי אלן בעצמו לא היה יכול לנסח את הלך הרוח הניו־יורקי הזה באופן מדויק יותר.

קשה לתאר את חנו של הספר בלי להזדקק לציטוטים ארוכים של ההברקות של אפרון. ובכל זאת אנסה לעמוד על מספר היבטים נוספים שאהבתי. הספר מהווה גם חלון הצצה לחיי החוג הזוהר בוושינגטון. זהו החוג שבו שגרירים ומזכירי מדינה מנהלים רומנים עם רעיותיהם של שרים וחברי סנאט והמארחת מתלבטת האם להוסיף את בני הזוג קיסינג'ר לרשימת המוזמנים של המסיבה הקרובה. אפרון משכנעת אותנו בקלילות בממשות התמונה שמצטיירת כאן ומרבה להתייחס ליהדותה של הגיבורה בהקשר של החיים החברתיים בצמרת האליטה המשפיעה בארה"ב.

היהדות של רייצ'ל מוצאת ביטוי גם בהיבט הקולינרי של הספר. זוכרים שרייצ'ל בשלנית? אז יש כאן גם כמה בדיחות קרעפלאך לא רעות בכלל. ובין הדפים מצורפים מתכונים שעושים רושם מעורר תיאבון. ביניהם מתכון לצלי הבשר של המחזאית, התסריטאית והפעילה הפוליטית ליליאן הלמן, מתכון לרוטב הויניגרט הסודי של רייצ'ל, שמרק ניסה להוציא ממנה בערמומיות לפני הפרֵדה, וגם מתכון לעוגת גבינה אמריקנית ולפאי אפרסקים שנראה כל כך טוב שאני מתכוונת לנסות אותו בהקדם האפשרי.

גם אמא של רייצ'ל היא טיפוס אקסצנטרי מיוחד במינו. מדובר בסוכנת שחקנים הוליוודית מהדור הישן שהתמחתה בייצוג גמדים וחריגים נוספים. בזכותה הפכה רייצ'ל ליוצרת עצמאית וחדה. אבל מבחינות אחרות האם מאכזבת לחלוטין. "הייתי רוצה לשאול [את אמי] מה אמורה לעשות אישה בחודש שביעי להריונה, כשמתברר לה שבעלה מאוהב במישהי אחרת, אבל אם להודות על האמת סביר להניח שלא הייתה צומחת לי ממנה ישועה רבה. גם בעבר הרחוק אמי הייתה כישלון בתחום האימהות במובנה הבסיסי; היא הצטיינה בהערות מחוכמות שגרמו לך להרגיש מאוד מתוחכמת ובוגרת, ואם חושבים על זה – די מטופשת שרצית משהו ארצי וסתמי כמו הכוונה הורית ממשית".

מאחורי הצחוק של אפרון יש הרבה כאב, אכזבה, מרירות וגם כעס טהור. אולם היא נבונה מספיק כדי שלא לנסות להסתיר את הרגשות הנלווים האלו ובזכותם הספר לא רק משעשע אלא גם נוגע ללב. זהו דיוקן של יהודייה אמריקנית אינטלקטואלית ושנונה שספגה מפלה מוחצת ומשפילה בחיי האהבה שלה. ומה נותר לה לעשות? לספר את זה לכל העולם. ולעשות זאת בצורה הכי מצחיקה שאפשר. אחרי הכול, זו אחת הדרכים הבדוקות לגרום לאנשים להקשיב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

רומן היסטורי מגולל את סיפור יריבותם וידידותם של שני האישים ואת הניסיון להסכם ביניהם, 
שלא צלח. התלהבותו ודמיונו הפורה של המחבר לפעמים הקדיחו את התבשיל 

ברית הבריונים

אורי אפנצלר ירדני

אופיר, 2014, 475 עמ'

לאורי ירדני יש כישרון והכתיבה שלו איכותית ויפה. הוא יודע לחקור נושא וליצור אינטגרציה טובה של המקורות הרבים. יש לו גם דמיון יוצר ויכולת להשלים את הפערים ששום מקור היסטורי אינו חף מהם. גם אורך הספר (כ־417 עמודי טקסט בלי הנספחים) אינו צריך לשמש מחסום בפני הקורא, אם הוא חובב רומנים בנושא ההיסטוריה של עם ישראל. ובייחוד אם הוא מתעניין באירועים שפקדו את העם היהודי ואת היישוב הציוני בארץ בשנות השלושים.

אז מדוע תקפה אותי תוך כדי קריאה תחושה שהספר חונק אותי? הטקסט על גב הספר מתאר את הספר כך: "רומן היסטורי המגולל את סיפור יריבותם וידידותם של דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי ולצידם הנשים שאיתם… מנהיגי העם נחשפים באופן חודר ומחוצף, לא כמיתוסים וכיצורים פוליטיים אלא כבני אדם…". ירדני עצמו מציין בהקדמה כי "ברית הבריונים הוא חלום שחלמתי, ובו ארבע מהדמויות האהובות עליי ביותר בהיסטוריה המודרנית של עם ישראל: פולה ודוד בן גוריון, ויוענה וזאב ז'בוטינסקי". הצהרת כוונות כזו מעוררת בקורא סקרנות רבה, משום שיש בבחירה הזאת פוטנציאל ספרותי ודרמטי רב, הן בהיבט היחסים בקרב כל אחד מן הזוגות, והן – במיוחד – בשל "התנגשות האדירים" בין שני הגיבורים.

אלא שהמשך ההקדמה חושף את שדה המוקשים הספרותי שאליו נכנס ירדני, ולמרבה הצער יצא ממנו בשן ועין. "יצאתי למסע בזמן דרך ספרי ההיסטוריה, אל שנות השלושים של המאה הקודמת… עלילת הספר… שזורה בכרונולוגיה ההיסטורית של מנהיגי הציונות, של היישוב היהודי בארץ ישראל ושל היהודים שחיו בגולה באותה תקופה…". רק מקריאת הפירוט הזה מסתחרר ראשו של הקורא.

דרוש סופר בסדר גודל של טולסטוי כדי לכתוב את "מלחמה ושלום" – וגם הוא לא התפרש על כל כך הרבה עניינים, מקומות ופרטים. או אלפרד דֶבלין ב"ברלין אלכסנדרפלאץ" שלו, שאולי שימש לירדני דגם לחיקוי לרומן היסטורי מודרני ופיקארסקי, השוזר אינספור פרטים ודיווחים. ירדני מנסה ללכת בדרך דומה של התכת מקורות היסטוריים רבים ושונים, בתוספת דמיון ספרותי, למקשה אחת. אבל כדי לכתוב כמו דֶבלין דרוש חוש קצב, ובעיקר קיצוץ אכזרי של המיותר והסתפקות בנחוץ ביותר, כדי לשמור על המתח ולא להתיש את הקורא.

חולשתו של הספר הנוכחי נעוצה אפוא בעודף. ירדני אינו מסתפק בסיפור יריבותם של בן גוריון וז'בוטינסקי, או בסיפורם של ארבעת גיבוריו, שאישיותם והיחסים ביניהם – אילו העמיק בהם באמת – מספקים די חומר לרומן היסטורי מרתק. הוא מביא הכול – נחוץ ולא־נחוץ. פרטי־פרטים של אירועי־רקע, כל דמות שולית שמוזכרת במקורות וכל הקונפליקטים, כפי שבאו לביטוי במכתבים, מאמרים ונאומים, וכפי שהתרחשו בפועל, באירועים, בהתנגשויות פיזיות, בבתי משפט ועוד ועוד.

הפגישה האחרונה בין המנהיגים הסתיימה בהתנשאות מלגלגת מצדו. בן גוריון בביקור בבית ספר ממלכתי באשדוד ים צילום: משה פרידן, לע״מ

יחסים אינטימיים

אכן, שבע השנים שבין 1933 ו־1940 היו עתירות אירועים. הן פנימיים – בתנועה הציונית בפרט ובחברה היהודית בכלל, והן חיצוניים – בין היהודים לשאר העולם. ירדני אינו מוותר על הפרטים, והכמות היא עצומה. המהות נדחסת בתוכה ונעשית שטוחה, פשטנית ולא־מעמיקה. התוצאה היא כתיבה עמוסה מאוד ומעיקה מבחינה רגשית.

העומס הרגשי, הלחץ והדוחס ממלאים פרק אחר פרק. זהו כובד רגשי ללא הרפיה, ללא רגעים קלילים. ממילא חלק גדול מן ההתבטאויות והמעשים נגועים בהיסטריה, המולה ורגשנות. עומס הפרטים מכביד מאוד: דמויות ראשיות ודמויות משנה ועשרות דמויות זוטרות ולא־חשובות; המון מקומות. תזזית גיאוגרפית חובקת עולם, שאינה מבחינה בין מקומות חשובים לסתם פינת־ארץ. ועל הכול: דבֶּרת בעל פה ודברת בנאומים ובכתב. הכול אולי חשוב – אבל לא בטוח שבאותה מידה. מה אנחנו לומדים על בן גוריון, למשל, מציטוטים ארכניים של דעותיהם של טבנקין ואבא חושי, או מן המריבה בין טבנקין לאשתו?

לפעמים ירדני חש שעליו לאוורר את הספר, או שמא הוא סבור שספר בלי סצנות מין לא יימכר – אבל הסצנות האינטימיות אינן משחררות את האווירה הדחוסה. להפך, הן בוטות עד כדי פורנוגרפיה, גם אם המחבר מנסה לערבב עינוגי גוף עם דיאלוגים על עניינים פוליטיים, אידיאולוגיים וכוחניים. וכך משבץ ירדני סצנות מין מביכות בין בן גוריון ומיס מיי (מזכירתו של חיים וייצמן. נוצרייה מסורה לעניין הציוני) ומשהו דומה בינו לבין אשתו פולה.

פרשיית אהבים כזו, ובכלל תיאור היחסים האינטימיים, יש להם בהחלט מקום ברומן היסטורי, ואופי יחסיו של בן גוריון עם מיס מיי ועם אשתו היה יכול לשפוך אור על נישואיו עם פולה, אבל מה שאנחנו מקבלים הוא תיאור של יחסים אינסטרומנטליים, חסרי עומק נפשי וחמימות, שהופכים למעמסה על הספר.

רמס את ז'בו

לוז הספר, לדברי ירדני בראיון לערוץ שבע, הוא הניסיון שנכשל להידברות והסכם בין בן גוריון לז'בוטינסקי. ניסיון שהתחיל ב־1934 ונמשך מספר שנים. כוונתו של בן גוריון הייתה "לעשות ניסיון רציני באופן אישי ולהפוך את לבו" של ז'בוטינסקי. ואילו ז'בוטינסקי שאף לאחד את השורות על מנת לקדם את הקמת המדינה היהודית ולזרז עליית המונים לארץ ישראל.

בנקודה זו (בערך בעמ' 180) מואץ קצת הקצב, והטפל מתמעט משמעותית לעומת החשוב. אמנם גם השיחות בין שני המנהיגים מפורטות מדי לטעמי, ואפשר היה להביא את עיקרן בניסוח תמציתי יותר. אבל בחלק זה של הספר ישנה תחושה של דינמיות. תיאור ההתנגדות להסכם משני הצדדים, הרביזיוניסטי והפועלי, והסצנות שבהן פולה מתנפלת על בעלה וקוראת לו "בוגד" בגלל הקשר עם ז'בוטינסקי – מעניינים ואפילו מרתקים.

ההסכם מתפוצץ תחת הלחץ משני הצדדים, וירדני מוליך בכישרון רב את הסיפור אל הטרגדיה הבלתי נמנעת. שני קטעים מרגשים ממש: הראשון הוא מכתבו של ז'בוטינסקי מ־1935 לבן גוריון, שבו ז'בוטינסקי מתוודה – בענווה, בלי וכחנות או התנשאות – על אמונתו בנחיצותה של מדינה יהודית בכל תנאי, ואפילו תהיה סוציאליסטית, אדוקה או יידישאית (עמ' 315). הקטע השני הוא תיאור פגישתם הלפני־אחרונה של שני האישים. הפגישה מתחילה בנמיכות ואין־אונים: "מה אתה רוצה, לחש בן גוריון, סרטיפיקטים? – אין". ומסתיימת בהתנשאות: בן גוריון, שהפנים את חזונו של ז'בוטינסקי על אודות מדינה יהודית, והפך אותו לדגלו ולבסיס מעמדו כמנהיג, מתנשא על ז'בוטינסקי בחולשתו ורומס אותו: "רגע ז'בו, רגע אחד, קרא אחריו בן גוריון… באופן אישי אתה יקר ללבי, אבל לאחרונה הבנתי משהו. אין הכרח בקיומו של הרביזיוניזם… פקח עיניך. חזור לאַניָה… [אשת ז'בוטינסקי]".

ז'בוטינסקי המובס מנסה למצוא מקלט במוזיאון הבריטי, בחנות הספרים, אך השער סגור. הוא מתיישב בבית קפה, לוגם מכוס יין וכאילו מבקש: "פתחו את השער ותנו לי להיכנס. אשב לי שם ולא אפריע יותר לאף אחד, עד קץ הימים". הוא מתכוון לשער המוזיאון, אבל המשפט העמום הזה יכול להתייחס גם לארץ ישראל, ואפילו למדינה יהודית בראשות יריבו, בן גוריון.

חיבוק פרדה

מאורעות 1936־1939 שוב הופכים את היחסים בין השניים. מול "הספר הלבן" ומלחמת העולם שבפתח, היוזמה הרביזיוניסטית לשלוח אוניות מעפילים לארץ ישראל ולהתעמת עם הסֶגר הבריטי היא הקלף היחיד שנותר לבן גוריון. בניסיון להוכיח לשר המושבות הבריטי את נחיצות התמיכה היהודית במקרה מלחמה ולהביא לביטול "הספר הלבן" הוא מאיים: "אין ליהודים בררה אלא להסתער על הארץ. זוהי שאלת חיים… נביא לארץ לגיונות של צעירים נושאי נשק… (ו)נכריז על מדינה!"

האנגלי לא נבהל ובן גוריון יודע שז'בוטינסקי הוא היחיד שיכול לממש איום כזה. אבל ז'בוטינסקי חולה ועייף – והפעם הוא גם טועה: "לא תהיה מלחמה", הוא מתעקש. אבל הוא עוד מאמין במדינה עברית "תוך חמש או שבע שנים", וגם צופה את השואה, "אם עוד יהיו (אז) יהודים". הפעם לא מתרחש מאבק כוחות בין השניים, כי לז'בוטינסקי כבר אין כוח – פיזי או פוליטי. ו"כשנפרדו, התחבקו".

הפרקים העוסקים במאבקי שני המנהיגים הם אכן הלוז, וגם הכוח המניע את מה שטוב בספר. חבל שעורך הספר לא עשה חסד עם המחבר, סילק את כל המיותר, והשאיר, הרחיב והעמיק את לִבו של הספר. כך היו כישרונו של ירדני, סגנונו העשיר והקריא ועבודת התחקיר השקדנית שהקדיש לעניין באים לידי ביטוי בספר באופן הראוי להם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

תל אביב של שנות החמישים קיבצה לתוכה ארבעה פורצי דרך בתחום הרפואה האלטרנטיבית. מתרגול תנועה וכיווץ ועד מכלי אנרגיה וניקוי הגוף

הישראלים שביקשו לרפא את העולם

פלדנקרייז / פאולה / נצח / הופה

משה כהן־גיל

כתר, 2013, 216 עמ'

לא לעתים קרובות אני יכולה להמליץ על ספר שאינו מוגבל לחובבי עיון מושבעים, או לאנשי ספרות, או למי שמתעניינים בפלח דק של תחום מן התחומים. אני שמחה לכתוב הפעם על אודות ספר שמתאים לקוראים רבים. אכן, הכותרת המשונה והבלתי מדויקת עלולה להטעות במקצת וליצור רושם בלתי נכון; לפנינו ספר חשוב שמאחורי קריאותו וקלילותו נחבאת הרצינות העמוקה של מי שכתב דוקטורט על תולדות הרפואה הטבעית בישראל.

ארבעת גיבורי הספר יצרו או פיתחו שיטות ריפוי בתחום הרפואה ה"אחרת". על משה פלדנקרייז שמעו כולם לאחר פרסום תמונתו של בן־גוריון העומד על ראשו בחוף הים. שיטתו של פלדנקרייז ידועה כיום באירופה ובארצות הברית, ובישראל בלבד יש שלוש מאות מטפלים ומאמנים, חלקם הגדול באמצעות קופות החולים. אישית אני יודעת על אנשים שהפיקו תועלת גדולה מתרגיליו, כולל ילדים. שיטתו הונצחה בספרים ובקלטות.

בשונה ממשה פלדנקרייז העליז, המוחצן ובעל הכריזמה הבולטת, הייתה פאולה גרבורג אישה קשה, מופנמת וגרועה ביחסי ציבור; אך למזלה קיבלה עידוד מאמנים נחשבים שפרסמוה ברבים, ביניהם נעמי שמר. היו גם רופאים אחדים שהאמינו בה, ביניהם פרופסור רפאל קרסו. שיטת פאולה לא חרגה מגבולות הארץ, אך שרדה כגישה טיפולית מבוססת, הונצחה בספר, העמידה מדריכים רבים וחדרה אף היא למוסדות הרפואה.

מעטים יודעים על ולטר הוֹפֶּה, מפתח שיטת ה"אורגון" (ראו בהמשך), והרבה יודעים על תלמידו רפי רוזן נוחו עדן. אך בעוד הופה הקפיד לציין ולפרסם את מורו וילהלם רייך, שממנו שאב תובנות וטכניקות, תלמידו רוזן הזכיר אותו רק במשפט אחד, כפי שטוען משה כהן־גיל. שיטותיו של הופה, בווריאציות שונות ומשונות, שרירות וקיימות בימינו, ומושג ה"אנרגיה" מככב בתחומים רבים של הרפואה הטבעית. כמובן שיש מקורות גיאוגרפיים שונים למושג זה, אך בארץ ישראל היה הופה הראשון שנקט אותו בהקשר טיפולי.

ובאשר למרדכי נצח, הוא לא המציא את הנטורופתיה, בשונה מפלדנקרייז ופאולה שיצרו את שיטותיהם כמעט יש מאין, אך היה הדמות המרכזית בכינונה בארצנו, והצטיין ביכולת ריפוי מופלאה. נצח התפרסם בתקופתו כאחד מהגורואים של עולם הצמחונות והטבעונות, ושיטותיו עוררו עליו חמת זעם מצד הממסד הרפואי. מורשתו חיה וקיימת, כמתואר בספר, גם כצמחונות מוסרית וגם כטבעונות מוסרית־בריאותית, אך לא רבים יודעים בימינו על מפעל חייו בכינון הטיפול הטבעוני והפצתו.

גרם לבן-גוריון לעמוד על הראש. טיפול בשיטת פלדנקרייז
צילום: גטי אימאג׳ס

גוף ונפש

ארבעת המופלאים נולדו בראשית המאה באירופה והושפעו במישרין ובעקיפין משתי מלחמות העולם. שלושה מהם זכו ללימודים מסודרים: פלדנקרייז בהנדסה ומדעים והתמחויות נוספות; הופה בפסיכיאטריה ופסיכואנליזה; פאולה גרבורג במוסיקה ומחול; רק מרדכי נצח שהתייתם בצעירותו ולא זכה לחיות במשפחה מסודרת בנה את עולמו ההשכלתי והמקצועי במו ידיו. כולם בלטו בעוצמת הכישרון, ביכולת האבחנה, בחיבור שעשו בין גוף לנפש, ביכולת התמדה עצומה ובוויתור על חיים שלווים. במהלך הקריאה שאלתי עצמי ממה עשויה גדוּלה. דבר אחד ברור לפי הספר: היא אינה עשויה מאהבת הנוחות והנינוחות ומהחשבת המקובל והמוסכם.

וקצת מידע על שיטותיהם, ובהחלט לא במקום הפירוט המעולה שבספר. פלדנקרייז, בעקבות בעיה קשה בברך, פיתח שיטה המבוססת על תנועות קטנות ומודעות. בשיעורים הקבוצתיים, שניתן לעניות דעתי להתייחס אליהם כאל שיעורי התעמלות מובחרים, שוכבים בדרך כלל על הגב, ובהדרכה של המאמן או אפילו באמצעות קלטת מבצעים מיני תנועות, לפי היכולת האישית, כי אסור לאנוס את היכולת. זוהי שיטה בלתי הישגית בצד הביצועי שלה, ומאוד הישגית ביומרה הגדולה: שכלול היכולת, כשם אחד מספריו של פלדנקרייז.

פאולה רגבורג ריפאה עצמה משיתוק על ידי תרגול של כיווץ השרירים הטבעתיים של הגוף. היא גילתה שכיווץ שריר טבעתי אחד (כגון פה או עין) יוצר תגובה סימולטנית בשרירים טבעתיים אחרים. שיטתה מטפלת במחלות שונות ובקשיים תפקודיים רבים, כולל עניינים אינטימיים שהשתיקה יפה להם, גם מבחינתה של המייסדת שהקפידה על הצניעות. בספר מובאים סיפורי הצלחה מרתקים ונוסכי תקווה.

ולטר הופה חיפש שיטה שתוכל לסייע לציבור להתגבר על אימי ההפצצות במלחמת העולם השנייה. בהשפעת תורתו של וילהלם רייך טיפל במגע על מנת לשחרר מועקות נפשיות. הייתה לו משנה סדורה שהתבססה על השכלתו הרפואית והפסיכולוגית. נוסף לכך בנה מכלים גדולים צוברי אנרגיה במטרה להטעין את מטופליו באנרגיה הקוסמית שאותה כינה בשם "אורגון". עבודתו המצליחה והמוצלחת עוררה התנגדויות חריפות, ובסופו של דבר הוא חזר לגרמניה. אך גורלו, על כל פנים, היה טוב מגורל מורו וילהלם רייך, שנרדף באכזריות בלתי נתפסת על ידי שלטונות הבריאות בארצו, כל ציודו הושחת והוא נפטר בבית הסוהר.

מרדכי נצח היה קיצוני בתביעתו לחיות לפי הטבע, לאכול מזון חי, להסתייג מחיי העיר ולעזור לגוף על ידי צומות ואמצעים אחרים, לא כולם סימפתיים, שתכליתם ניקוי הגוף. נראה לי שהנטורופתיה של היום פחות קיצונית ויותר ידידותית לאדם מן השורה, ויש לה הרבה גרסאות (וזאת הזדמנות נוספת להמליץ על "השיטה הסודית" של רחל טל־שיר). מי שיגיע כיום לנטורופת בכל שיטה שהיא יקבל הוראות אפשריות יותר.

סיפורים חביבים

העולם השתנה מאז שנות החמישים, תגליות מדעיות השפיעו גם על הנטורופתיה, וספרי הבריאות המצוינים של הוצאת "פוקוס" המתמחה ברפואה משלימה נראים הרבה יותר מדעיים ומבוססים מהספרים של פעם. כדאי גם לזכור שהרפואה המקובלת, כחלק מהתמודדותה עם הרפואה האלטרנטיבית או המשלימה, הטמיעה בתוכה יסודות שמקורם בטבעונות, ולא נודעו כי באו אל קרבה, כפי שהראתה במחקרה יעל קשת ("הילכו שניים יחדו?", רסלינג 2014). כמו כן ראוי לזכור שעולם הרפואה החל לצעוד בכיוון של מיזוג שיטות שונות.

חשוב על כל פנים לזכור שהנטורופתיה אינה בנויה רק על שיקויים טבעיים, ויטמינים וכדומה. היא דורשת שינוי מהותי ביחס לגוף ולעולם. היא אינה הוקוס פוקוס אלא תובעת חיים אחרים, בכיוון של יתר שלווה והרמוניה, פחות הישגיות וראווה וצמצום הטכנולוגיה. האם הדבר אפשרי? ספק אם ניתן להשיג איזון אופטימלי אוטופי כזה נוכח אילוצי החיים המודרניים בכלל ובישראל הנאבקת על קיומה בפרט; מי שמצליח להימנע מכמה רעות חולות נקודתיות (משקאות מתוקים, בשר מעובד, שומן טרנס) כבר עשה המון לטובת עצמו.

מצד אחר, התפשטות הטבעונות דווקא בקרב צעירים מבשרת שינויים עתידיים כלל עולמיים שאולי ייחשבו להכרחיים יום אחד נוכח התפשטות מחלות קשות, ולאו דווקא בין מבוגרים. נצח, פאולה, פלדנקרייז והופה מצאו דרכים ידידותיות לגוף ולנפש, אם כי תובעות מאמץ וכוח רצון.

על ארבעתם מספר משה כהן־גיל במקביל ובדרך אחידה: הוא פותח בתיאור אופייני הלקוח מאמצע חייו של הגיבור, וכך מעורר את סקרנותו של הקורא, שאחר כך באה על סיפוקה בשלב הבא, בתיאור מפורט של חייו, כולל סיפורים קטנים וחביבים או בלתי חביבים. בסיום כל פרק ניתנת דוגמה חשובה ומועילה למי שמעוניין לטעום מדרך הריפוי בשיטת "עשה זאת בעצמך". המבוא והאפילוג בעלי האופי האישי מביאים את נקודת המבט המיוחדת של המחבר.

כהן־גיל לא כתב ספר רפואי או אידיאולוגי, אך היטיב להציג את הקונפליקט בין חדשנות וממסד מאובן, דרך קורותיהם של אנשים מיוחדים שתרומתם לא תסולא בפז. היתרון הגדול של הספר הוא בדרך הסיפורית ולעתים הדרמטית שבה מוצגים קורותיהם ומפעלותיהם של גיבוריו, והוא מעניק חוויית קריאה נעימה מאוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

דרכם של שני אחים אוהבים מכלכותה נפרדת ונשזרת. באיפוק ובעדינות מספר הרומן על עקבותיו של אדם, שהן בה בעת לא כלום וגם נוכחות ממשית

הבִּקעה

ג'ומפה להירי

מאנגלית: מיכל אלפון

עם עובד, 2014, 442 עמ'

הו רומן נאיבי על היחסים בין שני אחים אוהבים, כפי שהוא רומן חד־עין על הצל הכבד שלפרקים קשר דם זה מטיל.

ביד ספרותית בוטחת ובלשון שמשלבת עומק מחשבתי ובהירות עלילתית פורמת ג‘ומפה להירי – דוקטור לספרות, זוכת פוליצר וסופרת נדירה ואהובה – את החוטים שביחסי שני אחים. במובן זה עוסק הרומן החדש שכתבה במערכת יחסים בולטת בחיינו: עם אחינו, שהם אנחנו ובמקביל גם לא. או “האחרים“ הראשונים שנפגוש.

שמו של הספר גזור ממובלעת של שתי ברכות מים מוארכות בכלכותה של שנות החמישים והשישים, תבנית נוף מולדתם של שני גיבוריו האחים סובאש ואודיאן מיטרה, שבה עוצב אופיים השונה של השניים, שפער של כשנה בלבד הפריד ביניהם. אודיאן הצעיר הוא שהעז יותר במשחקיו וסובאש החרה החזיק אחריו. יקינטוני מים השתרגו לאורך הבקעה, וגם לאורך זיכרונות ילדות האחים. לופתים לימים בטבעת חנק את אחד מהם עד לגורלו המר.

דרמת ההתנתקות

גם ב"הבקעה", כמו בכל יצירתה של להירי, המילים כמו מפציעות מתוך שקט מהפנט. זהו שקט של גיבורים מופנמים לרוב ושל תרבות המקדשת אחדות בין המופשט לאנושי, איזון פנימי והליכה על קצות האצבעות. בה במידה נזקף השקט הזה לסופרת היודעת היטב את מלאכתה, ובאיפוק, בעדינות ובכישרון בלתי רגיל מתרגמת אותו לדרמות שכמו הד עמום נחבטות בתוכו.

הרומן מגולל את יחסי הידידות והכמעט סימביוזה בין שני האחים במרחב השקט, אבל לצדם מתעקש ההד שנחבט במרחב הזה לומר את דברו. והוא האח האחד שמחליט לקום וללכת הרחק מהאחר. "גאה היה על שבא לבדו לאמריקה. על שלמד אותה כפי שבוודאי למד לפנים לעמוד וללכת ולדבר. כל כך רצה לעזוב את כלכותה, ולא רק למען ההשכלה אלא גם – עכשיו יכול היה להודות בפני עצמו – כדי לעשות צעד שאודיאן לא יעשה לעולם" (עמ' 61).

שתי רמות המשמעות הללו של הרומן – שעוסק מצד אחד ביחסי אהבה בין שני אחים ומהצד האחר באחד שמבקש להינתק מהשני, ולו רק בגלל קרבתם היתרה שבה הוא נעלם ונבלע – מתקיימות בכפיפה אחת. כי האהבה בין שני האחים אינה פוסקת לרגע. וגם משום שהד – כסימן לעצמיות או כסימן לאיזון שמופר – יכול להישמע רק בשקט. מה שהוא מהישגיו הבולטים והמורכבים של הספר.

ולא רק זאת. מתברר כי להינתק ממש אי אפשר. כי עקבותיו של האח האחד שימות במהרה, ושלא נגלה כאן את שמו, מצויות ברומן בכל אשר נפנה. אם בעקבות הפיזיות ממש, שהוא מטביע כילד על תערובת המלט שניצוקה למשטח הכניסה לבית ילדותו. אם באשתו ההרה ללדת שנישאת לאחיו ואם בתינוקת הנולדת לו, שאחיו מאמץ לו לבת. ולבסוף, גם במכתביו הנקראים שוב ושוב, ושבקרנבל הקולות שמהם דובר הרומן – קולה של אמו, של אחיו, של בתו ושל אשתו – הם העדות היחידה עד לסוף הרומן למחשבותיו, לחייו, למותו. כלומר, לעקבות שהותיר.

יחסי ידידות וכמעט סימביוזה בין שני האחים
צילום: אי.אפ.פי

בעקבות האחר

יותר מש"הבקעה" הוא רומן טיפולוגי על יחסי אחים בתרבות האנושית, מקין והבל, יעקב ועשו וכן הלאה, הוא רומן בעל תשתית פילוסופית עמוקה הדן בהיעדר ובמושג "העקבות" שמגלמות אותו: מרחב של ריק, אבל גם של יש. בהיות תוואי העקבות סימן ועדות למישהו שהותיר אותן אחריו.

בחקר התרבות כבר נדרשו למושג "העקבות". פוקו הצביע עליו כישות שבין ה"אין" ל"יש" ושאותה מסמלת היצירה הספרותית, בהיותה דבר מה קיים ולא קיים באותה המידה. ולוינס ראה בו מושג המסמל את פניו הלא ברורות של "האחר" ואת רגע מותו על אחת כמה וכמה. משימה זו אכן שזורה לאורך הרומן כחוט השני, כשדמויותיו מתייסרות כל העת בפענוח רגעי מותו האחרונים של האח המת, בשאלה מה בדיוק אירע לו במהלכם. יותר מזה: למקרא "הבקעה" עולה התחושה כי חייהם של הסובבים לא ישובו למסלולם בלעדי תשובה לדבר.

להירי משתמשת בקשרי האחים כדי לשאול סדרה של שאלות נוקבות: האם אנו באמת מכירים את "האחר" שחי או מת לצדנו? באיזו מידה החלטותינו מתעצבות על ידי רישומו עלינו? האם אנו יכולים בכלל להינתק ממנו? והאם בשעה שאנו עמלים כל כך להטביע חותם, לא טורד בעצם צלו הארוך את מנוחתנו?

קשרי אהבה

כל השאלות הללו נטועות בעלילה הענפה שהרומן טווה. היא נעה מבנגל ועד לארצות הברית, בשנות החמישים והשישים בואכה שלהי המאה העשרים. מותו של אחד האחים מתרחש על רקע ניסיונות לחולל שינויים מרקסיסטיים בהודו. כך שלהירי פוסעת כאן במשעול יצירתי חדש. כי "הבקעה" הוא רחב יריעה יותר מהרומן שקדם לו, "השם הטוב", שנבחר כספר השנה של "הניו־יורק מגזין", ונטוע יותר בתרבותה של הסופרת, שמוצא הוריה מבנגל.

באפילוג של הרומן מתרחש נס ספרותי קטן: עקבותיו של האח המת, בדגש על רגעי מותו האחרונים, נמצאות. הנס קיים במובן זה שרגע זה זוכה לתיאור, ועוד יותר מקולו של אותו האח, שלא ניתן לו ביטוי ברומן עד כה. והילת אותו הנס מנצנצת מעל רגע אחד עדין של אהבה בינו לבין אהובתו, אם בתו, שחולף אז במוחו. שאז כמו נעצר הזמן מלכת ומלווה אותו שלא בבדידות אל מותו. ללמדנו אולי שרק אהבה, רק זיכרונה, יכולים להאפיל על הריק, עד לכלות הנשימה.

המוטו לספר – "תן לי ואשובה על עיר מולדתי הטמונה בעשב כבים חמים וגואה" (ג'ורג'ו בסאני, "שלום לך רומא") – הוא הזמנה לנחמה המתרחשת גם היא בסוף הספר. הוא מרמז ככל הנראה לקשר בין אם לבת המתחדש אז. קשר שנותק בשל צל העבר, וזוכה לראשיתו של פיוס בשל רצון השתיים לחתום מעגל ולאהוב, עכשיו, כשיש להן עוד זמן.

חווית הקריאה ב"הבקעה" היא לבסוף חוויית ההתענגות על תיאור מיני דק ועל כן עמוק של הD.N.A־ המרכיב את קשרי הדם והאהבה שבחיינו: מחשבות, ניואנסים ומחוות גוף המלווים אותם. ובהיזכרותנו בהם דרך הרומן, כמו הופכת הקריאה לאישור מחודש של מה שאנו כבר יודעים: שאנו זקוקים להם כדי להשתחרר מהצל של עצמנו.

*

ד"ר אביבה זרקה היא מרצה לתכנון לימודים ומנחת מועדוני קריאה וסדנאות כתיבה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

במאה העשרים צמחה חבורת הוגים יהודים בצרפת, היוצרת בתוך המסורת הפילוסופית המערבית אך מובחנת ממנה בהשראתה היהודית. טקסט, אלוהות ופוליטיקה

אות, גוף, קהילה

עיונים בהגות יהודית־צרפתית בת זמננו

רוני קליין

רסלינג, 2014, 213 עמ'

בין משמרת למשמרת בימי שירותי הצבאי קפצתי לביקור בישיבה שבה למדתי. החבר'ה עוצרים לידי, מתעניינים בשלומי ובשלום חבריי למחלקה ושואלים שאלות. אחד מהתלמידים הבוגרים טופח על כתפי ושואל בחברות: "נו, אז איפה אתם אוחזים?". בעגה הישיבתית המילה "אוחז" משמעותה הסוגיה שבה עוסק הלומד ברגע זה. בעגה הצבאית, אחריות יחידה צבאית על גזרה מסוימת נקראת "לתפוס קו". כששאל אותי החבר היכן אנחנו אוחזים הוא התכוון לשאול על המקום הפיזי, באיזו גזרה אנחנו שומרים.

הסיפורון הזה מלמד בקליפת אגוז על היחס המיוחד שיש לתלמידי ישיבה לשירות הצבאי. השפות השונות והכובשות כל כך, זו הצבאית וזו הישיבתית, מושכות כל אחת לכיוונה ולעתים הן נבללות שפה ברעותה. כך אפשר למצוא בכל מחלקה של בני ישיבות מי שפונה למפקדיו בגוף שלישי ("המפקד אמר"). כאשר לא ירד לסוף דעתו של המפקד (ולא תמיד הייתה כזו), חברי נהג לפנות אליו בכבוד ולשאול: "המפקד, לא הבנתי מה הפשט". המציאות, בעיניו, הייתה טקסט שיש לפענח.

הביקורת התרבותית על בני הישיבות, ואולי גם רתיעה מסוימת מצד שאר החברים לפלוגה, נוסחה על ידי חבר חילוני כך: "אתם כל היום תקועים באיזה ספר. או שיש לכם הספרים הקטנים הירוקים האלה (משניות כיס), או שאתם מדברים ביניכם דברי תורה, או שאתם ממלמלים (ברכות) – אתם לא חיים במציאות, אלא בספרים".

אולי מפליא לשמוע, אבל ביקורת בסגנון זה הופנתה מצד ראשוני הנצרות כלפי התרבות היהודית, ועוד לפניה מצד אושיות התרבות ההלניסטית. "עם הספר", הכינוי שניתן ליהודים על ידי מוחמד, לא תמיד נאמר בנימה חיובית.

"היות נבחר" פירושו "היות בן", אהוב ורצוי. עמנואל לוינס
צילום: גטי אימאג'ס

שחרור הטקסט

משך אלפי שנים היחס כלפי העם היהודי היה כאל עם מת, המצוי רק בין דפי הספרים; עם שאיננו משתייך למשפחת העמים, שהחיים לא ממלאים אותו ו"קולו", הקול שכל כך חיוני לַקיום במסורת הנוצרית, לא נשמע. עובדה מעניינת היא שלמילה הלועזית "טקסט" אין תרגום לעברית (נסו לגלגל מילים אלו בראש: כְּתב, כתוב, קטע, מקור – אף אחת מהן איננה הולמת את המשמעות הלועזית), אולי משום שהלמדן היהודי איננו תופס את הכתוב כמושג נפרד מן הדיבור ואיננו מסוגל להתייחס אליו בריחוק ולהמשיג אותו.

את ספרו החדש פותח ד"ר רוני קליין במאמר המשווה בין התפיסה ההלניסטית־נוצרית של הטקסט לבין זו היהודית. "לאחר שייכתב", אומר אפלטון, "יתגלגל כל חיבור בעולם כולו… ושעה שמוצאים בו דופי ומגנים אותו שלא בצדק, זקוק הוא תמיד לאביו שיבוא לעזרתו, והוא עצמו אינו מסוגל להתגונן ולהיחלץ מן הצרה". הטקסט הוא בן חסר אונים הנפרד מאביו־כותבו וזקוק לדמותו המגוננת, שכן בפני עצמו אין לו עמידה.

מבשר הנצרות פאולוס היה אף קיצוני מאפלטון. את הכתבים תיעב, ואת הדת החדשה שיסד כונן כדת שלוחמת בהם. "אגרת המשיח… כתובה לא בדיו כי אם ברוח אלוהים חיים ולא על לוחות אבן כי אם על לוחות בשר הלב… [אלוהים] אשר הכשיר אותנו למשרתי ברית חדשה לא של האותיות אלא של הרוח, כי האות ימית והרוח יחיה". הטקסט, הכתב, הוא מצד המוות. רק הרוח, הדיבור, הוא מצד החיים.

המהפכה הפוסט־מודרנית, שעוררה אצל שמרנים חשש כבד ואף זרות עמוקה מפני תרבות הפיתוי, הששון לפרק כל מבנה וקריאתה לריבוי זהויות ולניידות שלהן, הביאה בכנפיה ממד נוסף ומבורך: היא שיחררה את הטקסט לחיים. מאמרו המפורסם של רולאן בארת "מות המחבר", שהכריז בגלוי על כך שלטקסט אין יותר "אבא" ששולט על גורלו אלא הוא חי ונושם בפני עצמו, הוא קריאה חדשה עבור המסורת המערבית אבל עתיקה מאוד בתרבות היהודית. הצבע חזר ללחיי המסורת הזו, שבה הטקסט הוא חי, חי מאוד.

נגד פרויד

בחציה השני של המאה העשרים נרשמה פריחה בשדה ההגות היהודית־צרפתית. אישים כעמנואל לוינס, יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), בני לוי, אליענה אמדו לוי־ולנסי, שמואל טריגנו ואחרים צמחו כענף עצמאי של מחשבה פילוסופית. בשונה מדורות קודמים, חבורת ההוגים הזו לא הסתגרה בדל"ת אמותיה מחד, אך גם לא אימצה את השפה המערבית כמקור השראה יחיד מאידך. מה היו האדנים שעליהם הושתתה המחשבה המקורית שלהם?

ספרו של קליין, מרצה לספרות, לפילוסופיה ולהגות יהודית באוניברסיטה העברית, מעמיד את ההגות היהודית־צרפתית על שלוש רגליים: הקשר החם לטקסט, היחס הבלתי מבטל לגוף ולמיניות והתפיסה הפוליטית הייחודית – כל אחת מהן מובחנת באופן בהיר מן המסורת המערבית שהוגים אלה חיו ויצרו בתוכה.

דוגמה מאלפת לאבחנה זו אפשר למצוא ביחס השונה והקוטבי בין קשר אב־בן כפי שהוא מופיע אצל סארטר לבין קשר האבהות כפי שהוא נתפס על ידי לוינס. סארטר, שהתייתם מאביו בגיל שנה וסבל תחת ידו המכה של אביו החורג, המשיך את המסורת האירופית על פי פרויד שבה האב נתפס כאיום על מימוש חייו של הבן ומצר את דרכיו, כאשר שאיפתו של הבן היא להתגבר עליו ולנצחו. רק מי שההיסטוריה האישית שלו צרובה כאב, כסארטר, יכול לכתוב שורות חריפות כגון זו: "אין אבא טוב, זה הכלל; לא על הגברים יש לבוא על כך בטרוניה, אלא על קשר האבהות הרקוב. להוליד ילדים, אין טוב מזה; להיות להם לאב, איזה עוול!".

סארטר, כמהפכנים מערביים אחרים בני זמנו, ראה במרד באב מייצג נאמן של בעיטה במוסכמות, יציאה לחירות ולידה מחודשת. למותר לציין שהמסורת היהודית, שלוינס הוא ממשיכה, שונה מתפיסה הזו. לוינס הגה מילה מיוחדת לתיאור המצב של "היות בן": "בנהות", כמקבילה לאבהות. כהמשך לתורתו שחידשה את מושג "האחר" – הזולת שדרכו מתגלה האלוהות, רואה לוינס את התולדות, צאצאיו של האדם, כ"טרנסצנדנטי של האני": "הידידות נעה לעבר הזולת, בעוד שהאהבה מחפשת את מה שאין לו מבנה של יש, את העתיד עד אינסוף, את העומד להיוולד". תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו.

באופן המרתק הזה מנותחת גם תפיסת הבחירה של עם ישראל. לוינס מחדש כי "היות נבחר" פירושו "היות בן", כלומר הכרה עמוקה בכך שאתה אהוב ורצוי. רעיון הבחירה אינו בא להבחין בין ישראל לגויים, אלא לסמן את היחס בינם לבין האלוהים. העם נבחר להעיד על כך שכל הברואים הם נבחרים, על כך שיכולים להיות יחסי אב־בן שאינם אדיפליים, שאין בהם רצון להשמיד את האב או למשטר את הבן. איזה גילוי מענג.

הגות מרעננת

החלק השלישי של הספר – והוא החלק שהיריעה בו קצרה מדי לטעמי – עוסק בפוליטי ובמשמעותו מנקודת מבטם של שני הוגים מסקרנים: בני לוי ושמואל טריגנו. לוי היה מזכירו האישי של סארטר בשש השנים האחרונות לחייו של הפילוסוף. בבגרותו התיישב בירושלים והפך תלמיד ישיבה שעסק בפילוסופיה רק כאשר התפנה מלימודו. טריגנו הוא פרופסור לסוציולוגיה ופילוסוף המלמד באוניברסיטת פריז ומעורב עמוקות בשיח הפוליטי־מדיני של ישראל, גם מעל גבי דפיו של מוסף זה.

לוי מחלץ מחוויית הפוגרום היהודית את הרתיעה מפני ההמון, שהוא גורם מכריע בתפיסה הפוליטית המערבית. על פי לוי, המערב מצוי בפער מתמיד בין הצורך לספק את ההמון, שעל פיו נעשית ההכרעה, לבין בדידותו של הפילוסוף, המלא בידע שאינו יכול "לרדת אל העם". כחלופה מעמיד לוי את מושג הרועה. המדרש על אודות משה הדולק אחר הגדי ומשקה אותו הוא בעיניו מדרש מכונן המתאר את המנהיג היהודי, שאחריותו נתונה לכל אחד מן העדה.

יפה מקשה קליין על התיאוריה הזו, בשואלו מה הפרקטיקה, כיצד על החזון הזה להיות מיושם במדינה היהודית. בתוך אלפי שנים התפתח "שלטון העם" היווני וקבע זרועות שונות, רשויות מאזנות ושיטת ממשל. האם לתפיסת הרועה יש גם השלכה על שיטת הממשל, או שטובה היא רק לבית המדרש? לוי, שנפטר בדמי ימיו לפני אחת עשרה שנה, לא יזכה לענות על השאלות הללו.

לטריגנו תפיסה חדשנית על ההיסטוריה היהודית. לטענתו, הפרקטיקה היהודית היא פרקטיקה של החסרה: אלוהים לוקח את ישראל כ"גוי מקרב גוי". הפרקטיקה הזו, שניתן למצוא אותה בסיפורים מקראיים וגם בתפיסת "הצמצום" הקבלית, נועדה לשמר בתוך היש את האין ­– להנכיח את מה שמחוץ לעולם ובורא אותו.

התנגדותו של טריגנו, כמו של פילוסופים אחרים בני דורו, היא לשלטון איש ברעהו. הפוסטמודרניזם לועג לשלטון המערבי, להיתממות שלו ולפשיטת טלפיו באומרו "דמוקרטי אני". הן טריגנו והן לוי מבקשים שלטון אחר, שלטון שידע כי השליטה אינה מסורה לו אלא ל"צד השלישי" (בהשאלה מסארטר) או ל"אחר האולטימטיבי" (כלשונו של לוינס), קרי לאלוהים.

האם צורת שלטון כזו אפשרית בכלל? צורות שלטון שטענו לזיקה ישירה לאלוהים כבר נוסו בדתות אחרות, הן הנצרות והן האסלאם, ולכאורה לא הביאו להגדלת אושרו או חירותו של הפרט, ולעתים אף להיפך מזה. הספר לא עוסק בכך, אך אלו שאלות שחייבות להתעורר בעקבות קריאתו, ומזמינות דיון נוסף.

ספרו של קליין מנכיח, אגב אורחא, את העובדה המרגשת כי הגם שלוינס היה הגדול שבהוגי היהדות בדורו, לבטח לא היה היחיד. אסכולה שלמה של הוגים יהודים־אירופים השכילה להצמיח את רעיונות היהדות בתוך ערוגת הפילוסופיה המערבית, ופירות הערוגה הזו הם רעיונות הגותיים מרעננים, אנושיים וכנים. יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב בספר, ומי שהשפה הפילוסופית והרעיונות היהודיים הם מעניינו, ימצא בו קורת רוח אמיתית.

*

נחום אבניאל הוא עורך תוכן במרכז האקדמי שלם. כותב ומפרסם שירה וסיפורת 
ובעל יומן הרשת 'אחר כך נחום'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

כלתו של המגיד ממזריטש שהתאלמנה בצעירותה עוזבת את ילדיה ועולה לירושלים בעילום שם וייחוס, ואגדות נקשרות לשמה. רומן היסטורי פיוטי על דמות חסידית מסתורית

אני, גיטל

סמדר הרצפלד

"62" הוצאה לאור, 2014, 155 עמ'

סמדר הרצפלד, סופרת שיושבת בירושלים, הוציאה מתחת ידיה ספר יוצא דופן על דמות מעולם החסידות ולא צפוי בסגנונו ובגישתו לסוגת "הרומן ההיסטורי".

המשימה שעמדה לפניה לא הייתה פשוטה – לגשר בין שני עולמות־תוכן ולעשות מהם סיפור אחד בעל שלמות ורציפות שאינו מקפח אף אחד מהצדדים. מצד אחד, העובדות. עובדות חייה העיקריות של גיטל מבית הורוויץ, כלתו של המגיד ר' דב־בער ממזריטש, נשמרו באותיות ברורות בספר ההיסטוריה היהודית. היא לא דמות עלומה או אלמונית, שמי שכותב עליה יכול להמציא הכול מדמיונו. לצדן קיימות האגדות. מעשיות החסידים הרבות שמסופרות על גיטל, על כוחותיה העל־טבעיים או הרוחניים. בין אם יש במעשיות מן האמת ובין אם לאו, מתבקש לשלב אותן בסיפור. אולי בהנחה שיש במעשיות אלו גרעין של האמת, ובוודאי מתוך הבנה שאישה שחיה בעולם גברי־מעיקרו, ושמסופרות עליה מעשיות צדיקים/ות, בוודאי יש בה מה שמשך את המְסַפרים ואת המעשיות אליה.

אשת "המלאך"

בהתחשב בתקופתה (המחצית השנייה של המאה ה־18), במוצאה מהעולם החרדי, ובעיקר בהתחשב בהיותה אישה ובנטייתם של נוטרי ההיסטוריה היהודית שלפני "תקופת ההשכלה" להעלים ולהתעלם מן הנשים, העובדות הידועות בנוגע לגיטל מפורטות למדי:

היא נולדה בקרמניץ שבחבל ווהלין, בגבול פולין וליטא בסביבות שנת 1750. היא הייתה בתו של הלמדן המפורסם ר' משולם פייבוש הורוויץ. בהיותה בת 12 ביקש המורה הגדול של החסידות, המגיד ממזריטש, את ידה עבור בנו. המגיד היה כידוע תלמידו ויורשו של הבעל שם טוב, כך שהיו כאן מעין נישואים "בין־תרבותיים" בין מתנגדים לחסידים.

בעלה של גיטל, אברהם "המלאך" (1741־1776), היה בנו היחיד של הרב דב־בער. הוא היה מבוגר מגיטל בהרבה, התאלמן זה מקרוב והיו לו ילדים מנישואיו הראשונים. על פי המקורות החסידיים, רבי שניאור זלמן מלאדי שימש, בתקופת לימודיו אצל המגיד, החברותא של “המלאך“. לפי אותם מקורות, רבי שניאור לימד את “המלאך“ את “הנגלה“, ו“המלאך“ לימד אותו חסידות.

כינויו של רבי אברהם, “המלאך“, ניתן לו בשל אופיו הנזירי והמתבודד, נטיותיו הרוחניות יוצאות הדופן, המוזרות והפרישות שלו. בשנות נישואיו עם גיטל חי רוב הזמן בנפרד ממנה, לאחר שהוזמן לכהן כרב בעיירה סמוכה לקייב, במרחק כ־350 ק“מ ממקום מגורי אשתו. על פי אותם מקורות, גיטל סירבה להצטרף אליו והם התראו פעמים מעטות בכל שנה, פגישות שהניבו שני ילדים. מסופר עליו שחי באותה עיירה בבדידות ומבלי לראות איש.

באלמוניות גמורה ובתחתית הסולם החברתי התפרנסה גיטל מעבודתה ככובסת
צילום: פלאש 90

הסבתא של רוז'ין

לאחר שתים עשרה שנות נישואים, בגיל 24 בלבד, התאלמנה גיטל מבעלה. בסיפור שמופיע ב"שבחי הבעש"ט" – וששייך כמובן למדור האגדות – מופיע אברהם "המלאך" אחרי מותו בחלומה של גיטל ומתנצל על הפרישות היתרה שלו. הוא אף מבקש ממנה לא להינשא לאדם אחר. תהא הסיבה האמיתית אשר תהיה, גיטל נשארה באלמנותה ולא נישאה שנית. אל התחום שבין עובדות לאגדות שייך גם הסיפור על כך שבין גיטל ובין חמיהּ המגיד נקשר קשר רוחני עמוק וזה, על פי אותם מקורות, הרקע או הסיבה לכך שהשיא אותה לבנו.

לאחר שבעלה מת, וגם המגיד ואביה של גיטל כבר לא היו בחיים, מסרה גיטל את שני ילדיה להשגחתו של המורה שלהם, עזבה הכול והצטרפה לקבוצת חסידים שעלתה לארץ והתיישבה בירושלים. שם חיה באלמוניות גמורה והתפרנסה מעבודתה ככובסת – תפקיד שנחשב לתחתית הסולם החברתי. נכדה, רבי ישראל מרוז'ין, הקים חסידות משלו, מרופדת ב"מרכבה מצופה זהב" ו"ספלי חרסינה נהדרים", וחסידיו הם שמשמרים את זכרה של גיטל.

עד כאן העובדות. אבל יש גם מעשיות חסידים של ממש על גיטל. ציינו כבר שתיים. אחת המיסטיות או הרוחניות ביותר מספרת, למשל, שגיטל, זמן קצר לאחר נישואיה, רואה בחלומה עצרת זקנים שמבשרים לה על מותו הקרוב של בעלה. והיא, בתחנוניה, מצליחה להשיג לו מהם עוד שתים עשרה שנות חיים. העובדה היא, על כל פנים, שהיא ובעלה היו נשואים שתים עשרה שנה עד למותו.

המגיד ונפוליאון

בסיפורי־החסידים יש גם רמזים על קשר לא־לגמרי־תמים בין גיטל לאבי־בעלה, המגיד ממזריטש. אכן, אגדות חז"ל והמעשיות החסידיות, כמו התנ"ך, אינן תמימות ואינן מיועדות לילדים, ולכן לא מתמיה שרמזים כאלה מצויים בספרות החסידית, והרצפלד כמובן גם עושה בהן שימוש, אם כי מרוסן מאוד. אבל עובדות מוצקות כמובן אין.

בין כל סוגי המקורות שעומדים לרשותה, הרצפלד מנווטת את דרכה במיומנות ובכישרון סיפורי ופיוטי שלעתים הוא מרהיב ממש. היא מלווה את גיטל בילדותה, בבית שעשוי "מעץ שחור", האב הגאון ה"כפוף על הש"ס", והאם ה"מוחה במגבת את הזיעה מפניה ומחזיקה דוכן בשוק, שממנו פרנסת המשפחה.

את תיאור הדרך אל החופה, נסיעה ארוכה בעגלה עם לינה בדרך, מנצלת הרצפלד לתיאור הדמויות והיחסים הבין־אישיים של גיטל והוריה: "בודדה הייתי בנסיעה ההיא, ובודדה עוד יותר כי לא נסעתי לבדי". אביה של גיטל נשאר בבית, "עומד בחלון, מצמיד את כפות ידיו הלבנות לזכוכית… כך אני זוכרת אותו, חיוור ומטושטש, נעול ומסוגר בתורתו כמו בראש מגדל…". לעומת זאת אמה, שנוסעת אתה למזריטש, היא אישה ארצית, גדולה וקפדנית, שמנהלת את העניינים ביד רמה. גם בנסיעה הזאת היא "נעצה את עיניה בסידור והרימה אותן חליפות, נמשכת בעל כורחה אל המראות שנפרשו לפנינו, ומתאמצת מנגד להיות אישה צדקנית… וכשאני משיבה לה מבט היא מסיטה את עיניה ומתחמקת ממני…".

מכאיב לקרוא על סבלה של הילדה הבודדה, החולמנית, שנמשכת אל היופי, אל הטבע, אל הציפורים, ומשודכת לאיש הסגפני, השתקן, המכונה "המלאך". באפלת הנישואים האלה מצילה אותה רק נוכחותו של המגיד, שכפי שמנחשת הסופרת היה בעל אישיות חמה ופתוחה לראות את סבלה של כלתו הכה צעירה.

מותו של בעלה הפרוש ומותן של שתי דמויות־האב – אביה הלמדן וחותנה המגיד – ועוד יותר מכך השמועות על המהפכה הצרפתית ונפוליאון, משחררים את גיטל. ילדיה נבלעים בעולם התורה ואובדים לה והאירועים מבלבלים אותה. "נשארתי ערום ועריה… החושך נמשך ימים רבים… החושך גהר עלי גם כשעמדתי בדוכן בשוק, סופרת את הכסף שלימים, כשתגיע שעת המהפכה, ישמש אותי לנסוע לארץ ישראל".

נשים חזקות

הרצפלד אינה מנסה לפתור את החידה של גיטל. היא משתמשת בעובדות וברוח התקופה ובונה מהן גשר פיוטי, שבעזרתו עלייתה לירושלים והסתתרותה־למעשה שם, העלמת מוצאה המיוחס וחיי הדלות שלה בין עניי העיר הופכים לטבעיים ומובנים מאליהם. בכמה משפטים קסומים מספרת הגיבורה על חלום־חייה לעלות לירושלים ולעומתם היא מתארת, במילים קשות ואומללות, את אכזבתה מן העיר כפי שמצאה אותה אז, ברבע האחרון של המאה ה־18: "החיים שלי נמצאו מאז ומעולם בדרך למקום אחד רחוק, אפוף בזוהר של אגדות. ירושלים. בת המלך שהפכה לשפחה, עיר דוד שהפכה לעיר הסולטן… ובהגיעי אליה נשבר לבי בקרבי וחולי אנוש תקף אותי… מה אעשה פה, בעמק הבכא הזה, בין אנשים רזים ורקובים, שחוחים ואבלים?"

בתוך העוני והייאוש גיטל עצמאית וחופשית. אמנם "נידחת ושכוחה… כמו סבתי הגדולה עם פניה המקומטות ופיה חסר השיניים…", אבל מהפכנית על פי דרכה, "אישה נודדת בגפה לא נמצאה באותם ימים, רק גיטל הקטנה והעקשנית כנמלה עשתה לבדה את דרכה מזרחה…". אלמוניותה היא שמאפשרת לה את החופש הזה שתמיד חלמה עליו ואת החלומות, "הנחתי את תרמילי על האדמה, הנחתי את ראשי על אבן… ושמעתי קול קורא לי: גיטל. וראיתי סולם…".

 הרצפלד מלחימה כאן שתי "גיטל": את גיטל מווהלין ואת סבתה־הגדולה, שגם שמה היה גיטל, ש"הייתה צדקת כפרית", "ואני הבטתי בה ואמרתי שיום אחד אכתוב עליה ספר…". ואכן, ספרה עוסק בשתי נשים חזקות, יוצאות דופן ושלמות בבדידותן, שמקבלות בסיפור קול עוצמתי וצלול.

זה אינו סיפור שמח, והמחברת אינה מייפה את ההיסטוריה. אבל זה סיפור מנצח, בדרכו, שכתוב כמין מעשיית־צדיקים קצת אנכרוניסטית ולא לגמרי מודרנית. מין יצור־כלאיים בין רומן לרומן היסטורי, שמבין דפיו מציצה גם גיטל הסבתא הגדולה, שזכתה כאן אף היא להנצחה.

*

חבצלת פרבר היא מבקרת ספרות. ספרה "אהבתה של ברניקי – רומן היסטורי" ראה לאחרונה אור בהוצאת פרדס

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

איש עסקים מתמנה למנכ"ל רשת ספרים והופך אותה למשגשגת תוך השחתת התחום כולו. 
רומן סאטירי שמצליף בקפיטליזם החזירי אך בעיקר מגחיך את הסוציאליסטים

ככה זה עובד

עוזי זק

אפיק, 2014, 295 עמ'

משעשע יהיה לקנות את הספר הזה דווקא בסטימצקי או בצומת. על העטיפה דף לבן וזך נסדק כהיסדק צבע בקיר, ותחתיו מבצבץ הדבר האמיתי – שטר של מאתיים שקלים, שז"ר האדמדם, זה שבקרוב יוחלף באלתרמן כחלחל (למען האמת שניהם משוררים מפא"יניקים, אז מה הרעש הגדול). ובפנים, בדפי הספר, סיפור השתלטות הלווייתנים הגדולים, חותכי המחירים וחותכי שכר הסופרים, על שוק הספרים בישראל.

אלה לא בדיוק סטימצקי ולא בדיוק צומת, אלא צמד עסיסי יותר, דמיוני, דואופול של שתי חברות יריבות בגלוי השותפות לקרטל מתואם סמוי. והסיפור איננו סיפורו המדויק של השוק הישראלי הפרוע, מהקמת צומת עד חוק הספרים, אלא קריקטורה שלו ושל משוגותיו הציניות בדמות גיבור אחד, אודי בן־צבי, המספר את הסיפור בגוף ראשון: כריש בכישוריו הכספיים, צלופח בכישוריו החברתיים, דג רקק ביחסו לספרות – היוזם בעצמו, בשרשרת מרהיבה של יוזמות ותחמנויות, את רוב משוגותיו של משק הספרים בישראל כפי שהכרנוהו, עד שההיבריס שלו ויצירי כפיו קמים עליו לחסלו ונעשים כמוהו.

ריח הכסף

זהו חצי משל חצי קריקטורה. רומן־עסקים מפולפל עם ביקורת חברתית. רומן סאטירי קליל בעל תחתית כפולה, שכן מה שאודי בן־צבי מספר לנו על אחרים מצחיק מאוד, וחובט בכל מה שזז ובעיקר בכל מה שמאובן (ובפרט: סוציאליזם, קולקטיביזם, תרבות אליטיסטית, בדלנות אשכנזית) – אבל בשעה שאודי עושה מאחרים קציצות הוא חותך לעצמו את האצבע, כי הוא מפגין בכך בעיקר את אווילותו ונחיתותו המוסרית של הצד שהוא עצמו מייצג. אודי הוא "אקסמפלר מוקצן של דור בלי אלוהים" (עמ' 259), דור המנהלים הקפיטליסטי והציני שדור צברינו המתוקים הוליד והצמיח. הוא נציגה של תרבות עשיית הכסף, האנוכיות, ההשחתה ומה שמכונה פה תרבות הארבע־במאה.

בכך מקיים ספר זה, הכתוב ביד קלה ובפה בַּדחני המפטפט בכיף ובאופן כאילו בלתי אמנותי, אחדות אמנותית בין מבנה העלילה לבין אופן הביטוי: כגיבור, אודי בן־צבי מתגלה כמין המן שבנה עץ לספרות העברית, ונתלה עליו בעצמו, לצידה; וכמספר, אודי מגחיך אחרים באופן משעשע ואמין, אך כאמור חושף בכך את בהמיותו שלו. כבר הוריו של אודי אמרו עליו, והוא שמע בטעות, שהוא נער אנוכי שבעורקיו זורמים מי קרח. נהייתו אחר ריח הכסף מוצהרת, כה מוצהרת עד שהאפקט האירוני מוקהה במקומות הללו, וזוהי אולי נקודת התורפה של הספר. אבל עלילותיו בשטח, והדברים שהוא אומר על אחרים, עושים את מלאכת חשיפתו נאמנה.

כמו גיבורו "המיזנתרופ" של יונתן יבין, בספרו החדש הנושא שם זה, כך גם גיבורו האנוכי של עוזי זק נותן למחבר הזדמנות להתפרע ולשים בפיו מה שאינו תקין פוליטית, מה שהמחבר לא מסכים איתו רשמית אבל באיזשהו מקום אולי קצת כן. רומן־מוסר ככל שיהיה הספר הזה, חד ושחור ככל שיהיה המסר שההתנהלות הקפיטליסטית־חזירית של רשתות מִמְכַּר הספרים הורידה את הספרות ביגון שאולה – עדיין, ההוויה הטרום־קפיטליסטית, הטהורה כביכול, מוגחכת בו היטב.

הנה למשל קטע מישיבת ההנהלה הקשישה של רשת הספרים הגדולה והמנומנמת ביום שבן־צבי, האביר הקפיטליסטי על הסוס השחור, נכנס לנהל אותה: "הרל"שית דלית נכנסה לארגן את נושא השתייה, מה שישר הביא להתפרעות. אלה היו הרגעים עם הכי הרבה סימני חיים בישיבה. אחד רצה תה חלש, אחד חזק, אחד תה שחור, אחד תה עם חלב, אחד תה קמומיל ואחד תה צמחים. ואללה, לרגע חשבתי שנפלתי להנהלת ויסוצקי. כדי לעצבן, ביקשתי קפה. כולם הסתכלו עליי כאילו הזמנתי הרואין" (עמ' 92).

או זה. "אבא שייך לדור הלוזריות הקולקטיבית, דור 'הביחד' ו'השוויון', דור שבו לנַצח, להצליח יותר מאחרים, זה הפסגה האולטימטיבית של הרוע", אומר אודי בן־צבי בלשונו האופיינית שטופת הלעז והאנגליזמים. וזה קצת נכון. גם אם מיד אחר כך הוא מוסיף בפשטות, ומדגיש את השחור שבצד הנגדי של המשוואה, "לך תסביר לבן אדם כזה שבשבילי לנַצח זה לא הדבר הכי חשוב; זה הדבר היחידי" (עמ' 24).

תרבות עשיית הכסף וההשחתה המכונה "ארבע-במאה". כיכר רבין, 2014
צילום: ראובן קסטרו,
למצולם אין קשר למאמר

פברוק רבי־מכר

הרעות החולות של שוק הספרים הישראלי מתחוללות בספר, כאמור, כרצף של תוכניות מבית היוצר של בן־צבי. זה קורה בתוך תקופה קצרה מכפי שקרה במציאות, וזה מלווה בתוספות של הגזמה. הנה כמה מהן, רובן ככולן מוכּרות לנו (את אלו הכרוכות בהסתבכות העלילה, ובדרמה הבין־אישית המפלפלת אותה, נשמיט ונשמור להנאתם של הקוראים): סילוק ספרות בעלת ערך מהחנויות, והחלפתה במה שנמכר טוב; גיוס מוכרים שאינם חובבי ספרות יותר מדי, ותִגמולם לפי חתיכה; הורדת מחירים על חשבון ההוצאות והיוצרים; רכישת חנויות פרטיות על ידי סחיטה מאפיונרית; הסכמי "בלעדיות" בין הרשת לבין הוצאות ספרים שמוכנות לחתוך מחירים כדי להגדיל מכירות, הכוללים פברוק רשימת רבי מכר, "ספרי חודש" שהקונים יוטו לרכוש, הצפת חלונות הראווה והשולחנות בספרים של הוצאות אלו ועוד; בחנויות, הנהגת "מדיניות קשוחה של 'אפס לקוחות מתחמקים': לקוח שמכניס את קצה האף לחנות, הקומנדו מתנפל עליו, והדרך היחידה שלו להיפטר מהעלוקות עוברת דרך הקופה" (עמ' 220); קניית ראשי אגודת הסופרים בטובות הנאה וכבוד; ולבסוף הקמה של רשת מתחרה, שבסודי סודות היא בעצם בבעלות הרשת הראשונה, ומטרתה לסייע לה להפוך סופית לגורם היחיד בשוק בלי להצטייר כמונופול.

כל זה קורה תוך התנהלות צינית של אודי בן־צבי, ניצול חברים ועמיתים ושיסויָם זה בזה, ואפילו ניצולו של בורוכוב הזקן, בעליה של הרשת שמינה אותו למנכ"ל. אך למרות כל זאת, אודי איננו אדם רע. הוא תוצר תקופתו. והוא גם יהודי מבדח. הוא בונה לעצמו יכולות שיחה מבדרת כדי לקנות את לב קרבנותיו, אבל הכישור המלאכותי והתועלתני הזה שרכש הופך אותו למסַפר מקסים המלמד את קוראיו עשרות בדיחות יהודיות, מנחיל להם אבחנות דקות, וגם מרביץ בהם כמה פרקים שימושיים בהלכות עסקים ומשא ומתן.

החתירה־תחת־עצמך מתקיימת גם ברובד הרעיוני והפוליטי של הספר. מסר־העל של הספר הוא לכאורה סוציאליסטי, או לפחות מטיף להגבלת השוק ברוח חוק הספרים (שבספר אין לו זכר). זה מודגש גם בכרונולוגיה. לא ברור כמה שנים אורך התהליך המתואר בעלילה, ופחות מדי תשומת לב הוקדשה למתן תחושה בסיסית של משך זמן וליישוב רמזים כמעט סותרים בנושא הזה; אולם ברור שתהליכים שבמציאות התרחשו בעיקרם משנות התשעים ואילך מכווצים פה לצורכי העלילה, ומוזזים אחורה בהיסטוריה.

הסממנים התקופתיים המפורשים המעטים ממקמים את תחילת ההשחתה במהפך הפוליטי של 1977, ואת עיקרה בהמשך העשור ההוא ובשנות השמונים. גם לשון הספר עושה זאת במידה רבה של הצלחה נוסטלגית ומצחיקה, אם כי יש נפילות כגון הביטוי "שִׁדְרְגָה את עצמה" (עמ' 52). המיקום התקופתי ובולטותה של שנת 77' אינם הרמז היחידי לכך שבעיני המחבר, ירידת תנועת העבודה מההגמוניה במדינה ועליית הימין נקשרים להשחתה הקפיטליסטית וגם המוסרית של החברה הישראלית – ושוק הספרים, שבו עוד לפני הרֶווח אמורה להיות רוּח, הוא הרי משל מצוין לכך. ובכל זאת, וכמה אופייני הדבר לספר, דווקא תנועת העבודה וימי שלטונה הם הסופגים את הסטירות הסאטיריות המשכנעות ביותר; מהגחכה של העובש ההסתדרותי, עד אזכור מפורש לסילוק יוצאי האצ"ל ושכמותם ממשרות ממשלתיות.

גם שם משפחתו של בורוכוב, בעליה של רשת הספרים שאודי בן־צבי השחית את דרכה, מרמז על זיהוי העבר הזוהר עם תנועת העבודה, ואפילו עם הסמן הפרוטו־קומוניסטי שלה. נוח בורוכוב סוחר הספרים הוא הדמות המלבבת והרב־צדדית ביותר בספר. "למרות שהוא מת משנאה כלפיי", אומר אודי לעצמו לאחר הלוויית בורוכוב, "הוא היה איש גדול, מודל שהיום כבר לא מייצרים. נכון, סובבתי אותו לא מעט, עשיתי לו את המוות, שפכתי לו את הדם, והייתי עושה אותו דבר שוב, אבל זה לא היה אישי. ביזנס זה ביזנס. ככה זה עובד". באמת ככה. בלי הרבה יומרות אמנותיות, ובלי שום פוזות מיוסרות, הצליח עוזי זק לבנות עלילת־מוסר אינטליגנטית ומבדרת שאין בה טעם לוואי של הטפה ומוסרנות. וזה עובד.

*

צור ארליך הוא משורר, עיתונאי, מתרגם ומבקר ספרות. כיום אחראי הפרסומים העבריים של קרן תקוה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

מודעת אבל שולחת פרופסור בעקבות אהבת נעוריו שנטשה וכעת מתברר שמעולם לא הייתה. מותחן דל משקל ועשוי היטב, במגבלות הז'אנר

שש שנים

הרלן קובן

מאנגלית: ירון פריד

ידיעות ספרים, 2014, 342 עמ'

חשבון נפש נוקב עם יומן הקריאה שלי גיליתי שבקיץ החולף קראתי לפחות שלושה ספרי מתח. אני אומרת "לפחות" כי בעצם אינני מצליחה לזכור במדויק כמה. לספרים מהסוג הזה יש תכונה מגונה להימחק מהתודעה במהירות שבה הם נקראים. במיוחד הגרועים שבהם, שגם אם תכוונו אקדח לרקתי (כפי שאומרים בז'אנר) לא אוכל להיזכר בשמם בבוקר שאחרי. למה כל כך הרבה ספרי מתח בחודש אחד? כנראה השילוב הקטלני בין החום ומבצע צוק איתן שיצר במוח מין בועה ריקה שמבקשת להתמלא במשהו חסר ערך. מי רוצה לקרוא ספרות כבדה בימים שבהם הכול כבד, מעיק, חמור ומדאיג? ומי בכלל רוצה להתרגש כשהמציאות מציפה ברגשות עודפים? בררת המחדל של הקיץ היא מותחנים, ספרי טיסה בהגדרה שגם אם לא קניתם כרטיס לשום מקום הם כבר יטיסו לכם את המוח לארץ שבה תוכלו להישאר לפחות שלושה לילות מפנקים במלון הכול כלול.

הרלן קובן הוא סופר שבתנאי שלום ומזג אוויר קריר הסיכוי שאגע ביצירותיו לא גדול מהסיכוי שאגע בצלחת חומוס מלאה קוליפורמים. ולא שהוא לא יודע את מלאכתו. ההיפך הוא הנכון. הוא מבצע את מלאכתו באופן כה מושלם עד שכמעט אין מותחן שלו שלא מתברג הישר לרשימת רבי המכר. כל משפט תפור, כל סצנה מתוקתקת ואין גרם של משקל עודף שעלול להכביד על המוח. לא צריך לחשוב וגם לא להרגיש, רק להתמסר לקצב המהיר שבו הוא מנהל את העלילה.

ראשית שמחתי לגלות שהגיבור שמוביל את "שש שנים" הוא לא מיירון בוליטר, סוכן הספורטאים שקובן משתמש בו כגיבור ראשי ברבים מספריו. למה לא מיירון? כי אין לי כלפיו סנטימנטים. אף פעם לא הבנתי את סוד קסמו ואיזו יחודיות מצא בו קובן שהעניק לו סדרה. וחוץ מזה, אם זה היה ספר של מיירון הייתי מרגישה כמו מישהו שהתפרץ למסיבה שמתנהלת כבר המון זמן בלעדיו. אז חדשות טובות לכל אלו שאינם קוראי קובן המתמידים: יש כאן גיבור חדש שמוצג בפעם הראשונה. שמו ג'ייק פישר (השקיע פה קובן בגזרת המקוריות).

צופה באהובתו מתחתנת עם גבר אחר. קיטש ומתח
צילום: גטי אימאג'ס

התעלומה מסתבכת

ג'ייק הוא סטודנט באוניברסיטת לנפורד במסצ'וסטס ומהר מאוד נודע לנו שגובהו 196 ס"מ, משקלו מעל מאה קילוגרם והוא מוצא את פרנסתו כשומר סף במועדון לילה מקומי. מה לעשות שעל סתם חנונים בגובה ממוצע קשה לבסס עלילה של מותחן. הפרק הראשון תופס את ג'ייק בסיטואציה מבאסת ברמות. הוא יושב בכנסייה וצופה באהובתו נטלי מתחתנת עם גבר אחר. לאחר רומן קיצי סוער עם נטלי, שאותה הכיר במושבת אמנים, היא מודיעה לו לפתע שפגשה את האקס שלה ותוך יומיים מתחתנת איתו. היא מפצירה בג'ייק שלא ינסה לעקוב אחריה בחייה החדשים ושלעולם לא ינסה למצוא אותה. ג'ייק הרומנטיקן, שכבר היה משוכנע שמצא את אהבת חייו, הרוס.

קאט לשש שנים לאחר מכן. ג'ייק הוא פרופסור צעיר ומבריק למדעי המדינה באותה אוניברסיטה. יום אחד הוא מציץ במחשב ומוצא מודעת אבל שמודיעה על מות בעלה של נטלי. או לפחות מי שאמור היה להיות בעלה. בגלל שהוא עדיין מאוהב בה בסתר לבו, ובגלל שאי אפשר לבנות עלילה של מותחן על גיבור שעושה מה שאומרים לו, הוא מחליט לעלות על טיסה לפלורידה ולהגיע ללוויה. מי יודע, אולי האלמנה היפה זקוקה לניחומים?

בהגיעו לפלורידה הוא מגלה ש־

בעלה של נטלי, טוד סנדרסון, היה רופא אהוב ומכובד בקהילתו.

סנדרסון לא סתם מת אלא נרצח באכזריות.

האלמנה האבלה היא בכלל לא נטלי אלא אישה אחרת לחלוטין, אהובת נעוריו של סנדרסון שנשואה לו מזה עשרים שנה.

מבולבלים? גם אנחנו. ג‘ייק משנס את 196 הסנטימטרים שלו ומתחיל למשוך בחוטיה של התעלומה. אם טוד לא היה בעלה של נטלי אז מי הוא היה? ואם נטלי לא התחתנה עם טוד ועברה לנהל חיים שלווים של אשת רופא בפלורידה אז איפה היא היום? היכן היא מסתתרת? השאלה האחרונה לא זוכה למענה כי נדמה שנטלי פשוט נמחקה מעל פני האדמה. אין אזכורים שלה ברשת וכל מי שפגש אותה בעבר מכחיש את ההיכרות. אפילו הכומר שניהל את חתונתה טוען שזו מעולם לא התקיימה ואין לה שום רישום ביומני הכנסייה.

האם ג‘ייק הוזה ונטלי המהממת, שאותה פגש בשעת משבר עמוק בחייו, היתה רק פרי דמיונו הרומנטי המפותח, מין דמות רפאים שמונעת ממנו להיכנס לקשר מחייב עם אישה חדשה? לא ולא! כי אם כן זה לא היה מותחן אלא ספר מעניין יותר שעוסק ברבדים הנפשיים של גיבוריו. למזלם של הקוראים המותשים אין כאן שום כוונות לפנות לכיוונים פסיכולוגיים מורכבים ולגיבורים אין יותר רבדים נפשיים מאשר לסנדוויץ‘ מרגרינה. זה בהחלט מותחן ולא עוברת דקה עד שגיבורנו עולה על קן צרעות רציני, כפי שקוראים לזה בז‘אנר, ומגלה קופת שרצים שמערבת את האוניברסיטה שהוא מלמד בה ואת חבריו הקרובים.

לא אהרוס לכם את הכיף של הקריאה אז מנקודה זו והלאה אין יותר ספוילרים. תצטרכו לסמוך על מילתי כשאומר לכם שג‘ייק ממשיך לחפש את נטלי במרץ והעלילה מתקדמת מהר. אפילו מהר מאוד. ואם לדייק אז בדיוק במהירות הצפויה מספר מהסוג הזה. התעלומה מסתבכת, רמז אחד מוביל למשנהו ואם ייכנסו לתמונה רוצחים אכזריים וחסרי רחמים ויתחילו לרדוף אחרי ג‘ייק אז… אופס! אני לא אומרת את זה.

הזדמנות שנייה

לאחר שהבעתי את דעתי הכנה בנוגע לערכה התזונתי הירוד של הפרוזה של קובן, הגיע הזמן לומר את שבחו. הוא מקצוען שעושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. הוא מספק את הסחורה. לומר שהשתעממתי במהלך הקריאה? לא, לא השתעממתי. לומר שהנחתי את הספר מידי? לא, לא עשיתי זאת. הספר תפס אותי מתחילתו. טוב, אולי לא מהפרק הראשון של החתונה, שהיה קיטשי וסכריני ברמות קשות, אבל ברגע שהעלילה התחילה לזוז הייתי שבויה. וזה קרה מהר.

במחשבה לאחור, חלק מכוחו של "שש שנים" נובע מהעובדה שהוא עוסק באירוע שיכול לקרות, לפחות תיאורטית, לכל אחד מאיתנו. אדם שאהבת נעלם ופתאום אתה מגלה שהחיים שלך מבוססים על שקרים שלא היית מודע לקיומם. אתה לא צריך להיות בלש מקצועי או מרגל כדי שזה יקרה לך. אתה יכול להיות בדיוק מי שאתה. וקל מאוד להתחבר לזה, במיוחד כשאתה לא רוצה להתחבר לבומים ולאזעקות.

עוד הרהור פרטי שעולה בי הוא שהספר מוקדש לבחינת האפשרות הקוסמת של הזדמנות שנייה. למי מאיתנו אין אקס או אקסית שעדיין מענים את לבו גם לאחר שנים רבות? לא קרה לכם ששיחקתם בכאילו ושאלתם את עצמכם מה היה מתרחש אילו נתנו לכם הזדמנות נוספת? "שש שנים" פורט בדיוק על המיתר הזה. הסיטואציה אכזרית מבחינה פיזית אבל מבחינה נפשית יש לה היבט נעים ומתגמל מפני שג'ייק מגלה שנטלי אהובתו לא זרקה אותו וגם לא העדיפה גבר אחר על פניו. לא, היא בכלל לא זרקה אותו ובעצם היתה חייבת לעזוב אותו בגלל ש… אבל הבטחתי בלי ספוילרים.

מבחינה מסוימת אפשר להתייחס לספר הזה גם כאל מקסם שווא של המוח הגברי שמעדיף לבנות סביב האהובה הבוגדנית סיפור מטורף, העיקר לא להתמודד עם אמת רגשית כואבת. בעצם היא לא זרקה אותך אלא הייתה עבריינית נמלטת/פושעת/רוצחת/מבוקשת על ידי המשטרה/הסי.אי.איי/האף. בי. איי/הסקוטלנד יארד. היא לא נטשה אותך כי זה הפשע הנורא מכול. בסדר העדיפויות הפנימי שלנו אנחנו מעדיפים שהיא תהיה רוצחת המונים מאשר זאת שזרקה אותנו. וזו זווית מעניינת. אבל אל תחשבו שהספר עוסק בה באופן מודע. הוא לא עוסק בכלום, בעצם, חוץ מאשר בלהעביר את הזמן.

לסיכום, דקה וחצי אחרי שסיימתי לקרוא את "שש שנים" כבר שכחתי מי היו הדמויות ומה הן רצו. הספר מקבל 10 במדד היכולת להעביר כמה שעות בכיף יחסי ו–0 במדד הספרים שנגעו ללבי ושינו את חיי.

*

הגר ינאי היא סופרת, עורכת ומתרגמת, מלמדת כתיבה ומבקרת הספרות של גל"צ

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

מקס הלוקה באספרגר נחטף ורק חברו הדמיוני יכול להצילו. נקודת מבטו של יציר הדמיון מעבירה משהו מחווייתו של הילד הלכוד בתוך עולמו 

זיכרונותיו של 
חבר דמיוני

מתיו דיקס

מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

מטר, 2014, 360 עמ'

קס דילייני בן שמונה. הוא ילד חכם מהרגיל, ואוהב מאוד לשחק בלגו ובצוללות ולקרוא על מלחמות, אבל הוא לא מסוגל לסבול שנוגעים בו ואפילו לאמא שלו הוא לא מרשה לנשק אותו. סדר היום שלו מורכב ממאות פרטים מסודרים וקבועים מראש, שחריגה מהם גורמת לו למצוקה קשה. הוא מדבר, אך אינו יוצר קשר עין ואינו מבין משחקי מילים או הומור פשוט. אין לו צורך באנשים סביבו, כי העולם שלו מובן ובטוח בתוכו יותר מאשר העולם שמחוצה לו. הוא אוהב שטובים אליו, אבל הוא הכי אוהב שמניחים לו לנפשו.

לחבר הכי טוב של מקס קוראים בּוּדוֹ, והוא מלווה אותו כבר חמש שנים – פרק זמן ארוך מאוד עבור חברים מסוגו. הוא לא יכול לגעת במקס ולא יכול לעוף, אבל הוא יכול לעבור דרך קירות ודלתות סגורות. בודו הוא החבר הדמיוני של מקס ומפותח מאוד יחסית לחברים מסוגו, שהיכולת שלהם להסתובב בעולם תלויה בעומק ובפירוט של דמיון הילד שיצר אותם. בודו הוא ילד, וכמו מקס גם הוא מוגבל בעולם, אבל במובנים רבים הוא מבין את העולם של "הילד שלו" יותר ממה שמקס מבין.

בלילות, אחרי שמקס נרדם, בודו מסתובב בעולם (יש חברים דמיוניים שלא ישנים, כי הילדים שדמיינו אותם לא דמיינו אותם ישנים) ועֵד לשיחות בין הוריו של מקס ולחייהם של אנשים אחרים בסביבתו. הוא אמנם יציר דמיון ומוגבל רק לקשר עם מקס אך יש בתוכו עולם שלם והוא מפותח בהרבה מזה שדמיין אותו. הוא רוחש רגשות עזים לאנשים שסביבו ויש לו קשרי חברות עם חברים דמיוניים אחרים. ויותר ממקס, הוא מסוגל להבין את המציאות וחלקים גדולים מהאנשים שפועלים בה.

בודו חי בחלל שבין אנשים, ולכן הוא אינו יכול להיפגע משום מכה פיזית. אבל מעל ראשו מרחפת תמיד הסכנה האורבת לכל חבר דמיוני – אם מקס ייפגע, ימות או יפסיק לדמיין אותו, גם בודו ימות. זהו הגורל האכזרי של חברים מסוגו – כאשר הנפש היקרה להם ביותר בעולם מפסיקה להזדקק להם, הם מתפוגגים אט אט ומתים.

חברים דמיוניים מסייעים לילדים רבים להתמודד עם מצוקות היום יום, מגיל רך עד הבגרות המוקדמת. לעתים רחוקות הם ממשיכים ללוות אדם בוגר, אך עבור אנשים הסובלים מבדידות או לקות גוף ונפש הוא משמש הרבה יותר מאפיזודה של ילדות. בודו הוא חבר "זקן" – בעולמם של חברים דמיוניים המתים לעתים כמה ימים אחרי שדמיינו אותם, בודו כבר כמעט בן שש. הוא אחת הדמויות הדומיננטיות בחייו של מקס, שעולמו הפנימי ממשי עבורו הרבה יותר מזה החיצוני.

לכל הסובבים את מקס ברור כי הוא סובל מ"איזו בעיה" שכתוצאה ממנה הוא סובל מאוד בבית הספר האזורי שבו הוא לומד. הוא מצליח בלימודיו ומקבל עזרה בסיסית וסייעת שמלווה אותו, אך המתח בין אביו שמתעקש להתייחס אליו כאל ילד רגיל ובין אמו שיודעת כי מדובר בילד הזקוק לחינוך מיוחד לא מאפשר לו לקבל את כל העזרה שלה הוא זקוק. יום אחד מגלה בודו כי משהו אינו כשורה עם מקס ושהמורה הסייעת שלו, גברת פטרסון, מתנהגת באופן בלתי רגיל. למקס יש סודות גם מבודו וכשהוא נחטף, בודו עושה הכול כדי להציל את הילד שלו.

סוציופת בתפקוד גבוה. בנדיקט קמברבאץ' כשרלוק הולמס בסדרה "שרלוק"
באדיבות יס

גיבור בלשי

תסמונת אספרגר (צירוף מילים שלא מופיע בתוך הספר, אלא רק על גבו) זוכה לעדנה בשנים האחרונות, במגוון יצירות שמתארות אותה ואת אלה שחיים איתה: החל מ"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (מחברות לספרות, 2004), המתאר התמודדות של ילד גאון המתקשה מאוד בהבנת דינמיקות אנושיות בסיסיות עם תעלומת רצח ומניעיה, ועד ל"פרויקט רוזי" (אחוזת בית, 2013), סיפור קומי־רומנטי על פרופסור נאה ומצליח המפתח תוכנית מפורטת לאיתור הרעיה הנכונה עבורו ובמקביל מסייע לידידה לגלות את זהותו של אביה הביולוגי.

גם יצירות טלוויזיוניות נהנות מעיצוב דמויות גבוליות הסובלות מהתסמונת: הפיזיקאי הגאון שלדון ב"המפץ הגדול", ודמותו המופרעת והמרהיבה של שרלוק הולמס בסדרה "שרלוק" (בכיכובו של בנדיקט קמברבץ'), המציגה אותו לדבריו לא כסובל מהתסמונת אלא כ"סוציופת בתפקוד גבוה". עבור הקורא והצופה הממוצע מספקות הקריאה והצפייה השבעה בסובלים מהתסמונת הנאה כפולה – הערכה ליכולות השכליות הבלתי רגילות, והנאה קומית מאי היכולת שלה לפענח מצבים אנושיים פשוטים.

נראה כי הז'אנר הבלשי תפור במיוחד למידות נקודת התצפית של לוקי האספרגר ביחס למציאות: מדובר באוטיסטים בתפקוד גבוה, שחלקם נהנים מיכולות שכליות מפותחות ביותר. העולם עבורם הוא מקום שיש להשקיע אנרגיות עצומות כדי לפענח אותו, להבין את הדינמיקות האנושיות הבסיסיות, וכל מגע איתו מעורר בהם אי נוחות ולכן מעורר חשד.

גם "זיכרונותיו של חבר דמיוני" הוא מעין ספר בלשים. בודו מבין את מקס טוב מכל אחד אחר, אך גם הוא מתקשה בהבנת המתרחש בעולם. ככל ילד רגיל הוא אינו מבין את חלקו של עולם המבוגרים; אך שלא כמו ילד רגיל הוא מסוגל לעבור מחיצות נראות ולא נראות. השאלה הגדולה שאיתה הוא מתמודד היא השאלה הבלשית הגדולה ביותר – שאלת המניע. מה גורם להוריו של מקס לאהוב אותו כל כך ועם זאת לא לספק לו את העזרה שלה הוא זקוק, מה מניע את המורה של מקס לדאוג לו ולנסות לחטוף אותו, ומה יגרום למקס להפסיק לאהוב אותו ולהזדקק לו.

בניסיון להבין את האנשים בעולם לעומקם, מגלה בודו התמים וטוב הלב יכולת הגבוהה לאין ערוך מזו של מקס, למרות שהיכולת הזו לכודה בתוך המגבלות של החברים מסוגו. הוא כלוא בתוך תודעתו והפרספקטיבה שלו ומסתובב בעולם בלי יכולת לגעת בו באופן ממשי. וכאשר נזקק מקס לעזרתו, הוא נאלץ לגייס את כל כוחות הגוף שאין לו ואת כל כוחות הנפש שיש לו כדי לחלצו.

כולנו בבועה

זוהי גם הנקודה שבה הופך הספר מסיפור בלשי לסיפור התבגרות שובר לב. בשונה מהרומן הבלשי, פתרון התעלומה לא מביא לסיום העלילה, אלא מעמיד את בודו בפני בררה נוראה: האם לעשות הכול למען שחרורו של מקס בידיעה שיציאתו אל העולם תגרום לו במוקדם או במאוחר לא להזדקק לו יותר, או להישאר איתו לנצח היכן שהוא נמצא וכך לקיים את הקשר ביניהם לתמיד משום שכך ישמר את מעמדו כנפש הקרובה ביותר אל מקס. המציאות המיוחדת של מקס לא מעוררת בו סבל קשה גם במקום שבו הוא נמצא כחטוף ובו הוא זוכה ליחס טוב; אם יעזור בודו למקס לברוח, מקס יגדל ויפתח כוחות נפש שיאפשרו לו שלא להזדקק לו יותר. בודו עומד מול השאלה של "להיות או לא להיות" באופן שבו מעטים התמודדו איתה.

לאורך כל הספר תופס את עצמו בודו כאמיתי. יש לו גוף וזיכרון ועולם רגשי תמים ומפורט; הוא מעדיף אנשים ומקומות מסוימים על פני אחרים. באחד הרגעים שוברי הלב בספר מסביר בודו לחבר דמיוני אחר כי הוא אינו קיים אלא בדמיונה של הילדה שדמיינה אותו. החברה מגלה כי קיומה אינו עומד כשלעצמו אלא תלוי בנפש אחרת. בתמימות גדולה מעלה הספר שאלה קיומית נועזת, שדורות של פילוסופים לא הצליחו לענות עליה: האם תחושת קיומו של אדם אכן מוכיחה את קיומו? אבל לשאלה הזו יש ערך החורג מחקירה פילוסופית, שכן היא מגלה אמת עמוקה על טיבו של כל אדם הלכוד בתוך נפשו, ובעיקר על טיבם של הסובלים מאוטיזם.

הבחירה לתאר את עולמו של ילד המצוי "על הרצף" מנקודת מבט של יציר דמיונו היא לא פחות ממבריקה, שהרי הילד האוטיסט לכוד בתוך עולמו אולי אף יותר ממה שהחבר הדמיוני שלו, המסוגל ליצור קשרים עם חברים דמיוניים אחרים, לכוד בתוך תודעתו שלו. זוהי גם גדולתו של הספר: במסווה של עלילה תמימה, שוברת לב ומרתקת הוא מצליח להעביר לקורא משהו מחוויית עולמו של האוטיסט.

ואולי כל בני האדם לכודים בתוך עולמם, חיים במעין בועה שאינם יודעים כיצד לפרוץ אותה. זה מה שעושה את "זיכרונותיו של חבר דמיוני" לספר יפהפה, מאתגר, שובר לב ומרגש כל כך. האפשרות להתבונן בעולם דרך עיניו השקופות של ילד שאינו באמת קיים מרגשת וקשה מנשוא, שכן היא מזכירה לקורא שגם אלה שזכו להיוולד לכלי גוף ונפש רגילים כלואים בתוך עולמם, ורק חברות אמת ופנייה אמיצה אל הזולת יכולות לאפשר להם חיים.

בכל סרלואי היא מורה לספרות ומשוררת. ספר שיריה "בית בחיק הלילה" ראה אור בהוצאת אבן חושן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

הסופר והקולנוען הצרפתי קלודל התנדב לעבוד כמורה לאסירים בכלאם וחילץ משם הבנה עמוקה של מורכבות האדם. עדות מצדו האחר של התא

שקשוק המפתחות

פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

סנדיק ספרים, 2014, 80 עמ'

שי סנדיק הוא מתרגם מצוין ואיש אמיץ מאוד. הוא הקים הוצאת ספרים קטנה חדשה, בשעה שכל הוצאות הספרים, קטנות כגדולות, נאבקות בשיניים ובציפורניים על קיומן. כנראה שאהבת ספרים מוליכה אנשים בדרכים קשות, ששום אדם מיושב, למשל מתחום מנהל עסקים, לא היה דורך בהן. ובזה נכללת גם הבחירה לפתוח את קריירת המו"לות דווקא בספרון זה.

פיליפ קלודל הוא סופר, תסריטאי ומפיק סרטים. שלושת ספריו הקודמים שתורגמו לעברית היו מעולים בעיניי. לכל אחד מהם, "הנפשות האפורות", "הדו"ח של ברודק" ו"הנכדה של מר לין", היו מאפיינים שעשו אותו לייחודי. "הנפשות האפורות" מתאר את מלחמת העולם הראשונה, מלחמת החפירות, דווקא מבחוץ, מעיניה של מורה בכפר צרפתי שממתינה לאהובה החייל. "הדו"ח של ברודק" עוסק למעשה בשואה – מבלי להזכיר את המילה "יהודי" או "שואה" ולו פעם אחת. ו"הנכדה של מר לין" עסק בתוצאות ההרסניות של המלחמות בדרום מזרח אסיה דרך גורלו המזעזע של איש זקן, גולה ממולדתו. בכל הספרים הללו ניכרת הבנה והזדהות עמוקה של הסופר עם נפש האדם ועם סבלם של החלשים, קרבנות חפים מפשע של ההיסטוריה או של אי צדק.

הספר הנוכחי עוסק באנשים שחיים בסוג של קהילה סגורה: "שקשוק המפתחות", שעל שמו נקרא הספר, הוא המאפיין הקוֹלי בה"א הידיעה של הכלא: "לפעמים חלמתי על הכלא. לא תמונות מסוימות אלא רעשים. בעיקר הרעשים האלה של שקשוק מפתחות ומנעולים, רעשים מובחנים כל כך, שמעולם לא שמעתי כמותם באף מקור אחר…". רעשי שקשוק המפתחות מלווים את הסופר גם שנים רבות לאחר שעזב את הכלא. והמפתחות עצמם, נשקו הראשון במעלה של הסוהר, מטביעים את חותמם גם על מי שנושא אותם, על בעלי הכוח והסמכות: "מפתחות ארוכים, בוהקים משימוש בלתי פוסק. המכנסיים הכחולים כהים של הסוהרים קרועים בכיסים בגלל צרורות המפתחות…".

"מעולם לא חשתי בסכנה בכלא כפי שאני חש לעתים ברחוב, במטרו". פיליפ קלודל
צילום: גטי אימג'ס

כמו כאב ואור

קלודל מיטיב לתאר את המאפיין הבולט ביותר של הסגירות מאונס של קהילת הכלא – היעדר הפרטיות, הצפיפות, החשיפה המתמדת לאחרים ובייחוד לרשויות הכלא: "לחלוק עם האחרים… פחות מעשרה מטרים רבועים. להתרחץ בפני האחרים, להתפנות בפני האחרים, לחיות בפני האחרים…". והאשנב הקבוע בדלת התא, שבעדו יכולים הסוהרים לעקוב אחר כל תנועותיו, ולו גם האינטימיות ביותר, של האסיר, לכאורה – האשנב הוא אמצעי הבקרה וגם האמצעי להבטיח את שלומם של האסירים, אבל הוא מנוצל לעתים גם לשם המציצנות.

על פי עדות־עצמו, קלודל רכש, או לפחות חידד, את ההסתכלות החדה, ההבנה וההזדהות שלו עם הדחויים, החלשים והסובלים, במהלך אותן שנים ארוכות שהעביר בכלא. כאן המקום לציין שאין לפנינו עוד מקרה של פושע שהתגלה כמשורר או סופר גאוני, כדוגמת פרנסואה ויון – המשורר הצרפתי בן המאה ה־15 או ז'אן זָ'נֶה – המשורר והמחזאי הצרפתי בן המאה ה־20. קלודל היה אז בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, אולי תמים ובוודאי הגון וטוב לב, שהתנדב לעבוד כמורה בכלא:

במשך שתים עשרה שנים עבדתי שם. הכלא שינה עמוקות את האדם שהייתי. הביקורים התדירים בו הותירו חותם בכתיבה שלי, בעשייתי הקולנועית. הוא נותר בתוכי כמו כאב ואור, שמאיר את החולשות שלנו את המורכבות שבנו (מתוך הקדמת הסופר למהדורה העברית).

האם קלודל מאמין באמת שהכלא הוא המקום ללמוד בו על בני האדם?

משחק מסכות

מעמדתו החיצונית כביכול רואה המורה קלודל חד העין ומרגיש דברים שאחרים אינם רואים או שעיניהם טחו מלראותם. יש בספר קטעים יפים של התבוננות, ולעתים אפילו של תובנות מפתיעות, הן באשר לחיי הכלא והן לגבי החיים בכלל. כך כשהוא כותב "מעולם לא חשתי בסכנה בכלא, כפי שאני חש לעתים ברחוב, במטרו, מול כלבים בעלי ראשים מזוויעים, או יותר מזה, מול הבעלים שלהם". או התובנה הבלתי־צפויה שהוא מפיק מהתבוננותו בגורלם של אסירים שונים: "לעתים קרובות הכלא מוליך גורלות אל נקודת השבר שלהם, אל פרשת הדרכים המכרעת שלהם". זו אמירה מעניינת וחשובה שעומדת בניגוד מוחלט לאמונה המקובלת, או לנימוק שמצדיק את הכליאה בכך שהכלא נותן לאסירים הזדמנות לחשבון נפש ולשיקום ומחזיר אותם לחברה עם סיכויים לדרך חדשה וטובה יותר.

הכלא, על הסגירות המוחלטת שלו וחלליו התחומים והצפופים, אכן יכול לכאורה להפגיש את הכותב הרגיש עם בני אדם כמות שהם. ללא כחל וסרק, ללא אפשרות להסתתר או להתחמק. לכלואים אין אוטונומיה או חירות כלפי הרשויות: הסוהרים, עובדי הרווחה, וגם המורים. החשיפה המתמדת לעיני הסוהרים היא דוגמה בוטה לכך.

אבל מצד שני, ההשתתפות בשיעורים של המורה קלודל הייתה בהתנדבות, לפחות עבור האסירים המבוגרים, וביטאה לכאורה את הרצון האמיתי הפנימי שלהם. אבל האם כך הדבר באמת? האם מה שהוא ראה אלה הם בני האדם כפי שהם או שמא ראה מסכות שהאסירים עוטים כדי לכסות על האני האמיתי שלהם? ואולי רק השלה את עצמו שהוא רואה אותם?

קלודל מודע לכאורה לבעייתיות הזאת: "אני יודע שעמוק בתוכי מעולם לא הצלחתי להשתכנע בקיומם של הפשעים שביצעו האסירים שפגשתי מדי שבוע… הדפתי את האימה לעברו השני של המסך. התעלמתי מן הממשות של הפשע…", ואז הוא מסביר, אולי מצטדק: "אולי גם לי היה צורך להסתגל למציאות הזאת כדי להמשיך לחיות, לבוא לכלא, לשהות בו שעות רבות. הכול התקהה בריחוק קולנועי משהו".

עדות שקר

הפער בין הצורך הטבעי של המורה קלודל לראות בתלמידים אנשים סתם, ככל האנשים, לבין מה שהם עשו ובגללו הם נמצאים בכלא, לא ניתן לגישור. איך יכול אדם הגון ובעל כוונות טובות, מישהו שאפילו מוכן להתנדב ללמד בבית סוהר, לצייר לעצמו את האמת על אודות התלמיד שלו, שרצח את אביו ואת סבתו וגם ניסה לרצוח את אחיו ואחותו? או זה ש"רצח במהלומות פטיש את אמו המורה ו… ניסה לאכול את מוחה בעזרת כפית.."?

גם האסירים עצמם שותפים, במידה רבה ובמודע, למשחק הרמייה והאשליה הזה. "מבחינתם, הם כולם חפים מפשע. כמובן, הרי ידוע שבכלא יש רק חפים מפשע!". או, בניסוח אחר: "יש הרבה שקרים בכלא… משקרים כדי להמשיך להתקיים ומשקרים לעצמנו כדי לסבול את עצמנו…". הטשטוש הזה, הצורך להציג כלפי האחרים מסכה, הם מאפיינים של הכלא יותר מאשר כל מקום אחר עלי אדמות. הם צורך שרידותי שנובע מן החשיפה, מן הצפיפות וגם מיחסי המרות או פערי המעמד בין האסירים לבין עצמם ובינם לבין רשויות הכלא. וזה כולל גם את המורה טוב הלב, התמים, המתנדב, שמשלה את עצמו שהוא רואה את האמת.

ורק בסיכום של ספרו, כשהוא מביט אחורה על שתים עשרה שנות עבודתו בכלא, קלודל כבר מנוער מאשליות: "זו יכולה להיות עדות, ליתר דיוק עדות שקר. כי חסר לי משהו מהותי כדי לדבר על אודות הכלא, וזה לשהות בו לילה אחד". בלי לישון בכלא, להכיר אותו ממש מבפנים, מן הפנים כלפי חוץ ומתוך אותה עמדה כמו של האסירים עצמם, כל עדות היא חלקית, היכרות "מנקודת מבט אחת בלבד…".

זהו סוג של התפכחות, שהופך את היומרה להבין את עולם הכלא, ובאמצעותו להבין את העולם בכלל, על פיה. האמירה "הכלא הוא עולם בתוך עולמנו… דומה לנו וחושף אותנו… ", מתגלה כאמירה ריקה, ואת הציווי "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" צריך לקרוא כאן גם כ־לא תבין את חברך עד שתגיע למקומו. וכך, לצד חשיפת חיי הכלא כחיים של "אחינו בני האדם", אנו מניחים את הספר מידינו מתוך הבנה שהזולת והחיים שהוא חי אולי מורכבים ומסובכים מכדי שנוכל להבינם באמת עד הסוף, גם כשאנחנו מצוידים בכל הרצון הטוב והמבט העמוק ביותר שניתן לגייס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

לעתים יש להפר חוק כדי לסייע לשלטון לחזור בו ממדיניותו האווילית ו"להגן על הדמוקרטיה", מציע הספר. ביטוי שאינו אלא הסוואה להגנה על אידיאולוגיה כלכלית־חברתית ליברלית

לפנינו ספר של אזרח ישראלי מודאג. הוא מודאג מהמחלוקות האידיאולוגיות בנושאי ביטחון, דת ומדינה ושטחים, והוא מודאג מהמדיניות הכלכלית־חברתית אשר עוררה את "מחאת האוהלים" בקיץ 2011.

ברם, מחבר הספר הוא אזרח דמוקרטי מודאג יותר מהרגיל. הוא מאלו המבחינים בתהליך שבו הפרט במדינה הדמוקרטית מפסיק להיות אזרח כי הוא מאבד את יכולת ההשפעה על קבלת ההחלטות במדינה, והופך בפועל, במקרה הטוב, לנתין (=תושב שאינו משפיע על השלטון), או, במקרה הפחות טוב, לצרכן המשועבד בפועל למניפולציות של חברות פרסום ויחסי ציבור.

ריבוי הבעיות שעמן מתמודדות מדינות דמוקרטיות בכלל ומדינת ישראל בפרט, יחד עם הידרדרות יכולת ההשפעה של האזרח על רשויות השלטון ועל קבלת ההחלטות במדינה, עלולות להוביל לייאוש של הפרט. לכן מפלס הדאגה של המחבר ממשיך לעלות, שכן במצב זה האזרח (לשעבר) המיואש עלול לעמוד בפני שתי חלופות גרועות: אפתיה אזרחית או מרד נגד השלטון.

כדי להתמודד עם שתי חלופות גרועות אלו, מציע המחבר המודאג מאוד להשתמש ב"כלל מחלץ", שלהגדרתו הוא "אקט פוליטי המצליח לחלץ את השלטון מסיטואציה" שבה הוא חוקק חוק, יצא בהצהרות או נקט מדיניות אווילית והוא מתקשה לחזור בו (עמ' 47). מכיוון שבמקרים אלו לא די בפעולות מחאה רגילות במסגרת החוק – שכן, כאמור, השלטון מתקשה לחזור בו – "הכלל המחלץ" המוצע על ידי המחבר הוא ההבנה שעקרון "שלטון החוק" איננו עקרון־על בדמוקרטיה אלא דווקא עקרון "אזרחות אחראית" (הסבר להלן) המחייבת, לעתים, דווקא להפר חוק כדי לסייע לשלטון לחזור בו. זו הפרת חוק המכונה על ידו "מרי אזרחי".

לדבריו, "אזרחות אחראית" מתקיימת במישור הפוליטי – לא המוסרי או המשפטי! – שבו האזרח מרגיש שותפות מלאה במסגרת המדינית שהוא משתייך אליה, שותפות המובילה אותו לאכפתיות ולמעורבות פעילה בחיי המדינה (עמ' 77־81), ואם יהיה בכך צורך הוא יפעל גם בניגוד לחוק כדי לתקן את המצב במדינה מבלי לשנות את צורת המשטר בה.

מטרת אי־הציות היא לתרום למדינה. הפגנה נגד מלחמת וייטנאם בפנטגון, 1967

סרבני וייטנאם

מחבר הספר מבין היטב את הבעייתיות של "הכלל המחלץ" שלו: ערעור הציות לחוק במדינה דמוקרטית. לכן הוא עמל להציע הגדרה ל"מרי אזרחי" שלא תערער יתר על המידה את עקרון שלטון החוק. אגב כך הוא מציע גם דרכים להבחין בין מושגים נוספים הכרוכים באי־ציות לחוק: סרבנות מצפון, עבריינות מצפונית, מחאה פוליטית אלימה, התנגדות לא אלימה, מרידה, מהפכה והפיכה. רעיון אי־הציות בכלל ואופני ביטוייו העסיקו חוקרים, הוגים, אנשי משפט ואנשי ממשל לאורך הדורות. לכן, כחלק מדיונו, סוקר המחבר את הגישות העיקריות שפורסמו עד לאחרונה, סקירה חשובה לכל קורא השואף להשכיל ולרכוש ידע בסיסי באחת הסוגיות המעסיקות את מדינת ישראל.

המחבר סבור כי "אם בוחנים בדיעבד מעשה הפרת חוק שמניעיו פוליטיים ואשר תכליתו הייתה לתרום במישרין לשינוי דבר חקיקה או לשינוי במדיניות הציבורית במדינה דמוקרטית ומבצעו מבהיר (או שאפשר היה ללמוד ממעשהו) כי בכוונתו היה להישאר במסגרת השיטה הפוליטית־המשפטית הנוהגת וכי הוא מבקש לגיטימציה למעשהו (או שהמעשה קיבל לגיטימציה בדיעבד)" (עמ' 172) – זהו מרי אזרחי.

הצעה זאת מניחה אפוא שמטרת אי־הציות היא לתרום למדינה על ידי שינוי חקיקה או מדיניות ציבורית (ולא על ידי מרידה במשטר או במדינה), שהאזרח האחראי המציית מבקש לגיטימציה פוליטית (לא חוקית־משפטית!) וכי אפשר שלגיטימציה זאת תינתן לו רק לאחר זמן, בדיעבד, למפרע. שתי הדוגמאות הבולטות המתוארות על ידי המחבר שניתן לראות בהן "מרי אזרחי" לפי הגדרה זאת הן מעשי אי־הציות של מרטין לותר קינג ושל סרבני מלחמת וייטנאם. בשני המקרים האלו הלגיטימציה הפוליטית התבטאה בתמיכה פוליטית, ובמקרה של סרבני המלחמה בווייטנאם אף במתן חנינה כללית לעריקים מהצבא בשל המלחמה.

הצעת המחבר המובאת לעיל עלולה לגרום לקורא לא להבחין בינה לבין עבריינות אידיאולוגית או סרבנות מצפונית. לכן מודגש כבר בראשית הספר כי מרי אזרחי הוא "מעשה דמוקרטי הפוגע בדמוקרטיה במידה סבירה למען הדמוקרטיה" (עמ' 18) – למען הדמוקרטיה ולא למען אידיאולוגיה או מצפון.

חמש תהיות

כעת, לאחר שהצגנו בקצרה את עמדת המחבר, נציג כמה תהיות. אחת, אם מרי אזרחי הוא פעולה "למען הדמוקרטיה", אז צריך לשאול: מהי דמוקרטיה? המחבר מודה כי "למונח 'דמוקרטיה' אין מובן אחיד" (עמ' 83). למרות זאת, הוא קובע שמרי אזרחי מוצדק רק כשהוא "למען הדמוקרטיה" כפי שהוא תופס אותה. תפיסה זו היא, לא במפתיע, תפיסה ליברלית־אינדיבידואליסטית חילונית, הדוגלת בהפרדת דת מהמדינה (עמ' 82־84). הווה אומר, מטרת המרי האזרחי, שהוא תופעה מוצדקת והכרחית בעיני המחבר, היא הגנה על אידיאולוגיה ליברלית המוסווית – כמקובל בחלקים רבים של האקדמיה, התקשורת והמשפט – כהגנה על הדמוקרטיה.

תהייה שנייה: כאמור לעיל, המחבר מצדיק את המרי האזרחי כשתכליתו לסכל חוק או מדיניות ציבורית הפוגעים בדמוקרטיה. מילא חקיקה, אפשר לחשוב על חוקים הפוגעים בדמוקרטיה. אך מהי אותה "מדיניות ציבורית" המסכנת את הדמוקרטיה? האם זאת מדיניות כלכלית־חברתית ניאו־קפיטליסטית כמו זו של נתניהו, למשל, בטענה שהיא מעמיקה פערים כלכליים־חברתיים הפוגעים בערך השוויון? האם זאת מדיניות המבוססת על תפיסת עולם פוליטית ימנית, שלפי חלק מאנשי השמאל היא פוגעת ב"ציווי הדמוקרטי" לחתור לשלום בכל מחיר? האם יש סיבה לקורא בספר (כולל הערות השוליים!) לחשוב שמחבר הספר מתכוון למדיניות הפוכה? במילים אחרות: האם שוב אין כאן הסוואה של אידיאולוגיה כלכלית־חברתית או מדינית מאחורי המושג "דמוקרטיה"?

תהייה שלישית: נשוב לטענת המחבר כי מבצע המרי האזרחי צריך לפעול "למען הדמוקרטיה". המחבר מציג את ארישטידש דה סואז, שגריר פורטוגל בבורדו, שחילק בתקופת השואה אשרות כניסה לפורטוגל לאלפי יהודים כדוגמה למי שביצע מרי אזרחי (עמ' 196). הכיצד? אין ספק כי דה סואז ביצע פעולה לא גלויה, שהיא מוסרית מאין כמוה. מה לזה ולפעולה במישרין, באופן גלוי, למען הדמוקרטיה כדרישת המחבר?

תהייה רביעית: קביעת המחבר לעיל כי הפגיעה של מרי אזרחי בדמוקרטיה צריכה להיות סבירה מובילה אותו לטעון כי דמוקרטיה איתנה יכולה לסבול מרי אזרחי מבלי להיפגע יתר על המידה. הבשורה הטובה היא שהמחבר קובע מספר פעמים בספר כי הדמוקרטיה הישראלית היא איתנה. הבשורה הרעה היא שלפי הפרק האחרון בספר כנראה אין דמוקרטיות איתנות כי בכולן קשה מאוד־מאוד לאתר אזרחים אחראים, האליטות בוגדות בייעודן וזרועות השלטון (כולל המערכת המשפטית!) ואמצעי התקשורת המובילים פועלים היטב כדי לגרום לאפתיה ולמניע אי־ציות לחוק. ובנוסף, יש יותר מרמז אחד שהמצב במדינת ישראל חמור במיוחד, בניגוד לקביעתו הראשונית.

ותהייה חמישית: לשיטת המחבר, מרי אזרחי יכול להיות אלים, שלא כדעתם של הוגים וחוקרים אחרים. מהם גבולות האלימות המותרת לדעתו? לא לגמרי ברור.

סיכומו של דבר, דומה שנותר עדיין כר נרחב לדיון, שקשה לנהלו, במיוחד כשלעיני המתדיינים מוצבת השאיפה להכשיר מעשי אי־ציות הנתפסים בעיניהם כחיוביים ואגב כך לשלול אי־ציות של בעלי עמדות אחרות. קושי זה בולט בספר שלפנינו, המטיף ל"חינוך פוליטי נאות והכרת הדרכים שבהן אפשר להשפיע על הדיון" (עמ' 213), אך בד בבד הוא מציב כמוטו את אמרתו של אמרסון מ־1844, כי "אל להם לאנשים טובים לציית לחוק במידה יתרה". חינוך פוליטי לפי אמרה זו הוא פתח לאנרכיה וגם פתח לחינוך אידיאולוגי, לפי המקובל על המחבר. לכן, חינוך פוליטי כזה – לא בבית ספרנו.

ד"ר יצחק גייגר הוא רכז לימודי אזרחות והיסטוריה בישיבה התיכונית המדעית מעלה אדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

סאטירה על החברה הישראלית האלימה מבקשת להציע שפה חדשה ונחוצה לסיפורת העברית, המשלבת סגנונות. לעתים הטקסט סובל מעודף הווירטואוזיות הלשונית

אלופי התמימות

ארי ליברמן

ידיעות ספרים, 2014, 293 עמ

סאטירות הן עניין נדיר למדי בנוף הספרות העברית העכשווית. מעט הכותבים שעוסקים בסוגה זו מצויים בסיטואציה כפוית טובה מראש – שכן מי ירצה לראות את בבואתו העקומה ניבטת אליו מן הראי, לשמוע את פיו העילג מברבר ומלהג או להריח את הבל הפה של בוקר מר עולה בנחיריו. על כן הסאטירה היא סוגה שכוחת אל וחסרת־תהודה בפובליציסטיקה המקומית, ובמיוחד בזו של השנים האחרונות.

התרגלנו והורגלנו לחשוב טובות על עצמנו. אנו טובים וחכמים. אמיצים ונבונים. מוסריים ומידתיים. כל מי שיאמר לנו אחרת בשלב הזה הוא סוג של עוכר ישראל, רואה שחורות, ובעתות מלחמה מותר גם לכנותו בוגד בהקשרים מסוימים. לכן הסאטיריקון היום הוא חיה נדירה עד נכחדת.

"אלופי התמימות", שהוא ספר הביכורים של ארי ליברמן, מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת ג'ורג'יה, הוא סאטירה די פרועה ולפרקים מוצלחת על המצב הישראלי. גיבוריו נעים לאורך ולרוחב שדרות החברה והגיאוגרפיה הארצישראלית – מהרמטכ"ל ועד המאבטח בקניון. מבמאי ריאליטי מצליח ועד מורה רוסי זקן לרישום. מבקעת צין, עבור בשערי אשקלון ופתח תקווה, ועד "הבור" שבקריה. כל אלה ועוד נזכרים ונכרכים בעלילה, שאותה מניע שמוניק (זו לא טעות), מעין גיבור פיקרסקי, כמעט חסר תכונות, מלבד דבקות בסיסית ביפה ובתמים.

יש לומר שדיוקן הישראליות שמתקבל ב"אלופי התמימות" הוא מטריד. זו חברה שהבוטה, האלים והפורנוגרפי השתלטו בה על מרכזי השיח והכוח, והעדינים ניגפים למחלקות הסגורות של פגועי הנפש, לבתי חולים או לחורים אומללים במדבר. נדמה שאיכויות שליליות אלה הן שמזמנות את החזון האפוקליפטי שמרחף מעל המקום בספר זה. ישנו חשש מתמיד ממשהו שעלול ליפול מן השמים, בדמות מתקפת חייזרים, או איזה עונש מקראי קדום. לבסוף מתממש חזון זה באופן לא צפוי במין שעטנז מצחיק שבין האיומים – זה של טרור המתאבדים מתחילת שנות האלפיים והאיום הבליסטי מהעשור האחרון.

כל זה נוגע לתמטיקה שבספר, אך ליברמן לא הסתפק במגוון העלילתי. בספרו הראשון מנסה ליברמן גם למצוא נוסח חדש לפרוזה העברית גם ברובד הלשון. על תעוזה זו יש להעריך אותו. הוא גם צודק. הספרות העברית החדשה אכן זועקת לנוסח חדש. נוסח שבכוחו להתמודד עם רידוד השפה שהוואטסאפ והאסמסים מזמנים. עם הוולגריזציה הפרועה שעולה מהפייסבוק, ועם ההטפשה הפוליטית העקבית שמדכאת את החשיבה הביקורתית וגוזרת על כולם את אותם הצירופים האומללים וחסרי המשמעות.

מלא המצאות, תפניות עלילתיות ודמויות. מאבטח בירושלים
למצולם אין קשר למאמר. צילום: משה שי, פלאש 90

עוקץ קהה

ליברמן מנסה לעבוד במספר משלבים התואמים לכאורה את התודעות השונות של הדמויות, כאשר אחת הדמויות נטועה, חושבת ומדברת בלשון המקרא, בעוד מרבית האחרות מדברות חופשי ב"ניוספיק" הארצישראלי שעשוי מהברות שבורות וכמעט נעדרות מקור או משמעות, תוך חזרות על מוטואים מעולם הפרסום והריאליטי. ישנם גם ניסיונות לגוון משלבים אלה עם נוסח עגנוני חכמי, או נוסח שירי מתור הזהב של שירת ספרד ועוד.

במובן זה, נוחל ספרו של ליברמן כישלון חלקי. חיקוי לשון המקרא שלו אינו עולה יפה, לפחות לטעמו של קורא זה (וניתן להשוותו, למשל, לניסוי הלשוני שעורכת כליל זיסאפל בכתיבה מקראית בת ימינו בספרה "הקומדיה הציונית" – שם מצליחה המחברת לאזן בין החומר העדכני לתחביר קדמוני). הנה, למשל, מקטע זה שבו נפגשות שתי הדמויות הראשיות: "האלוף" המקראי והמאבטח בקניון. הראשון פונה אל המאבטח בלשון המשולבת עם המְספר העדכני: "האלוף התעלם מהם, כי דבר גדול היה לו לגלות את אוזן השוער ויאמר אליו, באו אלינו ימי צרה ומצוקה, בני, ופלצות תכסה את הארץ יען אשר פרצו ממרום שרצים בעלי כנף ומראיהם כגחלי אש בוערים כלפידים כעין החשמל המה מרוצצים רצוא ושוב…".

מהלך זה מדגים את המעברים התכופים שבין משלבי הלשון. המעבר הוא תמיד חריף וקיצוני, ונדמה שהמחבר אינו מצליח למצוא את הנוסח שיצליח לייצג את המקראיות באופן שיהיה אינטגרטיבי עם שאר חלקי הטקסט. ייתכן מאוד שהמחבר חותר לשבירות אלו בדיוק, אך מתפספס כאן דווקא איזה עוקץ אחר. עוקץ שהיטיב לאפיינו גרשום שלום במכתב ידוע לפרנץ רוזנצווייג, שבו העלה החוקר נקודה הפוכה בהיפוך סימטרי, והיא שבלשון היומיום בעברית נחשפות על כורחן התבניות הקדומות של הליטורגיה, ואלה אמנם מוצפנות מתחת לדברים, אך העוקץ האפוקליפטי של שפת הקודש אינו קהה כהוא זה, אלא דווקא חותר מתחת ללשון המחולנת.

ליברמן, לעומת זאת, חושף אפוקליפסה או אחרית ימים יחזקאלית זו באופן בוטה שאינו מצביע על סוד זה שבעברית. מכך יוצא שבמקום חשיפה הדרגתית של הדרמה שמפעמת מתחת ללשון העברית, השיא והשבר מזנקים על הקורא כבר מתחילת המעשה, ונוצרת איזו חציצה והפרעה שאינה מעודנת דיה. נכון הוא שבסאטירה ישנה דו־ממדיות מובנית, ואת זו מנהל ליברמן ביד בוטחת במישור העלילה והדמויות, אך ההשטחה והקוטביות שבשימוש במשלבים השונים של הלשון מוצהרות יתר על המידה.

הבלטה זו פוגעת בשטף הקריאה וחושפת את מגמותיו של המחבר בחופזה שלא משאירה מרחב פרשני לקורא ביצירה. כך, לא פעם, גם שימושים ז'רגוניים אחרים מזדקרים מתוך הטקסט באופן שאינו מתבקש בהכרח. לעתים נדמה שליברמן מנסה להדגים איזו וירטואוזיות שבשליטה הלשונית, אך ההיפך הוא שעולה והטקסט סובל מעושר זה, שבמובנים רבים מזכיר את האופן שבו הנובוריש מתהדר בהונו הרב. ומה שנחשף הוא ההיפך ממה שביקש להפגין.

קשת צבעים

עם זאת, יש חשיבות רבה במה שליברמן מנסה לעשות, גם אם אין הדבר עולה תמיד בידו. הוא מנסה לשבור ולאתגר נוסחים קודמים של ספרותיות. מתוך אינסטינקט בריא הוא מבין שבשביל לתאר את המצב ואת תמורותיו המהירות יש לשבש את הרצף המאופיין של הספרות המקומית. שני החלוצים העיקריים של ניסיון זה בספרות העשורים האחרונים הם אתגר קרת ואורלי קסטל בלום. קרת ניסה להשפיף את השפה לרמת הדובר בעל התודעה הפשוטה ביותר, ושם לחולל הפרעות זהותיות. קסטל בלום נקטה טכניקה אחרת, ולשונה באופן כמעט בלתי מובחן זינקה בין משלבים בתוך מרקם לשוני חדיש שהצליח לאחות את הגחמנות הפרועה תחת יד ואישיות אחידה ומובחנת. שניהם התקשו להעביר את המודוסים הללו למסגרת הרומן העברי. קרת נותר בסיפוריו, וקסטל בלום ביצעה נסיגה מעודנת לתוך ספרות מינורית.

ליברמן, ולצדו גם שני בויאנג'ו, בספרה "עם הנצח לא מפחד", מנסים לייבא למסגרת הרומן העברי בדיוק את מורשתם הגנטית של כותבי שנות התשעים. ומאמץ זה, גם כאשר אינו עולה יפה, פותח את הפלטה, את ספקטרום הצבעים שנחוץ בשביל ללכוד את ההוויה הזריזה עד כדי חולניות של הישראליות החדשה.

ככלל, הספר מלא המצאות, תפניות עלילתיות ודמויות. הוא קליל מיסודו, גם אם נושאיו קודרים ורציניים, במיטב מסורת הסאטירה, ויש בו מבט מפתיע על החברה כאן, מצד מי שמיטיב להסתכל בגדול ומרחוק. את כל זאת עושה ליברמן לא באכזריות קרה, כי אם בהומור מלא בחמלה, בבוטות לשונית ומינית, יש לציין, אך בסיכומו של דבר גם בחיבה אמיתית. בזו אחר זו חושף ליברמן ב"אלופי התמימות" את הפרדיגמות השונות שאליהן כבול הישראלי בתפיסת הביטחון המעורערת שלו, ובתרבות ההמונים שפוגעת ומוזילה את העדין, האמנותי והפנימי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

אנשי העיירה מקבלים שיחות טלפון מקרוביהם שנפטרו. מיץ' אלבום שוב עוסק בשאלות על משמעות החיים

שיחת הטלפון הראשונה מגן עדן

מיץ' אלבום

מאנגלית: כנרת היגינס־דוידי

מטר, 2014, 296 עמ'

טס רפרטי, בחורה צעירה מעיירה קטנה בשם קולדווטר הסמוכה לאגם מישיגן, הייתה שקועה בפתיחת עטיפת צלופן של קופסת תה כשהטלפון בביתה צלצל. עד שהגיעה אל מכשיר הטלפון, לאחר התמהמהות קלה, השאיר המטלפן הודעה: “זו אמא… אני צריכה לספר לך משהו“. “טֶס הפסיקה לנשום. השפופרת נשמטה מידה. אִמָה נפטרה לפני ארבע שנים“.

פתיחה בלתי צפויה זו הבטיחה בשלב זה המשך קריאה מצדי. בעמודים הבאים אנו מתוודעים לכמה אנשים נוספים שקיבלו שיחות טלפון דומות מיקיריהם שאינם עוד בין החיים. למשך זמן קצר מקבלי השיחות הם היחידים שמודעים לשיחות אלה, מפני שהם שומרים אותן לעצמם, אולם לאחר זמן קצר מרגישה קתרין ילין, אחת ממקבלי השיחות, צורך לשתף את הכומר שלה בשיחת הטלפון שקיבלה מאחותה המנוחה. היא עושה זאת למרות החשש שהכומר יחשוב שהשתגעה, מפני שמאז אותו אירוע ניסה לסייע לה כמיטב יכולתו להתגבר על מות אחותה.

אבל קתרין לא הסתפקה בשיתוף הכומר שלה בלבד. היא חשה שמוטלת עליה שליחות לספר זאת גם לאחרים כדי שידעו על הטוב והשלווה הצפויים להם בגן עדן. עד מהרה סיפרה זאת לכל חברי הכנסייה הבפטיסטית שלה. הכומר המזועזע, שחשב שקתרין חווה שיחות אלה כתוצאה מכאבה על מות אחותה, הרגיש הכרח לומר בקול: “אנחנו לא יודעים אם זה אמיתי“. אלא שאז קם חבר נוסף ואמר “זה אמיתי. גם אני קיבלתי שיחת טלפון“. מרגע זה והלאה מתגלגלת השמועה והופכת לנחלת הכלל.

מכאן ואילך מפליא מיץ‘ אלבום בתיאור השתלשלות העניינים. אין זו הפעם הראשונה שאלבום מראה עניין בנושא גן עדן. אחד מספריו הקודמים – “חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן“ (מטר, 2004) – גם הוא ספר בדיוני, הנושא בתוכו מסר על משמעות המעשים שלנו בחיינו בכלל, ועל ההשפעה שיש לנו על אנשים ולהם עלינו, אפילו במקרים שבהם פגשנו אדם פעם אחת בלבד למשך זמן קצר; מפגשים מהסוג שאיננו תמיד זוכרים לאחר מכן.

בכך דומים שני ספרי גן העדן שלו לספריו האחרים. בספר “שומר הזמן“ (2013), למשל, משתמש אֵלבום בסיפור יציר דמיונו, שדרכו הוא בוחן את שאלת התייחסותנו לגורם הזמן בחיינו טרם הומצא השעון, ועל התייחסותנו לזמן לאחר המצאתו. במקביל, גם בספריו המבוססים על סיפור אמיתי – “ימי שלישי עם מורי“ (1998), המבוסס על פגישותיו עם מורהו המוערך מורי שוורץ, ובספרו “אם רק נאמין“ (2009), המתבסס על הקשר שלו עם רב ועל מפגש עם כומר – הוא נוגע בשאלות הגדולות של החיים, שאלות של משמעות ואמונה. אמנם, הספר הנוכחי נוגע בשאלות אלה באופן מרפרף. בעוד ספריו הקודמים עשויים להעלות שאלות פילוסופיות ותובנות מסוימות אצל קוראיהם, החוויה העיקרית של ספר זה, לטעמי, נובעת מהרצון להגיע לפענוח התעלומה, כבכל ספר מתח (טוב) אחר.

שיחות מעולם המתים ליד אגם מישיגן
צילום: שאטרסטוק

מחכים לצלצול

נחזור לעיירה קולדווטר. אצל מקבלי השיחות עצמם התחלפה תגובת ההלם הראשונית לציפייה לשיחות הבאות, ואילו על אֵיימי פֵן, כתבת זוטרה בתחנת טלוויזיה אזורית, שקיוותה כבר זמן רב שמשהו גדול יקרה לה, הוטלה המשימה לסקר סיפור הזוי על שיחות מאחות מתה. לא היה לה מושג לאן תוביל אותה משימה זו, שללא ספק הוטלה עליה בשל היותה בעלת תפקיד זוטר כל כך. אולם לאיימי נועד תפקיד עיקרי בסיפור זה, מפני שהכתבה שבה דיווחה על כך החלה להזרים אל העיירה מבקרים מאמינים רבים, ומנגד גם מפגינים. העיירה עצמה פרחה בעקבות המבקרים הרבים. התקשורת הכללית החלה להתעניין בסיפורים. שאלת אמיתותו של הסיפור אינה השאלה שעל הפרק. מספר התגובות שהגיע העיד על מידת העניין שעורר, ומכאן שיש להמשיך להפיק מסיפור זה את הרייטינג הנפלא כל עוד אפשר.

אֵלבום מתאר שלל תגובות אפשריות של אנשים לסיפורים הללו: הכומר הבפטיסטי התקשה להאמין לשני הסיפורים ששמע בכנסייתו, אבל היה ער לפרץ האנרגיה החדש שהתפשט בקרב קהילתו ותהה כיצד לקדם זאת. קתרין, שהייתה הראשונה לספר על כך לאחרים, התעוררה באחד הלילות בבת אחת מחלומה ושמעה קול לא ברור. על הדשא בחצרה היא מצאה עם שחר אנשים כורעים על ברכיהם, אוחזים ידיים ומתפללים. סאליבן, שאיבד את אשתו בתאונה שנגרמה כתוצאה מהשתלשלות מקרים עגומה, לא האמין לסיפור, אבל בנו הצעיר החל לחכות לשיחת טלפון מאמו.

מעט התיאורים המובאים בסיפור מפי המטלפנים המתים על חוויית גן עדן משתלבים יפה לא רק במשאלות לב אפשריות, אלא גם בכל מה שניתן לשמוע כבר שנים מפי אנשים שחוו מוות קליני וחווית סף מוות, המתוארים ברשת ובספרים כגון "מתה להיות אני" של אניטה מורז'אני, "הוכחה לגן עדן" של הרופא ד"ר איבֵן אלכסנדר ועוד.

את מידת העניין של הספר אני רואה ביכולתו של המחבר לתאר מגוון רחב של תגובות אנושיות למאורע המתואר בו, ברמת כושר הדמיון שלו, ובשזירת סיפורו האישי של סאליבן – שחלקו בסיפור רב בהרבה מהמוזכר כאן – בתוך הסיפור הכללי, באופן שאינו גורם לקורא מאמץ יתר ללהטט בין כמה סיפורים. הספר שומר על עניין מפני שמאורע כל כך בלתי רגיל חייב לקבל הסבר כלשהו, וכמו בספר מתח, תעלומת השיחות תגיע לפתרונה לקראת סוף הספר.

חפצי רובלין היא יועצת תעסוקתית ומנהלת "בחירה טובה" – ייעוץ לבחירת מקצוע

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

שירתה הצנועה, העדינה אך נוקבת בישירותה, של מלכה נתנזון מציעה חיבור בין פשטות ומורכבות ובין סבל והומור. משוררת של אמת 

 ציפור מכונסת כנף

מלכה נתנזון

ספרא, 2014, 191 עמ'

פתח בווידוי קטן: אינני אוהבת משוררים זחוחים. להשקפתי, יש משוררי אמת ויש כותבים מיומנים בעלי רגישויות פואטיות שמיטיבים להפיק שירים שנחשבים טובים, אך אינם מעניינים באמת. איך מבחינים ביניהם? האמת היא שלא תמיד מבחינים, כי טכנאי שירה יודעי מלאכתם ומחשיבי כתיבתם יודעים לתעתע אפילו בעצמם. משוררי האמת, לעומת זאת (תחשבו על זלדה כדוגמה עילאית), באים ממחוזות של כאב ותהיות, ושירתם הצנועה ונטולת הקלות והזחיחות מתבלטת כמו ורד אמיתי בין פרחי נייר.

משוררת כזאת היא מלכה נתנזון, שרק לאחרונה זכיתי להתוודע לשיריה, וקראתי אותם בהפתעה גדולה ובתחושה של גילוי; טיפין טיפין קראתי, כי האינטנסיביות הקודחת שבכל שיר ושיר תובעת הפסקות נשימה. לפנינו שירים יפהפיים גם בנוראותם החווייתית, שמגיעים לממד כלל אנושי בנושאיהם הקיומיים: אהבה ותשוקה, אִמהוּת ואבהות, פרדה ואובדן, מחלה וכיליון, משפחה ועולם הילדות, זיכרונות שואה שמופנמים בקוד המשפחתי, התמודדות עם הגורל, יחסי הגוף והנפש, ארוס ותנטוס, חוויית האור וחוויית החושך.

מלכה נתנזון היא בת לניצולי שואה, שאחיה הגדולים נרצחו על ידי הנאצים ואביה נפטר בילדותה. סאת הסבל הוסיפה להתמלא במשך עשרות שנים כאשר אמנון בעלה נפצע במלחמת ההתשה, וסבל מפוסט טראומה במשך עשרות שנים. על כך כתבה מלכה נתנזון ספר ביוגרפי מרתק בשם "ללב יש היגיון משלו" (עקד, 2013). מלכה התעקשה להישאר עם הבעל הפגוע ולתמוך בו בכל סיוטיו ונפילותיו, ובד בבד לגדל את שני ילדיהם ולדאוג לענייני הקיום המורכבים כל כך.

ואולי ההתמודדות הקשה הזאת נתנה אותותיה בבריאותה, כי בשנה האחרונה מתמודדת המשוררת עם מחלה קשה, וכמו רחל בשעתה היא מעלה את שיריה מעומק הכאבים הגופניים והנפשיים, וכותבת ליריקה זכה ואותנטית עד לשד העצמות. שיריה זכו בפרסים ובהכרה של אישים בתחום התרבות. "אלכימאית של מילים" כתב עליה גד קינר. ואני כבר ממליצה לקוראים להגיע לשיריה המועלים באינטרנט במסגרת מצגת של שרה שץ וליהנות מחוויה הממזגת שלושה מדיומים.

הזכרנו את רחל, ושיריה אכן מהדהדים פה ושם בספר, כארמזים דקים; למשל בשיר 
"הדף הלבן" (107). אך אם בשירי רחל שולטים צבעי פסטל רכים, הרי שירי מלכה נתנזון מתאפיינים בצבעים קשים וחזקים, בתמונות עדינות אך גם חריפות במיוחד ובתחושה של מגע ישיר ולעתים אכזרי עם תהומות הקיום. ולמרות שבכל יצירה אמנותית קיים משחק אסתטי, הרי ביצירות החשובות באמת לא המשחק נוכח בחוויית הקורא, אלא הממד האנושי החשוף.

זהבי אפלבאום, פריחת השקד
מתוך התערוכה "מהמקום בו אני עומדת" המוצגת במרכז בית שמואל ירושלים

מטענים תרבותיים

הספר נפתח בשירי אהבה עדינים המשקפים קשר שעל סף התהום המשותפת. האהבה מעוצבת כהיתוך וכטוטאליות, כמסירות אין קץ וכגאולה פנימית בתוך נבכי המציאות הקשה. יש באהבה קדושה; היא "האינסופי בסופי" (שלינג) וקיומה הנשגב מבצבץ מפכי היומיומיות. הנה טעימה קטנה: "זה ריח הקפה וריח ההל ואור פניך השואל" ובסיום: "הַדּוּדָא בידך / – בידי תשוקתו / בינינו הניחוח" (מתוך השיר "כפרוכת בהיכל קדושה", עמ' 9).

סגנונה של נתנזון מתיך פשטות ומורכבות. המשפטים השיריים נוקבים בישירותם ובפשטותם החשופה, אבל זה רק קצה הקרחון. אפקט עז ביטוי נוצר על ידי ההיחשפות למטענים תרבותיים מגוונים מהיהדות ומתרבות העולם. כך למשל הכותרת "גם כי אלך" (עמ' 12) מהדהדת את גיא הצלמוות שבמזמור כ"ג בתהילים, וגם את הבית האחרון בשירה של רחל "כנרת" (שם הרי גולן), שבו מתרפקת המשוררת על יופי רחוק שהיא מתגעגעת אליו, וגם בו נרמז ספר תהילים: "גם כי איוורש ואהלך שחוח". ולא ברור האם בשירה של נתנזון נרמזת הנחמה שבהמשך הפסוק: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"? או אולי הנחמה היא האהבה? כי בכוח האהבה "שבע אפול, שבע אקום" וצדקת האהבה, רומזת המשוררת, אולי תקים אותה מנפילותיה.

דימויים עזי ביטוי מופיעים בשיר נפלא בשם "מכוערת אחת". שיר המתאר חוויה ידועה של סבל בילדות, הערצה למלכת כיתה כלשהי והתבטלות בפניה. על עומק הכאב של חוויות ילדות כתבה מרגרט אטווד וכתבו רבים אחרים, והמשוררת, אישה יפהפייה כפי שמשקפות תמונותיה, חוותה כמו רבים ורבות את עומק הסבל של ילדות נטולת ביטחון אישי:

וְהָיִיתִי ־

יַלְדָּה כְּעוּרָה

מְחַפֶּשֶׂת

לְהִבָּלַע

וְהָיִיתִי מֻרְעֶלֶת אַהֲבָתָהּ

רְעָלַת אַהֲבָתָהּ עַל פָּנַי

בְּנֵי מֵעַי נִשְׁפָּכִים

אֶל בִּיבֵי

מַלְכוּתָהּ

(עמ‘ 55)

הומור שחור

השיר "מרי פופינס בדרך לבית החולים" מתאר סיטואציה חוזרת של מעבר מביתה לבית החולים וחזרה הביתה, כאשר המשוררת עטופה בשכבות רבות ומחזיקה בידה מטרייה וחלונות הרכב נאטמים בכיסויים שחורים, כי בהיותה בטיפול כימותרפי־ביולוגי ניסיוני אסור לה להיחשף לשמש. בקריאת השיר חשים גם את ההומור הדק בהשוואת עצמה לאשת טליבאן ולמרי פופינס הפורחת באוויר, אך בעת ובעונה אחת עולים גם הצלילים הקודרים מהצבע השחור האופף את המכונית, ומיחס ההיפוך לדמויות השונות שהיא מעלה.

כמו סינדרלה היא מנסה להציל פיסת חיים לפני שעת חצות, שאז נאלצת סינדרלה לחזור למציאות המרה, והכרכרה (המכונית) הופכת לדלעת. וכמו פנלופה, פורמת אריגתה מה"אודיסיאה", היא שוזרת והדברים נפרמים. וצל של חיוך יש בהשוואתה "כאחת מגבירותיו של מאנה" עם המטרייה השחורה־צהובה כתוספת הגנה מפני האור. אך כל הצחוקים הקלים נמוגים מול חזיון הצבע השחור האופף ומוביל את המשוררת אל הבית הרביעי הקצר, הנסמך אל הייאוש המוחלט של ביאליק בשירו "מי אני ומה אני", שיש בו רמזים קשים למוות גופני ונפשי ולשלילת אור השמש. השיר מסתיים בתמונת ריחוף אירונית של מרי פופינס. גיחוך מר על פני תהום הכאב וחרדת המוות.

חוויה של סבל עשויה להעלים את הזולת הסובל, אך אצל מלכה נתנזון נראה שמתוך סבלה היא נפתחת לסבלם של האחרים. רבים משיריה הם שירי כאב על סבל זר שאותו ניכסה בשיריה, ויש בהם מחאה נגד הרשע והזדון. "מרוסיה הקטנה" (עמ' 150) מספר על נפילתה של נערה מאוקראינה, שמחלום נעורים על פרנסה מגופה המלבלב נפלה לביבים של התחנה המרכזית הישנה. הנערה מלכתחילה תכננה למכור את גופה בדרך זאת או אחרת, אך אסרה בדמיונה על הגברים לגעת בנשמתה. נערה שלמרות העיוות המוסרי המובנה בה מצטיירת כפרח רענן ותמים, עם רמז קל לבובות של דליה רביקוביץ':

בֻּבַּת חַרְסִינָה מֵאוּקְרָאִינָה חָלְמָה לִהְיוֹת מוֹדֵלִיסְטְקָה

אוּלַי אַרְטִיסְטְקָה

אוּלַי אֲפִלּוּ פרוֹסְטִיטוּטְקָה קְטַנָּה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל…

צירוף בלתי שגרתי של חלום זנותי ותום נעורים מתנפץ באופן האכזרי ביותר:

עַל מָרוּסְיָה הַקְּטַנָּה גְּלוּיַת פָּנִים רְעוּלַת נְשָׁמָה

שֶׁכָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהּ מְבֻתָּקִים

קְרוּמִים קְרוּמִים

פְּזוּרִים וּרְמוּסִים

השורות האחרונות מזכירות במקצבן את "נקבים נקבים, חלולים חלולים" והקונוטציה הסקרלית מתקשרת במהופך לתיאור התחנה המרכזית במטפורות מהשדה הסמנטי של שירותים מסואבים. שיר מצוין. מטלטל ומורכב.

רבים הם השירים המצוינים והמיוחדים בספר זה. כותרת הספר היא "ציפור מכונסת כנף". המחקר הפמיניסטי עמד על תופעה מעניינת, שלפיה דימויי ציפור בכלוב מופיעים רבות בשירה ובפרוזה של נשים יוצרות. כאן אין כלוב, אך הציפור מכונסת. מביעה התבוננות פנימית מאוד מעודנת. הכנפיים מסוככות עליה. המרחב אינו אופציה כי חייה מתכנסים אל עצמה. וכאן, לא הכלוב הפמיניסטי אלא התבוננות פנימית מאוד מעודנת אל עצמה. כותרת שבתמציתיות שקטה משקפת את המצב הקיומי המתואר בשירים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

חתן פרס נובל לספרות, פטריק מודיאנו, כותב בכל ספריו את הספר האחד, העוסק בשואה ובזיכרון. ספרו הוותיק על דורה ברודר ממחיש זאת היטב

מה קרה 
לדורה ברודר

פטריק מודיאנו

מצרפתית: 
חגית בת־עדה

זמורה־ביתן, 1998, 
122 עמ'

הכרזה של ועדת פרס נובל לספרות על פטריק מודיאנו הצרפתי כזוכה בפרס לשנת 2014 הפתיעה רבים מקהל הקוראים בישראל. ואין בכך פלא. לעומת ריבוי התרגומים מספריו בעבר, מאז שנת 2003 לא יצא בישראל אף ספר של מודיאנו בתרגום לעברית. כאילו נעלם הסופר והתפוגג.

רשימת תרגומיו לעברית של פטריק מודיאנו ארוכה ומכובדת: מ"רחוב החנויות האפלות" (עם עובד, 1978), "כיכר אטואל ושדרות הטבעת" (סימן קריאה, 1979) ואחרים ועד ל"מותק הקטנה" (זמורה־ביתן, 2003).

אך מאז ועד לאחרונה נעלם מודיאנו מתוכנית העבודה של הוצאות הספרים בישראל. ורק עכשיו, לאחר 14 שנה (ופרס נובל אחד) מבשרת הוצאת "אחוזת בית" על הוצאת ספר נוסף, חדש־יחסית, של מודיאנו, "בית הקפה של הנעורים האבודים", בתרגומו המעולה־תמיד של ניר רצ'קובסקי, סגן־עורך מוסף זה לשעבר [ראו כתבתו לעיל, עמ' 8]. בשנות היעדרותו צמח דור חדש של קוראים אשר לא ידעו את כתיבתו, וחבל.

זהו מחדל מצער משתי סיבות. ראשית, משום שמודיאנו הוא סופר איכותי ונחשב, ולא רק בארצו. ושנית, משום שספריו עוסקים בעיקשות ואפילו באובססיביות בשני נושאים שעומדים במרכז התודעה הישראלית: הזיכרון והשואה. בכל ספר מספריו חוזר מודיאנו, בווריאציה זו או אחרת, לנושאים מובילים אלה. הוא עצמו ציין בתגובתו הטלפונית להודעה מסטוקהולם על בחירתו לנובל כי "יש לי תמיד הרושם שאני כותב את אותו ספר. זאת אומרת, שכבר 45 שנים אני כותב שוב ושוב את הספר האחד הזה עצמו…".

אני רוצה לכבד את בחירתו של מודיאנו לפרס נובל, בהתייחסות לאחד מספריו מסוף שנות ה־90, בטרם נעלמו יצירותיו ממדף הספרים אצלנו. כוונתי ל"מה קרה לדורה ברודר" משנת 1996, (התרגום מ־1998). יש החושבים את הספר הזה לטוב ביותר מכל ספריו. ובכל אופן, מעבר לאיכותו המיוחדת, ספר צנום וצנוע זה – 122 עמודים בלבד בעיצוב מאוורר שמותיר הרבה מרווחים – משמש דוגמה מייצגת מעולה למכלול ספריו של מודיאנו. וזאת משום שהוא מכיל את שני הנושאים המובילים המאפיינים את כתיבתו של מודיאנו מאז ספרו הראשון ב־1956, ומאשר בכך את אמירתו של הסופר שהוא כותב כל הזמן את אותו ספר עצמו.

ואכן, את הקדרות של פרוזדורי הפנימייה שבה גדל ואת הרחובות החשוכים בלילה לא שכח מודיאנו לעולם. שוב ושוב הוא חוזר אל מוטיבים אלה בספריו (גם ב"דורה ברודר" הדוקומנטרי בעיקרו וגם ב"מותק הקטנה", שמבוסס באופן רופף יותר על מקרה אמיתי). הוא שואב מהם חומרים, והם מכשירים אותו להזדהות עם סבלם של אחרים. היחסים האמביוולנטיים עם אביו מתוארים גם ב"דורה ברודר", וכן יהדותו של אביו, אורח חייו ועיסוקיו המפוקפקים־פליליים בזמן המלחמה, כולם מותירים טביעות רגליים ברורות ביצירתו הספרותית של פטריק מודיאנו.

פליקס נוסבאום (אמן יהודי־גרמני שנספה באושוויץ), חרדה (דיוקן עצמי עם האחיינית מריאן), 1941

מקום המגן דוד

בהוצאת גאלימר התפרסם ספרו הראשון מ־1958 של מודיאנו, "כיכר אטואל". בתרגום לעברית של שם הספר אובדים כפל הלשון ודו המשמעות של השם המקורי. Place d'Etoile הוא שמה של הכיכר המרכזית בפריז, כיכר “הכוכב“, על שם המפגש של שתים עשרה השדרות הראשיות של העיר מתחת ל“שער הניצחון“ (שמה של הכיכר הוסב ל“כיכר שארל דה־גול“ שנים רבות לאחר כתיבת הספר). אבל למילים “place d'etoile“ יש גם משמעות נוספת: הכוכב הוא מגן דוד, והשם מתייחס ל“מקום של המגן דוד“, כלומר הטלאי הצהוב.

הנובלה “כיכר אטואל“ מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה ובמרכזה יהודי שמתפרנס ב“שוק השחור“ ומשתף פעולה עם הגסטפו. שלא במפתיע, אביו של פטריק לא אהב את הספר הזה ואף ניסה לרכוש ולהעלים את כל העותקים מחנויות הספרים. גם הביקורת הישראלית תקפה את הספר, מאותה סיבה אבל להיפך. ב־1961 עוד לא היו חוגי הספרות אצלנו מוכנים לקבל דמות של יהודי משת“פ עם הנאצים.

כבר בראשית דרכו הספרותית אפוא, בגיל 21, החל מודיאנו ב“כיכר אטואל“ את מסעו האחד והלא נפסק בנתיב שזיכה אותו בסופו של דבר בפרס נובל. זה המסע לשימור הזיכרון של מה שהיה בעברה של פריז, ולמניעת השכחה וההשכחה של האירוע האחד ויוצא הדופן – השואה.

גם ועדת פרס נובל לספרות ציינה בנימוקיה לבחירה כי הפרס מוענק למודיאנו “עבור אמנות הזיכרון שבאמצעותה הוא מבטא את המצבים האנושיים הבלתי נתפסים ביותר – וחושף את תמונת העולם של הכיבוש“ (משום מה, אולי משום “תקינות פוליטית“ שוודית, נעדרות מניסוח מהודק זה המילים “יהודים“ ו“גרמני“).

בעקבות חייה ומותה

הספר "מה קרה לדורה ברודר" מתחיל במציאה מקרית – עשרים שנה לאחר מעשה – של מודעה בעיתון: מציאה מקרית לחלוטין במדיום המתכלה ביותר, אבל מודעה זו הופכת בידיו של מודיאנו ללא פחות ממצבת זיכרון, מדחף שמניע את הסופר לשחזר ולהנציח את חייה ומותה של נערה אחת:

"מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחר נערה צעירה, דורה ברודר, בת 15… לבשה מעיל אפור, סוודר בורדו… נעלה נעליים חצאיות חומות. כל היודע פרטים יפנה לאדון ולגברת ברודר, בולבאר אורנאנו 41, פאריס".

המודעה מעוררת בסופר זיכרונות מילדותו, משכונה שבה הרבה לשוטט, שהלכה והתפוררה ונחרבה ובמקומה נבנו בתים חדשים. אבל היא גם מעוררת בו שאלות: מי הייתה דורה ברודר? מי היו הוריה? מה קרה לה? ואחר כך, כשחיפושיו מעלים שדורה והוריה היו יהודים, עולות שאלות נוספות: מה גרם לדורה לברוח אל "העיר של דצמבר 1941 (שבה) הכל היה עוין וביקש את אובדנה?"; ומה דחף את הוריה, שהיו אמורים להיות ערים לסכנה, לחשוף את בתם (שבניגוד להוריה לא נרשמה כיהודייה) – ואפילו לפנות למשטרה כדי למצוא אותה ולהחזירה אליהם, וכך מתוך תמימות, חוסר זהירות ודאגה בוערת של הורים חסרי אונים להביא עליה את קיצה?

במהלך חיפושיו אחר תשובות מוליך אותנו מודיאנו במבוך הניירת הביורוקרטי שנלווה לתעשיית המוות הנאצית, וגם בניסיונות של הצרפתים להשמיד את הראיות ולמחוק את העבר המפוקפק. מצד שני הוא מנציח את חייהן ומותן, ולפעמים הצלתן, של אחדות מחברותיה לגורל של דורה, ואת גבורתם של צרפתים שלא הרכינו ראש לפני הטרור הגרמני, "מורדים בפאריס של השנים ההן, שהיו שרויים בבדידות כבדידותה של דורה ברודר, (ו)הטילו רימונים על הגרמנים, על שיירותיהם…".

הסיפור מדלג מן ההווה של זמן הכתיבה אל תקופת הכיבוש הנאצי, מחוויותיו של מודיאנו הנער אל חוויותיה המדומיינות של דורה בפנימייה הקתולית שבה חיה ולמדה, אל הבריחות שלה בחיפוש אחר קיום חופשי ונסתר מן העין ובסוף – אל התחנה האחרונה: "הבולבאר היה שומם מאדם… חומה גבוהה מקיפה את קסרקטין טורֶל… [מחנה המעצר שממנו נשלחה דורה, כמו אלפי יהודים אחרים, אל המוות. ח"פ]. על גבי שלט שנקבע בחומה קראתי: שטח צבאי! אסור להסריט או לצלם… אמרתי לעצמי כי איש אינו זוכר עוד מאומה… ועם זאת, תחת אותה שכבה עבה של אובדן זיכרון חשת היטב דבר מה, הד מרוחק, חנוק… מחמת ספקות וייסורי מצפון תלו שם את המודעה 'שטח צבאי אסור להסריט'…".

בזכות מודיאנו וספרו אולי יחושו גם קוראיו בלכתם ברחובות פריז את ההד החנוק ההוא. ו"בשעות העומס, כשנוצרים פקקי התנועה בכבישים, כשהבריות מצטופפות בפתחי המטרו", ייווכחו כמוהו שאינם יכולים "להימנע מלחשוב על דורה ולחוש את הד נוכחותה…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

אחרי שהיה להיט ברשת הגיע לדפוס הספר האלקטרוני על אסטרונאוט שננטש על מאדים ושרד. את שפע הפרטים הטכניים אולי עדיף היה לאזן במעט היבטים רגשיים

לבד על מאדים

אנדי וייר

מאנגלית: דידי חנוך

הכורסא וידיעות ספרים, 2014, 432 עמ'

באחד הקורסים קיבלנו תרגיל שאמרו לנו שהוא של נאס"א, סוכנות החלל האמריקנית. על פי התרחיש, נקלענו לאי בודד בלב האוקיינוס השקט, במרחק של אלפי קילומטרים מכל מקום מיושב. ניתנה לנו רשימה של ארבעים פריטים והיינו אמורים לסדר אותם על פי חשיבותם. כמובן שבחרנו את כל הפריטים שהיו מאפשרים לנו לצאת מהאי ולהפליג אל האנושות. זו הייתה טעות. טעות גדולה. על פי פתרון בית הספר של נאס"א לא היה לנו כל סיכוי להגיע לאן שהוא בשלום. היינו צריכים לבחור את הפריטים שיאפשרו לנו לשרוד באי ולחכות עד שמישהו יבוא להציל אותנו. שנים עשר מפקדים ישראלים בחרו ביוזמה, בתנועה ובמוות ודאי.

"היית הבת שכל אבא חולם עליה, אבל אז עלית על פצצה ענקית שהעיפה אותך למאדים"
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

אמונה והישרדות

"לבד על מאדים" הוא סיפור על הישרדות, על כושר ההמצאה האנושי ועל הדחף לחיות. לחיות עוד יום. ועוד אחד. הוא גם סיפור על חברות, אחווה ונאמנות. הוא סיפור על יכולתם ועוצמתם של הגיקים, אלה שכל עולמם הוא מדע, מתמטיקה, מחשבים והנדסה. הספר שייך לכאורה לז'אנר המדע הבדיוני, אבל הוא קרוב מאוד למציאות המוכרת לנו, ולא נקרא כמשהו שלא יכול היה לקרות לנו, הקוראים.

גיבור הספר הוא האסטרונאוט מארק וואטני, חבר צוות ב"ארס 3", חללית שהובילה שישה אסטרונאוטים אל אדמת מאדים. זו הייתה המשימה המאוישת השלישית שהגיעה לכוכב הלכת השכן שלנו, ו־וואטני היה האדם ה־17 שצעד על פניו הקפואות והאדמדמות. סופת אבק פתאומית חייבה את הצוות לעזוב במהירות את הכוכב, שהפך מסוכן ומאיים מתמיד. וואטני נפצע מאנטנה שניקבה את חליפת החלל שלו וחדרה לגופו, והסערה העיפה אותו למרחק רב. שאר חברי הצוות הניחו שהוא נהרג, וחילצו את עצמם כשלבם שבור.

אבל וואטני לא נהרג. הפציעה שלו הייתה חמורה פחות מכפי שנדמה, הוא הצליח לתקן את חליפת החלל המנוקבת ולהגיע למבנה מגורים שהיה אמור לשמש את הצוות כולו במהלך התקופה שתוכננה לשהותם על מאדים. וואטני נותר לבד על הכוכב העוין, במרחק עשרות מיליוני קילומטרים מכדור הארץ. החללית המאוישת הבאה, ארס 4, אמורה להגיע למאדים רק בעוד ארבע שנים. הציוד שנמצא ברשותו, ובעיקר החמצן, המים והאוכל, לא יאפשרו לו בשום אופן לשרוד משך תקופה כל כך ארוכה. אבל כנראה שנאס"א בוחרת את האסטרונאוטים שלה היטב.

וואטני, להבדיל מאותם ישראלים שעליהם סיפרתי קודם, יודע שעליו לעסוק בהישרדות. הוא גם מהנדס מכני ובוטנאי, והוא מנצל את הידע המדעי וההנדסי שלו עד הסוף. הוא אופטימיסט ללא תקנה, וחותר ללא הרף לפרוץ את המגבלות המוטלות עליו, להרוויח עוד סול ועוד סול (סול הוא יממת מאדים, קיצור של solar day, והיא ארוכה רק במעט מן היממה בכדור הארץ: 24 שעות ו־40 דקות בקירוב), לצבור את האמצעים שיאפשרו לו לחיות ארבע שנים, ולהינצל.

כך למשל, הוא לוקח את תפוחי האדמה שאמורים היו להיות ארוחת חג ההודיה של הצוות, ובתהליך מורכב, מייגע ובעיקר יצירתי הוא מצליח להנביט אותם, לגדל תפוחי אדמה חדשים ולצבור מזון מעל ומעבר למלאי שאמור היה לעמוד לרשותו. לשם כך הוא צריך להפוך את האדמה המתה של מאדים לאדמה שיכולים להיות בה חיים (באמצעות דשן אנושי), לייצר טמפרטורה שבה ניתן לגדל את הצמחים, להפיק מים מחמצן ומימן וכיוצא באלה תהליכים שדורשים ידע רב, חשיבה מחוץ לקופסה ולא מעט אמונה.

דילמה מוסרית

הספר מתרחש בשנה לא ידועה, אבל היא לא מאוד רחוקה. במהלך מאמציו לשרוד מגיע וואטני לרכב החלל הלא מאויש פאת'פיינדר, שבאמת הגיע למאדים ב־1997 ופעל במשך מספר חודשים על אדמתו. בספר נאמר שהפאת'פיינדר היה נטוש על קרקע מאדים "כבר עשרות שנים", כך שיש לנו מושג לא רע על מועד ההתרחשויות. וואטני גם מעביר את זמנו עם סדרות טלוויזיה משנות השבעים ("שלושה בדירה אחת") ועם מוזיקת דיסקו (שאותה הוא מתעב), שמפקדת המשימה הביאה עמה למאדים והשאירה מאחור. הוא כותב לה: "מה הקטע שלך עם דיסקו? אני יכול להבין את הטלוויזיה של שנות השבעים, כי כולם אוהבים אנשים שעירים עם צווארונים ענקיים. אבל דיסקו? דיסקו?!" (עמ' 247). קיים אם כן חיבור חזק לתקופה שבה אנו חיים כעת.

הרומן נמצא איפה שהוא בין הספר "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו לבין הסרט "כוח משיכה" של הבמאי אלפונסו קוארון, בכיכובם של סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני. רובינזון קרוזו נהנה מארגז כלים עשיר שניצל מספינתו הטרופה. וואטני מנצל את הציוד הרב והאיכותי שהכינה נאס"א לחוקרי החלל שלה. סנדרה בולוק נסחפת בחלל, והסרט עוסק במסעה ההרואי והמטלטל לכדור הארץ. וואטני צריך לשרוד על מאדים.

הסרט מעלה לא מעט דילמות מוסריות. במשך חודשיים נאס"א לא מודיעה לצוות ארס 3 על כך שחברם לא נהרג, כדי לא להעיק עליהם בייסורי מצפון שיקשו עליהם במשימתם המורכבת לחזור הביתה. האם מנהלי המשימה ביוסטון החליטו נכון? בהמשך, אחד מהמדענים הצעירים והמוזרים של נאס"א מוצא דרך להגיע אל וואטני הרבה לפני שארס 4 תגיע אליו. הרעיון שלו הוא להחזיר את ארס 3 לקרבת מאדים, ולשגר אליה את וואטני ברכב חלל הנמצא על אדמת הכוכב, במרחק 3,200 קילומטרים מהמקום שבו הוא התמקם.

מדובר בתמרון מסוכן, המחייב את אנשי ארס 3 לשהות נוספת של 532 ימים בחלל, אך סיכוייו להציל את וואטני גבוהים יותר מהתוכניות האלטרנטיביות. "יש לנו סיכוי גבוה להרוג בנאדם אחד או סיכוי נמוך להרוג שישה. אלוהים? איך אנחנו מקבלים החלטה כזו?" (עמ' 243). כך במטה נאס"א. ומה יחליטו אנשי הצוות של ארס 3, חבריו של וואטני, אם הדילמה תוצג בפניהם?

הדיאלוג האנושי

הספר עשיר בפרטים טכניים ומדעיים. לקורא מאותגר מדעית (כמו כותב שורות אלה) ההמצאות והפתרונות של וואטני נראים הגיוניים ואפשריים, אך מידת העניין בהם לא מאריכה זמן. מבחינתי אפשר היה לקצר או לדלג (מה שעשיתי). לעומת השפע הטכני/מקגייוורי חסר לי מאוד ההיבט הרגשי של התמודדותו הכמעט בלתי אפשרית של וואטני.

אפשר היה לכתוב הרבה יותר על בדידותו האינסופית, על געגועיו, פחדיו, תחושות התסכול והייאוש, תהיותיו על הגורל, על כך שדווקא הוא נבחר לעמוד מול אתגר ההישרדות הנורא הזה. "הם יודעים שאני חי! אני לא יודע מה לומר. זאת הייתה תוכנית מטורפת ואיכשהו היא עבדה! אני אדבר עם מישהו שוב. חייתי שלושה חודשים כאיש הבודד בהיסטוריה, וזה נגמר לבסוף. ברור שאולי לא יצילו אותי. אבל לא אהיה לבד" (עמ' 142). כך כותב וואטני ביומנו האלקטרוני לאחר שהצליח ליצור קשר עם נאס"א. אמנם זה בכיוון הנכון, אבל זה היה יכול להיות הרבה יותר עמוק ומשמעותי.

אנדי וייר כתב את ספר הביכורים הזה ב־2012, אך לא הצליח לשכנע אף הוצאת ספרים לפרסמו. הוא פרסם אותו בעצמו באינטרנט, ואחר כך הפך הספר לרב מכר אלקטרוני באמזון. רק השנה פנו אליו המו"לים, וכבר בשנה הבאה הוליווד אמורה לשחרר סרט שיתבסס עליו, בבימויו של רידלי סקוט (הבמאי של "בלייד ראנר" האיקוני) ובכיכובו של מאט דיימון. מסר לסופרים מתחילים: אל תתייאשו. זה יכול לקרות גם לכם.

בעיניי "לבד על מאדים" הוא במיטבו כשמתקיים בו דיאלוג – בין וואטני לנאס"א, בין מומחי נאס"א לבין עצמם, בין חברי הצוות של ארס 3, בשיחות שהם מנהלים עם יקיריהם על כדור הארץ. כך, למשל, שיחה קצרה בין האסטרונאוטית יוהנסן בארס 3 לבין אביה: "'תמיד היה לך ראש מדעי', אמר, 'זה היה נהדר! תלמידה שמקבלת רק מאיות. מבלה עם בחורים חנונים שמפחדים מכדי לנסות משהו. בלי שום צד פרוע. היית הבת שכל אבא חולם עליה'. 'תודה, אבא, אני –'. 'אבל אז עלית על פצצה ענקית שהעיפה אותך למאדים. ואני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו'" (עמ' 297). בהמשך מקבלת השיחה תפנית מצמררת. אבל זו רק דוגמה לשלל דיאלוגים מצוינים, מרגשים, מצחיקים, אנושיים. וזה העיקר. גם על פני מאדים, גם בחלל, אנחנו בני אדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014