הישיבה דאגה לקורת גג וללחם, לבריאות, לביגוד ולשחרור מהצבא, והעניקה זהות, משמעות ותקווה. מחקר חדש מציג תמונה בהירה של הישיבות הליטאיות בין שתי מלחמות העולם

כצור חלמיש

תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה

בן ציון קליבנסקי

מרכז זלמן שז"ר, תשע"ד, 550 עמ', כולל טבלאות וגרפים

ישנה מצווה תמידית שקהל המאזינים שלי מקיים בסיום כל הרצאה, מצווה הנוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות, בפני הבית ושלא בפני הבית, והיא שאלת מיליון הדולר הכי מעניינת: כמה בחורי ישיבות באמת היו באירופה לפני השואה?

את התשובה שהם רוצים לשמוע הם כבר יודעים, שאין כל פרופורציה בין מה שקורה היום ובין אז, אלא שהם רוצים לשמוע זאת מהיסטוריון־סטטיסטיקן מוסמך. אז סוף סוף יש מישהו שעשה את העבודה המדוקדקת, נבר שנים ארוכות בארכיונים במזרח אירופה ובארה"ב והעלה נתונים בידו. לא רק על מספרם של בני הישיבות, אלא גם על מספר המשגיחים, הר"מים, התקציבים, "ועד הישיבות", ארצות המוצא, וכמעט הייתי אומר גם מספרי הנעליים של התלמידים.

ד"ר קליבנסקי ואנוכי יצאנו לדרך מחקרית דומה לפני כעשור. אלא שהוא בא מעולם המדעים המדויקים ואני מעולם הישיבה החרדית. יש איכות מיוחדת למי שבא אל חקר ההיסטוריה מדיסציפלינה מדעית קודמת. התוצאה היא חיבור דייקני, מטופל בפינצטה, מפעל אורייני אנציקלופדיסטי מקיף על הישיבות הליטאיות שפעלו בליטא ובפולין העצמאיות בין שתי מלחמות העולם. רק אחר כך יכולים להגיע חוקרי עולם הרוח והלמדנות, התהליכים החברתיים והחינוכיים, ולהתגדר בבקעה שהונחה להם. קודם כול יש צורך במסד נתונים איתן, עתיר מקורות, מבוסס כצור החלמיש, והספר שלפנינו הוא כזה.

ישיבות ומלחמות

כשלקחתי את הספר לידי לראשונה, עזבתי הכול והחילותי לקרוא בו בעמידה, כמו שנאמר "בעודה בכפו יבלענה", כילד בחנות ממתקים מסחררת. הספר פותח בסקירה ראשונית מסוגה על גלותן של הישיבות ברוסיה ובאוקראינה בימי המלחמה הראשונה, ולאחר מכן מפרט את תהליך התארגנותן והתיישבותן מחדש בפולין ובליטא העצמאיות. אבל לא רק עולם הישיבות בין המלחמות יש בספר, אלא גם עולם המלחמות שבין הישיבות. פרק מיוחד עוסק במחלוקות הפנימיות בסלבודקה ובראדין בשנות השלושים, ומטעם זה לבד יש לו סיכוי למוניטין טובים בקרב קהל הקוראים החרדי.

פרק נוסף עוסק במצבת המשגיחים בישיבות, ובסופו רשימה סכמתית הממחישה כיצד פשט ה"מוסר" בישיבות בתקופת בין המלחמות. הגדיל לעשות המחבר בפרק על התלמידים: סוף סוף נשפך אור על תהליך ההפרדה הגילאית הרווח עד היום בין "ישיבות קטנות" ל"ישיבות גדולות", ופורטו הסיבות הפדגוגיות והכלכליות להתמסדות החלוקה הזאת, כאשר הכול מגובה בטבלאות ובגרפים, לפי פילוח מוצא וגיל.

את התזה החבויה בין דפי הספר יאהבו החרדים לשמוע: מספרם המועט של בני הישיבות ערב השואה לא נבע מחוסר עניין או מנטייה לחילון. המחבר רומז כי הנתונים מורים שהיה גם היה ביקוש של צעירים להתקבל לישיבות, אלא שהוא גבר על ההיצע. אילו עמדו לרשות הישיבות בין המלחמות מקורות כלכליים נוספים, היה מספרן ומספר תלמידיהן רב יותר.

לדעתי קשה להסיק הנחה זו מתוך היסטוריה כלכלית בלבד, והדבר דורש עיון במרכיבים רבים נוספים הקשורים לרוח הזמן ולתהליכים התרבותיים והחברתיים של חילון יהדות מזרח אירופה, תהליך שכידוע לא עצר בתקופת בין המלחמות. בפרק האחרון אכן מזכיר המחבר את מעמדן הבעייתי של הישיבות בעיני הקהילות, ומציין שמבט כולל על יהדות מזרח אירופה בין המלחמות מראה שהן נדחו לשולי ההתעניינות הציבורית.

חלקם של רבנים וחברים בחתונה ובתהליך השידוך היה מועט. תמונת מחזור של ישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקה, תרפ"ט. מתוך הספר

דבק אלטרנטיבי

הספר כתוב בנימה מדעית עניינית, אך כידוע גם נימה זו היא עניין של גיאוגרפיה, וכרגיל מוצאו והשקפת עולמו של המחבר משתקפים בכתיבתו. קליבנסקי הוא יליד וילנה וכיום תושב אלקנה שבשומרון, הנושא את שמו של סבו שהיה מזכיר הכולל בקובנה. למרות שצמד המילים "ישיבות קדושות" נעדר מספרו, כתיבתו מכבדת ביותר את מושאי מחקרו. אף שמו של הספר "כצור חלמיש" מקפל בתוכו דברי קילוס לעמידתן האיתנה של הישיבות בימי מצוקה, לתחושת השליחות והמחויבות הגבוהה של תלמידי הישיבות ורבותיהם למשימתם. היא שעמדה להם בימי המלחמה הראשונה, היא שעמדה להם במשברים הכלכליים שבין המלחמות, והיא שעמדה להם בימי המלחמה השנייה, שנסקרו בדוקטורט של קליבנסקי אך לא נכנסו לספר מחוסר מקום.

הספר מציג תמונה בהירה של הישיבות בין המלחמות כעידן של התארגנות החינוך היהודי תחת גופים מרַכזים ומטרייה אידיאולוגית. בתקופה זו גם הישיבה הפכה לסוג של "מסדר" (המונח שלי) לצעירים התומך ומעניק זהות, ודואג לחבריו בכל תחום: כלכלה, בריאות, ביגוד ושחרור מהצבא. גם כאשר התלמיד גויס לצבא שמרה עמו ישיבתו על קשר ושלחה לו אוכל כשר. בהתאם, הפך עולמו הרוחני של בחור הישיבה למגובש ומוכתב, הרבה מאוד בהשפעת תנועת המוסר שכבשה לחלוטין את הישיבות בתקופה זו. הטיפוס הישיבתי קיבל אפוא אופי יותר ממושמע וקונפורמיסטי.

אלא שיש לתת את הדעת על השאלה מהו התוכן שהיווה את ה"דבק" של התלמידים למסדרם, האם לימוד התורה לבדו? האם קונפורמיזם אידיאולוגי לבדו? מדוע אפוא אותם תלמידים שדבקו בישיבה בכל מאודם בימי המלחמה הראשונה נטשוה לאחר מכן כאשר נקרתה לפניהם הזדמנות ללימודים כלליים, לפרנסה או אפילו לחברות בתנועה לאומית ואידיאולוגית מתחרה? הווה אומר, שהיו גורמים נוספים שהיוו הדבק המאחד של הקבוצות הישיבתיות, לפחות בימי נדודי המלחמה הראשונה.

המסדר בראשות ראש הישיבה דאג לקורת גג וללחם, שימש מטרייה מגוננת בעתות מצוקה והעניק משמעות ותקווה. גם אחרי המלחמה, כאשר החיים החלו לאט לאט לחזור למסלולם בליטא ופולין העצמאיות, לא תמיד היה המרחב הביתי והקהילתי מקום אטרקטיבי ומספק עבור הצעיר האורתודוקסי, ואת זאת הוא מצא במסדר הישיבתי. אבל ברגע שנפתחה לפניו איזושהי אלטרנטיבה, או עתיד מעשי, הוא זנח את המסדר ומאותו רגע כבר אין צור ואין חלמיש.

מהי ישיבה ליטאית

בפרק "מגמות התפשטות בעולם הישיבות" סוקר המחבר ישיבות שהיו בלתי ידועות עד כה ומעניק להן כינויי משנה: "ישיבות חסידיות ליטאיות", "ישיבות חסידיות נוסח ליטא" או "ישיבות־מכינה קהילתיות". פרק זה מעורר את השאלה המתודולוגית הבסיסית: מהי בעצם "ישיבה ליטאית"? מי ראויה לכינוי זה ועד היכן ניתן להרחיב את ההגדרה? האם העובדה שמצאנו ישיבה שכיהן בה ר"מ בוגר ישיבה ליטאית מקנה לה את התואר?

בהגדרה המצמצמת, לדעתי, ישיבה ליטאית היא מוסד ללמדנים עצמאים ומיומנים בגילאי העשרה המאוחרים, המבוסס על הישגיות אקדמית, תחרותיות ודעתנות, מוסד שהורתו ותפקודו במרחב התרבותי המתנגדי ללא זיקה לקהילה או לחצר, ושהפך לימים לבית יוצר משפיע בלמדנות או במוסר. בוגרי הישיבות הללו אכן כיהנו במקומות שונים בהוראת תלמוד ובתפקידי רבנות, אבל לא כל מקום שבו כיהנו הפך ל"ישיבה ליטאית". בהקבלה להיום אולי: אוניברסיטאות המחקר מול המכללות. בוגרי בתי היוצר של האוניברסיטאות מלמדים במכללות, אך אלה נותרות מכללות.

המחבר נקט הגדרה מרחיבה, ועל כן סקר כמה ישיבות עלומות שלא שמענו עליהן עד כה, אף מחוץ ל"מרחב התרבות הליטאי" כהגדרתו. אלא שמתוך ארבע הישיבות שפעלו בליטא עצמה, טלז, סלבודקה, קלם ופוניבז', הניח המחבר את העיסוק בפוניבז' של הרב כהנמן. הדבר בולט על רקע הסקירה המפורטת שנותן לנו המחבר על אחותה הבכירה, ישיבת טלז. לדעתי, שתיהן, טלז ופוניבז', חלקו אותו מודל: ישיבה גבוהה, וסביבה מוסדות חינוך לווייניים שהישיבה מקרינה עליהם את האתוס ואת הרוח החינוכית.

שידוך לא מפוקח

פרק מעניין ומיוחד עוסק בדמות התלמידים. זו אכן סוגיה הראויה להרחבה – פעילות הפנאי של התלמידים, הנטייה לכתיבה, התעניינות בחדשות, בספרות, ובכלל מעורבותם בכל המתרחש בעולם ובחיים היהודיים. ועל כולם השידוך, שכיום הוא חלק מחיי המסדר הישיבתי ונחשב ל"פקק" החותם את חיי הרווקות בישיבה ומעביר שלב אל ה"כולל". בתקופת בין המלחמות לא היה השידוך מפוקח מטעם המסדר, ואדרבה, הוא הפקיע את התלמיד מן המסדר, בהיותו חזרה אל חיק הבית והקהילה.

חלקם של רבנים וחברים בחתונה ובתהליך השידוך היה מועט, מהיעדר קשרים בעולם ה"בעלבתי". אכן הרב פינקל, הסבא מסלבודקה, השתדל לשדך ולסדר את ה"בחירים" מישיבתו בשידוכים נושאי משרה, אבל היו אלה מיעוט שבמיעוט. הכול יודעים, וגם החרדים אוהבים לספר, על התקופות שבהן אפילו הבנות האורתודוקסיות לא רצו להשתדך עם בחור ישיבה, ומשום כך התמלאו הישיבות ברווקים מבוגרים בני שלושים וארבעים.

אלא שהסוגיה מקיפה הרבה יותר: הישיבות בין המלחמות הפכו ל"קהילות אלטרנטיביות" תחת הקהילות המקוריות שפניהן השתנו לחלוטין. כל מערך הזיקות של שני הממסדים הללו ממתין למחקר ראוי שטרם נעשה. שאלה מרכזית ראויה הייתה לדיון בספר: לאן פנו התלמידים לאחר שנישאו או לאחר שהחליטו על סיום לימודיהם? היכן השתלבו ומה הייתה השפעתם במרחב הקהילתי. כמו כן טרם נחקרו מעט ה"כוללים" שהחלו אז, כתחילתה של מגמה שצברה כיום תאוצה. מקרה אחד של כולל "בית ישראל" בסלבודקה יטופל בספרי על אודות אסכולת סלבודקה שעתיד לראות אור בקרוב.

בדיחה ישיבתית מפורסמת טוענת כי בישיבות "הולכים לישון לאחר ליל שבועות, ומתעוררים לסליחות". גם ה"אלול" כבר מת מזמן, ובישיבות דהיום רק משמרים את ה"יארצייט" שלו. לכן אין כמו תקופה זו של הקיץ לעורר עניין בעולם העשיר והגדוש הממתין לקורא בספרו של קליבנסקי, עולם שעלה בלהבות עם כלל יהדות מזרח אירופה.

ד"ר שלמה טיקוצינסקי הוא חוקר ישיבות ליטא והחברה החרדית. ספרו "סלבודקה – מליטא לארץ ישראל" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת מרכז זלמן שז"ר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014

תורת החינוך של פרנקנשטיין, המוצגת בספר חדש, הציעה דרכי הוראה ולמידה שיש בהן לשקם תלמידים במשבר ועוררה שלא בצדק את ביקורתה של "הקשת המזרחית"

לחשוב מחדש במציאות משתנה

תורתו החינוכית של קרל פרנקנשטיין

אורנה שץ־אופנהיימר

כרמל, תשע"ד 2014, 250 עמ'

לפני שנים ניהלתי בית־ספר מקיף בחבל לכיש ובו למדו מאות נערים ונערות מיישובי האזור והם בני העליות הגדולות של שנות החמישים. במסגרת זו חוויתי לא רק את ייסורי האינטגרציה בין ילדי הוותיקים והחדשים, אלא גם ובעיקר את קשייהם של התלמידים העולים החדשים לעמוד במשימות הלימודיות. חשתי לא רק את עייפותם של הנערים שהשכימו קום כדי לעזור בחליבה. תהיתי על הסיבות של הקשיים הלימודיים של ילדים רבים שנראו בעייני ובעיני מוריהם כפיקחים ונבונים. חיפשתי תשובות לבעיות וערכתי ניסיונות חינוכיים רבים.

זכיתי אז ללמוד ישירות מפיו של פרופ' קרל פרנקנשטיין במסגרת לימודיי לתואר שני. תורתו של פרופ' פרנקנשטיין פתחה לי זוויות רבות וחדשות של ראייה על אודות ההוראה הראויה לילדים אלו. תורה זו נתנה לי תשובות רבות ויסודות חשיבה תיאורטיים ופרקטיים להוראה בכלל ולהוראה בכיתות הטרוגניות בפרט.

ד"ר אורנה שץ־אופנהיימר, מחברת הספר על משנתו החינוכית – התיאורטית והפרקטית – של פרנקנשטיין למדה אז יחד איתי. וכיום, כששר החינוך ומעצבי מדיניות החינוך מחפשים אחרי הוראה משמעותית, ספר זה הוא חשוב ביותר. הספר מציב בפני המורים והמחנכים אתגר ומעורר תהיות והרהורים על סוג העבודה הנדרש מהם במציאות העכשווית, שהיא מציאות משתנה מבחינות רבות.

הוראה משקמת

פרופסור קרל פרנקנשטיין (1905־1990) היה ממקימי בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל. הוא עיצב את התוכנית המיוחדת ל"הוראה משקמת" שענתה במיוחד לצורכי הילדים שחוו מעבר תרבותי בעלייתם לארץ (שכונו "ילדים טעוני טיפוח"), ושנוסתה במסגרת "הפרויקט" בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית. מחברת הספר היא פעילה חינוכית כבר שנים רבות, מפקחת על מכללות אקדמיות לחינוך ומרצה בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית ובמכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד לוין.

מוצע בספר סוג של תהליכי למידה והוראה המדגיש את טיפוח החשיבה בלמידה על פי גישה הוליסטית, המכירה במכלול חלקי אישיותו של הלומד/ת והמדגישה גם את חשיבות תפיסותיו של המורה. אלו השערים שהקוראים יבואו בהם:

השער הראשון עוסק בביוגרפיה של פרנקנשטיין ובהיבטים שונים של היסודות התיאורטיים, הפסיכולוגיים והפילוסופיים של גישתו החינוכית. בשער זה מתואר הרקע ההיסטורי שבו פעל והמציאות החברתית שבה צמחו הרעיונות שגרמו להתפתחות יישומם לחינוך.

בתחילת שנות השישים, לאחר העליות הגדולות, בעיקר מארצות המזרח, היה פרנקנשטיין מן הראשונים שניסו לחדור לעומק הבעיות של התלמידים שאינם משתלבים במערכת החינוכית בהצלחה (שכאמור חשתי בהן בעבודתי בשפיר). הוא נדרש למקורות של הקשיים הקשורים למהות מושג הלמידה, כשהוא מבקש ליצור דרכי למידה שיביאו לידי הפנמה ושינוי מהותי אצל הלומד, כשההתכוונויות, הוא מדגיש, צריכות להיות אל הלומד ולא אל הישגים חיצוניים.

השער השני בוחן באמצעות גישה מחקרית (איכותנית־נרטיבית) את תפיסות המורים שלימדו על פי שיטתו של פרנקנשטיין. נבחנו דרכי ההוראה המדגישות את טיפוח החשיבה של הלומדים ואת תפיסותיהם העצמאיות האישיות־מקצועיות של המורים וכן את ההיבטים הביקורתיים, התרבותיים והחברתיים המשתקפים בהוראה שלהם. שער זה אף מציג את נקודות מבטן של כמה מורות שרואיינו ראיונות עומק על עבודתן החינוכית. השער השלישי מדגים דרכי יישום של שיטתו של פרנקנשטיין בלומדים ואצל המורים במציאות משתנה, באמצעות תכנים לימודיים וצפייה בשיעורים.

למידה כתהליך של הפנמה. עולה חדש ממרוקו באולפן, 1971
צילום: לע"מ. למצולם אין קשר לכתבה

עלבון מוטעה

פרנקנשטיין ביקש כאמור ליצור דרכי למידה שיביאו לידי הפנמה ושינוי מהותי אצל הלומד. הוא הצביע על למידה הכרוכה במתיחויות פנימיות המלוות בקונפליקטים אצל הלומד. לא התגברות על קונפליקטים היא מטרת ההוראה, לפי פרנקנשטיין, אלא הכנת התלמיד/ה לחיות בקונפליקט ועם הקונפליקט.

כידוע, התפיסה הרואה את דפוסי התרבות כמתערבים בתהליכי הלמידה באה לידי ביטוי לא רק אצל פרנקנשטיין, אלא גם אצל פוירשטיין, אבי שיטת "ההעשרה האינסטרומנטלית" (FIE), שהלך זה עתה לעולמו ופעל במקביל לפרנקנשטיין שנים רבות. יש דמיון בין השיטות, אך גם שוני יסודי. לא אדון כאן בשוני. נציין רק שפוירשטיין, בשונה מפרנקנשטיין, “משך“ את תהליך השינוי אף לילדים מפגרים מלידה.

על פי גישתו של פרנקנשטיין לא ניתן היה להחיל את היישום החינוכי על מוגבלים מלידה, אבל גם לא על כלל מערכת הלימוד. לצורך ניסוי ודיון על השיטה התקיים פרויקט חשוב ורב משמעות בנושא בתיכון שליד האוניברסיטה העברית, שמחברת הספר הייתה שותפה בו, וכן הוקם בעקבות כך גם מכון להכשרת מורים שניסו ליישם בו את השיטה, שכונתה מאז “ההוראה המשקמת“.

מקור השם נובע מן הגישה ההתפתחותית, הקובעת שאם חלים קיבעונות התפתחותיים אצל הילד, קיימת מידת הפיכות של קיבעונות מוקדמים אלו לאמצעים טיפוליים שונים, והטוענת שניתן לשקם את הטעון שינוי. מכאן המינוח להוראה שמטרתה לשקם חשיבה. זאת אולי גם ההזדמנות לציין שבנוסף לוויכוחים בין תפיסות פילוסופיות או פסיכולוגיות שונות, האינסטרומנטלית או הביהביוריסטית, הייתה גם ביקורת על כתביו של פרנקנשטיין מצד תנועת “הקשת הדמוקרטית המזרחית“, שהושמעה בסוף שנות התשעים.

ביקורת זו לא נראתה לי, והיא נבעה, לדעתי, מתחושת העלבון המוטעה על הכינוי “טעוני טיפוח“, כאילו הוא חלק מן האפליה של העולם התרבותי־מזרחי. לדעתי, מטרת השיקום והטיפוח הייתה חיובית ביותר ותרמה רבות להצלחתם של ילדי קבוצות העולים. איתור הסיבות לכישלון היה כרוך בתופעות סיבתיות קשות, כגון עוני, הזנחה חינוכית, שונות תרבותית, איכות המורים ומכוונותם לעולמם של הלומדים, התאמת תוכניות לימודים ועוד.

דיאלוג מפרה

בשער השני צוין שפרנקנשטיין רואה את מושג הלמידה כתהליך של הפנמה. פרנקנשטיין מדגיש שלמידה לא תיתכן אם אין ללומד תשתית של מכוונות לחשיבה וזו מתפתחת לא רק מתוך מקורות של כוחות "האני" החבויים בכל אדם, אלא אף מושפעת מדפוסי התרבות שהאדם מביא איתו לתהליכי הלמידה.

באחד הפרקים של הספר מפותח הנושא של תפקיד התכנים כאמצעי לפיתוח החשיבה (שפותח על ידי פרופ' לם). פרנקנשטיין מדגיש שהתכנים הם אמצעי לפיתוח החשיבה כשהם מכוונים אל הלומד, אך לא המפגש עצמו הוא היוצר את החשיבה, אלא זו נוצרת באמצעות התערבותו הדידקטית של המורה. אי לכך, הספר מדגיש את תפקידם המרכזי של המורים בתהליך השיקום ומציין מחקרים ושינויים כיום (עמ' 69). הספר מפרט בנושא טיפוח החשיבה, טיפול בתגובות בלתי צפויות של תלמידים וטיפוח אישיותם של הלומדים ועובר לדון בשיטות ההוראה, במקומן ובחשיבותן ובעיקר בעקרונות הגישה הדידקטית בהוראה המשקמת.

אציין שני עקרונות של הוראה זו לדוגמה: העיקרון הלא אינדוקטיבי והלגיטימציה והערעור בטעויות החשיבה.

העיקרון הלא אינדוקטיבי ממומש על־ידי המורה באמצעות הנחת "מסגרת התייחסות" בתחילת השיעור. זו יכולה להיות הגדרה, הכללה או הנחה. הללו יוצגו באופן מופשט, אך יהיו מכוונים מבחינה דידקטית אל קשיי הלומדים. השיעור אחר־כך יעסוק באמצעות דוגמאות ותהליכים משווים או מבחינים, ובאמצעות דיאלוג שיתנהל עם התלמידים, בפירוק המסגרת שהונחתה בתחילת השיעור.

העיקרון השני (מתוך רבים אחרים) יוצר סדר יום חשוב בעבודת המורה לגבי תגובות שגויות של תלמידים במהלך הדיון בשיעור. השיטה מדגישה שסדר העיבוד של תגובות המורה לגבי הערותיהם השגויות של התלמידים הוא חשוב ביותר. תחילה, הלגיטימציה לגבי מרכיב כלשהו הקיים בתגובת התלמיד המוטעית, כדי לאפשר ביטחון לילד השוגה, המביא אותו לכלל אחריות. רק אחר כך מתאפשר הערעור החושף את השגיאה ומאפשר דיאלוג סביבה.

היכולת של המורים ליצור דיאלוג מפרה מחייבת אותם להתמודד עם הצורך להיות "מורים חושבים", ודורשת מהם להקשיב היטב לילדים ולנתח את תשובותיהם, וכן להקדיש זמן מראש בהכנת השיעור כדי לדמיין מראש את קשיי התלמידים. המחברת גם מציינת שתהליך הלמידה כרוך ביצירת יחסי אמון עם הלומדים, כדי לחזק את ביטחונם האישי במהלך של השינוי.

המחברת מציינת באפילוג שתהליך כתיבת הספר היה קשה ומאתגר. אני מאמינה לה ולדעתי זה היה כדאי. מומלץ לכל מורה ומחנך לקרוא ולעיין בספר ואף לקיים עליו דיון, גם כדי לחדור למהות השיטה של ההוראה המשקמת וגם כדי לדון במציאות המשתנה של זמננו, כולל, למשל, פריחתם של אמצעי הטכנולוגיה השונים ותמיכתם או פגיעתם בתהליכי החשיבה.

ח"כ לשעבר טובה אילן היא נשיאת מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות, בהנהלת הקיבוץ הדתי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014

שפתה המיוחדת של הסופרת יצרה גיבורות הנעות בשולי החברה ומחפשות לעצמן מקום, שמאכלסות רומן קצר ונובלה ארוכה שאוחדו לספר אחד. שני הסיפורים יצאו נשכרים מהחיבור

בת המקום

לאה איני

כנרת, זמורה־ביתן, תשע"ד, 285 עמ'

 בפתיחת ספרה החדש של לאה אֵיני מופיע מוטו, ציטוט של לאה גולדברג: "יש משהו משותף לשלג ולעשן – המעוף, טשטוש הצורה, התנועה הנצחית". ציטוט שכמו מרמז על מבנה הספר עצמו, הבנוי מרומן קצר בשם "בת המקום" ומנובלה ארוכה בשם "ספרא". לכאורה, שני החלקים שונים מאוד זה מזה. הראשון מספר סיפור שמתרחש אי שם, בעיירה שכוחת אל בפלורידה של ימינו, ונדמה שהוא כמעט חסר כל קשר למציאות הישראלית. השני מקומי הרבה יותר; הוא מתרחש בין בת ים ותל אביב של שנות השבעים, ומזכיר בכך את "ורד הלבנון", ספרה הלפני־קודם של אֵיני. ובכל זאת, יש משהו משותף לשלג ולעשן האלה; המעוף, אולי, אולי טשטוש הצורה, אולי התנועה הנצחית.

כמו יצירה מתורגמת

"בת המקום" נפתח קצת לאחר מותה של גברת רייצ'ל סולומון. יהודייה, ניצולת שואה, שבימי חייה שימשה אפוטרופוס ומעסיקתה של ג'ניפר, המכונה גם סְמוֹקִי. סמוקי עצמה היא נערה בעלת משקל עודף הלוקה בשכלה. "לוקה בשכלה" אין פירושו שהיא מוגבלת, אלא שהיא חכמה פחות, פחות מקשרת דברים, שלא לומר "מפגרת". וכל עוד גברת סולומון הייתה חיה, הייתה סמוקי המטפלת ועוזרת הבית שלה, היא נשאה את הגברת סולומון על גבה והקשיבה לדבריה. אבל כעת היא איננה, והכול הולך לכדי שינוי: סמוקי צריכה לעבור לידי אפוטרופוס אחר, הבית צריך לעבור לידיים אחרות, וכך גם אוסף כלבי הים ממתכת שסמוקי מרתכת בשעות הפנאי. לשם כך מגיעים אל העיירה בנה של הגברת סולומון וכן חוקר תנינים שיהווה האפוטרופוס החדש.

סמוקי חוששת מהמעבר, אבל הדברים מורכבים יותר; לסמוקי יש אחות, שרלוט, ולה שני ילדים. שנִים, כך מסתבר, קינאה שרלוט בחיים הנוחים שיש לסמוקי. בעבודה, בשכר, בכך שאין לה בעל אלים ויש לה מיטה נוחה. לאחר מותה של הגברת סולומון מגיעה שרלוט לעזור לסמוקי להתארגן, אבל בכך רק מגדילה את החיכוך ביניהן, הקנאה שבה ומתפרצת, וניצוצות ניתזים ביניהן פעם אחר פעם. העובדה שסמוקי אינה מבינה מה בדיוק קורה סביבה, לאן היא עוברת ומה שרלוט רוצה ממנה רק מסבכת יותר את העניין. וכיון שהסיפור נמסר, לרוב, מתודעתה של סמוקי, גם הקורא לא ממש מבין מה קורה, והוא הולך ומסתבך יחד עם סמוקי, תוהה האם שרלוט היא לטובתה של סמוקי או, כפי שטוען ג'וש, נער השליח של המכולת, דווקא נגדה.

בתוך כל זה מפסלת סמוקי כלבי ים משאריות מתכת שהיא מוצאת במזבלה. הסיפור נע בחֵן סביב כלבי הים האלה, החלודים והעקומים מעט, ומתאר את החצר הקטנה שבה מרתכת סמוקי את הפסלים כמקום המפלט שלה. יתרה מזאת, סמוקי מוצאת להם אישיות שאינה אישיות של פסל. זו אינה "אמנות", כפי שמתעקש בנה של הגברת סולומון, ואין לפסלים מקום במוזיאון, לתצוגה. להפך, הם חיים ונושמים בחצר הקטנה שלהם בשולי העיירה וסמוקי מוציאה אותם לטיולים, לשחייה, לראות עולם.

קשה שלא לחשוב על ההקבלה בין כלבי הים ובין סמוקי עצמה – גיבורה שנעה בשולי החברה. היא מתגוררת בשולי העיירה, שהיא עצמה נמצאת אי שם בשולי המדינה, ובהיותה אישה, כבדת משקל ומוגבלת בשכלה, היא דמות השוליים, ה"אחר", הפריפריאלי המושלם. וכשם שגברת סולומון אספה אותה מאשפתות והעניקה לה בית ודמות, כך אוספת היא את שאריות המתכת, מפסלת בהם דמות ומעניקה להם מקום.

למרות החברה האחרת לגמרי, הכלל לא ישראלית, איני מצליחה לשרטט כאן סיפור מעולה ולתאר היטב את יחסי הכוחות בתוך המשפחה ומחוצה לה. רומן קצר, שמתרחש במקום אחר לגמרי ונקרא כמו יצירה מתורגמת. כל זאת להוציא כמה מקרים, כמו הופעת שיר של דליה רביקוביץ בתירוץ עלילתי כלשהו, או קיומן של אי הבנות המתרחשות על רקע ההבדלים הלשוניים בין זכר ונקבה, הבדלים שלא באמת קיימים באנגלית – כמו, למשל, ההבדל בין "אתה" ו"את". במקרים כאלה מורגשת, פתאום, איזו צרימה, והקורא נזכר שבעצם מדובר ברומן שנכתב על ידי סופרת ישראלית, שמיועד לקוראים ישראלים, ולא בספר חדש של סופרת אמריקנית. אלא שכוחו של הסיפור הוא דווקא בקיומה של רייצ'ל כיהודית אמריקנית, כלל לא ישראלית, ויד עורך בטוחה הייתה יכולה לנכות את הצרימות הקטנות הללו מהסיפור מבלי שדבר ייפגע.

ודווקא בהקשר הזה, השפה שבה בוראת איני את העולם של סמוקי, השימוש במשפטים קצרים, בערפול תודעתי, בחוסר ההבנה של המתרחש באמת בעולם, כל אלה מעידים על כוחה הגדול של איני כמספרת. היא מנצלת את חוסר ההבנה של סמוקי ואת ניסיונה לפשט את הדברים כדי להניע את העלילה הלאה. וגם כאשר איני קופצת (מעט מאוד, בפסקאות בודדות) לתודעתם של הסובבים את סמוקי ושוברת בכך את אחידותו של הקול המספר, היא בעצם מראה כיצד הם לא מבינים את סמוקי כשם שהיא לא מבינה אותם. כל אלה מייצרים רומן קצר שכוחו בצורתו לא פחות מאשר בתוכנו.

סמוקי היא האחר המושלם, אמרנו. לא תיפלא, אפוא, הזיקה בינה ובין גברת סולומון, היהודייה, ניצולת השואה, המודחקת גם היא, ובין דמויות נוספות ברומן, כמו בנה של הגברת סולומון או חוקר התנינים המתגורר אי שם בהוואי. והפריפריאליות הזו, כמו גם הערפול בכתיבה, הם גם החוט המקשר בינה ובין לאה, גיבורת הנובלה "ספרא" שמהווה את חלקו השני של הספר.

אוספת את שאריות המתכת, מפסלת בהם דמות ומעניקה להם מקום. כלבי ים
צילום: שאטרסטוק

ערפול מכוון

לאה הולכת ונרשמת מיוזמתה ללימודים בתיכון הפרטי "ספרא" בתל אביב. היא עצמה גרה בבת ים, כלומר בשוליים של גוש דן, בת לאבא ניצול שואה (והנה עוד חוט מקשר בינה ובין "בת המקום") ולאמא שכמעט לא מוזכרת בספר, והיא נוכחת רק כהֵד. לאה מתחילה ללמוד בתיכון יחד עם עוד ארבע בנות נוספות בכיתה, כך שהכיתה הקטנה שלה מונה חמש בנות ותו לא. אבל התיכון עצמו מכיל אנשים רבים אחרים: השמיניסט שמטריד אותה בהערות מיניות, המורה הנכה שמלמדת ספרות, המורה למתמטיקה, וגברת בכמן, המנהלת המוזרה־עד־אֵימה. כל אלה מרכיבים את תיכון "ספרא", והיחסים בינם ובין לאה מהווים את גופה של הנובלה הארוכה הזאת, שמונה כמאה עמודים.

ובמאה העמודים האלה מציירת איני את דמותה של בת ים הפריפריאלית ותל אביב המרכזית של שנות השבעים, ושתיהן יוצאות במלוא עליבותן. בפרקים ספורים במהלך הנובלה מספרת הגיבורה, לאה, את הקורות אותה, במין מונולוג ארוך ומתמשך הפונה למישהי מהעבר, ובכך מייצרת את הקשר בין העבר וההווה. בין בית הספר המקצועי בבת ים ובין התיכון התל אביבי. בין לאה שמנסה להיכנס אל תוככי בית הספר הפרטי ובין לאה המוצאת את עצמה נזרקת החוצה פעם אחר פעם. ואם לתמצת את הכול בתמונה אחת, הרי שהיא נמצאת ביחס בין הדירה הקטנה והשבורה שלה בבת ים ובין הדירה של חברתה לספסל הלימודים, האמריקנית העשירה, שלאה הולכת לסייע לה בשיעורי הבית ומגלה שהיא מתגוררת בבית עצום ומשופץ.

אבל הסיפור הזה אינו רק על הדחיקה החוצה, אלא גם על חיפוש המקום. לאה מתמודדת עם הבנות שמשוחחות בחופשיות על מין ועל הגוף, עם הבנים שמטרידים אותה, עם המנהלת שדורשת ממנה דברים ואינה מתגמלת, ובתוך כל החיפוש הזה היא מוצאת לעצמה גומחות קטנות שבהן היא יכולה להתחבא, לשבת בשקט מבלי שאיש יטריד אותה, לתצפת על העולם, לקרוא ולכתוב. בכך היא מתכתבת עם סמוקי, גיבורת החצי הראשון של הספר, שמוצאת לעצמה מקום ועיסוק אמנותי נסתרים מעין שבהם היא יכולה להיות היא עצמה.

כמו "בת המקום", גם "ספרא" כתוב בצורה בלתי רגילה; במקטעים קצרים, באנקדוטות, במשפטים ומונולוגים שכל אחד מהם מהווה פרק העומד בפני עצמו, והקורא נדרש למצוא את הקשר בינו ובין המקטעים הקודמים. צורת הכתיבה הזאת מייצרת, גם היא, ערפול מכוון, אלא שהפעם הערפול לא נובע מחוסר ההבנה של הגיבורה, אלא קצת להפך; מעודף ההבנה שלה. מהעובדה שהיא מתבוננת על הכול מבחוץ, ובכך הוא מעניק איזו תחושת חוסר שקט. מהבחינה הזאת מהווה "ספרא" יצירה מורכבת יותר, נגישה פחות, ולטעמי גם טובה פחות מ"בת המקום", אם כי לא בצורה משמעותית.

לא מעט חוטים מקשרים בין שני חלקי הספר: ניצולי השואה, הטרדות מיניות, המשפחות המתפרקות, הגיבורות הנעות בשולי החברה ומחפשות לעצמן מקום. התנועה הנצחית, אם להשתמש בדבריה של לאה גולדברג, וגם המעוף וטשטוש הצורה נוכחים פה. ואף על פי כן, אין קשר מוכרח, קוהרנטי, בין שני החלקים, ואף ששניהם עוסקים באותה תמת־על מרכזית, הם יכולים בהחלט לעמוד בפני עצמם. בכך, נראה, המוטו שפותח את הספר משמש רק תירוץ בשביל לחבר את שני החלקים האלה לספר אחד שאורכו כאורך הממוצע בשוק הספרים שלנו; נראה שנובלה בת מאה עמודים, או רומן קצר בן מאה ושבעים עמודים, אינם יכולים לצאת ולהימכר בפני עצמם. כך או כך, ולמרות שהרומן טוב יותר מהנובלה, שניהם עומדים בגאווה זה לצד זה ויוצאים אך נשכרים מהחיבור ביניהם.

לבלוג של יהודה גזבר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014

שגרת חיים ישראלית נקטעת באירוע קשה הקשור באחד הבנים. 
היציאה לקרב על הבית מלמדת אמת חדשה

נמר מעופף

יעל טבת קלגסבלד

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 318 עמ'

מיקי מילוא חיה חיים כמעט רגילים. נשואה, אמא לשני בנים, גננת שלומדת עיצוב פנים. ברקע יש אבא שנהרג בצבא בהיותה ילדה. ומה שהופך את החיים לקצת פחות רגילים הוא הבעל, איש הצבא תת־אלוף מתן מילוא.

בימים כתקנם, היותו של הבעל איש צבא מספקת לא מעט התמודדויות. החל מאופי קשוח, דרך הצורך לעשות לבד הרבה פעולות ולהיות נוכחת לבד בהרבה אירועים, עבור בפחדים שגורלה יהיה כגורל אמה שאיבדה את בעלה, וכלה בהשפעות שיש לכך על הבנים – האחד מהם רוצה להיות בדיוק כמו אבא, השני לגמרי לא. למה "נמר מעופף"? לאלו מאיתנו שלא בקיאים בסמלים צבאיים – על שם הסמל של סיירת גולני: ראש נמר עם כנפי צניחה. גורם נוכח מאוד בחיי המשפחה.

שגרת הימים כתקנם נקטעת באחת, באמצע ביקור של מיקי אצל הקוסמטיקאית. שיחת טלפון מריצה אותה הביתה ומגלה אירוע הקשור לאחד מבניה, שאת תחילת משמעותו הקשה מיקי יכולה לקלוט, ועדיין אינה יודעת את כל ההשלכות הקשות הנוספות שיבואו בעקבותיו.

ההשלכות ממשיכות לבוא בזו אחר זו לאורך הספר: תגובת הבן שסביבו התרחש האירוע, תגובת אחיו, ההשלכות החברתיות, ההשלכות המשפטיות. בכל פעם שנדמה שאין עוד לאן ליפול – מתברר שיש. הדילמות ממשיכות לבוא, כולל אפילו אלה הנראות טריוויאליות: כשצריך למשל לצאת לפגישה גורלית בניסיון לעצור הידרדרות – איך מצפים מאמא שעוברת את מה שהיא עוברת להתלבש?

בספרֵי מתח ניתן לפעמים לחוש את ההתרחשות העלילתית הבלתי פוסקת ואת רצף הקשיים שהציב הסופר לפתחם של הגיבור והעלילה במטרה לשמור על המתח. בספר "נמר מעופף" אין תחושה של כפיית פיתולים רבים לצורך הסיפור. כל הקשיים העולים כתוצאה מהמקרה הראשוני הינם תוצאות טבעיות אפשריות ואף מתבקשות כתוצאה מהאירוע.

יעל טבת קלגסבלד מתארת סיפור מציאותי. היא לא נכנסת לקלישאות ולא לחד־ממדיות של תיאור מתן איש הצבא. בפי אשתו מיקי, לצד הקושי בחיים עם איש צבא, בעלה הוא גם עוגן חזק, בעל יכולת מצוינת לקבל החלטות ויכולת התמודדות עם מצבי משבר. הקוראים יכולים להזדהות עם דמויות בסיפור ולשאול את עצמם לא אחת, לנוכח מצבים המתוארים בסיפור, איך הם היו מתמודדים.

אחד רוצה להיות בדיוק כמו אבא, השני לגמרי לא. חיילי סיירת גולני צילום: דובר צהייל

אי אפשר שלא לחוש אמפתיה אל מיקי, התוהה איך לגשת לחברה לבקש עזרה לבנה, והמספרת איך סיגלה לעצמה קול דיבור מתוק והתנהגות חברתית נחמדה כדי לא להרגיז אף אחד וכדי לקבל התנהגות נחמדה בחזרה. אפשר להרים גבה לנוכח המנהג המעניין שלה בעתות לחץ – בכל פעם שהיא חשה לחץ או אי נוחות היא שולפת גלוס מהתיק שלה ומושחת את שפתיה.

הדמויות הנוכחות מאוד בחייה של מיקי הן אמה, שתפיסות החיים שלה מחלחלות, לטוב ולרע, אל חיי בתה, ואחותה, פסיכולוגית במקצועה, שתובנותיה הפסיכולוגיות לפעמים מכעיסות את מיקי ולפעמים מסייעות לה. נוכח מאוד גם הכלב צ'ארלי, גיבור מלחמה בעצמו, שאומץ על ידי הבעל מתן לאחר שפישל במבצע צבאי, והשפעתו על המתרחש רבה יותר ממה שנדמה בהתחלה. עוד נוכח בחייה של מיקי גבר שגם שמו הוא מיקי, ותפקידו בחייה לא ברור עד לשלב מאוחר יותר בספר. נעדרים מהתמונה באופן מפתיע בני משפחתו של מתן, אך מצד שני היעדרם מאפשר להתמקד כראוי בכל שאר הדמויות המאכלסות את הספר, שביניהן נמצאים גם כמה חברים של הבן וכמה חברים של ההורים, הקשורים לפרשה.

בתוך כל הכאוס, מיקי מגלה על עצמה ועל סביבותיה דברים חדשים. אנשים שונים שחשבה שהכירה נראים לה עתה באור חדש. היא מבינה לפתע שאפילו את בנה שלה לא בטוח שהיא רואה באור הנכון. אור כפול – שכן שם הבן כפי שניתן לו בלידתו הוא אוריה, ובעוד אביו קורא לו בשמו זה, אמו קוראת לו אור. היא גם מתחילה להבין שיש דברים שאולי היא לא רואה מפני שהיא בעצם מתעקשת לא לראות. יעל טבת קלגסבלד מתארת את הדמויות בסיפור על רובדיהן השונים, ומתוך הבנה של הדקויות הפסיכולוגיות יצרה ספר מעורר מחשבה ולא משעמם אף לרגע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014

הסיפור ההיסטורי הגדול והמורכב של העשורים האחרונים שלפני החורבן זוכה לתמצות בהיר, לצד מידע נחוץ על הממצאים שנתגלו בשטח. ספר עיון והדרכת סיורים מומלץ

מקדש בלהבות

סיפור הקרב האחרון

גרשון בר־כוכבא ואהרן הורביץ

מגלי"ם – עיר דוד ומגיד, תשע"ד, 119 עמ'

בעיתוי מושלם, ממש בערב תשעה באב, הגיע אליי הספר החדש וההדור הזה. ולפני שנעסוק בהרחבה בתוכן הספר מתבקש להקדיש כמה מילים דווקא לקנקן: "מקדש בלהבות" יצא לאור בכריכה קשה ובהפקה יקרה ויוקרתית – תופעה נדירה למדי בין שלל הספרים המכוונים לקהל הרחב והמיועדים לשימוש כספר עיון או ספר מתנה ובעיקר כספר הדרכה פופולרי למטיילים ולחובבי ההיסטוריה היהודית. הכריכה הקשה תאפשר לשמור על הספר גם בתנאי שטח.

גם העיצוב הגראפי של הספר עשיר, מגוון וצבעוני, וניכר בו שהוא מכוון לקהלים ולגילים שונים. הוא שובה את העין בשפע רב של תמונות, איורים ועזרים ויזואליים אחרים. באופן כללי הספר מעוצב על פי תפיסה גראפית של אנציקלופדיה לבני הנעורים יותר מאשר בדמותו של ספר עיון, ונראה לי שהבחירה בתפיסה זו הולמת את מהות הספר: לשמש מעין כל־בו של מידע רב גוני הנוגע לנושא, ולא להצטמצם רק בפן אחד, העיוני־היסטורי.

שבח מיוחד מגיע לעורך המדעי, ד"ר אייל מירון, ולצייר שלום קוולר, היוצרים של מפת התבליט "ירושלים בתפארתה בשלהי ימי הבית השני" המופיעה מספר פעמים בוואריאציות שונות בספר. בין שלל המפות בנושא זה, המופיעות בספרים על ירושלים ובפרסומים שונים – זו המפה הברורה והמפורטת ביותר שאני מכירה, וכמובן גם העדכנית ביותר. אני מצטרפת אפוא בכל לבי לדברי התודה החמים של ד"ר מירון ל"צייר ברוך הכישרון" שמימש את כוונתו של החוקר.

עם זאת, אעיר הערה קטנה לגבי הסימונים שעל המפה בעמ' 115: עיון במפתח המלווה את המפה מלמד שמספור האתרים נעשה על פי נושאים ולא על־פי הפריסה הגיאוגרפית שלהם. דבר זה מקשה מאוד על מי שרוצה למצוא מקום מסוים בתוך המפה. להפתעתו יגלה שמספרים עוקבים אינם מורים על קרבה פיזית בין אתרים (פריט מספר 25, למשל, אינו נמצא בסמיכות לאתרים מספר 24 ו־25־א, אלא דווקא בין אתרים מספר 1 ו־42). הנוהג המקובל במספור אתרים על גבי מפה מעדיף את הסמיכות הפיזית על גבי מיון נושאי. יתר על כן, במפות של ירושלים לפני חורבן בית שני ובכלל מקובל להתחיל את המספרים מהר הבית ואתריו, ומשם המספור הולך ונפרס. וכך אולי ראוי לעשות.

טיול בירושלים

לאחר שהשבענו את חושינו, נרגענו משפע הוויזואליה והגופנים השונים והמרובים והבנו את אופן סידור התכנים ועיצובם הגראפי – אנו פונים אל התוכן, ובראש וראשונה לסקירה ההיסטורית. הספר כתוב בלשון פשוטה, קריאה ולא מסובכת. הוא מכוון באופן ברור לקהל המטיילים הרחב, עם העדפה מסוימת לקהל מסורתי ודתי – מעין זה הגודש בהמוניו את מתחם עיר דוד או את מנהרות הכותל.

גרשון בר־כוכבא, שכתב את הטקסט ההיסטורי, נאלץ לדחוס את הסיפור הגדול והמורכב של ארץ ישראל וירושלים בעשורים האחרונים שלפני החורבן לתוך כמה עשרות עמודים בלבד. יש לציין לשבחו שבחר בקפידה ובתבונה רבה היכן להרחיב והיכן לצמצם, מה להדגיש ועל מה לעבור ברפרוף. ניתן כמובן להציע פה ושם בחירות אחרות – אבל באופן כללי הספר מספק תמונה טובה, ברורה ומפורטת מספיק (אך לא יותר מדי) של האירועים.

גם כאן מתבקשות כמה הערות קטנות: בעמ' 21 למטה מוזכר "אגריפס המלך, שמונה להיות מפקח על בית המקדש". לטובת הקוראים שאיבדו את דרכם בין האגריפסים – צריך היה לציין כאן שמדובר באגריפס השני מלך הגליל ולא באביו, אגריפס הראשון, שמת 22 שנה קודם לכן. בעמ' 11 כדאי היה לציין לצד "העיר הגלילית טאריכי" את שמה העברי של העיר: מגדל ליד טבריה, אלא אם הכוונה בכלל לעיר ציפורי.

ייתכן שהיה מועיל להוסיף לספר אינדקס של שמות, משום המספר הרב של דמויות חשובות ששמותיהן דומים או זהים: חנן בן חנן וחנניה הכוהנים הגדולים וחנן בן יונתן, ועוד; משום ששמות מסוימים עברו בשושלות המלכותיות ואצל האצולה מדור לדור (כאגריפס, הורדוס או ברניקי) ומשום ריבוי השמות של כל דמות ודמות, ובייחוד אצל הרומאים. כך, למשל, שמו המלא של אספסיאנוס היה טיטוס פלאביוס אספסיאנוס, ושמו המלא של המלך אגריפס הראשון היה מרקוס יוליוס אגריפס.

תמיכת העורף המצרי

בהקשר זה אולי כדאי לציין את העובדה הפיקנטית ששניים מן הנציבים הרומים – פליכס (שכונה בלעג "העבד") וטיבריוס יוליוס אלכסנדר (ששירת גם כנציב הרומי במצרים, ושימש "יועץ לענייני יהודים" של טיטוס בזמן המרד) – היו קרובי משפחה של המלך אגריפס השני. פליכס היה בעלה של אחותו המתייוונת של אגריפס השני, דרוסילה, ואילו יוליוס אלכסנדר היה הגיס של ברניקי, אחותו השנייה של אגריפס הנ"ל, אחיו של בעלה הראשון מרקוס מאלכסנדריה.

טיבריוס יוליוס אלכסנדר נולד למשפחה יהודית עשירה: אביו ליסימאכוס היה גובה המיסים הראשי במצרים, ודודו היה פילון האלכסנדרוני – הפילוסוף היהודי־הלני המפורסם. בניגוד לאביו ודודו, יוליוס היה מתייוון קיצוני וקצין רומי בכל נפשו ומאודו, וכדרכם של מומרים רבים – היה שונא ישראל מובהק. קל אפוא לנחש את טיבן של העצות שנתן ל"בוס" שלו טיטוס בזמן המצור על ירושלים.

לקרבת המשפחה בין ברניקי ואגריפס השני ליוליוס אלכסנדר היו השלכות היסטוריות משמעותיות למדי: כשאספסיאנוס, המצביא הרומי בארץ ישראל, נאבק על כס הקיסר וניסה לקושש לו ידידים ותמיכה מכל עבר, סייעה לו כנראה ברניקי להשיג את תמיכת גיסה לשעבר יוליוס אלכסנדר, שהיה באותה עת נציב רומא במצרים. כך הובטחה לאספסיאנוס תמיכת העורף המצרי במועמדותו, והבטחה שתימשך אספקת התבואה ממצרים – שהייתה "אסם התבואות" של אירופה – לרומא, גם אם יפרוץ מאבק צבאי בין המועמדים לכס הקיסר (מה שלא קרה).

גרשון בר־כוכבא אומנם רומז בספר למעורבות יהודית בהכתרת אספסיאנוס, אבל נדמה לי שידיעת פרטי הסיפור מוסיפה ממד של אירוניה טראגית להיסטוריה של מלחמת החורבן.

תגליות חשובות

תרומתו של אהרן הורביץ לספר המשותף מקבלת ביטוי ויזואלי מרהיב בחלק ה"אנציקלופדי" של הספר. כך נוסף לסיפור ההיסטורי הממד הפיזי של הממצאים בשטח. בחלק זה נכלל מידע מפורט ועדכני על התגליות הארכיאולוגיות החשובות, שרובו איננו זמין לקוראים מן השורה. שמחתי מאוד, למשל, למצוא כאן פרטים על גילוי שרידי ארמונה של הלני המלכה מחדייב. מאחר שבעבר חיפשתי לשווא את המידע הזה, אני מעריכה מאוד את העובדה שתגלית זו מדווחת בספר החדש. כדאי גם להוסיף בעניין "יד אבשלום" שהחוקר המנוח חנן אשל סבר שהיא מבנה הקבר של המלך אגריפס הראשון.

זיהוי זה מקבל חיזוק מן הדמיון בין סגנון הבנייה המלכותי ההלני־יהודי של "יד אבשלום" לבין סגנון הבנייה של קבר הורדוס במצדה. עם זאת, לצד דברי השבח לחלקים אלה של הספר, יש להעיר שרצוי למַספר את העמודות ו/או הדפים ה"אנציקלופדיים" על מנת להקל על ההתמצאות ולאפשר את הציטוט מן הספר.

הכללת נספח מיוחד על "הצבא הרומי במרד הגדול" היא רעיון מצוין. אמנם הצילומים הצבעוניים של "חיילים רומים" (שמפוזרים לאורך הספר) קצת מצחיקים, ואולי עדיף היה להיעזר בציורים. אבל המידע שניתן – על מבנה הצבא הרומי, טכניקות הלחימה וכיוצא באלה – והאיורים שנלווים אליו חשובים ומעניינים, ומספקים מידע שאינו נגיש בדרך כלל למי שאינו עוסק באורח מקצועי בנושאים אלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

שפע של ידע בנושאים מגוונים אפיין את כתיבתו של הרב אורי דסברג. פירות כתיבתו הענפה ומאמרים מאת חבריו נתלקטו לשני כרכים על פרשות השבוע

כעץ שתול

אסופת מאמרים לפרשת השבוע 
לזכרו של הרב אורי דסברג ז"ל

הוצאה פרטית, תשע"ד, 494 עמ'

 בין ההכנות לשבת, בבתים רבים מחפשים דבר־תורה קצר, חדשני ומסקרן, מעבר לנושאים הנדושים מהפרשה. בשנתיים האחרונות אני פותר את המשימה עם שני הספרים (כרך קודם יצא בשנת תשע"ב) שהוציאה לאור משפחתו של הרב אורי דסברג ז"ל, שחייו נקטעו בתאונה טרגית. אינני זוכר את הפעם האחרונה שבה כל כך נהניתי מהשימושיוּת של ספר זיכרון, שלרוב לוקה בחיי־מדף קצרים.

בני המשפחה החליטו להנציח את זיכרון אביהם בדרך המתאימה ביותר לעורך פרגמטי ומחבר כה פורה, דהיינו בחידושי תורתו וחידושי בני משפחתו וחבריו על סדר פרשיות השבוע.

הרב אורי דסברג מוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות עריכתו וטוריו השבועיים בעלון הוותיק "שבת בשבתו" וכן בכתבי עת שונים, ביניהם, סדרת "תחומין". תורתו של הרב אורי שיקפה מספר תכונות אישיות בולטות הבאות לידי ביטוי בספר: קיצור, פתיחות, יצירתיות, הומור, רצינות וענווה.

חוש ההומור והציניות הדוגרית שלו מורגשים היטב, למשל, בהשערה שאולי הימצאותו של בית דפוס בביתו של היעב"ץ הביאה אותו (לעומת שיטת המגן אברהם) לפסוק לברך "שהחיינו" על הוצאת ספר חדש לאור. כך גם הבחנתו בין דור המחשבים לבין בעלי הבקיאות שבדור הקודם, ואמירתו שאולי על כך אמרו חז"ל: "אימת שבת על עם הארץ". בין המעשיות ההומוריסטיות שהביא הרב דסברג בפרסומיו מצויה השאלה שנשאל הרח"ש דוויק מארם־צובא, האם עשיר יכול לשלם לעני בשביל שיצום עבורו את תעניות השובבי"ם. תשובתו הייתה: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". כך גם הביא שמחבר אחד התעצב על כך שלא קנו את ספריו, והזכירו לו "הרי אף הקב"ה בכבודו ובעצמו חזר בתורתו על כל האומות ולא רצו לקבלה".

הספר "כעץ שתול" יצא כאמור בשני כרכים; חלק א' מבוסס על מאמרים על סדר פרשת השבוע ומועדי השנה מאת עמיתיו של הרב אורי ממכון צומ"ת, מצוות האנציקלופדיה התלמודית, ממכללת אורות ישראל, מיד הרב הרצוג, מאלון שבות (שהיה מבין מקימיו) ועוד. מעניין במיוחד השילוב של

חברים רבים ממחזור ד' בישיבת בנ"ע נחלים, הכוללים אישי ציבור, פרופסורים ורבנים בעלי־שם, דבר המזכיר לנו את התקופה שבה המחנה הציוני־דתי היה קטן מאוד אך איכותי במיוחד.

הנושאים הנדונים בספר מגוונים ביותר וכוללים ענייני פשט (כגון: "25 השלכות ותועלות בפירוש הרשב"ם על מכירת יוסף"), סוגיות רעיוניות (כגון: "כוחו של דיבור"), דיונים הלכתיים (למשל: מתי מותר לשנות ולא לומר את האמת) ועניינים פיקנטיים (כגון: מה משקלם של האדנים והכפורת שבמשכן).

בהקשר זו, ארשה לעצמי גם הערה כללית על חיסרון מסוים בכתיבה התורנית המקובלת, חיסרון שהוא בהחלט בר תקנה: ראוי לנו, הרבנים, ללמוד מהמקובל בעולם האקדמי, ולטרוח להזכיר (לפחות בהערת שוליים) מה עוד נכתב ומי עוד התייחס לנושא הנדון, כדי לחדד מה התחדש.

קיצור, פתיחות, יצירתיות. הרב אורי דסברג
צילום: ישי אונגר

ספרים שנדפסו בשבת

מדורים נוספים בחלק א', אשר לוקטו מטוריו של הרב אורי מ"שבת בשבתו", נקראים "עלי ספר" ו"עם הספר". בכל פרשה מוצג ספר ששמו מתקשר לפרשת השבוע. כדרכו בקודש, הרב אורי ז"ל שם לב לעובדות חדשניות שלרוב "עוברות ליד" לומדי אותו ספר. למשל, בפרשת חיי שרה, בכתבו על ספר "ארבע מאות שקל כסף", מעיר המחבר שבשתי המהדורות השונות של ספר קבלה זה של הרב חיים ויטאל, שיצאו לאור באותו זמן, נמצאו הסכמות שונות ו"יריבות": של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב ושל ר' חיים מוולוז'ין! בטורים אחרים הוא שם לב לצנזורה שעשו המו"לים לציורים שבשער הספר, מציין את הרקע המעניין לכתיבתו של "ילקוט שמעוני" או מסביר מדוע הספר "בני יששכר" לא עבר את הצנזור הנוצרי המקומי.

אותי עניינו במיוחד מאמרים רוחביים. למשל, לקט של מספור סימנים עם משמעות (לדוגמה: סימן קנ"ח בשולחן ערוך אורח חיים עניינו קינוח וניקיון בנטילה, וסימן שי"ב (יבש) עוסק בניגוב וייבוש בשבת…), "הקדמות ספרים", "ספרים מקוצרים", "תוויות ספרים", "כריכות ספרים", "ספרים שנדפסו בשבת" (!), "ספרים שנקראו על שם נשים", "ספרים מזויפים או גנובים", "ספרים שכתבום מינים", "ספרים שנכתבו בעילום שם", ובעיית המהדורות הקטנות של ספרים שהקטינו בטעות לא רק את גודל הטקסט אלא גם את גודל הציורים ההלכתיים שנועדו להמחשה (דבר שעלול לגרום טעויות רציניות הלכה למעשה).

גם על השמועות הרווחות בישיבות נכתב. למשל, על ספרים שמוציאם לאור יזכה לסגולות (ספרי הרא"ל צינץ), ולעומתם ספרים שהמפרש אותם נענש בסוף קשה (ספרי רבנו ירוחם ובעל העיטור). כמו כן נזכרת העובדה שבמהדורה הראשונה של הספר "שמירת שבת כהלכתה" מופיעה הסכמה של הר"ש ווזנר, בעל "שבט הלוי" מבני ברק – אך הוא חזר בו וביקש למוחקו לאחר שנדפסו מאות בודדות של עותקים.

מדור מסקרן נוסף מפרי עטו של הרב דסברג נקרא "אישי ישראל", ועוסק בדמויות חשובות שמועד פטירתן חל באותו שבוע או ששמן נקשר לפרשה. בנוסף לביוגרפיה קצרה מובאת גם מימרה של אותה דמות הקשורה לפרשת השבוע. במדורים הללו הקפיד לבחור ספרים לא רק ממגוון התקופות אלא גם ממגוון העדות והקבוצות.

יצוין במיוחד מפגש עם רבנים פחות מוכרים מעדות המזרח (הרב יוסף רפאל חזן, הרב חיים שאול דוויק, הרב חיים כפוסי) ומאשכנז (למשל הרב יצחק העליר), עם קיבוצניקים (שלום קרניאל הי"ד ודב רפל ז"ל), משוררים (כמו דוד שמעוני) ובני הדורות האחרונים (כמו "הצדיק מרעננה", הרי"ז סג"ל מדרום תל אביב, ור' אלי ששר – ראש האולפנה הראשונה בכפר פינס). מובאים מבחר מאמרים מהרבי מקוצק המסתורי, והוראה מאת הר"ח פלאג'י לקהילתו כבר לפני כ־150 שנה שלפיה אין לעשן מטעמי בריאות. מובאים גם סיפורים לא מוכרים על רבנים מוכרים כמו הט"ז, החיד"א והאדר"ת (שאף חיבר יומנים וכתב הסכמה לספר שחיבר בעילום שם).

להדגמת ייחודיותו של הרב אורי ויכולתו להעריך את הטוב שבכל חוג – הוא חיבר יחדיו בפרשת ויצא את חלום סולם יעקב עם כתב העת "סולם" של ד"ר ישראל אלדד (שייב) מראשי הלח"י, עם פירוש הסולם על הזוהר של הרב אשלג ועם ספר בשם "סולם יעקב" שנקרא כך על ידי רב באמריקה משום שתפקיד הרב שם הוא כסולם רעוע שעולים עליו ואז זורקים אותו.

מהפכת הכיפות הסרוגות

כרך ב' של הספר עוסק אף הוא בחדשנות (פירוש נבחר של רשב"ם או אבן עזרא בכל שבוע, תפילה בפרשה, "בין גברא לגברא"־ מדור מיוחד במינו העוסק במשמעות ההפסקות לעליות שבקריאת התורה בשבת ו"אמרי שפר" – מדור חידושים קצרים של הרב אורי או של אחרים).

חידושים חדשניים וקולעים של בני המשפחה, ביניהם בראון דסברג, מוכיחים שטורו בעלון "שבת בשבתו" לא הגיע אליו כירושה אלא בזכות גמורה.

שם הספר, "כעץ שתול", מתייחס לא רק לפירות התורניים של הרב אורי ז"ל ובניו, אלא לכך שהעץ מאפשר את אכילת הפרי הבשל. רמוזה כאן תרומתו הרבה של המנוח בתור עורך שסייע להבשלתם של מאמרים מאת מחברים רבים אחרים.

כמתבקש, מופיעה בספר ביוגרפיה קצרה על חייו המרתקים של הרב אורי, שבימיו הקצרים זכה להשתתף בצמתים חשובים של דור התחייה: כיליד אירופה בצל השואה, כחניך במוסדות העלייה שניהלו הוריו, כאחד מחלוצי תוכנית ישיבות ההסדר בכרם ביבנה וכמשתתף פעיל במהפכה התורנית של דור הכיפות הסרוגות (כבוגר אחד המחזורים הראשונים של ישיבת בני עקיבא נחלים, וכמורה בייסוד ישיבת בני עקיבא הראשונה בחו"ל ובמכללה הציונית הראשונה לחינוך גבוה לבנות דתיות, מכללת אורות ישראל).

הוא זכה לעמוד בצומת חשוב נוסף בפעילותו במכון צומ"ת, בעריכת אחד מראשוני עלוני השבת, "שבת בשבתו", ובייסוד ועריכה של השנתון "תחומין" העוסק בשילוב של תורה, חברה, מדינה, רפואה, מקדש וטכנולוגיה. עריכתו הציבה רף גבוה ודוגמה למופת של עריכת כתבי עת הלכתיים. תרומה היסטורית נוספת שלו למדף ספרי הקודש הייתה כרכז המערכת של האנציקלופדיה התלמודית במשך שנים רבות.

מסופר גם על אובדן אחיו במלחמת יום הכיפורים, ומרגש תיאור גבורתם של בני הזוג דסברג באימוץ נכדיהם לאחר רצח בתם וחתנם, אפי וירון אונגר.

גל־עד שימושי

למרות כל החן והחידוש, יש להעיר שחסרים לספר מפתחות שהיו תורמים במיוחד למדורים על אישים וספרים. מרבית הקוראים לא יצליחו לנחש בהקשרה של איזו פרשה ניתן למצוא אותם או לשער אם נכתב עליהם כלל. בנוסף, היה כדאי להכניס לפחות כותרות משנה כדי שיבין הקורא על מה מדובר (מי היה משער שהכותרת "וצררו אתכם" מתייחסת לספרים מצונזרים, או ש"'לא חמור אחד מהם נשאתי" מתייחס לנושא תוויות ספרים?).

לחוקרים ואוהבי האמת תפריע העובדה שאין הבחנה, גם בהתייחסויות ההיסטוריות, בין עובדות מתועדות לבין אגדות עם, שמועות ו"סיפורי סבתא". גם חסרים מקורות למידע הנ"ל. בנוסף, טבעם של עלוני השבת להיות דינמיים ואקטואליים. גם אם מובן הרצון שלא לנגוע בדברי המחבר לאחר פטירתו, אני ממש יכול לדמיין את הרב אורי עצמו צוחק על ההימנעות מלעדכן עובדות בגוף הספר (למשל, כשמאחלים לרב נויבירט זצ"ל בריאות ואריכות ימים) וההסתפקות בהערת שוליים.

יחד עם זה, קשה לחשוב על גל־עֵד מתאים יותר שבנים יכולים להציב לזכר אביהם – הנצחת חידושי תורתו (וממילא גם אישיותו) עם תוספות חשובות, על ידי הגשתם לרבים בסגנון ובמסגרת מהנים ושימושיים למלומדים ולבעלי בתים כאחד.

 הרב ארי יצחק שבט הוא מחנך ומרצה וראש הארכיון בבית הרב קוק. ספרו "להרים את הדגל – דגל ישראל והדיבור בעברית במקורות היהדות", יצא לאחרונה בהוצאת בית הרב קוק. 
את הספר "כעץ שתול" ניתן להשיג אצל בן המחבר, 
מנחם דסברג – mdasberg@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

בריטניה הפכה חממה לגידול טרור אסלאמי פנימי כאשר השלטונות, הנזהרים מפגיעה במיעוטים, ניצבים חסרי אונים. ספר לא תקין פוליטית

ג'יהאד על הטיילת

שאול צדקא

ספרית מעריב, 2014, 367 עמ'

 רושונארה צ'אוודרי היתה בת 21 כשדקרה את סטפן טימס, חבר פרלמנט בריטי, בבטנו. שתי דקירות, בשתי סכינים שונות. הדקירה הכפולה התרחשה לאור יום, במשרדו של טימס במחוז הבחירה שלו באיסטהם, מזרח לונדון. זה קרה בשעה 14:45 ב־14 במאי 2010.

רושונארה נולדה בלונדון, בת בכורה למשפחה בנגלית בת חמישה ילדים. בשני בתי הספר שבהם למדה – היסודי והתיכון – היא קיבלה את הציונים הגבוהים ביותר. האנגלית שלה הייתה מושלמת, והיא היטיבה להתבטא גם בצרפתית, בערבית ובבנגלית. היא נהגה לכתוב בעיתון של בית הספר המקומי, העניקה שיעורים פרטיים תמורת חמש ליש"ט לשעה והתנדבה במועדון הכדורגל הסמוך של ווסטהאם יונייטד, ובו סייעה לילדים עם קשיי קריאה וכתיבה. היא התקבלה ללימודי תקשורת ואנגלית בקינגס קולג', אחד הקולג'ים היוקרתיים של אוניברסיטת לונדון.

אביה שוחיד, יליד בנגלדש, התפרנס כחייט, אמה נומטה כבר נולדה בבריטניה. הוריה תוארו על ידי הסביבה כמוסלמים מתונים. רושונארה נעצרה בזירת הפשע. היא סירבה להתייצב בבית המשפט משום שלא הכירה בסמכותו, אך היא הסכימה לנדב הסבר באמצעות שיחת וידאו מהכלא: "כיוונתי לחלק העליון של קיבתו כאילו אתה רוצה להכות מישהו באגרוף. ניסיתי להרוג אותו כי הוא רצה לפלוש לעיראק… הוא צעק ואני חושבת שדקרתי אותו שוב. אנשים החלו לצרוח" (עמ' 184).

הקצנה לעניים ולעשירים

ספרו של שאול צדקא, "ג'יהאד בטיילת", מנסה לפענח תעלומה שקשה לנו, אנשים רציונליים בחברה מערבית פתוחה ומודרנית, להבין. מה הביא את הבחורה המוסלמית הצעירה, שנולדה באנגליה, שבזכות כישרונה זכתה לחינוך מעולה ושכל הדרכים היו פתוחות בפניה, לתקוף באכזריות רצחנית חבר פרלמנט מקומי, ואגב כך להמיט חורבן על עצמה ואסון על משפחתה? רושונארה, כמובן, אינה לבד. בריטניה הפכה בחמש עשרה השנים האחרונות בית גידול למספר גדול מאוד של טרוריסטים, שהמכנה המשותף להם הוא אסלאם קיצוני.

הפיגוע האסלאמי־בריטי הראשון כוון דווקא נגדנו. שני צעירים בריטים ממוצא פקיסטני, עומאר חאן שריף ועאסיף מוחמד חאניף, ביצעו את פיגוע ההתאבדות המחריד במייק'ס פלייס, בטיילת של תל־אביב ב־30 באפריל 2003. בפיגוע נרצחו שלושה ונפצעו יותר מחמישים. חאניף הצליח להפעיל את מטען החבלה הקטלני שנשא על גופו. גופו התרסק לארבעה חלקים. במטען של שריף הייתה כנראה תקלה. הוא הצליח להימלט מזירת הרצח וגופתו נפלטה מהים שנים עשר ימים לאחר מכן. סיבת מותו אינה ודאית. הוא כנראה התאבד.

שריף נולד בעיר דרבי באנגליה, בנו של איש עסקים עשיר. חאניף נולד בפקיסטן, והיגר כילד עם משפחתו לפרבר פועלים במערב לונדון. מה גרם להקצנה המהירה שעברו שניהם? מה הביא אותם לנסוע ללימודי דת במדרסה בדמשק, להצטרף לכוחות הטליבאן בקאבול, להילחם בעיראק ובסופו של דבר להגיע לישראל, לעבור לעזה, ומשם לחזור לתל־אביב ולבצע טבח נורא באנשים שמעולם פגשו קודם לכן ומעולם לא עשו להם רע?

ב־7 ביולי 2005 ביצעו ארבעה צעירים מוסלמים, כולם אזרחי בריטניה, מגה־פיגוע במערכת התעבורה העמוסה של לונדון. שלושה מתאבדים התפוצצו כמעט במקביל בשלוש רכבות שונות של האנדרגראונד הלונדוני. שעה לאחר מכן התאבד טרוריסט נוסף באוטובוס קומתיים עמוס נוסעים בכיכר טאוויסטוק במרכז העיר. שלושה מהטרוריסטים היו ממוצא פקיסטני והתגוררו בעיר לידס. הרביעי היה ג'מייקאני שהתאסלם. בסדרת הפיגועים נרצחו 52 איש ונפצעו יותר מ־700. הייתה זו פעולת הטרור הקשה ביותר שבוצעה על אדמת בריטניה.

מערכת ענפה של לימודי דת קיצוניים והסתה. הפגנת מוסלמים בלונדון
צילום: גטי אימג'ס

פייסנות וזחיחות

צדקא מתאר בספרו מערכת ענפה של לימודי דת קיצוניים ומערכת הסתה בלתי פוסקת המתנהלים במסגדים ברחבי בריטניה ובאינטרנט. הוא מתאר בלעג ובתסכול את הקושי של שירותי המודיעין ושל מערכת אכיפת החוק להתמודד עם התופעה. במקביל הוא מסב את תשומת הלב למדיניות הגירה ליברלית שמאפשרת לקיצונים למצוא מקלט בבריטניה ולמערכת רווחה אבסורדית המעניקה תמיכה נדיבה – דמי אבטלה ודיור ציבורי – לאותה אוכלוסייה ממש שממנה באים הרוצחים.

אחד מפרקי הספר נושא את הכותרת "השיגעון המוחלט של התקינות הפוליטית". צדקא טוען שאת זרעי הפורענות טמנה ממשלת הלייבור בשלוש עשרה שנות קיומה תחת הנהגתם של טוני בלייר וגורדון בראון: "המדיניות כלפי הקבוצות הקנאיות במדינה אופיינה בפייסנות מוחלטת ואפילו בזחיחות דעת. הנחת היסוד הייתה שהסברת פנים, הזרמת כספים, העלמת עין ורוחב לב ינטרלו את הזעם שהצטבר בקרב אותן קבוצות, בעיקר לאור המעורבות הבריטית בפלישות לעיראק ולאפגניסטן … מעל הכול, הממשלה הבריטית טענה בלהט שאינה יכולה להצר את צעדיהם של אותם מוסלמים, שכן אין זה מתרבותה של המדינה לעשות זאת. חופש הדיבור הוצג כעיקרון קדוש שלו היה כפוף גם חופש ההסתה. חופש הדת הוצג כערך עליון שאין לחלוק עליו" (עמ' 209־210).

והעיקר, הסירוב לדבר על ה"פיל" שניצב ממש במרכז החדר: העובדה שהחלק המכריע של מעשי הטרור בבריטניה בעשור האחרון בוצע על ידי מוסלמים הודחקה מהשיח הציבורי מטעמים של תקינות פוליטית. לאחר כל רצח מזוויע או ניסיון לבצע פיגוע שנעשו על ידי מוסלמים קיצוניים נשמעה תמיד ההסתייגות שלפיה רוב המוסלמים הינם אזרחים שלווים ושוחרי שלום, והטרוריסטים פעלו בשמו של אסלאם מעוות שאינו הפנים האמיתיים של דת זו.

צדקא בא לתקן את הצביעות הזו, ובאחד הפרקים הוא מפגין חוסר תקינות פוליטית בוטה. הפרק נקרא "סקס, קבאב ואלכוהול", והוא מתאר בפירוט רב פעילות של עשרות כנופיות של סרסורים, רובן ככולן כנופיות של פקיסטנים, שלכדו ברשתם קטינות אנגליות, ולאחר שסיממו ושיכרו אותן עד אובדן חושים הפכו את הילדות טרף לאלימות מינית מחרידה מצדם של חברים וקרובי משפחה של העבריינים. צדקא קורא בקול רם ואומר כאן את מה שהמשטרה ורשויות הרווחה ניסו להסתיר מידיעת הציבור, כדי לא לפגוע בשמה של הקהילה המוסלמית: חיות מוסלמיות חסרות רחמים מסממות ואונסות את בנותיכם הלבנות.

מערכת איזונים

ל"ג'יהאד על הטיילת" יש בעיות לא מעטות, שמייד אתייחס אליהן, אך פרק זה בעייתי בעיניי במיוחד. יש בו משהו כמעט פורנוגרפי. המחבר אמנם חושף תופעה מחרידה ולא מתבייש לומר שהאחראים לה הם מוסלמים, אבל הוא לא מצליח להוכיח שיש קשר בין האלימות המינית לבין הטרור האסלאמי. כל מה שהוא עושה זה לייצר קשר אסוציאטיבי בין שתי התופעות ולערבב באופן גס בין זרע האנסים לדם קרבנות הפיגועים.

בממלכה המאוחדת חיים כיום כשלושה מיליון מוסלמים, כ־4.5% מכלל האוכלוסייה. ולמרות מה שצדקא אומר, זו לא צדקנות ולא צביעות לומר שרובם המכריע אינם טרוריסטים (ואינם אנסים). נכון שכמעט כל טרוריסט באנגליה הוא מוסלמי, אבל לא כל מוסלמי הוא טרוריסט.

הספר מצביע על לא מעט אבסורדים ולא מעט איוולת בהתנהלות של שלטונות בריטניה מול האימאמים המסיתים לרצח ומול גורמים בקהילות המוסלמיות המעניקים למחבלים שיצאו מקרבן תמיכה ועידוד. אבל הוא מתעלם מכך שמדובר במאבק מורכב, שאסור לאבד במהלכו את כל מה שיש לו ערך במדינה חופשית.

 נכון שמדובר במערכת שצריכים להיות בה איזונים, בחברה שצריכה לדעת להגן על עצמה. דמוקרטיה מתגוננת או דמוקרטיה לוחמת קראו לכך, אם אינני טועה, שופטי בית המשפט העליון בירושלים. גם בבריטניה נאבקים למצוא את האיזון הנכון, את הנוסחה שתאפשר לשמור על זכויות יסוד כמו חופש הביטוי וחופש הפולחן והזכות לחירות ולמשפט הוגן. אלה זכויות שצריך להילחם עליהן, לא לבטל אותן כשנעשה קשה ומסובך; ובמקביל, צריך לדעת להילחם בטרור באומץ, בנחישות ובהתמדה.

למרות הלעג לשירותי הביטחון הבריטיים, לאורכו של הספר מובאות דוגמאות רבות להצלחות מרשימות של ה־MI5 ושל המשטרה הבריטית נגד הטרור האסלאמי. צריך לזכור גם את הניצחון המכריע של בריטניה במלחמתה בטרור האירי. במערכה זו הבריטים גילו קשיחות ונחישות ורוח לחימה לאורך שנים, ויש לא מעט ראיות לכך שהרוח שאפיינה אותם אז לא נחלשה גם כיום.

חד צדדי

אמרנו שהשאלה המטרידה והמסקרנת ביותר היא מה גורם לצעירים בריטים ממוצא מוסלמי לפנות ברצחנות ובשנאה נוראית נגד המדינה שקיבלה אותם בזרועות פתוחות והעניקה להם את כל מה שמדינה מערבית חופשית, פתוחה ותרבותית יכולה להעניק.

"ג'יהאד על הטיילת" נותן לשאלה זו רק מענה חלקי. הוא לא בוחן את הנחת היסוד העומדת בבסיס השאלה. אולי בריטניה פחות פתוחה ונאורה מכפי שהיא מתיימרת להיות? אולי המהגרים ובניהם מרגישים מודרים ומורחקים לשוליה העלובים, העניים והמוזנחים של החברה? אולי את הנחמה שלהם הם מוצאים בתחילה בדת, ואחר כך הם נשאבים לשוליים הקיצוניים ומעוררי החלחלה שלה?

צדקא לא מדבר עם הצעירים שעליהם הוא כותב. הספר מבוסס בעיקר על מחקר מקיף באינטרנט ובארכיוני עיתונים, אבל אין בו מקום לשיחה ובירור עם צעירים מוסלמים. הוא חד צדדי, ולכן בסופו של דבר הוא שטחי ולא מעניין כמו שהוא היה יכול להיות. הוא נקרא לעתים כמו מאמר פוליטי, והוא חותר בכך תחת האפשרות להיות ספר עיון רציני ועמוק. דוגמה לכך היא ה"מונחון" המופיע בסוף הספר. למשל, ה־MI5 מוגדר כ“ארגון הביון הבריטי שלא הצליח למנוע את פיגועי לונדון“; טוני בלייר מוגדר כ“ראש ממשלת בריטניה … שהבטיח ‘לשנות את כללי המשחק‘ לאחר פיגועי לונדון, אולם לא עמד בהבטחתו“; זכויות אדם הן “חוקים … המעניקים הגנה גם למטיפי שנאה ולמחבלים“. זה לא רציני. כך גם אפשר היה להקפיד יותר בכמה תרגומים או תעתיקים שגויים מאנגלית.

לסיכום, למרות חסרונותיו, הספר שופך אור על תופעה מאיימת וקשה שרבים מעדיפים להתעלם ממנה. הוא מקבץ פרטים רבים ומשרטט תמונה רחבה, גם אם יש בה פערים גדולים. הוא מתברך בחוסר תקינות פוליטית, אם כי לעתים באופן מוגזם, והוא מהווה תוספת חשובה לכתיבה על הטרור האסלאמי, ולכן הוא מומלץ למי שמתעניין בתופעה שלמרבה הצער תלווה אותנו עוד שנים רבות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

שיריה של טניה, שחזרה בתשובה, חיברו את הרובד האנושי והיהודי שלה לשירה עשירה ומורכבת. המשוררת שהחלה בכתיבה על אימי המלחמה נגאלה מייסוריה בטרם מלחמה

בשיר מעלות חרוך

מבחר ושירים חדשים 2013־1976

טניה הדר (רבקה תניא קליין)

הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, 204 עמ'

המשוררת טניה הדר נפטרה לפני שלושה חודשים בגיל 67, שבועות מספר לפני צאת הספר "בשיר מעלות חרוך", המקיף את כל שירתה. הטרגדיה הזו מאפיינת את יצירתה של משוררת שסך יצירתה גדול ממספר ספריה: היא זכתה להעניק לעולם יותר מאשר שירים בלבד, ואנו שהכרנו אותה זכינו לקבל ממנה תוספת למתנת הידידות; היא העניקה לנו גלאי עומק של מציאות ומצבים קיומיים.

צאת הספר מאפשרת מבט נרחב על יצירתה: צנועה בהיקפה ביחס לעולם שירי המודד מילים ואת תכיפות הוצאתן (בין ספרה הראשון לשני יש פער של חמש עשרה שנה), ועשירה מאוד בעומק ובהבעה שלה. כמשוררת היא מקיימת תנועה חריגה יחסית – את ספרה הראשון היא כותבת כאישה חילונית המוציאה ספר בהוצאה מוכרת (כל ספריה יצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד), ונראה היה שדרכה אל לב המיינסטרים סלולה. אך היא בחרה בהתבוננות ובתהליכים הפנימיים על פני ההתקבלות הספרותית שהייתה ראויה לה, והמשיכה בכתיבה איטית, אישית מאוד, המלוּוה בתהליך עמוק של חזרה בתשובה. במציאות השירה הישראלית של לפני שלושים שנה, משמעות התהליך הזה הוא דחיקה מן ההתקבלות אל השוליים. יציאת הספר “בשיר מעלות חרוך“ מאפשרת תיקון להחמצה הספרותית הזו.

עַכְשָׁו מְבֻטֶּשֶׁת / כֻּלִּי, צָרָה כְּעַכָּבִישׁ, נִצּוֹדָה בְּצַעֲרִי, / חֲתוּכַת אֵיבְרֵי נֶפֶשׁ וְגוּף, // שַׁל נְעָלַי מֵעַל רַגְלַי / לַמְּדֵנִי לְדַבֵּר בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה – / כְּחִבּוּר הַמַּיִם לָאֲוִיר / כַּשְּׂפָתַיִם הַתְּפוּרוֹת זוֹ לָזוֹ / כְּרִיסֵי עֵינַיִם // מִי אֲנִי / וּמִי אַתָּה / וְאַהֲבָה שֶׁלֹּא דִּבַּרְנוּ בָּהּ מֵעוֹלָם / בְּיֹשֶר וּבְרַחֲמִים / בּוֹכָה עַכְשָׁו בֵּינֵינוּ / כְּעֶגְלָה / עֲרוּפָה / בַּנַּחַל.

במילים ספורות בונה טניה עולם של שבר ופירוק, המלא רחמים. היא מדמה את עצמה לעכביש, פרוק רגליים המפורק וחתוך גוף ונפש, ניצוד בקלות. היא מבקשת שיהיה לה קול, דק כדממה, ראשוני כאיתני הטבע, כפתחי הגוף, וחותמת בתהייה עמוקה על קיומה כעומדת מול ה' בעוד העולם ממשיך בעוולותיו: מי הם השניים, האדם והבורא שמולו הוא עומד, בעוד אהבתם הבוכה מדומה לעגלה ערופה – חיים שסופם מוות או רצח, שאיש אינו יודע את סיבתו ופשרם. כמה רעד יש כאן, רעד של סוף החיים ובקשת המשמעות בהם, וכמה הכנעה וענווה.

השיר נקרא "מבוטשת", ומתבסס על מושג הביטוש החב"די, המתקשר לפירוק האגו. אבל בעוד שבחב"ד הופך המושג לכתישה אגרסיבית למדי של כוחות האני החיצוניים, מבקשת טניה לגעת בעדינות בשורש הפירוק: ההכנעה האמיתית נולדת מתוך הכאב, מתוך קבלה מוחלטת של ייסורי העולם כייסורי הנפש. טניה הופכת את האני הסובל לאינני, כיוון שהיא אינה מעצימה את האגו על חשבון הסבל; מתוכו היא נענית לקריאת הא־ל לאדם, גם במחיר קיום נורא: הנני.

"בְּאֶמְצַע בֶּן יְהוּדָה, בַּהוֹמֶה". המדרחוב בירושלים
צילום: משה מילנר, לע"מ

מטוסים בדרך לחזית

ההכנעה היא מוטיב ייחודי בשירתה של טניה, ובהקשר של התרבות שמתוכה נוצרה היא לא פחות מפלא. כבת לניצולי שואה שנולדה במחנה עקורים בגרמניה ועלתה לארץ כתינוקת שנה לאחר מכן, ניתן לשייך אותה מבחינה כרונולוגית לתקופת "דור המדינה". ספרות התקופה מתאפיינת בהאדרתו של האנטי גיבור ובתיאור עודף של אני שבור שעולמו הפנימי מסוכסך. הופעתה הראשונה של טניה בספרות הישראלית היא כשלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר היא מתקרבת לשנתה השלושים, אך השירה שלה, שלימים תעמיק את ייחודיותה ויופייה, שונה בתכלית מזו הנכתבת באותו דור.

כָּל הַלַּיְלָה עָבְרוּ הַמְּטוֹסִים / בַּמַּסְלוּל הַדְּרוֹמִי, / וַאֲנָשִׁים יָשְׁנוּ אֶת שְׁנָתָם, וּכְלָבִים נָבְחוּ / בַּשֶּׁקֶט הַמַּר, / כָּל הַלַּיְלָה, וְהָאוֹרוֹת הָאֲדֻמִּים בָּרָקִיעַ, וְרַחַשׁ / צַמָּרוֹת וּפְחָדִים וַחֲלוֹמוֹת מְעֹרָבִים בִּפְנֵיהֶם שֶׁל / בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בְּיוֹם אָבָק וְעָשָׁן וּמַשֶּׁהוּ נָמוֹג,/ צֶלוֹפָן שֶׁל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה, וְהָפְכוּ לְפֶתַע / בַּחֲלוֹם אָרֹךְ וּרְחַב סִיּוּט, אֶבֶן וְאֶבֶן וּמוֹקֵשׁ וּצְעָקָה / וּפֶתַח פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְכָל כָּךְ נִשְׁפָּכִים זוֹרְמִים / דַּרְכּוֹ כַּמַּיִם כַּדָּם כְּפֶלֶג אָיֹם שֶׁנּוֹרָה, חַיֵּינוּ הַפְּתוּחִים / לִרְוָחָה // לִפְעָמִים, בַּלַּיְלָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת כְּאֵב / הַצְּמִיחָה. גּוּפִי נֶאֱחָז בַּכַּר, הַכַּר בַּשָּׁעוֹן שֶׁמִּמּוּל / זוֹרֵחַ בְּסִפְרוֹתָיו, בַּוִּילוֹן הַקָּרוּעַ מַלְמָלָה מַלְמָלָה, בַּכּוֹכָבִים הַחֲבוּיִים / כְּצִפֳּרִים בֵּין קִפְלֵי הָרָקִיעַ הָאָפֵל, וַאֲנִי / יוֹדַעַת שֶׁבַּבֹּקֶר תִּהְיֶה שֶׁמֶשׁ, / וַאֲנָשִׁים יְהַלְּכוּ בִּפְסִיעוֹת רְחָבוֹת שֶׁל חוֹל / וּבֶּטוֹן וְקוֹלוֹת רָמִים, וַעֲדַיִן רֵיחַ הַלַּיְלָה בִּי מְהַלֵּךְ לְאַט לְאַט כְּתִינוֹק / בִּפְסִיעוֹת מְדוּדוֹת וּקְצוּבוֹת קוֹרֵא רַחֲמִים.

השיר נכתב בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ומתאר את רגעי האימה של אנשים ישנים, שאת מנוחתם מפלחים מטוסי הקרב בדרך אל החזית. זהו עולם מסויט, שהחלום והיקיצה בו מעורבבים ויש ביניהם ערבוב נורא. אבל הכאב הכללי לא מעמעם את קולות העולם ומעצים רק את קולו של הסובייקט, כפי שקורה לעתים בזמני מלחמה ואסון ובוודאי קורה בשירת דור המדינה, אלא מחדד את הקשב לצמיחת החי ולכאב הגדול יותר, שהמציאות האנושית היא רק משל לו.

וכך בסוף שנות העשרים לחייה, בטרם החלה לחזור בתשובה, משרטטת טניה בעדינות את ראשית מלאכתה השירית: שירה אישית מאוד המודעת לגבולה האנושי המובחן, החורגת מגבולות הסובייקט כיוון שהיא קושרת את המצוקה הפרטית למצוקה האנושית הרחבה יותר, המהדהדת את צער העולם. כשתתבגר שירתה ותבשיל, ניתן יהיה לזהות במפורש את הכאב הזה כצער השכינה, וההיכרות העמוקה שלה עם עולם התורה ועם חסידות חב"ד יעמיקו את הקשר הזה; אבל בקשת הרחמים הדחופה, האינטנסיבית והעדינה (כשם ספרה הראשון "אין רחמים אחרים") תאפיין את כתיבתה לאורך כל חייה.

מתוך ההיסטוריה היהודית

לא רק ההווה מעסיק את טניה, אלא גם הרקע ההיסטורי להולדתה, ימי השואה שבה נרצחו בני משפחתה:

בְּתוֹךְ הַמְּהוּמָה סַבָּא שֶׁלִּי מַבִּיט וְצוֹחֵק / שׁוֹאֵב אֶת סַבְתָּא אֶל לִבּוֹ הָרָחָב/ וְעִמָּהּ 6,000 הַנִּרְצָחִים בְּבוֹר הַיְּעָרוֹת / /שֶׁקֶט נָסוּךְ עַל פְּנֵיהֶם / הֵם מִתְיַחֲדִים / וְחַלּוֹן הַיְּעָרוֹת סוֹגֵר עַל נִשְׁמוֹתֵיהֶם / בְּכַפּוֹתָיו הַיְרֻקּוֹת – / / מִתְיַחֲדִים בְּטָהֳרָה / בְּתוֹךְ שְׂדֵה הַלֵּב / קִמְשׁוֹנָיו, קוֹצָיו, פְּקָעָיו הָרְטֻבִּים / מִדָּם / שֶׁלֹּא יִגָּמְרוּ / / הֵם מַבִּיטִים בִּי / אֲנִי רוֹאָה דַּרְכָּם / אֶת עֲתִידִי, אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתַי / אֶת אַהֲבוֹתַי / מִתְפּוֹרְרוֹת אַט אַט בָּרוּחַ הַשְּׁרָבִית / / הֵם מְאַמְּצִים אוֹתִי אֶל לִבָּם הַסַּסְגּוֹנִי / בְּאֶמְצַע בֶּן יְהוּדָה, בַּהוֹמֶה / לְרֶגַע קָט נֶעְתֶּקֶת נִשְׁמָתִי

בתוך המציאות הקונקרטית של אישה בת דור שני לשואה, המהלכת ברחוב בן יהודה, נפרמת המציאות והדוברת, במעין חיזיון מיסטי, רואה את גיא ההרגה שבו נרצחים סביה. אבל לא רק את המוות היא רואה, אלא גם את אהבתם הגדולה ואת הקדוּשה שלה זכו בחייהם. זהו רגע אינטימי מאוד של קרבה ורוך: המתים והחיים מתערבבים זה עם זה, באהבה שיש בה הכרה עמוקה בשלם ובמבקש תיקון.

בקלות ניתן לתפוס את שיריה של טניה כמתקיימים בעולם סוריאליסטי, כיוון שקרעי המציאות שבו – עבר והווה, ריאליסטי ומיתי – תפורים בו לאריג אחד. אבל קביעה כזו תעשה לשירה שלה עוול. טניה חיה בעולם היסטורי יהודי מאוד, המתאפיין בטקסטואליות עמוקה. היא יוצרת בתוך מארג זמן ומרחב טקסט יהודי, וככזה היא חלק ממסורת כבירה של כותבים שקדמו לה, שראו את ההיסטוריה היהודית כמארג מתמשך.

מתוכו היא כותבת על השואה ועל האסונות ההיסטוריים הנוכחים במציאות המוכרת לנו: מהפיגועים ועד לתקופת ההינתקות. ההכרה שלה בהיותה חלק (כשם הספר האחרון שיצא בחייה), ברובד האנושי והיהודי שלה, עושה את שירתה שאינה מהלכת בגדולות במודע לעשירה ומורכבת. היכולת שלה לתאר רגע קונקרטי הנתון עמוק בהווה, ולראות אותו כהווה מתמשך בהקשרו ההיסטורי, ועם זאת כנקודה אישית מאוד של אישה סובלת, תמימה, פשוטה, מורכבת – עושה את שירתה לעמוקה וחשובה יותר מהנראה לעין בהקשריה המיידיים.

לאחר אחד הפיגועים אמרה לי טניה: "מאז האסון אני לא בן אדם". היא התכוונה כמובן לקושי לתפקד ולשאת את החיים כהרגלם. אבל האמירה הזו מקבלת ממד אחר בעקבות הקריאה בספר: האסונות לא מפסיקים את האנושיות, אלא מחדדים אותה לאין נשוא, עד לחוסר אפשרות של תפקוד.

כזו הייתה טניה: לא היה לה מגן בפני המציאות. ייסורי הגאולה והכתיבה (שאותם הקפידה לראות כייסורים של דיוק ואהבה) היו טיפה אחר טיפה בדם החיים שפעם בה. היא נסתלקה מאיתנו רגע לפני שהחל הקיץ הזה לעלות בלהבות. מן השמים ריחמו עליה, והיא נגאלה מייסורי הגוף של מחלתה ומייסורי הנפש של כאב החטיפות והמלחמה. אבל הייסורים והאושר והחמלה שבהם נזדככה בחייה משאירים לנו הקוראים אוצרות שירה פלאיים גם לאחר מותה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

אם לא היה הרומן הצה"לי הנשי הזה כתוב כתרגום אוטומטי של גוגל, קל היה יותר להבחין בבינוניותו הספרותית. קח זה או עזוב זה, אמרה כנראה שני בוינג'ו למו"ל

עַם הנצח לא מפחד

שני בוינג'ו

מאנגלית: שני בוינג'ו

זמורה־ביתן, 2014, 288 עמ'

אני מנסה להבין איך זה קרה להוצאת הספרים המובילה בישראל. איך קרה שקטסטרופה כזו יוצאת מתחת למכבשי הדפוס שלה בקול רינה יחצנית בלי שאיש עוצר אותה בדרך. לא לקטורית, לא עורכת, לא מתרגמת, לא עורך־תרגום, לא מגיה, פונקציות ש"זמורה־ביתן" מאיישת בדרך כלל בקפידה ובמסירות.

דמיוני מותיר לי רק אפשרויות כגון זו: רצו שם מאוד בספרה של הסנסציה העולמית שני בוינג'ו, הצעירה הישראלית שסיפוריה באנגלית התפרסמו ב"ניו־יורקר" ומאמריה ב"ניו־יורק טיימס", שהייתה הזוכה הצעירה אי פעם בפרס מסוים לסופרים צעירים. חפצו שם מאוד בספרה העוסק בשלוש חברות המשרתות בצה"ל, "The People of Forever Are Not Afraid“, שכבר תורגם מאנגלית לעשרים שפות ואשר שמעו הגיע לעיתונות הישראלית. הגיעה אפוא הסופרת הצברית הצעירה לפגישה, ובעִבריתה המאונגלת אמרה כך:

“זה או אני מתרגמת זה לעברית, ואף אחד לא עושה שום נגיעה בזה, או אני יורה. קיבלתם את זה?“

“אבל שני, תיתני לנו לפחות לשמור על כתיב תקני?“

“בסדר, הכול זכות, אול רייט, אתם יכולים לעשות את הכישוף, איך הם אומרים זה, ספֶּלינג? אה, איות. שום דבר חוץ מזה. איך אני כותבת עברית ככה יהיה“.

וכך (כנראה) היה. זהו הספר שלפנינו. אין מדובר רק באנגליזמים החודרים פה ושם לטקסט. גם לא רק בשיבושים עקביים שטהרן־לשון אנין מתרעם עליהם אך קורא סביר יכול לחיות איתם, כגון “יכל“ ו“יש את ה־“. אפילו לא רק בשיבושים קשים יותר, כגון טעויות מין ומספר שגם ישראלים רגילים אוהבים להתעצבן בגללן. זה גם לא רק השימוש האינפלציוני בפועל “לעשות“, אפילו בתיאורים היותר ספרותיים או מסוּפְרָתים, או השימוש במילים כגון “שיכורוּת“ במקום שכרות (ובפירוש לא מתוך ניסיון מכוון לכתוב בשפה מדוברת או עילגת), או “לטעום“, שוב ושוב, במובן של להרגיש טעם (באנגלית זה אותו פועל, taste), או “הכריח את העיפרון מחוץ למסלול“, “הכריח“ במקום “דחף“ מפני שבאנגלית היה שם כנראה forced.

לא, לא רק כל זה. הספר הוא, בחלקים גדולים, טקסט בלתי צליח. לא כי הוא תובעני או עשיר או ניסיוני (ופה ושם הוא כן ניסיוני), אלא כי הוא כתוב נורא. זהו סיפור ישראלי הכתוב בשפה לא ישראלית, בעברית לא עברית, בשפה שאינה קיימת אלא אולי אצל עולים אנגלוסקסים (וגיבורי הספר אינם כאלה) ובגוגל טרנסלייט: אנגלית במילים עבריות. וזה המצב בו לכל האורך, ובפירוש לא מתוך ניסיון לחקות סגנון דיבור כלשהו. זה קורה בדיבור הישיר ובדיבור העקיף כאחד, בקולם של הדוברים ובקולה של המספרת בגוף שלישי.

הצבא שוחק את הנפש, העברית שוחקת את היצירה. חיילת, צל וגימיק
צילום: מרים צחי

צבא האמזונות היהודי

המבקרים שכתבו על הספר העירו על העברית ה"תרגומית", אך רובם ראו בזה סעיף שולי, ונתנו דוגמאות אחדות לניבים אנגליים שתורגמו באופן מילולי. אך אין מדובר בליקוי גרידא אלא במהותו של הספר, הבוקעת מכל עמוד ועמוד בו. הקורא נאלץ לא פעם לקרוא משפט כמה פעמים, ולנחש איך היה כתוב באנגלית כדי להבינו. או סתם להתפלץ. למשל: "תוך כדי שהם הלכו הילד שם את היד שלו בפה שלו שוב, היד ששלה בדיוק שרטה" (עמ' 191). "היא ידעה יותר טוב מלעשות את זה" (עמ' 197). "זה היה נדמה שלכל מסמך יש רשות לחיים משל עצמו" (עמ' 183). "… שאף פעם לא פחדו למוות מזה שהם יכולים לא למות" (עמ' 165). "הנהג כעס… על כמה מלאת ביטחון היא נהייתה" (עמ' 270). "ההוראות נכתבו ככה שאם הכדורי גומי הרגו בן אדם, זאת הייתה האצבע שלחצה על ההדק שהייתה אשמה" (עמ' 187).

או המקרה שגרם לי כמעט להיחנק: "וצה"ל התחיל לרדת על דמשק ועל אָלֶפּוֹ בהתקפות אוויריות" (עמ' 251). נמצא כנראה העורך שטרח וניקד את המילה אָלֶפּוֹ, ואפילו ניקד נכון, ועל דעתו של איש לא עלה שלעיר המסתורית המנוקדת קוראים בעברית ובערבית חלבּ. מזל שלדמשק לא קראו דמסקוס.

העברית העילגת של המחברת־מתרגמת ילידת הארץ בעלת ההתכוונות החו"לית היא גם מטפורה לתוכנו של הספר. יש לשער כי מבחינתו של הקורא בחוץ לארץ, הספר הוא קודם כול הזדמנות להתוודע לחוויית החיים בישראל והשירות בצבאה המושמץ, ובפרט הזדמנות עסיסית לקרוא מנקודת מבט נשית על החיים בצבא הידוע בעולם כולו גם בכך שיש בו גיוס חובה לנשים. בוינג'ו נענית לציפייה זו בחדווה.

צה"ל יוצא מהספר פחות רע מכפי שאפשר היה לחשוש. השירות בו מתגלה כמובן כחוויה אלימה, שוחקת, מגיסה את הנפש, אפילו יותר מכפי שהוא באמת – וזהו, כמדומה, הרעיון המרכזי בספר; ועדיין, צה"ל מתואר בו כאכזרי פחות מהמחבלים הערבים ומצבאות שכנים. ממוקדות־חו"ל של בוינג'ו, והניכור שסיגלה לעצמה לשם כך, מתבטאים פחות בהוצאת דיבתה של ישראל, ויותר בבחירתה להעמיד את ההורמונים כגיבוריו הראשיים של צבא ההגנה לישראל, מתוך ניסיון ברור לספק את סקרנותם של הקוראים הזרים כלפי צבא האמזונות היהודי.

כשל מקצועי קיצוני

מי שיסתגל למסך העשן הלשוני האופף את הספר ייתקל במסך אש של כתיבה מבולבלת וגחמנית. ומי שיסתגל גם למסך הזה, ויראה מבעד לו, יגלה יצירה בינונית ומטה. בוינג'ו מנסה ללכת בגדולות, להיות "ספרותית" כדבעי, וקופצת לשם כך משטיק לשטיק. כל הצ'ק־ליסט נמצא. דוברים שונים, ואפילו אותה דוברת, מתארים אירוע אחד בכמה גרסאות ובכמה הקשרים, והקורא אמור להתענג על מציאת ההבדלים ועל איתור משמעותם. ומנגד, תכסיס מוכר, אירועים שונים מתגלים כמקבילים זה לזה. לפעמים יש קווי מתאר של מערכון סאטירי (כגון הפרק על שלושת המפגינים הערבים הקבועים אשר מתחננים, ונענים, שחיילי המחסום יפעילו נגדם אמצעים לפיזור הפגנות) או של קומדיה, הקורסים אל תוך עצמם.

ויש עוד, דבר לא נפקד. רוב הדמויות המרכזיות חוו מוות במשפחה או טרגדיות אחרות, שיהיה מעניין. פנטזיות מתחזות לזיכרונות. עתיד מתחזה לעבר ולהפך. סצנות אוויליות ובלתי אפשריות מתחזות להבלחות של ריאליזם מאגי. ויש בספר גם הרבה הומור, שנינה והפתעות משעשעות הממתיקים מעט את דרכו של הקורא האומלל, אותו קורא שגמר אומר להגיע אל סוף הספר האופנתי ויהי מה.

כל זה ביחד הוא לקט של מניירות ספרותיות ותכסיסים משומשים, אשר יכולים כל אחד לעצמו להרשים את הקורא התמים (בפרט את הקורא הזר, זה שהישראליאנה השחוקה רעננה לו, ואשר פטור מעונשה של העברית הזוועתית) – אך ביחד נראים כאוסף אקלקטי של תמונות בסלון נובורישי סר טעם.

הופעתו של "עם הנצח לא מפחד" במתכונתו זו תיזכר עוד שנים כלֵיל הגלשונים של המו"לות הישראלית. הליכת־השבי המוזרה אחר גחמותיה של כוכבת־נולדת, סופרת מהשורה הרביעית הסבורה שהיא גם מתרגמת, והיעדר עריכת התרגום והביקורת העצמית, הם כשל מקצועי קיצוני שיש לוודא שאינו משקף את תחילתה של מגמה רעה בהוצאת ספרים טובה. היות שתרחיש האקדח שפתחנו בו איננו סביר, תצטרך ההוצאה המכובדת, אם עוד לא עשתה זאת, לתת לעצמה דין וחשבון איך קרה שדווקא אצלה הופיע כרך הסיפורת הגרוע ביותר שנראה זה שנים בישראל; לכל הפחות, הגרוע ביותר ביחס ליומרה המפומפמת בו. זה לא מתאים ל"זמורה־ביתן". זה לא מגיע לנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

תגלית מאפשרת שיפור של תפוקת העבודה באמצעות צבירת פוטנציאל השינה במוח לשימוש עתידי. רומן עתידני־אקטואלי מבקר את החברה הקפיטליסטית ואת המחאה החברתית עצמה

משפחת שטורך

דב בהט

טוטם, 2014, 219 עמ'

ניתוח הלובוטומיה, שאחד מייצוגיו המזעזעים ביותר היה בסרט "קן הקוקייה", הוצא למעשה מחוץ לחוק ברוב מדינות העולם בשל האכזריות הברברית שהוא מסמל בטיפול בחולי נפש. הלובוטומיה אמנם אינה מוזכרת במילה ברומן העתידני של דב בהט, אבל אולי היא העניקה השראה לא מודעת למדען־הסופר דב בהט לכתוב את ספרו העוסק בניתוח מוח שמשנה כביכול את האנושות.

בתחבולה עתידנית הופך בהט את המקבילה המודרנית של הלובוטומיה, שווריאציה שלה מובאת כאן, מהניתוח הכי משוקץ בתולדות הרפואה למעין ניתוח בון־טון שנועד לשפר את תפקודי המוח – ניתוח שמאמצים להם העשירים ובני מעמד הביניים כדי שיוכלו להתקשט בו כמו בתיקי גוצ'י והם נרשמים אליו בהמוניהם.

המדען יוסי שטורך מגיע לתגלית חשובה, המצביעה על מנגנון במוח המאפשר צבירת פוטנציאל שינה ושימוש בו בכל זמן עתידי, תגלית שתאפשר לבני אדם רבים לעבוד שעות רבות יותר בלי לאבד את כושר הריכוז, וכל זאת בתנאי שיעברו ניתוח מוח פשוט לכאורה.

תומכי הניתוח טוענים שבזכותו העולם עומד על סף עידן חדש, שבו יהפכו אנשים לחכמים יותר, וכפועל יוצא מכך גם יצטמצמו הפערים החברתיים והכלכליים במדינות המערב. ואילו מתנגדי הניתוח טוענים שזהו עוד מקרה שבו עושים במדע שימוש לצרכים פוליטיים מסוכנים. המתנגדים רואים בו לא יותר ממזימה יהודית להשתלט על מוחות המטופלים, וכל זאת משום שממציא השיטה הוא ישראלי.

האם אכן מדובר בניתוח מוח, או בשטיפת מוח להמונים שהופכת לאמצעי נוסף של הקפיטליזם החזירי לשלוט בהמונים? בספרו של בהט, האיום העתידני אינו מגיע מהקומוניזם או ממשטרי האח הגדול אלא דווקא ממשטרי הטייקונים וקשרי ההון־שלטון שלהם, שמאיימים על הסדר החברתי וכופים על הרוב להתמרד נגד המיעוט הנצלני.

סיפורו של הניתוח וגרורותיו הוא סיפורה של משפחה אחת, משפחת שטורך, בעידן שבו הלוחות הטקטוניים החברתיים מגיעים לכדי התנגשות בלתי נמנעת בין השכבה הדקה החיה מקשרי הון־שלטון לבין כל השאר החשים מקופחים יותר מתמיד. הטייקונים מתעשרים עוד ועוד, והמחאה החברתית הופכת לאלימה. במרוצת הרומן הנצלנים יהפכו לקרבנות.

משפחת שטורך מאגדת בתוכה את כל הקטבים של החברה הישראלית, בעידן עתידני שבו מדינת ישראל נתקלת באיום מסוג חדש שלא ציפתה לו. לא מדינות ערב ולא איראן וגם לא הפלשתינים, אלא המחאה החברתית.

המחאה החברתית העתידית תהפוך לאלימה. הפגנת מחאה ב־2011
צילום: פלאש 90

מנהיגות דמגוגית

הרומן מגולל את סיפורם של שני דורות במשפחה אחת. דור ההורים מסמל את מייסדי המדינה, ואילו דור הבנים (שלושה אחים ואחות) מסמלים מחד גיסא את ישראל המצליחנית של ימינו (חתן פרס ישראל בתחומי המדעים ואחד מהטייקונים העשירים במדינה) ומאידך גיסא את המחאה החברתית בדמות האחות שהופכת לנביאת ולביאת המחאה.

כמו במקרה של "האחים קראמזוב" של דוסטוייבסקי, מדובר באחים השונים מאוד זה מזה. כל אחד מייצג אופי שונה ודעה פוליטית וחברתית שונה. וכך משפחה אחת, לא ענפה במיוחד, הופכת למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, והעימות הפנימי בתוכה בין עמדות קוטביות גולש לבסוף לעימות כלל ארצי שיוצא מכלל שליטה.

"משפחת שטורך" הוא רומן משפחה ריאליסטי ובה בעת אלגורי־עתידני, המתרחש בשלוש יבשות, והוא כולל בתוכו גם מרכיבים של ספר מתח מרובה מהפכים ומרובה המצאות, כמעט כאילו מדובר בספר מדע, ומשום כך קשה לקטלג אותו. הוא מתרחש בגבול הדמדומים של ישראל בת ימינו, משתמש בחומרי הכרוניקה של המציאות ומציג מציאות אלטרנטיבית שהיא בעצם ממשית מאוד.

כמו ברומן הקודם שלו, "יקיצת נשיקה" – שכמה מהמוטיבים שלו חוזרים כאן, אם כי בצבעים אחרים – משתמש בהט בחומרי המציאות רק על מנת לעוות ולהקצין אותם, כאשר העיוות וההקצנה מציגים מראה הפוכה של החברה הישראלית בת ימינו וסאטירה חריפה על המצליחנות הישראלית שלא יודעת שובע ועל דמויות המצליחנים שהופכים כאן לקריקטורה מכוערת ובאים על עונשם.

הקריקטורה כאן היא לא רק של פוליטיקאים וטייקונים, אלא גם של מנהיגי המחאה החברתית האלימה, שבראש חוצות נושאים את מדברותיהם הדמגוגיות על שוויון ובסתר צוברים גם הם לעצמם הון קטן ומשתמשים בו למטרות נלוזות לא פחות מאלו של הטייקונים. מבחינה זו, מדובר ברומן אובייקטיבי שאינו חוסך את שבטו מאיש.

עודף להט

בהט עורך ברומן השוואה מעניינת בין הקוטביות החברתית לקוטביות המאפיינת את הסימפטומים של המחלה הבי־פולארית, מאניה דפרסיה. החולים המאניים הם לדעתו הטייקונים הבזבזניים ואילו העניים הם הדפרסיביים.

הבי־פולאריות הזו מאפיינת למעשה במידת מה גם את ספרו. לצד פרקים מעוררי מחשבה שמתעלים לפרוזה רהוטה וטובה, כולל הרומן גם פרקים שבהם הפרוזה נדחקת במקצת לטובת דיונים מדעיים ארוכים מדי, או להוויה שצמודה מדי לאירועי השעה ושאינה מחדשת לנו בעצם הרבה, מלבד העובדה שבהט מזהיר אותנו שוב, כמו בספרו הקודם, שמדינת ישראל עלולה לעבור בטווח הנראה לעין רעידת אדמה חברתית מהסוג שטרם ידעה.

בהט עושה זאת בלהט של נביא שחסר אולי לכמה מסופרי המחאה האחרים, אבל נראה שכדאי להפגין קצת פחות להט נבואי־עתידני וקצת יותר פרוזה המאפיינת כמה מטובי הפרקים ברומן. מכל מקום, בהט הוא תופעה. בגיל הנושק לגבורות, ואחרי קריירה ארוכה כגיאולוג בעל מוניטין עולמיים ותפקיד של רקטור לשעבר של אוניברסיטת בן־גוריון, פנה לכתיבה, פרסם שלושה ספרים בשנה אחת והוא מתגלה כסופר בעל היגד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

בעוד הדוגמנית קופצת אל מותה, סופרת הפנטסיה קופצת אל סוגת הבלש. לכתוב קלישאות ולהישאר אינטליגנטית ומהנה

קריאת הקוקיה

רוברט גלבריית (ג'יי קיי רולינג)

מאנגלית: רוברט צוקרמן

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג, 2014, 494 עמ'

ג'יי קיי רולינג, הסופרת המצליחה בעולם ויוצרת סדרת הארי פוטר, החליטה להפתיע את הקוראים, ואולי בעיקר את עצמה, ולהשתעשע בכתיבת מותחן בלשי שפורסם תחת הפסבדונים רוברט גלבריית. זו אינה ההרפתקה הספרותית הראשונה שלה מחוץ לעולמות הפנטסיה. בשנת 2012 כבר הספיקה לפרסם מותחן חברתי ריאליסטי בשם "כיסא פנוי", שסבל ממגרעות רציניות כמו עודף דמויות ומרירות קיומית לא נעימה. לא קל, מסתבר, להתרחק מהוגוורטס ומאליפויות הקווידיץ'. אך החדשות הטובות הן שהפעם מדובר בספר מוצלח בהרבה, ואולי אף רומן בלשי ראוי של ממש.

גיבורה של רולינג הוא הבלש הפרטי הלונדוני קורומורן סטרייק, לשעבר חוקר צבאי שאיבד את רגלו בהתפוצצות באפגניסטן ופרש מן השירות. סטרייק הוא גבר שבגברים, שעיר ומגושם עם רוחב כתפיים של מקרר ומשקל של פר. במיטב המסורת הבלשית אנחנו פוגשים בו בנקודת שפל בחייו כשהוא עובר לישון במיטת שדה במשרדו וחוזר לעשן, לשתות ולהזין את עצמו במנות חמות מקופסאות פלסטיק מהסופר, עקב פיצוץ יחסים סופי עם חברתו היפה והעשירה שגם זרקה אותו מדירתה.

דווקא בנקודת שפל זו מתרחשים בחייו שני אירועים משמעותיים. הראשון הוא כניסתה לבמה של המזכירה הזמנית החדשה שלו, רובין, שנשלחת אליו לשבוע ניסיון מסוכנות התעסוקה. רובין (קריצה קלה לרובין, סגנו של באטמן) היא התרופה האולטימטיבית לנפש הגברית הפצועה: מלאת טקט, נבונה, מושכת, מתחשבת, נאמנה ובעיקר משועממת מחייה הבורגניים ומרותקת לעסקי הבלשות המסתוריים.

באותו יום שבו רובין נכנסת למשרדו זוכה סטרייק לקבל סוף סוף ביקור של לקוח רציני. ג'ון בריסטו הוא עורך דין עשיר, אחיה של לולה לנדרי, דוגמנית בינלאומית מפורסמת לשעבר ששלושה חדשים קודם לכן התאבדה כשקפצה ממרפסת ביתה אל הרחוב המושלג. העניין הוא שמר בריסטו בכלל לא בטוח שלולה התאבדה. לטענתו, למרות אופייה הלא יציב והחבר המוזיקאי המכור לסמים, ללולה לא הייתה שום סיבה של ממש לרצות לשים קץ לחייה. המסקנה היחידה היא שלולה נרצחה ומשימתו של קורמורן סטרייק היא להוכיח את הטענה הזו ולמצוא את האשם בפשע.

מותה של לולה הזוהרת והמתוסבכת, שנקראת בפי ידידיה "קוקו", כלומר קוקייה, היה הפרשה החמה ביותר בתקשורת הבריטית של התקופה האחרונה ולא היה צהובון או חוקר משטרה שלא ניסו לפצח אותה. כל אבן כבר נהפכה וכל כיוון חקירה אפשרי נסחט עד טיפת המיץ האחרונה. לסטרייק עצמו אין שום תקווה להגיע לתוצאה שונה מזו של המשטרה אבל מה לא עושים במצבו המרוט למען חשבון הוצאות שמן? וכך יוצא בלשנו לדרך של כמעט 500 עמודים כאשר הרוח הגבית שלו היא רובין הטובה, הנושאת על אצבעה את טבעת האירוסין שלה כתזכורת קבועה לעובדה שהיא והבוס שלה, המפוקפק לחלוטין בעיני ארוסה רואה החשבון, לא אמורים להיכנס למעורבות יתר. אבל האם הם באמת לא ייכנסו למעורבות יתר? והאם לולה אכן קפצה מהמרפסת ולא נדחפה? אלו השאלות המובילות את הספר ומובטח לקורא שעד שיגיע לעמוד האחרון יהיו גם תשובות.

דמויות אנושיות, מורכבות ומעוררות הזדהות. ג'יי קיי רולינג
צילום: EPA

מחכים לנחמה

כתיבתה הבלשית של רולינג היא שמרנית ולא חדשנית בשום מובן אבל מבוצעת מצוין. ההישג הגדול שלה בספר זה הוא דמויותיהם האנושיות, המורכבות ומעוררות ההזדהות של סטרייק ושל רובין שעומדים ככל הנראה להפוך לצוות שילווה אותנו גם בספרים נוספים. רולינג מפגינה שוב את כוחה הווירטואוזי בשימוש בנקודות מבט שונות המספרות את הסיפור. היא מתעכבת מאוד על חייהם האישיים של גיבוריה, כמו למשל על יחסיו של סטרייק עם האקסית הזועמת שלו ועם משפחתו המשונה.

אביו המתנכר של הבלש הוא כוכב רוק ענקי, מעין מקבילה ספרותית של מיק ג'אגר, ואמו הייתה היפית, ג'אנקית וגרופית מפורסמת שילדה אותו מחוץ לנישואין. זהו הצל שעיצב את ילדותו וכולם חוזרים ומזכירים לו את אביו שאותו ראה רק פעמיים בחייו. את מה שאנחנו מרוויחים בעומק פסיכולוגי ובחקירת הניואנסים של מערכות היחסים בין הדמויות אנחנו מפסידים בקצב. יחסית לסיפור בלשי העלילה כאן איטית למדי וחולפים כמה מאות עמודים עד שהיא עולה על פסים מעניינים. זהו ספר של דמויות, על דמויות, ולא מותחן מהיר.

החיסרון הגדול, או אולי דווקא היתרון של "קריאת הקוקייה", הוא שאין לספר שום יומרה לקחת את הז'אנר הבלשי למקום מקורי או לחדש אותו. יש כאן מאגר של קלישאות: הבלש המוזנח והעני על הקרשים, ההזדמנות האחרונה שניתנת לו לשקם את שמו ואת המשרד שלו, המתח הרומנטי הלא פתור המתרקם בינו לבין העוזרת שלו, החקירה שפותחת לו צוהר להציץ בעולם של זוהר, פרסום ועושר כמעט בלתי נתפסים אבל גם מושחתים להחריד.

ההבדל בין חיי המעמדות הנמוכים והמעמדות הגבוהים הוא מוטיב שמלווה את כתיבתה של רולינג הבריטית והופיע כבר בסדרת הארי פוטר. האמירה המובלעת היא כמובן שהעושר, הזוהר והפרסום אינם יכולים להקנות לאיש שלוות נפש או אושר, ומי שלרוע מזלו התפרסם או הצליח יותר מדי הוא ככל הנראה נאד נפוח ומאוהב בעצמו. זו אמירה מנחמת מאוד עבור רוב רובה המכריע של האנושות שאינו סובל מצרות איומות כמו כמה מיליונים עודפים של לירות שטרלינג בחשבון הבנק.

לזכותה של רולינג ייאמר שהיא מבצעת את הקלישאות שלה היטב, עד כדי כך שקשה לחוש שאלו קלישאות. הקריאה מהנה ואינטיליגנטית והדמויות של סטרייק ורובין חמימות וכובשות. בקורא ממש מתעורר חשק פעיל לדחוף את שני אלו זה לזרועות זו, שימצאו סוף סוף את הנחמה המיוחלת. אך כנראה שבעניין זה ניאלץ לדחות סיפוקים. לפי כל הרמזים סטרייק ורובין עומדים לשאת על כתפיהם סדרה שלמה, במיטב המסורת הרולינגית, ולכן יש לקוות שהנחמה המיוחלת תבוא בספר הבא. או אחרי הבא. או זה שלאחר מכן.

הגר ינאי היא סופרת ומבקרת ספרים בתכנית "בילוי היום" בגלי צה"ל. ספרה האחרון "מקום בטוח בלב" ראה אור בשנת 2011 בהוצאת כנרת זמורה ביתן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

שתי המתגוששות על ריפוי האדם המודרני – הרפואה הקונבנציונלית והמשלימה – מצאו דרך לשילוב ביניהן. מחקר מציג את ההשתלבות כחלק מעידן של טשטוש גבולות

הילכו שניים יחדיו?

רפואה משלימה־אלטרנטיבית ורפואה קונבנציונלית בישראל

יהודית ט' שובל ואמה אברבוך

מאנגלית: מיכל כהן

רסלינג, 2014, 263 עמ'

הפגישה עם "הילכו שניים יחדיו" עוררה בי התפעמות רבה. זהו אמנם ספר עיוני שמבוסס על מחקרים אקדמיים בתחום הסוציולוגיה, אך בשונה מהרבה ספרים עיוניים שיוצאים לאור הספר הזה רלוונטי מאוד לא רק למי שקשור מקצועית לעולם הרפואה והטיפולים, ולמי שמתעניין בתהליכים חברתיים ובפוסט מודרניזם, אלא לכל מי שצורך רפואה מודרנית, מכל סוג שהוא, כלומר לכולנו.

הספר הוא מחקר סוציולוגי העוסק בשילוב שבין הרפואה הקונבנציונלית לרפואה המשלימה; שילוב זה מוכר לנו ממרפאות של רפואה משלימה הפועלות בתוך מוסדות רפואיים, וכן מקליניקות פרטיות של רופאים מקצועיים, שמטפלים גם באמצעות פרקטיקות הלקוחות מהרפואה המשלימה כמו רפואת צמחים, רפואה תזונתית והומיאופתיה. מהו אופי השילוב? כיצד הוא נוצר? מה הן הבעיות המתעוררות במפגש בין שתי צורות רפואיות השונות ואף מנוגדות בגישתן לחולי ולבריאות? כיצד מתקשרת התופעה לרוח התקופה? בכך ובנושאים רבים אחרים עוסק המחקר.

חמישה עשר מאמרים כולל מבואות מאירי עיניים מציגים את נושא ההשתלבות דרך נקודות מבט רבות: של רופאים, אחיות, מיילדות כקטגוריה בפני עצמה, שמוקדש לה פרק; קובעי המדיניות מטעם הממסד הרפואי, משפטן. נוסף לשתי הכותבות הראשיות, ד"ר יהודית ט' שובל יוזמת המחקר וד"ר אמה אברבוך, השתתפו בספר דמויות בכירות מעולם הסוציולוגיה וכן רופאים. יש לציין שלמחקר המאוד מקיף הזה קדם מחקר סוציולוגי ייחודי שכתבה ד"ר יעל קשת (אחת המשתתפות בספר) ושיצא לאור בספר שכותרתו: "רפואה משלימה והשבת הקסם לעולם" (רסלינג 2010), שאותו סקרתי מעל גבי מוסף זה ("רפואה שלמה", גיליון פרשת "ויצא" תשע"א, 12.11.2010).

הרפואה המדעית ומבוססת המחקרים הידועה בשם "קונבנציונלית" קרויה כאן בשם "ביו־רפואה" ורופאיה "ביו רופאים". אבל כיצד נכנה את הרפואה המשלימה? האם אכן היא חסרת ערך עצמי ושולית? הרפואה הסינית אינה משלימה. אלפי שנים עמדה בפני עצמה בהצלחה מרובה כמערך שיטתי ומורכב של ידע ופילוסופיה, ובוודאי שהיא עשויה להיחשב ל"אלטרנטיבית" בעיני מאמיניה. גם ההומיאופתיה היא שיטה מקיפה שעשויה לטפל בבעיות רבות. אבל מה בדבר "רייקי" ו"פרחי באך"? כותבת שורות אלה למדה רייקי מספר 1 ופרחי באך וטיפלה קצת בחברים ובעצמה, אבל להכתיר אותם כרפואה? מוגזם ביותר. כמו הרייקי כך השיאצו ושמנים ארומטיים ועוד ענפים דומים שבצדק נחשבים לשיטות משלימות.

הטרמינולוגיה שבה משתמשים העוסקים ברפואות השונות משקפת את הקונפליקט המהותי: המושג "רפואה אלטרנטיבית" מאיים על ההגמוניה הביו־רפואית, ואילו "רפואה משלימה" הוא ביטוי צנוע ושפל ברך, ובאמצעותו הצליחה הרפואה המשלימה לחדור למרפאות הממסד ואף לבתי החולים. הספר אינו נוקט עמדה מפורשת לגבי עצם הקונפליקט שבין שתי הרפואות, וכדי לצאת ידי חובת כולם הוא נוקט את הביטויCAM שמשמעוComplementary and Alternative . הביטוי כולל את ההשקפות המנוגדות שבנושא וגם מושגים כמו רפואה הוליסטית, טבעונית וכדומה, ולטעמי משקף את המגוון הגדול שקיים בתחום.

להסדיר את הרפואה המשלימה מבחינה חוקית ורפואית. טיפול רייקי
צילום: שאטרסטוק

ערעור הנורמות השולטות

מושג המפתח התיאורטי הצובע את הספר הוא "גבולות", ולאורך הפרקים נבחנים מצבים של חציית גבולות בין CAM לביו־רפואה, על רקע הניגוד שבין מודרניזם לפוסט מודרניזם. הביו־רפואה הנהוגה היום היא תולדת העידן המודרני. המודרניזם הגיע לשיאו במאה העשרים והוא מושתת על בלעדיות, היררכיה וחשיבה דיכוטומית המעמתת ניגודים חדים: ציונות מול גולה, חדש מול ישן, קומוניזם מול קפיטליזם. כך יש רק רפואה מודרנית אחת והיא מדעית ורציונלית. הרופא הוא סמכות כמעט קדושה והוא מבין בבריאותנו; זאת האווירה ששררה בנעוריי, כאשר רופאים ואחיות נתפסו כמשמשים בקודש ואמירתם הייתה פסקנית. גבול ברור מאוד וגבוה לאין שיעור מפריד בין נציג הביו־רפואה לבין אותם מרפאים עממיים הרוקחים שיקויים לא ברורים.

במחצית השנייה של המאה, בעקבות האכזבה מהאידאולוגיות הגדולות ובעיקר על רקע מלחמת העולם השנייה, הציפה החשיבה הפוסט מודרנית את כל הידוע והמקובל. במקום היררכיות ומרכזי כוח, אמונה במדע ובקדמה ודחייה פסקנית של כל מה שמנוגד לשיח השולט, החלו לנשב רוחות של ספקנות ופקפוק גם לגבי המדע וגם לגבי מושג האמת, ובמקום המושגים הישנים החלו לבצבץ מושגים כמו שוני, אחרות, ריבוי זהויות, הכלה. תופעות שוליות החלו לחדור למרכז, במיוחד אחרי שנות השבעים והשמונים. מגזרים שנחשבו שוליים תבעו את זכויותיהם. הפמיניזם החל לפרוח; הכאת ילדים הפכה לעברה פלילית; השירה הצעירה ניצחה בגדול; השתנו יחסי הכוחות במשפחה; והתחוללו עוד עשרות תופעות של ערעור הנורמות השולטות.

כחלק מכל זה החלו להישמע השגות על הפרקטיקה הרפואית המקובלת; תופעות שלCAM הלכו והתעצמו, התרבו המטפלים והשיטות, ואפילו ביו־רופאים לעשרותיהם החלו לסגל פרקטיקות שמקורן בענפי הרפואה המשלימה. הרופאים והמטפלים החלו לתבוע הכרה. כתוצאה מכך נוצר קונפליקט, עמדות חודדו, ונציגיה הממסדיים של הביו־רפואה עשו את כל מה שביכולתם על מנת להדוף את הפלישה, כפי שמתאר להפליא משה כהן־גיל בפרק המוקדש לפרספקטיבה היסטורית. אולם לאחר עשרות שנים, ועדות שונות ודה־לגיטימציה מצד הביו־רפואה, גבר רצון הציבור, שבחלקו הגדול היה מעוניין בטיפולים המשלימים, וגם המוסדות הרפואיים היו מעוניינים בהגדלת הכנסותיהם. כיום ה־CAM פרושה בעשרות מרפאות ברחבי הארץ, ולמרבה האירוניה, כמתואר בספר, עיקר פעולתה במוסדות הציבוריים של הרפואה השלטת.

הרופאים לא ויתרו בקלות על כוחם. פרופסור נסים מזרחי מתאר את אופני חציית הגבולות ואת הוויתורים ההדדיים בפרק הקרוי “התוויית גבולות במפגשים בין ביו־רפואה לבין CAM“. לפי מחקר שנערך בבית חולים אוניברסיטאי גדול, שיתוף הפעולה מתאפשר הודות למספר גורמים: ביו־רופאים שאימצו שיטות CAM והחדירו אותן לבית החולים, וכמו כן ויתור על היומרה ההוליסטית הגדולה מצד המטפלים והשלמתם עם מעמד שולי המתבטא בהדרה מתחומים חשובים, ואפילו מדחיקתם הסמלית לאזורים צדדיים בבית החולים.

מצד הרופאים יכולת ההכלה כרוכה בהפרדה בין המושגים care ו־cure, כלומר הבחנה בין הריפוי שנותנת הרפואה המוסמכת ובין התמיכה הפיסית־נפשית שמעניקה המשלימה. הרופאים מוכנים לסבול את נוכחות המטפלים בבתי החולים כמי שעשויים להקל על כאב ועל מועקות נפשיות הנגרמות מהמחלה ומהטיפולים, במיוחד במחלקות אונקולוגיות. יותר מכול ששים הרופאים לשתף פעולה עם מטפלים באותם תחומים שיש בהם דמיון מה לביו־רפואה, כמו דיקור ואוסתיאופתיה.

הכלת הסתירות

פרק נהדר מוקדש להומיאופתיה כקטגוריה בפני עצמה. ההומיאופתיה היא האנטי תזה הכי חדה לביו־רפואה בהיותה משוללת בסיס מדעי, מסתורית באופן פעולתה, ועומדת על עקרון אחדות הגוף והנפש, העומד בניגוד לתפיסת הגוף כמכונה המאפיינת את הרפואה המדעית הקרויה רציונלית. עם זאת, ישנם רופאים שבחרו להשתלם דווקא בתחום זה, שכל כך מאתגר את תפיסותיהם הבסיסיות. הפרק מתאר את אופי השילוב.

ביו־רופאים המקבלים פציינטים לטיפול עושים שימוש בידע הרפואי שלהם על מנת לאבחן את החולה ולקבוע את התאמתו לטיפול, וכן על מנת למנוע סיכונים, כי ברור לכל בר דעת שישנן בעיות שרק הביו־רפואה יכולה להתמודד איתן. אבל המשך הטיפול הוא חד־שיטתי, לפי ההומיאופתיה בלבד, כי אין כל גשר בין ביו־רפואה להומיאופתיה, במיוחד ביחס לסימפטומים, שההומיאופת רואה בהם כלי מחזיק ברכה, המבטא את רצונו של הגוף להשתחרר מהבעיה העמוקה והנסתרת מהעין, בעוד הביו־רופא מנסה להעלימם.

במחקר התברר שהרופאים ההומיאופתים מסוגלים להכיל את הסתירה הרעיונית שבין שתי הרפואות. לדברי אחדים מהם אפשר לרפא בלי להבין איך הדברים עובדים. היכולת להכיל סתירות היא מסימני העידן שלנו העומד בסימן טשטוש גבולות וביטול היררכיות.

כללית, שולטות שתי השקפות בקרב הרופאים האינטגרטיביים. קבוצה אחת מעמתת בין שתי השיטות הרפואיות ומדגישה את הניגוד ביניהן, וקבוצה אחרת טוענת שקיימת רק רפואה אחת, הכוללת את שני המרכיבים כאחת.

מדע ואינטרסים

מעניינים מאוד הפרקים העוסקים בעבודת האחיות. רבות מהן חשות קרבה לשיטות המשלימות בשל התמיכה הפיסית־נפשית שהן מעניקות לחולה, מה שהיה אמור להיות הבסיס של מקצוען, וכבר אינו מתאפשר בתנאים הקיימים. אחיות רבות ביקורתיות כלפי הניכור האופייני ליחסי רופא־פציינט וכלפי השימוש המופרז לדעתן באמצעים טכנולוגיים ובפרקטיקות של חדירה לגוף. הן משתמשות באמצעים שונים של CAM , עושות זאת בזהירות גדולה, לעתים אף נזהרות מפני חברותיהן לעבודה, ומקפידות לציין את מעמדן כביו־אחיות ולהימנע מפגיעה בגבולות הארגון.

המיילדות לעומת זאת פועלות על פי מניעים דומים, אך אצלן מודגש ממד של העצמה נשית וכמיהה לתקופות שבהן נשים ילדו באופן טבעי, ויש גוון פמיניסטי לדרך הפעולה שלהן, אם כי לאו דווקא מתוך אידיאולוגיה פמיניסטית. זהו פרק נפלא שנכתב על ידי יהודית ט‘ שובל וסקיי גרוס.

הספר הזה, הכתוב בסגנון עיוני מדויק וצלול, תורגם מאנגלית וזכה לעריכה לשונית מושלמת. לפנינו ספר חשוב במיוחד שמציף תופעה המאפיינת את ישראל כחלק מהעולם המערבי – מיזוג מבורך בין רפואה מדעית לרפואה משלימה או אלטרנטיבית. הכותבות תובעות להסדיר את הרפואה המשלימה מבחינה חוקית ורפואית, על מנת להפיק ממנה את המיטב ולמנוע תקלות וסיכונים.

לעניות דעתי, יש חשיבות רבה להצגת התופעות בהקשר תיאורטי והיסטורי, כתריס כנגד הדיכוטומיה הפשטנית של “מדעי“ מול “בלתי מדעי“ והפשטנות היומיומית של אמירת הן לקיים רק בגלל שהוא קיים. הרפואה אינה עולם תמים שבנוי רק על “מדעיות“. בחלקה היא נשלטת על ידי אינטרסים של חברות התרופות שמממנות מחקרים ואף חודרות למרפאות, כפי שראיתי יותר מפעם אחת במו עיניי וכפי ששמעתי מרופאים.

שיקולים כלכליים משפיעים על בחירת התרופות ועל איכות הוויטמינים (בדרך כלל כאלה עם צבעי מאכל מסוכנים), ובלי דעתנות ספק אם ניתן לשרוד ברפואה המודרנית. הספר, על אף שהוא נמנע מנקיטת עמדה מפורשת, מתאר את התמוססות הגבולות ואת הרפואה האינטגרטיבית כתופעות חיוביות העולות בקנה אחד עם העיקרון של חופש הבחירה, חופש העיסוק והתנערות ממדרגיות נוקשה שעבר זמנה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

לא הגנטיקה אלא מיומנותם של היהודים בסיפור סיפורים – מהמקרא ועד אפרים קישון – היא שהובילה את היהודים להצלחותיהם. ספר שמשתדל לא ליפול לרומנטיזציה לאומנית

הצלחתם של מספרי הסיפורים

מרדכי (מקס) שטנר

ידיעות ספרים, 2014, 383 עמ'

ב־1918 מתכנסים הדיקנים של אוניברסיטאות הרווארד, ייל ופרינסטון "לדון לראשונה בבעיית היהודים". אנטישמים הם לא, אלא מנהלים פרקטיים שמבקשים למנוע בריחה של סטודנטים פרוטסטנטים בעקבות מה שנראה כ"ייהוד" האוניברסיטאות: בין השנים 1925־1900 שיעור היהודים מכלל הסטודנטים בהרווארד קופץ מ־7% ל־28%. באותו זמן היהודים אינם עולים על 3% מהאוכלוסייה האמריקנית, ורובם צאצאים למהגרים ש"לא היו משכילים במיוחד", "מעיירות בשולי האימפריה הרוסית" בסוף המאה ה־19.

נתון זה מצטרף לשורה רחבה של נתונים המופיעים בספרו החדש של מרדכי (מקס) שטנר, שבאים להצדיק את התמודדותו עם חידת הדיספרופורציה ביחס שבין שיעור היהודים באוכלוסייה הכללית לעומת מספר היהודים המצליחים בתחומי מפתח בזמן המודרני, כמו "המדע והטכנולוגיה, היזמות הכלכלית והפילנתרופיה, התרבות והמחשבה החופשית". זהו אותו זמן מודרני שבו, ערב עליית הנאצים לשלטון, יהודים היוו פחות מאחוז בודד מכלל האוכלוסייה בגרמניה, אבל "16% מהרופאים, 15% מרופאי השיניים ו־25% מעורכי הדין".

הספר מסביר את התופעה באמצעות מיומנות מחשבתית של יצירת סיפורים: הדיבר "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" הרתיע יהודים מביטויים ויזואליים, וכדי להשלים את החסך הם פיתחו לאורך ההיסטוריה תרבות של סיפורים. לפי שטנר, אותן מיומנויות מגדילות את סיכויי ההצלחה בזמן החדש (ויוכיחו זאת מנהל בנק השקעות שמשכנע את לקוחותיו לשים בו את מבטחם ועורך דין ששוזר עובדות לכדי סיפור משכנע), כך שיהודי המודרנה צוידו ביתרון משמעותי.

לא מפתיע לגלות ששטנר אינו היסטוריון אלא מומחה במדעי המוח, ולא רק בשל התייחסויותיו למחקרי עבר בפסיכולוגיה. ההיסטוריה היהודית שבתשתית הטיעון אינה מחולקת כ"רצף של אסונות" (כפי ש"מקובל לתאר"), אלא כשבע שכבות כרונולוגיות־קוגניטיביות כשכל אחת מוסיפה קו־מחשבה חדש: התנ"ך כשכבת יסוד (תקופת היווצרותם של סיפוריו ולא תקופת התרחשותם, שכן המנטליות הטקסטואלית היא שמהווה את הקונספציה בספר), תקופות המשנה, התלמוד, פרשנות ימי הביניים, קבלת האר"י וגלי המשיחיות, החסידות ולבסוף – מה ששטנר מכנה "שכבת הזהות והצדק", שהתאפיינה בתנועות מהפכניות כקומוניזם וכציונות.

שטנר מראה כיצד מערום השכבות האמורות שימש כר להתגבשות המיומנויות הסיפוריות. אחת מן המיומנויות היא לוגיקה פנימית ורציונלית, שעליה מושתתים גם המדע והרפואה. מיומנות זו מוסברת בספר בכך ששיטות מחשבה של תרבויות עתיקות השתמרו בנוסחי המקרא והמשנה (שברובם נותרו בעינם לאחר שנחתמו בימי בית שני). אותה נימה רציונלית מתחזקת לקראת סוף תקופת בית שני, כשהאליטה הרוחנית פועלת למיגור תופעת נביאי השקר; היא מתגלגלת ללוגיקה הפדנטית בהתפלמסויות התלמודיות ואפילו מחזיקה מעמד בפרשנות הקבלית.

קולאז' מספרי הסיפורים, מהמקרא ועד הרשל'ה וקישון. מתוך "השוטר אזולאי"

צחק על עצמך

בהיותו של אריסטו שחקן מרכזי בתרבות יוון, ניתן להבין עם רוח הלוגיקה הסיפורית שלו (שחלקית מתועדת ב"פואטיקה") את שכלול אמנות הסיפור בתקופת בית שני. היעדרו התמוה של אלוהים ממגילת אסתר ממחיש זאת היטב, כי בכך העלילה מתעצבת כמשכנעת, אנושית ומותחת, כיאה לסיפור טוב. אגב, בהקשר של השתמרות הלוגיקה הקדומה במנטליות היהודית, מזהה שטנר זיקה בין שלילת האמונה באל פרסונלי במאה ה־17 אצל שפינוזה לבין האמונה הפגאנית ביוון העתיקה, שבה לאלים אין עניין בגורלם של בני האדם.

שטנר טוען שאותו שכלול נעשה מתוך מטרה חינוכית, מה שמייצג את חשיבותה הכללית של "נקודת המבט של ילדים" בספר: המיומנויות הסיפוריות נטמעו אך משום שחלחלו בשנות הילדות המעצבות. לכן, גישתו של הספר ל"טקסטים המכוננים בתרבות היהודית" היא "מתוך החוויה שהם יוצרים, בדומה לגישתם של הילדים, ולא מתוך הסמליות והמוסר שגלומים בהם".

עוד מיומנות סיפורית (שמשמשת גם היא במדע וברפואה), היא "צורך בתיעוד לפרטי פרטים". חכמי הסנהדרין תיעדו את דיוניהם ולאורך דורות נרשמה נטייה לתעד פורענויות ("יד ושם", לדוגמה). שטנר מתחקה אחר הנוהג דווקא בבבל, שם הייתה מלאכת התיעוד מרכזית בשלטון, וצאצאי הגולים ייבאו זאת עם חזרתם לארץ יהודה.

הכרה בפגמים אנושיים היא מיומנות סיפורית הכרחית: היותם של משה ודוד מנהיגים נערצים לא מנע מהמקרא להראות שחטאו, וכך נוצרות דמויות עם עומק פסיכולוגי שמאפשרות לקורא הזדהות. שטנר מקשר זאת ל"יסוד החתרני שטבוע ביהדות" – רוח מהפכנית שמופנית דווקא כלפי פנים ומתבטאת בארכיטיפ של "נביא הזעם" המבקר מנהיגים, שמתגלם בירמיהו כמו גם בישעיהו ליבוביץ'. שטנר רואה תולדה לכך בחוש ביקורתי מפותח כלפי השלטון – אותו חוש שהכרחי להצלחה במסגרת התקשורת המודרנית והדמוקרטיה המערבית.

אין קורא שלא יחייך בפרק שדן בתפיסת ה"אני" של המספר. ה"אני" מזוהה עם שפה, והיידיש מלאת הפאתוס, שנכנסה לתמונה במסגרת מה שמכנה שטנר "מהפכת הרגש" (שהולידה גם את החסידות), בישרה גם את ההומור היהודי השנון: היהודי שמסוגל (ולמעשה חייב) לצחוק על עצמו כדי להסתדר במציאות הגלותית, דימוי שמתגלגל מבדחן החתונות ועד וודי אלן. כמובן שהאנטי־תזה לכך מצויה ב"אני" של הצבר הלוחם, שבהתנערותו מתדמית ה"אנדר־דוג" נטש את היידיש הגלותית לטובת העברית. למיומנות זו, אגב, ערך חברתי בעולם המודרני, בהיותה מסייעת ליצירת קשרים.

אמצעי מקדש מטרה

על אף הקריאה המעניינת, קשה לצלוח אותה בלי לחוש חריקה, בהנחה שהקורא אינו חש עצמו בגלוי כלאומן. שכן, בפשטות, הקונספציה בתשתית הספר מניחה הצטיינות של עם. ניכר ששטנר בעצמו מודע להשתמעות הבעייתית, אם לשפוט לפי הנימה האפולוגטית שמורגשת לעתים. למשל, הוא מחדד שיהודים רבים גם "פעלו בצורה שלילית"; הוא מתנער ביסודיות מכל אספקט גזעני ומגנה את "בעלי התפיסה הרומנטית הקיצונית", שמשייכים הצלחות של יהודים לסגולה דתית.

ובכל זאת, המחבר מותיר לפרקים עקבות לאותה "רומנטיזציה", גם אם הערותיו לעיל אינן מותירות אצל הקורא ספק בנוגע לכנות כוונתו להיות (ולא רק להישמע) אובייקטיבי. פליטת פה פרוידיאנית, שנרשמת בהתייחסותו ליהודים בגוף ראשון ("האינטליגנציה שלנו"), לעומת גוף שלישי בדרך כלל, חושפת כיצד הספר מסמן טריטוריה סגורה. פעמים ספורות שטנר אף מוציא בגלוי את המרצע הרומנטי מן השק עם אמירה כגון: "יהודים יהיו כנראה תמיד בחזית האוונגרדית". אמנם הפער בין מובנה הרומנטי של הלאומנות למובנה המסוכן ששגור בפינו כיום אינו מבוטל, ועדיין ראוי לזכור ששורשיה של האחרונה חבויים באותן פריחות לאומיות רומנטיות שחלו במאה השמונה עשרה.

בספר זה, דומה שהאמצעי הוא שמקדש את המטרה ולא הפוך: הסברו של שטנר לחידת ההצלחה אינו מניח את הדעת כהסבר בלעדי. לא מעט חוקרים – שאינם יהודים וגם אינם אנטישמים – ניגשו לנושא לפני שטנר, שבעצמו מתאר בפרוטרוט את ממצאיהם כדי להפריך את בלעדיותם. אך פירוט זה עומד לו לרועץ, כיוון שחלקם (כגון גרגורי קוקרן וצ'ארלס מוריי) משכנעים יותר. לעומת זאת, הצגת ה"סיפוריות" במנטליות היהודית דווקא כן משכנעת, וגם יותר מעניינת.

האנקדוטות הרבות, שתורמות לקריאה רצופה ומהנה, אינן מתפקדות כשחקן חיזוק שמחפה על טיעון חלש (כפי שקורה לעתים). אדרבה, הן גילום של המנטליות הסיפורית שבמהות הספר. הספר עובר (בין השאר) בבבל של המאה ה־3, בתיאור של האמורא רבה בר בר חנה על עזים מתעטשות ונשים שלא מתבשמות ביריחו משום עצמת ריח הקטורת היוצא מבית המקדש, ובפלשתינה של המאה ה־20, בהרפתקאותיו של פרידריך לוונברג, גיבור “אלטנוילנד“ של הרצל.

בסופו של דבר מתקבל קולאז‘ של ארון הספרים היהודי לכל דורותיו, שמאגד בווירטואוזיות סיפורי מקרא עם סוגיות תלמודיות ושירים של אבן גבירול עם שירי ביאליק, ומשלב בין הרשל‘ה לשוטר אזולאי. האופן שבו שטנר מספר את הספר מאשש בעצמו את הטענה לזיקה בין הצלחה לדפוס הסיפורי. /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

הרב שבזי, מגדולי חכמי תימן והיוצרים בספרות העברית, ידוע בעיקר בשיריו ופחות בתורתו. מהדורה מקיפה של חיבורו על התורה מלמדת על הפרשן וההוגה

מדרש חמדת ימים על התורה

הרב שלם שבזי

מהדיר: ציון בר מעוז

בראשית־דברים (חמישה כרכים)

קרן שבזי, תשע"ד, 3022 עמ'

"דרך כוכב מיעקב" – אמרו רבותינו ז"ל: עתיד כוכב לעלות מן המזרח, ויש לו זנב… מכאן ואילך צפה לרגליו של משיח. וכן היה בשנת השע"ט, אתתק"ל לשטרות (=1619). אמרו לנו אבותינו, שעלו שני כוכבים מן המזרח, ויש להן זנבות כמקלות… נולדתי באותה שנה אני צעיר המחברים שלם… אלשבזי… והיום הזה הגענו לשנת אתתקנ"ז לשטרות, הת"ו ליצירה (=1646), ועדיין אנו מחכים לביאת המשיח, שמא לא ייגלה אלא בשנת שמונים שנה ללידתו כמשה רבינו ע"ה… כי אמרו לנו שנולד המשיח ביום שעלו אותן הכוכבים שהן מן המזרח ובראשיהן כמין מקלות…

קטע מופלא זה הוא מתוך מדרש חמדת ימים על התורה לרבי שלם שבזי, המשורר התימני הנודע. שיריו של שבזי מוכרים וידועים לא רק בקרב התימנים, ואף מעשי ניסים על אודותיו – כדוגמת עלייתו הפלאית מדי ערב שבת בין הערביים לתפילה בירושלים – כבר נתפרסמו, אך דומה שדווקא משנתו והגותו לא נודעו דיין.

אמנם כך הם פני הדברים באשר לציבור הרחב, אך התימנים הגו בספר "חמדת ימים" כשלוש מאות שנה קודם הדפסתו, והספר הועתק בעשרות מהדורות של כתבי יד, ואף רבנים וחוקרים חשובים עיינו בו. כך למשל הרב כשר בסדרת ספריו "תורה שלמה" ציטט מאות ציטוטים מתוך "חמדת ימים", וחוקר הקבלה פרופ' גרשום שלום שיבח את הספר ואת בקיאותו הרבה של מחברו בחדרי ספרות הקבלה.

לאחרונה יצאה לאור מהדורה מפוארת של הספר "חמדת ימים" בחמישה כרכים כמניין חומשי התורה, כאשר במהדורה מופיעים פסוקי המקרא, תרגום אונקלוס, פירוש רש"י, מדרש חמדת ימים והערות בשם "מעייני חמדה", ובסוף כל כרך מופיעות ההפטרות עם פירושיו של הרב שבזי.

עורך המהדורה, ציון בר מעוז, ליקט את פירושיו של הרב שבזי ממהדורות שונות של החיבור בכתב ידו של המחבר ובכתב ידם של מעתיקים, וטרח רבות בחשיפת מקורותיו של המחבר. בר מעוז אף הקדים מבוא מפורט למהדורתו ובו הוא פורס את הידוע על הרב שבזי זה מכבר בספרות המחקר, דן בדברים והולך ומוסיף פרטים ופרטי פרטים על המחבר ועל משנתו.

כך למשל הוא כותב על השכלתו של רבי שלם שבזי, שכללה נוסף על ידע תורני ידיעות במדעים (חכמת הרפואה וחכמת הטבע) וידיעות בקבלה מעשית. ראויים לציון גם עשרות החיבורים ששימשו את הרב שבזי: פרשני מקרא (רס"ג, רש"י, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק, רבנו בחיי, ר"י אברבנאל ועוד); מדרשי חז"ל; מדרשי תימן (אור האפלה, מדרש הגדול ועוד); תלמוד ומפרשיו; ספרי הלכה; ספרי מחשבה ומוסר (רס"ג, הכוזרי, מורה הנבוכים, מנורת המאור ועוד); ספרי לשון (מחברת בן אשר, ספר מכלול לרד"ק ועוד); ספרי קבלה (ספר יצירה, זוהר, הבהיר, שערי אורה, כוונות האר"י ועוד); ועוד.

המהדיר אף הקדיש עשרות עמודים למפתחות בנושאים שונים (חיבורים ומחברים, מקורות, מלאכים, כוכבים ומזלות, בעלי חיים, צמחים, מקומות ועוד). כמו כן הוסיף נספחים למהדורה כמו למשל מקבילות בין "חמדת ימים" לשירי שבזי, לשונות המחבר בערבית למילים עבריות במדרש ועוד.

התימנים הגו בספר כשלוש מאות שנה קודם הדפסתו. יהודי תימני בירושלים, המאה ה־19

ראויים רשעים להיוולד

מכיוון שאנו מצויים בחודש אלול נטעם מעט מדבריו של הרב שבזי בנושא התשובה: מן הפסוק "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" (דברים ה) למד הרב שבזי (בעקבות רבנו בחיי) על חופש הבחירה: "אין הבורא גוזר על האדם לא להיות צדיק או רשע, אלא מסר לו שתי דרכים: את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ואמר 'ובחרת בחיים', כמלך שעשה סעודה ומַטֶּה ידי אוהבו על מנה יפה. רצה לומר: כמלך – ה' צבאות. אוהבו – אלו ישראל, דכתיב: 'כי נער ישראל ואוהבהו' (הושע יא, א). ומטה ידו על מנה יפה – דכתיב: 'ובחרת בחיים'". בר מעוז לא ציין מקור למשל המובא בדבריו של הרב שבזי, ויש לציין שהמקור הוא בספרי דברים פרשת ראה פסקא נג. בכל אופן הרב שבזי מביא את המשל ואף טורח לפרשו בפירוט: מיהו המלך, מיהו האוהב ומה כוונת הטיית היד על מנה יפה.

בהמשך דן הרב שבזי בעקבות הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה) בשאלת הידיעה והבחירה. לדעתו, לאור הפסוק בדניאל (ב, כב) "הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא", הקב"ה יודע מה האדם יבחר אלא "אין מודיע למלאכים חיצונים לקטרג". דוגמה לדבר, כותב הרב שבזי, היא שאלת מלאך ההיריון הנקרא לילה: "רבש"ע, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר" (נדה טז ע"ב). לפי הרב שבזי הקב"ה עצמו יודע את התשובה לשאלה אם יהיה הנוצר רשע או צדיק אך הוא אינו משיב למלאך על שאלתו "שלא יפליט טיפת זרע שלרשעים, שאין ימין בלא שמאל". גם אלו שבוודאי יהיו רשעים ראויים להיוולד.

השקעה רבה השקיע ציון בר מעוז גם בצורתו החיצונית של הספר ובפרטים טכניים, וטוב שכך עשה. כדי לעמוד על חשיבות השקעה זו די להזכיר את מכתבו של רבי עקיבא איגר לבנו לקראת הדפסת תשובותיו: "אבקשך בני ידידי לפקוח עין על זה שיהיה נדפס על נייר יפה דיו שחור ואותיות נאותות, כי לדעתי הנפש מתפעלת והדעת מתרווחת והכוונה מתעוררת מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר". ובכל זאת, עניין טכני בעייתי בעיניי הוא מיקומן של ההפניות להערות השוליים שבאות במהלך המשפטים ומפריעות לרצף הקריאה. יש לתת את הדעת לעניין זה ולמקם את ההפניות בסופי משפטים או במקומות מתאימים במהלך המשפט.

ראוי לסיים בקטע קצר מתוך שיר של רבי שלם שבזי המופיע בהקדמה לספרו "חמדת ימים":

אֵלֶיךָ אֱ־לֹהַי תְּפִלָּתִי וְשִׂיחִי יֶעֱרָב

אַתָּה חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים וִישׁוּעָתִי בְּיוֹם קְרָב

לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ וְזָמֵן לִי אִישׁ חָכָם וָרָב

אֶהְגֶּה בְּתוֹרָתֶיך וְעַל לְשׁוֹנִי תָּעֳרָב

זֶה הוּא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: 
הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב.

הרב ד"ר כרמיאל כהן הוא מהדיר ביאור הרלב"ג לתורה במכון מעליות במעלה אדומים וחבר בצוות המחקר "אוצר הגאונים" באוניברסיטה העברית בירושלים. 
להשגת הספר "חמדת ימים": 08-9266769

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014

העולם שביר. בנקים קורסים, תאגידים מתמוטטים, מלחמות, נזק רפואי, פיטורין. ההתמודדות היא באמצעות איתור מוקדם של סדקים וחיים זהירים. ספר מעמיק נוסף בסדרה

אנטי שביר

נסים ניקולס טאלב

מאנגלית: אורי שגיא

דביר, 2014, 639 עמ'

כותרת המשנה (המופיעה על כריכת הספר בעברית בלבד) "איך לשרוד ולנצח בעולם של ברבורים שחורים" רומזת כמובן לרב המכר הקודם של טאלב, שעליו מבוסס ספר זה.

את ספריו של נסים ניקולס טאלב קראתי בסדר הפוך. אחרי "אנטי שביר" הסתקרנתי להכיר את "תעתועי האקראיות" (2001, 2004) ואת "הברבור השחור" (2007, 2010) ולהערכתי דווקא "אנטי שביר" הוא המוצלח ביותר והפחות מייגע, שכן בספרים הקודמים ישנם פרקים קשים לקריאה, שנועדו למקצוענים בפילוסופיה, כלכלה וסטטיסטיקה.

איני מתיימרת לבקר את הספר מההיבט המקצועני בהיותי נעדרת ידע בכלכלה וסטטיסטיקה, אבל לטעמי זהו ספר שנועד לכל מי ששואף להבנת המציאות, מה גם שהמחבר עצמו מפגין את זלזולו בכלכלה ובכלכלנים. לסתם קוראים מתעניינים, "אנטי שביר" מייתר לעניות דעתי את הקריאה בספרים האחרים, כי הוא מכיל חזרות ואת עיקרי הרעיונות המופיעים בספרים הקודמים.

נסים ניקולס טאלב, נוצרי יליד לבנון שמשפחתו האצילית עקרה לארה"ב בשל מלחמות האזרחים שהשתוללו בלבנון, הוא הוגה דעות כלכלי, פרופסור להנדסת סיכונים, איש אשכולות הבקיא בספרות, היסטוריה ואמנות; מסאי פילוסוף שכותב על המציאות העכשווית וגם סוחר בניירות ערך. מי שחזה את אפשרות התמוטטות הבנקים בארה"ב – "תעתועי האקראיות" יצא לאור זמן קצר לפני שההתרחשות הזאת אירעה – וקיבל איומים על חייו לאחר קריסתם.

היזהרו מהנחות אופטימיות

"אנטי שביר" הוא קרן שפע של ניתוחים מזהירים ורעיונות פוריים. ספר נדיר בעומקו וברוחבו שנותן לקורא תחושה של גילוי, של הארת פתאום, של חיזיון תבוני. האזכורים הרבים משקפים את מקורותיו של טאלב, הכוללים גם פילוסופיה עתיקה וחכמה עממית. הספר כתוב ברובו בלשון בני אדם, למעט מקומות ספורים מאוד עתירי טבלאות, נוסחאות וביטויים מקצועיים בסטטיסטיקה שניתן לדלג עליהם, על פי עצת המחבר.

במהלך הקריאה נתקלים בציטוטים מבודלר ו־וורלן, פוגשים את אפלטון וסנקה ומתעמתים עם סוקרטס. למסות אופי אישי מאוד והן כוללות סיפורים חווייתיים המשקפים את הטמפרמנט הסוער של מחברם. המובא במאמר נועד לטעימה קלה בלבד, ורחוק מאוד משיקוף הדקויות, המורכבות, השפע, התובנות וההקשרים הרוחניים שמאכלסים את המסות, ואשר נועדו לקריאה מתעמקת.

אוסף המסות מחולק לשבעה "ספרים", המחולקים לעשרות פרקים ועוד נוספו להם נספחים מעניינים בפני עצמם כולל מילון מונחים וביבליוגרפיה ארוכה. הנושא הוא רצף השבירות והאנטי שבירות. אדם או מצב או עיסוק או חברה או מדינה או השקעה בבורסה עשויים להיות שבירים; שבירויות עלולות לגרום לקריסות מכל מיני סוגים, אבל שיא הנזק שמור ל"ברבורים השחורים" – אירועים פתאומיים שאי אפשר לחזות מראש והם מהדהדים ויוצרים גלי הדף רבים.

ברבור שחור עשוי להיות גם אירוע חיובי בעל ממדים גדולים, כמו הצלחה בלתי צפויה של ספר, אבל עיקר העניין הוא בברבורים הקטסטרופליים. בלתי אפשרי לחזות מראש את הברבורים המבעיתים הללו: קריסה של בנקים, התמוטטות של תאגידים, נזק רפואי רב היקף, הפיגועים במגדלי התאומים. מה שחשוב הוא להיות מודע לעצם אפשרותם, ולא להחליט שמה שכבר היה הוא הדבר החמור ביותר.

אי אפשר אמנם לחזות ברבורים, אבל ניתן לאתר שבירויות ונקודות תורפה, וכן מצבים שמסתתר בהם פוטנציאל להרס וקריסה, בתחומי הפרט כמו בתחומים ציבוריים ומדיניים. ההנחה האופטימית שיהיה בסדר, או שלא ייתכן דבר זה או אחר, ויתר הנחות מפוקפקות מסוג זה, גורמות לברבורים להשחיר. מלחמת יום כיפור למשל, והקונספציה הידועה לשמצה.

ההנחה האופטימית שיהיה בסדר גורמת לברבורים להשחיר צילום: שאטרסטוק

ראשים כרותים וצומחים

טאלב טוען שהמודרניזציה בהתגלמויותיה השונות יוצרת מצבים רבים שיש בהם פוטנציאל לשבירות. אנשים בימינו מועדים להיות שבירים עקב סיבות רבות: אורח החיים, הממסד הרפואי, מנהיגים כלכליים שמשיגים את אי שבירותם על חשבון שבירותם של אחרים, הנוחות של הציוויליזציה שגורמת להחלשת האדם. השאיפה לסדר ולחיים נוחים ללא שינויים היא עצמה מתכון לשבירות, כי במציאות יש אקראיות ולא סדר, והבלתי צפוי עלול להגיח מכל זווית.

המחבר גורס שלחצים וקשיים, עד גבול מסוים, לא רק מאפשרים לאדם להתפתח ולהתחזק, אלא מהווים מנוע הכרחי. קשיים בונים אותנו שכלית וגופנית. הקלות מנוונת. להיות שביר משמע להיות מועד לצרות, ואילו פיתוח האנטי שבירות מאפשר את ניצול האקראיות לטובתנו. הניגוד לשבירות אינו איתנות אלא אנטי שבירות. איתנות היא מצב סטטי, אמנם רצוי, אך נטול דינמיקה. אנטי שבירות לעומת זאת גם מוגנת מפני ברבורים שחורים ושאר צרות ומפיקה תועלת מהתנודתיות.

להמחשת ההבדלים בין התופעות הללו משתמש טאלב בארכיטיפים מהמיתולוגיה היוונית והמצרית: חרב דמוקלס הקשורה בשערת סוס דקה תהרוג בסופו של דבר את דמוקלס, גם אם הוא יושב שאנן ליד שולחן מלא כל טוב; זוהי השבירות. הפניקס (עוף החול) הנולד מחדש וחוזר למצבו הקודם הוא האיתנות. שלב יותר דינמי מתגלם בהידרה, המפלצת דמוית הנחש המצמיחה ראשים. תחת כל ראש שנכרת צומחים שני ראשים, לכן היא מעוניינת להינזק. בדומה לכך האנטי שביר אינו חושש מהתנודות ומהטעויות הקטנות ומיטיב לנצל לטובתו כל מצב.

איך נהפוך את עצמנו לאנטי שבירים? התכונה המבורכת הזאת ניזונה בין השאר מטקטיקות של הפחתה בכל תחומי החיים ומאי הישענות על חיזויים אופטימיים למיניהם. היא קשורה לאורח חיים מושכל שעוקף גורמים מזיקים. אדם אנטי שביר דואג למשקולות שיבטיחו אותו מפני קטסטרופות כלכליות ואחרות, ומפני אי הסימטריה הקיצונית הנוצרת על ידי אירועים אקראיים. אתה יכול להשקיע במניות מסוכנות עשרה אחוזים מהונך, כאשר את תשעים האחוזים תשמור כמשקולת, וזאת גם עצה מעשית להשקעות וגם מטפורה להתנהגות בחיים.

המחבר אינו גורס שניתן להתגבר על כל פגעי החיים. אבל אפשר למנוע פורענויות נפוצות על ידי הבנה יותר חכמה של המציאות, שכוללת גם את המודעות לאי ההבנה ולבלתי רציונלי, שהתרבות שלנו נוטה להתעלם מהם. לרציונליזם של תקופתנו הוא קורא "רציונליזם נבער", ומעדיף "כללי אצבע" (היוריסטיקה) על פני דיאגרמות אקדמיות מתעתעות. טאלב קורא לחיות חיי חכמה, ובעצם מבטל את הקוטביות שבין חיים ורוח. החכמה ושאר הרוח מצורפים לכל תחומי החיים.

דחיינות חיובית

אחד העקרונות התורמים לאנטי שבירות הוא ההתמהמהות, עיקרון שיש לו שורשים בפילוסופיות עתיקות. כהמחשה הוא מספר על ניתוח גב שנמנע, כי החולה נתן לזמן לעשות את שלו, וסופו שנרפא. יש הרבה חכמה בהשהיה. ומכאן מבט אחר ובלתי שגרתי על דחיינות שהיא סוג של התמהמהות: הנטייה לדחות נתפסת על ידי פסיכולוגים כהפרעה נפשית קלה או ככשל באישיות. אבל טאלב רואה בדחייה מעין מסננת.

יש דברים ביורוקרטיים שעלינו לעשות אך הנפש נוקעת מהם; ולעתים יש צורך לכתוב משהו שאיננו ממש רוצים. הדחייה לפעמים מאפשרת לנו לעשות את הדבר האמיתי שלנו ולברר לעצמנו את סדרי העדיפות. ולהבנתי, אם אתה דוקטורנט, ודחית בלי סוף את הצעת התזה, או את התזה עצמה, אולי כל העסק המייגע הזה אינו שווה את טרחתך, ותפיק תועלת גדולה יותר מכינוס כל שיריך, או מהתמחות באפיית עוגות גבינה, או מהחלפת מקצוע, כי ממילא איזה עתיד נכון לך בחוג השביר למדעי הרוח?

ביקורת רבה יש למחבר על עולם הרפואה, למרות שאינו מצדד ברפואה האלטרנטיבית. לדעתו הרפואה מסוכנת. הצרה, לדבריו, היא שימוש יתר בתרופות ובניתוחים, מה שגורם לשבירות, כי "אין ארוחות חינם": כל תרופה גורמת נזקים, ובכל הרדמה כללית יש סיכון, כולל סיכון למוח. לדעתו מוטב להימנע מלקיחת תרופות לבעיות קלות או גבוליות, או לצורך הרגשה טובה יותר. רק מחלות קשות ומצבי חירום מצדיקים תרופות וניתוחים, אבל חברות התרופות ממציאות מחלות חדשות ומדדים חדשים כדי להיות רווחיות.

כמו כן הוא מתנגד לכל מיני התערבויות בלתי טבעיות, שנועדו למנוע מאיתנו לחוש את מצבי הנפש הטבעיים (למעט במקרים חמורים באמת). אם המשוררים הגדולים של המאה התשע עשרה היו לוקחים תרופות פסיכיאטריות על מנת לשפר את מצב הרוח, ספק אם היו כותבים את שירתם הנפלאה.

ניתוח קיבה מסוכן

נקודה מאוד מעניינת וחשובה היא ההבחנה בין "אין הוכחות לנזק" לבין "אין הוכחות לאי נזק", שרוב האנשים מתבלבלים ביניהן. להשקפתו של המחבר, אינך צריך להמתין להוכחות חותכות לאי נזק על מנת להיזהר. ולהמחשת דבריו, כבר זמן רב מרחף החשד שמתכות מסוימות גורמות לנזק מוחי ולמחלות כגון פרקינסון. אבל כמה אנשים יודעים שעליהם להיזהר מאלומיניום, עופרת וכספית?

דוגמה אחרת: יותר ויותר אנשים פונים לניתוחי קיבה במטרה לרזות, אבל גם על ניתוחים אלה מרחף חשד שטרם הוכח, ולמעשה המנותחים הם ארנבות ניסוי. טאלב גורס שהמשפט "אין הוכחות ל…." הוא נואל ומסכן חיים. כאשר מדובר בחידושים שטרם עמדו במבחן הזמן מוטב להימנע מאשר להסתכן, כי רק אחרי עשרות שנים ניתן לדעת את מידת הסיכון או אי הסיכון. הפחתה תורמת לאנטי שבירות בעוד הוספה עלולה ליצור שבירות שהופכת לקריסה.

דיונים מופלאים אחרים מוקדשים לניאומניה, מחלת החדשנות; להעדפת הקטן על פני הגדול (עסק, מדינה), לאתיקה כלכלית, לרמאות שבפרסומת, למקצועות שבירים ובלתי שבירים, לניגודי אינטרסים, לנזק שבאקדמיה, למסורת – שהמחבר מאוד מעריך, לחכמה העממית של אנשי מעשה. זה ספר שתרצו לקרוא אותו לפחות פעמיים. בפעם הראשונה על מנת להתבשם ולהתפעל, ובפעם השנייה על מנת להעמיק את ההבנה ואת ההפנמה של הדברים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014

מתח בין פנטזיה אורבנית לבין ז'אנר הבלש נוכח בסיפורים הקצרים על צידה האפל של תל אביב. חבל שהם חסרי ייחוד ואפשר להעתיקם לכל עיר אחרת

תל אביב נואר

עורכים: אתגר קרת ואסף גברון

כנרתֿ, זמורה-ביתן, 2014, 254 עמ'

אם רוצים להכיר עיר, מלכודות התיירים אינן המקומות הנכונים לבקר בהם. החנויות במדרחוב נראות אותו דבר בכל מקום בעולם המערבי: ערב רב של חנויות בגדים בינלאומיות, רשת הקפה המקומית, חנות ספרים. בשביל להכיר עיר צריך ללכת על השוליים: לבדוק ברחובות הצדדיים, לעבור בחנויות שבהן המקומיים קונים, לבדוק את הפשע המקומי. יש לקלף את התצוגה הנוצצת של העיר, את האשליה כאילו הצלחנו להשתלט על הטבע, לכלוא אותו בגנים ציבוריים ולסדר את העולם ברחובות מוּאָרִים ובקווים ישרים, ואחרי קילוף המאפיינים הגנריים – לבדוק מה מתרחש מתחת לפני השטח. למרבה הצער, נראה שמתחת לפני השטח של תל אביב לא מתרחש שום דבר מיוחד.

נתחיל מההתחלה: הוצאת Akashic שמושבה בברוקלין, הוצאה שמתמחה בכתיבה אורבנית, פתחה בסדרת "ערי הנואר", שמטרתה לבחון את האזורים האפלים (Noir) של הערים בעידן המודרני. המושג "נואר" הוא התכתבות עם מושג אחר, קולנועי: פילם נואר, סרט אפל, שאופיין בגיבור בודד בעולם מנוכר, בעיסוק בפשעים ובשחיתות מוסרית, במלנכוליה ובסוף מורכב. כל אלה שימשו את היוצרים כדי לעסוק בצדדים הפחות נעימים של החיים המודרניים, כשהעיר המודרנית מהווה מעין סינקדוכה (ייצוג), אם לא משל, לחיים המודרניים בכלל. גם סדרת "ערי הנואר" נוצרה כדי לבחון את הצדדים הפחות נעימים של הערים בעולם, ובינתיים יצאו במסגרתה למעלה משישים ספרים, שכל אחד מהם הוא אנתולוגיית סיפורים העוסקת בעיר ספציפית. במקרה שלנו, תל אביב.

נקודות אפלות

אתגר קרת ואסף גברון, שניהם נחשבים מבכירי הסופרים הצעירים בישראל, ערכו את האנתולוגיה הזאת, שמכילה ארבעה עשר סיפורים של סופרים צעירים, ברובם, שכולם התגוררו בעבר או גרים בהווה בתל אביב. הסיפורים עצמם, כמובטח, מתעסקים גם הם בצד האפל יותר של תל אביב: בעיקר זנות, אלימות וסמים. הז'אנרים שבהם כתובים הסיפורים נעים בין סיפורת בלשית, שכמעט לא נכתבו כמוה בארץ, ובין פנטזיה אורבנית קלילה; מאפיינים פנטסטיים לסיפור שהוא, למעשה, ריאליסטי.

כך, למשל, מופיעים באמצע הספר סיפורו של גון בן ארי (הכתוב, בטעות, כגור בן ארי), שמציע טוויסט פנטסטי לסיפור סחיטה של סופר, או סיפורו של אלכס אפשטיין ("לכחול אין דרום") על המוות היושב בבית קפה. הסיפורת הבלשית עוטפת את הספר משני צדדיו: הסיפור הפותח הוא סיפור בלשי מוצלח, יחסית, של גדי טאוב ("אלנבי", "המרד השפוף"), והסיפור הסוגר הוא סיפור בלשי, כתוב היטב אך קצת חסר אמינות, של עורך הספר אסף גברון.

המתח הזה, בין הפנטזיה האורבנית מצד אחד והבלש מהצד השני, הוא מעניין, כיוון שהוא מציג שני הפכים בקיום המודרני. ז'אנר הבלש התפתח במאה התשע עשרה, והוא מציג את האדם המודרני כאחד היכול לכל סיטואציה. לכל תעלומה יש פתרון, וצריך, פשוט, אדם חכם מספיק בשביל לפתור אותה. זו העלאה על נס של היכולת האנושית להשיב את הסדר על כנו. גם לאחר ההתפכחות הפוסט־מודרנית, ז'אנר הבלש (ובמקרים רבים גם בפילם־נואר המשיק אליו) המשיך להציג את הבלש כפותר כל תעלומה, אם כי בפחות פאתוס. הבלש העירוני מוצא את הנקודות האפלות בעיר, את המקומות שבהם יש חוסר סדר, צרימה במארג החיים, ומייצר בהם סדר מחודש.

הפנטזיה האורבנית עובדת הפוך: העיר המודרנית היא סינקדוכה של המודרניות עצמה, של הניסיון לסדר את המציאות, והיא מראה את הצורה שבה האדם מסדר את המרחב סביבו כך שיהיה לו יותר נוח ופחות מאיים. העיר משתמשת באמצעים טכנולוגיים כמו פנסי רחוב, ברזים עם מים, מערכות ביוב וחשמל, כבישים ורמזורים. אבל סדר לעולם אינו מושלם. וגם הערים לא באמת מצליחות לכסות את מה שנמצא מתחת; תאונות מתרחשות למרות הרמזורים, סופות שלג משתקות את מערכת החשמל, ובאזורים מסוימים בעיר פושטים העזובה והפשע. המושלמות של העיר נסדקת לרגע. הפנטזיה האורבנית מעלה על נס את חוסר הידיעה של האדם. לא רק להאיר את האזורים האפלים, הבלתי מסודרים, אלא גם למלא אותם בקסם, בחוסר ידיעה, וממילא להכיר בו.

זנות, אלימות וסמים אינם מאפיינים של תל אביב עצמה, אלא של כל עיר מודרנית. דרום תל אביב צילום: ניקי קלוין, פלאש 90

כל עיר

"תל אביב נואר" מצליח להראות את שני הפנים האלה, ביחד עם עוד מאפיינים עירוניים כמו קניות, בליינות ובורגנות. שמעון אדף, אלכס אפשטיין, לביא תדהר וגון בן ארי בוחנים את הפנטזיה. גדי טאוב, אנטוניו אונגר, יואב כ"ץ ואסף גברון בוחנים את הפשע ואת הפתרון, אבל אסופת הסיפורים לא מצליחה להתעלות מעבר לכך. בין הסיפורים המופיעים בקובץ יש טובים יותר ופחות, אבל אף אחד מהם לא טוב מאוד. "אלרגיות", הסיפור של אתגר קרת, כתוב היטב ובסגנון המוכר שלו. גם הסיפור הפותח כתוב היטב, ובין לבין מבליחים גם "מוות בפיג'מה" של אלכס אפשטיין ו"מי ילד טוב!" של ג'וליה פרמנטו (אף שהוא אינו סיפור נואר, אלא סיפור שפשוט מתרחש בלילה). שאר הסיפורים לא ממריאים לשום מקום.

אלא שזנות, אלימות וסמים אינם מאפיינים של תל אביב עצמה, אלא של כל עיר מודרנית באשר היא. כריכת הספר טוענת שכל סיפור חוקר שכונה אחרת או אזור אחר בתל אביב. בפועל, מרבית הסיפורים מתרחשים, נדמה, בדרומה. גרוע מכך: במרבית הסיפורים אין שום משמעות לעובדה שהסיפור מתרחש בתל אביב. הוא לא מספר שום דבר על העיר, על המתגוררים בה או על המתרחש בה. הדים נשמעים ב"אל הגינה" של דקלה קידר, על גינת לוינסקי, או ב"מערבולת" של סיליה בקנג, על הדי המחאה החברתית, אבל שום דבר מעבר.

תל אביב של כותבי הקובץ נראית כמו עיר מודרנית גנרית: בוהמיינים, בליינים ובורגנים. יכולת לקחת את הסיפור ולהעתיק אותו לכל עיר מודרנית אחרת – בוודאי לעיר ישראלית אחרת – ודבר לא היה משתנה, והעובדה שחלק מהסיפורים מתורגמים מאנגלית (כלומר, פונים לקהל יעד אחר, שאינו מקומי) רק מעצימה את התחושה.

וזה קצת עצוב, כי למרות שיש מאפיינים גנריים לתל אביב, כמו לכל עיר אחרת, יש לה גם הייחודיות שלה. והייחודיות אינה מתמצית בשמות הרחובות, בפשע או בהיותה מורכבת מסוגי אנשים שונים, אלא בדברים שיש בתל אביב ואין בשום עיר אחרת בעולם או בישראל. למשל: המיקום שלה במזרח התיכון. למשל: היחס בינה ובין הפריפריה שלה. במובן הזה, הספר מצליח ללכוד את הדימוי של תל אביב כעיר מודרנית וקוסמופוליטית, אבל מפספס את העיר עצמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014

רומן הדרכה

החיה החברתית

מה הן הוראות ההפעלה שלנו, וכיצד אנחנו יכולים לשדרג אותן

דיוויד ברוקס, מאנגלית: גיא הרלינג
דביר, 439 עמ'

כמה ספרי עיון פופולרי שהופיעו באחרונה הסבירו לכם "שהרגש חשוב יותר מהתבונה הטהורה, שהקשרים החברתיים חשובים יותר מהבחירה האישית, שהאישיות חשובה יותר ממנת המשכל", שעובדות זוטרות כגון מצב התאורה או צבע קירות החדר הן בעלות השפעה מכרעת על ביצועינו, שכוס קפה יכולה לגרום לנו להתאהב ולהתחתן, ושלמרות כל זאת איננו עלים נידפים ברוח? עשרים ספרים? שלושים? דן אריאלי בטח ספר ואפשר לשאול אותו.

מדוע אם כן צריך עוד אחד כזה, ושמו "החיה החברתית"? תשובה אחת היא שלא צריך. אם קראתם לפחות עשרה מספרי ז'אנר המהפכה הקוגניטיבית, ספרו של דיוויד ברוקס יספק לכם לא הרבה יותר מתזכורת מסכמת. תשובה שנייה היא שזה בדיוק העניין. אם לא קראתם לפחות עשרה מספרי הז'אנר, קראו את ברוקס וקראתם הכול.

ברוקס השקדן אסף כמויות מטורפות של מחקרים עדכניים בכל מה שקשור איכשהו לתזה. יש פה הכול: פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכולוגיה חברתית, חידושים בחקר המוח, ענייני למידה, שיווק ופסיכולוגיה ארגונית, התנהגות פוליטית ואפילו מחשבות (נתמכות־מחקר) על טבע האדם, על מהות התרבות ועל הנכון והלא נכון באידיאולוגיות בנות זמננו. בהקשר זה מגלה המחבר אומץ, בצפצפו על הטהרנות הליברלית. יש, הוא מעז לומר ולהוכיח, תרבויות עדיפות על תרבויות אחרות.

אבל ייחודו של הספר האנציקלופדי הזה בארגונו. הציר הוא מעין רומן עלילתי, מהנה למדי ולעתים מצחיק. שני גיבוריו הם איש ואישה אמריקנים המגיעים מרקעים שונים מאוד, מתחתנים ולבסוף גם מגיעים לתפקידים בבית הלבן. איכשהו, לפעמים באופן טבעי ולפעמים באילוץ־מה, נוגע סיפור חייהם בכל התחומים שהמחבר מבקש להשכילנו בהם – וכך נוצר ציר מארגן לשפע המידע המחקרי. בהחלטה מבריקה מיקם ברוקס את כל קורות חייהם ואפילו חיי הוריהם בנקודת זמן היסטורית אחת, העשור שלנו, ועל ידי כך פרס בתוך המציאות הרלוונטית לנו מעגל חיים שלם וקשת של נושאים, התנסויות והתפתחויות.

אכזבה קטנה ינחלו רק אלה שינהו אחר כותרת המשנה העברית של הספר (המתורגם היטב): אין זה ספר הדרכה לשדרוג יכולותינו. מדייקת יותר כותרת המשנה המקורית, ששיעורה "המקורות הנסתרים של האהבה, האופי וההישג". עיבוד המידע שבספר לכדי הדרכה מעשית נותר מלאכתו של הקורא.

טרלול מעמיק

למה דג ציפור

אסף שוּר, כתר, 165 עמ'

"למה דג ציפור" הוא ספרות במיטבה, וזה ברור כבר לפני עמוד 30. אפשר לנסות לפרק בהירות זו לגורמים, ואפשר גם להדגים ולהראות כיצד אסף שור כותב בחסכנות, ביעילות ובדייקנות. אבל האינטואיציה מכתירה את הספר כמעולה עוד לפני שהאנליזה והתבונה עושות זאת. והאינטואיציה, יש להודות, היא גם עניין של חוויה אישית. אסף שוּר וגיבורו עומר, החוזר בספר אל זירת ילדותו ואל האנשים שנשארו בה, הם בני דורי; ואולי הדבר תרם לקליק.

ובכל זאת, אובייקטיבית. שור מצטיין בשרטוט דיוקנאות אנושיים רוטטים מחיוּת, בעיקר באמצעות בניית הדיבור שלהם. אלה הם אנשים חד־פעמיים, לעתים פסיכים או דבילים אך לעולם לא קריקטורות. שור בונה לכל אחד מהם סגנון דיבור ייחודי ומשכנע, ועולם עשיר המשורטט ברמיזת אמָן. אלא שהמלאות הריאליסטית הזו מתרחשת – וזה מה שמכפיל את כוחה – בזירה המתגלה והולכת כסוריאליסטית.

עומר מגיע לבניין שגר בו בילדותו, בנסיבות יוצאות דופן אך מתקבלות על הדעת: דיירת השוכרת דירה מאביו הזעיקה אותו משום שננעלה בחוץ בשעה שבפנים מתבצר אהובה־לשעבר ומסרב לצאת. הוא מנסה למצוא בדירות הבניין דייר שיש לו מפתח לדירה. הנוכחות של עומר בבניין מתארכת באורח תמוה לשלוש יממות רצופות, שלאורכן מתרחשת עלילת הספר. שלדי העבר משתחררים בשהותו של עומר בבניין, חלקם כזיכרונות וחלקם כהפתעות, אך תמיד באופן אירוני שהוא הכי־רחוק־בעולם מקלישאות ספרי "הסוד המשפחתי" למיניהם. הדיירים מתגלים בהדרגה במלוא טרלולם. לקראת הסוף מתבררות שתי עובדות חשובות, אחת שהייתה ידועה לעומר אך לא לנו ואחת המתגלה לו; אך יותר משהן מאירות את ההתרחשויות הקודמות, הן מצעפות אותן באור בלהות לעגני.

שמו של הספר משקף את דיבורו של גרינברג הזקן, אחד הדיירים הסובל משיטיון – אך גם את הקושי של הסֵפר להתפענח. דומה ששור נטל רכיבים משדות ספרותיים רחוקים זה מזה ורחוקים מליבת כישרונו, כגון ספרות האימה, מדע בדיוני, ספרי השכונה למיניהם או ספרים של הזיה וחלום, כדי להשתעשע בהם בשמץ אכזריות, להטיחם זה בזה, ולהשפריץ מהם נוזלים צבעוניים על לב העניין: מרכז כובד ריאליסטי־פילוסופי־פסיכולוגי מעמיק ומקורי.

אהבה נסתרת

המחבוא

אירית ר. קופר, ספרי מקור, 219 עמ'

אירית ר. קופר העלתה את קורותיה בימי השואה ברומן שלה "בקצה היער" ובכתבים נוספים. הפעם היא מגוללת אותם מנקודת מבט חדשה ומיוחדת. המסַפר הוא יאנק, נער בן גילה, בן למשפחת האיכרים הפולנית שהסתירה אותה בחוותה למשך חודשים אחדים. יאנק מתיידד איתה ואף מתאהב בה אהבה ילדותית ואפלטונית. לאחר שהמשפחה נאלצת לשלח אותה מחמת הלשנה, ימיו ולילותיו של הנער נטרפים מדאגה, מגעגועים ומחיפושים עקרים.

הבחירה בנקודת מבטו של יאנק פורייה ומוצלחת. כך אנו מקבלים לא "עוד" סיפור שואה על ילדה שהתחבאה ונדדה, אלא סיפור מנקודת מבט פולנית, מוכרת פחות – וזאת בלי לוותר לא על סיפורה של הילדה היהודייה ולא על מרכזיותו של הסבל היהודי. יש כאן כדי לחנך את הקורא לאמפתיה ולהרחבת המבט, בלי לחטוא בהשכחה. אירקה־אירית ובני עמה הם בפירוש הקרבנות העיקריים – אבל ה"טובים" (שלא לומר מושלמים) הם, נוסף עליה, גם יאנק, אביו פעיל המחתרת וחברו העירוני ואצק.

במתכוון כתבתי "לחנך". הספר מיועד כנראה לבני נוער, אם כי הסימנים לכך מעורפלים. העטיפה קצת מקושקשת, בהשפעת אסתטיקת ספרי הנעורים הרווחת. בגב, כמו גם בפרטים על המחברת המופיעים בסוף הספר, מסופר שהיא כתבה ספרים למבוגרים וגם לנוער, ובאשר לספר הנוכחי נותרת דו־משמעות. אותיות הטקסט גדולות ובין אחת לחברתה רווח ענק. הסיפור עצמו ייחשב פשטני וסובל מהסברת־יתר אם יישפט כסיפור למבוגרים. בעיקר, כאמור, הדמויות הראשיות, ובכללן בת־דמותה של המחברת, מושלמות מדי. מנגד, הסיפור יעניין גם את הקוראים הבוגרים, ולשונו, בעיקר בתיאורי הטבע היפים, עשירה בהרבה מזו שנהוג לחשוב שהנוער של היום מסוגל להבין.

קופר היא סופרת ותיקה הכותבת במיומנות ובכישרון. העריכה וההפקה בהוצאה החדשה "ספרי מקור" עומדות בסך הכול על רמה סבירה, אך קשה להתעלם מהחזרות הרבות והמיותרות בספר על פרטי עלילה. לא ברור למה בכל פעם שהגרמנים עורכים חיפוש, או שיאנק נכשל במבחן, צריך הספר לתאר זאת מחדש ובאותו אופן. מציקות גם רשלנויות בפרטים, בעיקר בלוחות הזמנים. למשל, הגטו מחוסל סופית פעמיים; ולמשל, בקו ההתחלה של הסיפור, (א) יאנק בן 12 וחצי, (ב) אחותו הלנה בת 17, (ג) הלנה גדולה מיאנק בשלוש שנים – וכל אחת משלוש העובדות הסותרות הללו נזכרת יותר מפעם אחת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014

העימות בין מוחמד ליהודי ערב היה ביסודו תחרות מסחרית ואמונתם הדתית היא שהכשירה את לבבות עובדי האלילים לקבלת נבואתו. יחסי הגומלין ביניהם משוחזרים בספר חדש

 מוחמד והיהודים

מיכאל לקר

מכון בן־צבי, תשע"ד, 292 עמ'

ספרו של פרופ' מיכאל לקר מן החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים הוא מחקר חשוב מן המעלה העליונה הן מצד תוכנו הן מצד דרכי החקר שנקט. לקר הוא המומחה המוסמך ביותר בקהילה האקדמית בארץ בכל הקשור לתולדות מוחמד, בייחוד מאז שהחל בפעילותו כנביא. אף מעמדו בקרב עמיתיו בזירה הבינלאומית הוא מבוסס, והוא מראשי המדברים בחקר האסלאם הקדום.

לקר מזמין את קוראיו למסע כפול: ראשית, מלאכת השחזור והפענוח של יחסי מוחמד עם יהודי ערב, ובייחוד בני השבטים שחיו ביַתְ'רִבּ, היא העיר אַלְמַדִינַה (= העיר) לעתיד, היא מרתקת וחושפת יחסים מורכבים, אשר המניעים העיקריים שביסודם הם כלכליים ופוליטיים ולא דתיים או תיאולוגיים. שנית, באמצעות ליבון הסוגיה ההיסטורית המוגדרת הפעיל לקר "ארגז כלים" משוכלל, והשימוש הזהיר והמתוחכם בו מציע לקורא פרק מעורר השראה של קריאה ביקורתית במגוון טקסטים ספרותיים. במילים אחרות: לקר הפעיל סדנה מתודולוגית ובה הוא ניתח ושחזר את יחסי הגומלין בין מוחמד ואנשיו ליהודי אלמדינה.

הספר בנוי מהקדמה ומבוא, ואחריהם תשעה פרקים שכל אחד מהם יכול להיקרא כסיפור מתח, ואחריהם "אחרית דבר". לספר נוספו אגרון מונחים ומפתח מפורט.

מבעד לאידאולוגיה

מפתיע ומוזר, אך עד למפעלו המחקרי של לקר לא הייתה מפה מפורטת של אזור אלמדינה, בוודאי לא בעברית! לקר פיתח במשך שנים מפה כזו, והיא באה בגב הכריכה הקדמית של הספר. בגב הכריכה האחורית יש מפה של היישובים היהודיים בערב, ואף בה ברכה מרובה. אלה שני כלים שקשה להפריז בחשיבותם לחוקר ולקורא.

במקומות אחדים בספרו העיר לקר במפורש על חיוניותן של המפה והגיאוגרפיה המקומית (כיווני הזרימה של הנחלים, אזורי לבה לעומת אזורים חוליים, מדרונות מתונים לעומת מצוקים, מיקום הבארות, המצודות וצירי התנועה) להבנת הריאליה שחשף מתוך טקסטים ספרותיים. ובאמת, מה שנראה בעיני קורא אחד כמובן מאליו, בעיני קורא אחר החי בהקשרים תרבותיים אחרים יכול להיחשב בלתי נתפס.

אף סוגיית המקורות הספרותיים שעליהם נסמך מחקרו של לקר היא סוגיה מאתגרת מאוד. המקורות העיקריים הם הקוראן, פרשנות הקוראן הקדומה, הביוגרפיות של הנביא וספרות גיאוגרפית. כבר בעיון ראשון ניכר כי פרט לספרות הגיאוגרפית ובעיותיה הייחודיות, כל שאר הסוגות מוּנָעוֹת משיקולים שאינם מחקר היסטורי או ספרותי אלא אידיאולוגי. בנסיבות הללו נזקק החוקר ל"ארגז כלים" מורכב מאוד, שיסייע בידו לחשוף מבעד למעטה הסיפורי או האידיאולוגי את רסיסי המידע אשר יכולים להיחשב מהימנים בעיני ההיסטוריון הביקורתי.

לקר שכלל מאוד כלי רב ערך, שכבר קודמיו עמדו על ערכו – אילנות היוחסין של השבטים שחיו באזור אלמדינה בעת ההיא, ושני תרשימים כאלה באים בתחילת הספר, עוד לפני ההקדמה. קומת המסד של לקר היא הפילולוגיה, היינו הבנה מדויקת של כל מילה בהקשרה הנתון. כך הצליח לזהות משמעויות נידחות ונדירות של כל מיני שמות ופעלים, ובעזרת קריאה ספרותית והיסטורית מדוקדקת חילץ מטקסטים סיפוריים ופולמוסיים מידע רב ערך על היהודים בסביבות אלמדינה באותם הימים ועל קשריהם עם מוחמד.

יחסים מורכבים. העיר אל־מדינה כיום
צילום: Noumenon

השתנות הלבבות

אחד הפרטים המאלפים בעיניי הוא חשיפת תפקידו החשוב של בית המדרש היהודי שפעל באזור, ובו למדו קרוא וכתוב גם לא יהודים. בוגריו מילאו תפקיד מכריע בתהליך שבו קיבלו בני אלמדינה את מוחמד. בלשונו של לקר, "אין ראיה לכך שהם התגיירו, אבל נראה שלִּבם הוכשר לקבלת האמונה באל אחד" (עמ' 38). ובהמשך: "אפשר לאמץ את טענת המקורות המוסלמיים (הגם שלכאורה היא נראית פולמוסית) שלפיה יהודי מַדינה הכשירו את הקרקע עבור מוחמד מן הבחינה הרוחנית" (שם). בירור "תווי הפנים" של בית המדרש הזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא גם על בתי מדרש אחרים באותה העת במרחב שממזרח ומדרום לארץ ישראל, אשר הידיעות עליהם חלקיות מאוד.

לקר הראה בצורה משכנעת ורבת פנים כי שלושת שבטי היהודים באלמדינה – קַיְנֻקַאע, נַצִ'יר וקֻרַיטַ'ה – היו בעלי נכסים בסביבות העיר, ובהם קרקעות מעובדות, ולהם בריתות עם שבטים ערביים מקומיים. "היהודים היו הגורם הצבאי, הכלכלי והפוליטי הדומיננטי במַדינה כשמוחמד הגיע לשם. היו להם שווקים, מטעים ושדות ב'עאליה' ('העיר העליונה') של מדינה וב'סאפִלה' ('העיר התחתונה') שלה" (עמ' 210). וכן: "יהודי מַדינה לא הוכרעו בעימות עם כוח צבאי עדיף אלא כתוצאה מההתערערות ההדרגתית של הבריתות שלהם עם עובדי האלילים, ככל שהללו עברו בהדרגה לצד מוחמד" (עמ' 76).

לקר כינה את השינוי שהתחולל בקרב תומכי מוחמד "השתנות הלבבות", וראה בתהליך הזה אבן דרך ראשונה במעלה להבנת כישלונם של השבטים היהודיים המקומיים. עוד מתברר כי העימות בין מוחמד ליהודי אלמדינה היה ביסודו תחרות מסחרית. בעניין הזה כבר הניח יסודות חשובים מורו המובהק של לקר, פרופ' מאיר יעקב קיסטר המנוח, חתן פרס ישראל, ולקר הוסיף ופיתח את הגילוי הזה (עמ' 116).

כל המקורות שלקר ניתח הם מקורות ערביים. להתרחשויות באלמדינה באותם ימים לא נותר הד בספרות היהודית. לקר הצליח לדלות רסיסי מידע מכתביהם של צאצאי היהודים שהיו למוסלמים, ומצא בהם פיצוי "במידת מה על היעדר מסורות יהודיות" (עמ' 177).

לקר הִרבה להביא טקסטים ערביים בתרגומו המלוטש והקולע, ניתח אותם בפרוטרוט ושיבץ אותם בהקשרים מגוונים, ובייחוד בהקשרים השבטיים והבין שבטיים. בדרך זו זימן לקורא העברי, שאינו יכול לקרוא את המסורות המוסלמיות במקורן, מפגש בלתי אמצעי עם המקורות המרכזיים לחקר יחסי מוחמד ויהודי אלמדינה. יש בניתוחים המפורטים והחודרים הללו גם דוגמאות משכנעות כיצד אפשר וכיצד ראוי לקרוא טקסטים מגמתיים, ואיך אפשר לזהות יסודות ריאליים בתוכם מבעד למסווה האידיאולוגי ולעתים ממש בניגוד למאפייני הסוגה הספרותית.

קריאה בספר לאורכו מלמדת עד כמה לקר בקי בפרטי אילנות היחס של השבטים ותת השבטים באלמדינה ובסביבתה באותם הימים, וכי כל רסיס מידע או מחקר ישיר ועקיף נלקחו בחשבון בעת ניתוח הממצאים ובעת הערכתם.

כלי מתודולוגי

הספר מודפס באות גדולה יחסית, ובזה הוא "ידידותי למשתמש". דומני שזה היה השיקול בהבאת ההערות בסוף הספר ולא בתחתית כל עמוד, החלטה שהקשתה עליי מאוד את הקריאה הרצופה בו. אין זו דרכו של מכון בן־צבי בפרסומיו. דומני שההחלטה לחרוג מדרכו הייתה כדי להדגיש שהספר נועד לקורא המשכיל ולא להיסטוריון המקצועי. אפשר להתווכח עם החלטה זו, אך יש בה טעם וסברה. ארבעה עשר עמודי הביבליוגרפיה מלמדים על רוחב השכלתו של לקר ועל היקף ידיעותיו.

יש להכיר טובה מרובה למיכאל לקר על שהעמיד לרשות קוראי העברית את מחקרו המלומד והמפורט. בזה הוא מילא חלל גדול בספרות המחקר בעברית, ועשה זאת מתוך בקיאות מופלגת ובדרכי הבעה נעימות ונהירות. ספרו של לקר ראוי שיעניין לא רק מזרחנים וחוקרי תולדות יהודי ערב. ערכו רב גם מבחינה מתודולוגית, כפי שכבר הסברתי, והוא יכול לשמש כלי מועיל ומאתגר להיסטוריונים הנסמכים במחקריהם על הספרות העברית לענפיה ולסוגותיה: המדרש, שירת הקודש ושירת החול, פרשנות המקרא והתלמוד, חיבורים "היסטוריים" כגון איגרת רב שרירא גאון או "ספר הקבלה" לראב"ד, מקאמות וספרות פולמוס, ועוד.

כל מי שיבוא להתעניין מעתה והלאה ביהודי אלמדינה ובתהליך ההשתלטות של מוחמד על המרחב העירוני שם לא יוכל לעשות זאת בלא לעיין בספרו הנהדר של מיכאל לקר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

יונתן בן עמי סבור שהמצאת הזכויות, שנועדה לכאורה לעודד יצירה, דווקא מדכאת אותה. לכן את ספרו, המשלב פרוזה בשירה, הוציא בפורמט דיגיטלי

טובה ורחבה

יונתן בן עמי

http://wideland.co.il

 ישְׁנָן יוֹתֵר חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת מַס מֵאֲשֶׁר שִׁירִים. לְעִתִּים חֲסֵרָה חֶשְׁבּוֹנִית מַס, וְאָדָם מִתְקַשֵּׁר לְהַנְהָלַת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל הַסַפָּק וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיִּשְׁלְחוּ לוֹ אֶת הַחֶשְׁבּוֹנִית. הוּא לֹא מַרְפֶּה עַד שֶׁהוּא מְקַבֵּל בְּפַקְס הֶעְתֵּק שֶׁל הַחֶשְׁבּוֹנִית עִם חוֹתֶמֶת 'נֶאֱמָן לַמַּקּוֹר'. וְאוּלָם, נָדִיר שֶׁיֶּחְסַר שִׁיר וְהָאָדָם יִתְקַשֵּׁר לַמְּשׁוֹרֵר וִיבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּשְׁלַח לוֹ בְּפַקְס אֶת הַשִּׁיר (וְיֵשׁ גַּם תְּעוּדוֹת מִשְׁלוֹחַ).

חֶזִי לֶסְקָלִי מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁהַמַּדָּף בּוֹלֵם אֶת הַסֵּפֶר שֶׁתַּכְלִיתוֹ הִיא נְפִילָה אֶל הַתְּהוֹם. אֲבָל עִם סְפָרִים דִּיגִיטָלִיִּים זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מְסֻבָּךְ. בְּכָל הָאֶרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֶה תֵּבֵל מִלֵּיהֶם. וּבִמְיֻחָד בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לִפְּרוֹיֵקְט בֶּן־יְהוּדָה, וּלְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּתָּן לִקְרֹא בָּאֲתָר שֶׁל מְכוֹן מַמְרֵא וְיֵשׁ לָהֶם גִּרְסָה לֹא רָעָה גַּם בַּאֲתָר סְנוּנִית. מַה יִּבְלֹם אוֹתָם מֵהַנְּפִילָה אֶל הַתְּהוֹם? אוֹ שֶׁמָּא הֵם כְּבָר נוֹפְלִים אֶל הַתְּהוֹם הַמְּהַבְהֶבֶת בֵּין הַמִּלִּים הַמְּנַסּוֹת לְכַסּוֹתָהּ לְלֹא הַצְלָחָה? (פרק 49).

ל"טובה ורחבה", ספרו החדש של יונתן בן עמי, קראווניסט ומשורר, אין מדף. הוא יצא בפורמט דיגיטלי בלבד, ולפיכך אין לו בררה אלא ליפול לתהום. ואכן, לשם בדיוק הוא נופל. הגיבור, יהודה, עובד ב"מקורות" ומודד מי תהום, והספר כולו צולל לתהומות – מוחשיים ומטפוריים, ומלהטט בשאיבה ממקורות רבים ומגוונים.

אמרנו גיבור, משמע לספר יש עלילה. ובכן יש לו, ואולם זו אינה חשובה כל כך. יעידו על כך הסטיות המרובות ממנה, קדימה ואחורה בזמן, ואל חייהם של גיבורי משנה שונים; הקטעים השיריים והסמי־שיריים המשולבים בספר, וההרהורים הרבים החורזים אותו. לא לחינם התעקש בן עמי לנקד את הספר (גילוי נאות: הניקוד בוצע על־ידי), כרוצה לומר: זו פרוזה, אבל לא ממש. שירה, אבל לא בדיוק.

עולה להרים וצולל לתהומות. הקרוואן של יונתן בן עמי
צילום: יונתן בן עמי‎

בשם אומרו

לְהַגִּיד שֶׁפֶּרֶק 3 הוּא פְּלַגְיָאט זֶה כְּמוֹ לְהַגִּיד שֶׁהַמִּשְׁפָּט "כָּל קֶשֶׁר בֵּין הַדְּמוּיוֹת בְּסֵפֶר זֶה לְבֵין הַמְּצִיאוּת הוּא מִקְרִי בְּהֶחְלֵט" הוּא גְּנֵבָה סִפְרוּתִית (פרק 9)

הבחירה של בן עמי בפורמט דיגיטלי אינה מקרית. אחת מהתמות המרכזיות השזורות בספר היא יציאה נגד האורתודוקסיה של השמירה על זכויות יוצרים. האם המשפט "כל קשר בין הדמויות בספר זה לבין המציאות הוא מקרי בהחלט", האמור ביצירות רבות, הוא גנבה ספרותית? האם שימוש במקורות שונים ורבים, מוטיב מרכזי בכל תרבות ובפרט בתרבותנו ובספר הספרים, המלא ברפרנסים עצמיים, הוא פסול? יונתן בן עמי סבור שהמצאת "זכויות היוצרים", שנועדה לכאורה לעודד יצירה, דווקא מדכאת אותה.

הַקּוֹרֵא בֶּן זְמַנֵּנוּ עָלוּל לְהָבִין כִּי עִקַּר כַּוָּנַת הַמַּאֲמָר 'כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם' הוּא מַתַּן הַקְּרֵדִיט, כְּלוֹמַר 'כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם', בְּנִגּוּד לְ'כָל הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁלֹּא בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ'. הֲבָנָה זוֹ מֻשְׁפַּעַת מִתְּפִיסַת זְכֻיוֹת הַיּוֹצְרִים, שֶׁלִּכְאוֹרָה נוֹעֲדָה לְעוֹדֵד יוֹצְרִים לִיצוֹר, אַךְ בְּפֹעַל אֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת לָהֶם לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁכֵּן הֵם עוֹסְקִים כָּל הָעֵת בְּנִסְּיוֹנוֹת לְחַדֵּשׁ, וְכָךְ מִתְרַחֲקִים מִלֵּב יְצִירָתָם. וְאוּלָם, בְּעֵינֵי הַתַּנָּא שֶׁקָּרָא אֶת הַמִּשְׁפָּט, עִקַּר כַּוָּנָתוֹ הָיָה אֲמִירַת הַדְּבָרִים, כְּלוֹמַר 'כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם', בְּנִגּוּד לְ'כָל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ': הַקַּמְצָן הַשּׁוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים לְעַצְמוֹ, אוֹ הַחוֹשֵׁשׁ לִטְעוֹת וְלָכֵן שׁוֹתֵק, בִּבְחִינַת "וַה' הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה". וּמִכֵּיוָן שֶׁהַדְּבָרִים עֲשׁוּיִים לְהַתְעוֹת בִּקְרִיאָה רִאשׁוֹנָה גַּם אֹזֶן קַשֶּׁבֶת וְלֵב מֵבִין רָאִיתִי לְהָבִיא בָּזֶה אֶת הַדְּבָרִים הַמְּעַטִים הָאֵלֶּה (פרק 24).

זכויות היוצרים מעקרות את היוצר, אומר בן עמי. במקום לעסוק בלב יצירתם – המקורות שקדמו להם – הם מתעסקים בחידוש ומתרחקים מן המקור.

אינני בטוח שזו אכן הייתה כוונת התנא, אך אין זה משנה. התנא ודאי רצה שיעשו את שני הדברים – שיצטטו ושיביאו את המקור, ולא שיפחדו מתביעות ולא ישתמשו בחומרים קיימים. וזאת אכן עושה יונתן בן עמי. בסוף הספר (וכי יש בכלל סוף לספר דיגיטלי? רצוני לומר: בדף מיוחד באתר הספר) מרכז יונתן את רשימת המקורות שבהם עשה שימוש. ואיזו רשימה עשירה! אלתרמן ורטוש, תהילים ומשלי, מאיר אריאל ולאה נאור, מנדלי מוכר ספרים ומאיה ערד, מילן קונדרה ואגי משעול, ספרי יואל, שיר השירים ויונה, ועוד ועוד, ואם תרצו מאתגר אתכם הספר במין טריוויית "248 שאלות" (כמניין המקורות הנמנים ברשימה), למצוא מה מקורו של כל משפט בספר.

אין זה כמובן רק עניין של טריוויה. מעבר לחשיבות הספרותית שיש בשימוש במקורות קודמים, דומה שיש כאן תצוגת תכלית: ראו, כמה חשוב השימוש במקורות קדומים, והירידה לתהומות העבר. כן, אפשר לעשות זאת עם זכויות היוצרים; אך ודאי הדבר מוגבל יותר, ומכוון את היצירה למקומות מעוקרים יותר.

רחבה יחסית

בִּיקוּם מַקְבִּיל מֶגָה־וִידֵאוֹ סוֹגֵר אֶת הַ־FBI, הָאָרֶץ מַצִּיעִים לָנוּ 4.90 שָׁ“ח כְּדֵי שֶׁנְּסַיֵּם לִקְרוֹא אֶת הַכַּתָּבָה, קַבְּצָנִים עוֹמְדִים בָּרְחוֹב וְמְפִיצִים שֶׁקֶט (פרק 27).

הנה כי כן, זהו חזונו של יונתן: ניצחון התוכן החופשי על פני הממסד הממשלתי וממסד הדפוס המיושן. בינתיים, אגב, נראה שחזונו של יונתן הוא־הוא המציאות: מגה־וידאו נסגר, אך מאה אתרים דומים נפתחו; הארץ הקים חומת תשלום, אך כל יודע דבר יודע כיצד לעקוף את החומה, בדרכים שונות ומשונות. התוכן החופשי, כך נראה, אינו חזון אוטופיסטי: הוא כאן, והוא כנראה העתיד. וספרו של יונתן הוא אבן נוספת בבניין הזה.

"אֲבָל רֶגַע," אוֹמֵר גִּדְעוֹן, מוֹצִיא כַּרְטִיס בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁל מֵרַב וְרוֹנֵן וּמוֹשִׁיט אוֹתוֹ לִיהוּדָה, "אָכַלְתָּ, תְּבָרֵךְ". יְהוּדָה כֹּה אֲסִיר תּוֹדָה עַל מַחֲצִית הַכָּרִיךְ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין, הוּא נוֹטֵל אֶת הַבְּרָכָה וּמְבָרֵךְ. כְּשֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמִּלִּים "טוֹבָה וּרְחָבָה" הוּא מְצַחְקֵק וְשׁוֹאֵל –"רְחָבָה?! טוֹבָה בְּסֵדֶר, אֲבָל רְחָבָה?" – "רְחָבָה זֶה יַחֲסִי" מֵשִׁיב גִּדְעוֹן. –"יַחֲסִית לְאֵיזוֹ אֶרֶץ הִיא רְחָבָה?" מַקְשָׁה יְהוּדָה. – "לֹא יַחֲסִית לְאֶרֶץ, אֶלָּא תָּלוּי בַּיַּחַס שֶׁל הַמְּבָרֵךְ. זֶה עִנְיָן שֶׁל רֶזוֹלוּצְיָה. מִי שֶׁנּוֹסֵעַ 130 קָמָ"שׁ מְפַסְפֵס אֶת הַמְּקוֹמוֹת בַּדֶּרֶךְ וְהָאָרֶץ תֵּרָאֵה לוֹ צָרָה. מִי שֶׁהוֹלֵךְ בָּרֶגֶל חוֹוֶה גַּם אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבַּדֶּרֶךְ וְהָאָרֶץ תֵּרָאֵה לוֹ רְחָבָה. וּלְכָךְ מְכַוֵּן הַכָּתוּב, שֶׁתֹּאמַר 'רְחָבָה' וּמִתּוֹךְ כָּךְ תְּגַלֶּה וְתִזְכֹּר שֶׁהִיא רְחָבָה (פרק 71).

יונתן הוא קראווניסט. הוא נוסע בארץ לאורכה ובעיקר לרוחבה, ואיתו יהודה גיבור סיפורו, והוא יודע שהארץ שלנו יכולה להיות צרה, יש שיאמרו צרה צרורה, אך גם חש כי היא מעל לכול רחבה. הקורא בספר אינו רק קורא: הוא משוטט מן הצפון לדרום, פוסע בנתיבים שלא ידעם עיט ולא שזפתם עין איה, עולה להרים וצולל לתהומות, חוזר לעבר המקראי ולמיתולוגיות קדומות עוד יותר וקופץ לעבר הקרוב, אל החדשות ואל השירה המודרנית.

וּמִתַּחַת לָאַסְפַלְט מַצָּע, וּמִתַּחַת לַמַּצָּע שְׂרִידֵי אַסְפַלְט שֶׁל הַכְּבִישׁ הַיָּשָׁן, וּמִתַּחְתָּיו עוֹד שִׁכְבַת מַצָּע וְתַחְתֶּיהָ אֲדָמָה וְסֶלַע גִּיר וּמִתַּחְתָּיו שְׁלוֹשָׁה אַרְגְּזֵי תְּנוּבָה שֶׁעֲלֵיהֶם הָעוֹלָם עוֹמֵד וּמִשָּׁם צַבִּים כָּל הַדֶּרֶךְ לְמַטָּה (פרק 107).

מעל לכול, יונתן הוא משורר. והפרקים השיריים בספר הם אלה שמהווים בעיניי את שיאו. נכון, ישנן יותר חשבוניות מס משירים, אך סוף סוף כאשר אין לשירים מדף והם כולם דיגיטליים, אין מי שימנע בעדם ליפול לתהום ולשכפל עצמם בראי המים, ולזחול לאִטם כל הדרך למטה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

הספר על זוועות מלחמת העולם הראשונה המיותרת הסיט את הזרקור מן האומה אל היחיד. כשקוראים בו בפרספקטיבה ייתכן שיש לשוב ולהתבונן בעמים מחוללי המלחמות

במערב אין כל חדש

אריך מריה רמרק

מגרמנית ואחרית דבר: גדי גולדברג

מחברות לספרות, 2014, 204 עמ'

אני צעיר, בן עשרים בלבד. אבל איני מכיר ממסכת החיים אלא את הייאוש ואת המוות, את האימה ואת שילובם של דברים חסרי טעם עם תהום של ייסורים. אני רואה עמים מוסתים לתקוף זה את זה וממיתים איש את רעהו בשתיקה, בבערות, באווילות, בצייתנות ובתמימות. אני רואה את טובי המוחות בעולם ממציאים כלי נשק ומילים כדי להאריך את כל המעשים האלה ולעשות אותם מתוחכמים יותר. ויחד איתי רואים את כל זה בני גילי, כאן ומעבר לקווים, בעולם כולו, ויחד איתי חווים את כל זה בני דורי. מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד, נתייצב לפניהם ונדרוש דין וחשבון? למה הם מצפים מאיתנו ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? ומה יבוא עלינו?

שורות אלה נכתבות מנקודת מבטם של “הרעים“. זהו הרהור של פאול בוימר, חייל צעיר בצבא הקייזר הגרמני במלחמת העולם הראשונה. לסיפור מנקודת מבטו אין סוף טוב: גרמניה הובסה עד עפר. סיפור עם סוף רע, מנקודת מבט שאיננו רוצים לאמץ; והרי התקופה שבין שתי המלחמות הייתה הנשימה שלפני הצלילה אל מרחץ דמים גדול יותר, שממנו יצאנו מצולקים באופן אישי. ודווקא משום כך זהו ספר חובה עבור כל מי שחי במאה העשרים ואחת ופגש פעם את המלחמה, ודווקא מנקודת המבט הזו: שכן מתחת לשכבות המדים והשפה, בכל עורקי המין האנושי זורם ושותת אותו הדם.

“במערב אין כל חדש“ הוא משפט קוד של התקשורת הגרמנית בזמן המלחמה, שפירושו היה שאין התקדמות בחזית, משפט שנאמר גם כשהיו לצבא אלפי הרוגים מדי יום. אריך מריה רמרק הכיר את המלחמה היטב: הוא לחם בה כשנתיים וזכה לעיטורים על גבורתו עד שנפצע והוצב בעורף. בתקופת החלמתו החלה מתגבשת האידאולוגיה הפציפיסטית הבאה לידי ביטוי בספר: המלחמה היא הפסד מוחלט לרוח האנושית ואין בה שום ניצחון, שכן כל הצדדים מפסידים בה לסבל ולזוועה, מלבד המוות – המנצח הגדול.

עבור התפיסה הזו שילם רמרק מחיר אישי כבד: הוא ויתר על העיטורים משדה הקרב וזכה לביקורת נוקבת מצד החברה הנאצית. בצאת הספר לחנויות בשנת 1929 הוא הוגדר כרעה חולה המשחיתה את נפש האומה, ומבטאת את כל הרע בגרמניה של הקייזר. העלילו עליו שהוא יהודי והספר הושלך לאש בשרפת הספרים של ברלין. הוא ברח לשוויצריה וחי בגולה עד אחרון ימיו. כאז כן היום, האידאולוגיות הלוחמניות יודעות יפה להעלים את כל אלה המטילים בהן ספק.

על מלחמות נכתבו רומנים, ספרי שירה וכרכים שלמים שבאו לפאר אותה. האפוסים הגדולים ביותר של המערב, האיליאדה והאודיסאה, מתארים את הדר המלחמה. והנה בא רמרק ונוטל את הפאר ממנה, בתארו את חייו של החייל הפשוט הנמק בחפירות. התיאור הזה נוטל את העוקץ מהאידיאה הלוחמנית, כיוון שבכנותו המזעזעת הוא אינו מאפשר את המשך מחול המוות. לא פחות משהוא מעמיד במרכז הספר את זוועות המלחמה, הוא תוהה על עצם קיומה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה שאיש לא רצה בה, והלוחמים בה ידעו כי הם מוטלים כקני קש למערבולת. במציאות הזו, שבה מתוארות לעומק האווילות במלחמה וסבלו האיום של הפרט, מאבדת האידיאולוגיה הלאומנית מערכה, כיוון שאלומת האור מוסטת מרוח הרבים אל היחיד: החייל הפשוט הוא רק פרט בתוך כלל של גופות, הנרמס תחת מגף האומה.

במלחמה, המוות הוא המנצח הגדול. חייל במלחמת העולם הראשונה, צרפת, 1917

חיים מתים

ספרות טובה אינה מאפשרת את שכחת העבר. את מה שרחק בעשן הזמן, התשישות והשכחה היא מזכירה ומנכיחה בהווה בלי רחמים. ככזו היא מציעה אלטרנטיבה להיסטוריה השקולה והצוננת, המונה חיי אדם במספרים ואינה מספרת דבר על סבלם.

“במערב אין כל חדש“ (שעובד לסרט ב־1930 ולרימייק עטור פרסים ב־1979) הוא סיפורם של כמה מהמספרים כאלה, חיילים בחזית הגרמנית. פאול בוימר, בן דמותו של רמרק, מספר על עצמו מגיוסו ועד למותו הסתמי ועל חבריו לפלוגה שנעשו לו יקרים מאחים. בסופו של הספר ימותו כל הגיבורים שלו, אבל הטקסט יימשך עוד כמה שורות.

רמרק, המתאר באומץ את המלחמה מנקודת מבטו של החייל הפשוט, מוציא אותו ואת חבריו מגדר יחידים, והופך אותם לדמות דיוקנו של דור שלם, שלו הוא מקדיש את הספר בתחילתו: “הדור שנחרב במלחמה, גם אם ניצל מאש הפגזים“. הוא מעמיד מצבה של מילים על קברם של אלה שגוועו באופן שאין מילים כדי לתארו ומזכיר לאומה את פרטיה, ולראשונה בהיסטוריה של “הדור האבוד“ עושה את הפרטים לחלק מהמציאות של אלה שמתו במלחמה, גם אם יצאו ממנה חיים.

זהו דיוקן עשיר ומפורט, המתאר באופן נאמן את המלחמה וזוועותיה, ואת הרגעים שסביבה: ההפוגות, בטנם המקרקרת של החיילים, היכולת להתפעל מהטבע גם בשדה הקרב, ויותר מכול את הרצון לשקט מצווחות המוות והאש. אבל תיאור הרגעים הקטנים שבספר עושה אותו לגדול באמת. כאשר יוצא הגיבור לחופשה הוא מגיע אל ביתו ומוצא את עולמו המוכר זר לו. הבגדים שלבש לפני גיוסו קטנים עליו, כיוון שהאיש הצעיר גדל בממדי גופו, גם אם סבל העולם אינו תואם את מידותיו.

אמו מודעת למצבו אך לא מסוגלת לשוחח איתו על כך מכיוון שהיא חולה. לא רק היא חולה, אלא כל העולם שהוא מתייחס אליו ומגן עליו: אביו ומכריו מחפשים את סיפורי המלחמה ההרואיים, שיצדיקו את סבלם של ההמונים בעורף, ומכריו מותחים עליו ביקורת מפורשת – חוסר נחישותם של החיילים הוא זה שגורם למלחמה להימשך. ספריו, שאותם אסף במסירות חרף עוניו, עומדים אילמים והמילים שבהם חסרות פשר. מותש ודומם מונח החייל בחייו המוכרים, ומגלה שמולדתו שעליה נלחם והבית שממנו יצא אינם קיימים עוד – החייל הוא אזרח המלחמה בלבד.

בשפה רזה, חסכונית ומדויקת עושה רמרק את תיאור המוות לשיר הלל לחיים. זהו תיאור שכולו הווה מתמשך, כמציאות המלחמה, הכתוב בנשימה אחת, בספר שפרקיו ארוכים ומחולקים לחוליות מדודות. כך מתאפשרת קריאה כפולה: קריאה ארוכה, קצרת נשימה ובלתי נסבלת של מלחמה ללא קץ ותכלית, ולעומתה קריאה מקוטעת ותזזיתית של עמוד כאן עמוד שם. בעולם שבו הקטסטרופה שמחוללת האנושות על עצמה טורפת את כל הקלפים, גם הכלל הספרותי של מוקדם ומאוחר יכול לאבד מערכו. במובן הזה דומים דפי הספר לימי המלחמה: כמותם בזוועה ובחוסר התכלית שבהם, שלא כמותם בדרגת ייאושם, ומעבר להם ברצון האדיר לחיות למרות הכול. המתרגם גדי גולדברג הצליח להעביר את לשון ההווה של המקור לעברית, בתרגום שמצליח לבטא שפה הנטועה עמוק בעבר ובהווה כאחד. תרגום זה היה נחוץ ביותר, כיוון שהתרגומים שקדמו לו (שנעשו על ידי יעקב הורוביץ וש‘ ימואלי) התיישנו מאוד.

מלחמה ללא רייטינג

לספרות מלחמת העולם הראשונה יש מעט מאוד קהל בימינו. זוהי ספרות קשה, המתארת מוות לא הרואי במלחמה שאין לה קץ ותכלית. למיעוט הכמותי הזה לא ניתן להשוות את ריבוי הספרים על מלחמת העולם השנייה, מלחמה שההכרח והצדק בה היו ברורים.

אבל היעדרו של קהל קוראים אינו מוכיח את חוסר ההזדקקות שלו לספר. בחברה למודת מלחמות יש חובה לראות גם את צדדיה האוויליים וחסרי התכלית של המלחמה, ולספרות כזו יש מעלה מוסרית בחברה למודת קרב. יש לקוות שצאת הספר יבשר על תשומת לב מחודשת לספרות מלחמת העולם הראשונה, ובכלל זה גם הספרים החשובים שנכתבו עליה בעברית, כדוגמת יצירות המופת של אביגדור המאירי “השיגעון הגדול“ ו“בגיהינום של מטה“, הראויים ליציאה מחודשת בדפוס.

את “במערב אין כל חדש“ נוהגים לכנות רומן פציפיסטי. זוהי הגדרה נכונה אך לא מספקת. הספר הוא אנטי מלחמתי לא משום שהוא טעון באידיאולוגיה, אלא משום שהוא מתאר את המלחמה כהווייתה ומביט בה: ערמות גופות החיילים הנמקים בחפירות, הלוחמים הנמלטים משדה הקרב על גדמי רגליהם וקולות הסוסים הפצועים הצורחים אינם מצריכים הנמקה להתנגדות למלחמה מעבר לעוול ולזוועה שבה. אבל הספר מחייב גם קריאה נוספת: נקודת המבט האבודה של החייל הקטן אינה מספיקה, כיוון שההיסטוריה הקרובה מלמדת אותנו שצבא הוא הרבה מעבר לסך חיילים המבצעים פקודות.

הקריאה חסרת המנוחה של הזוועות בספר מעוררת אימה כפולה, שכן מעבר לאסון המפורש המתואר בו יודע הקורא כי זהו רק המבוא לקטסטרופה איומה בהרבה. על אף ש“המלחמה היא כמו קדחת: אף אחד לא רוצה בה, ובכל זאת היא פורצת“, מחייב “במערב אין כל חדש“ קריאה בספר גם כפרק מבוא למלחמה שבאה שאחריה, וככתב אישום משתמע וחריף כלפי דור שמותו בחפירות הביא למותם של מיליונים רבים אחרים כשלושה עשורים לאחר מכן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014