סדרת ספרי עיון למדניים מדריכה את הלומדים ומבססת את הסברות על דקדוק בלשון הגמרא והראשונים. ייחודה הנוסף הוא נביעתה מבית המדרש הציוני

שערי עיון

שיעורי עיון על הש"ס

פנחס מונדשיין

הוצאת המחבר, חמישה כרכים, תשע"ב־תשע"ד

הנכנס לחנות ספרים לחפש ספרי אחרונים על הגמרא יבחין בספרים חדשים שיוצאים ללא הרף על הש“ס. דומני שהוא יופתע אם יגלה שהמחבר בא מישיבה ציונית. בדרך כלל ביאורים על הש“ס הם נחלתם של ציבורים אחרים. הציבור הדתי־לאומי מתברך בשפע של ספרים תורניים איכותיים, אך לרוב הם בענייני אמונה והגות, ביאורים לתנ“ך או הלכה.

בשנים האחרונות התחילו לצאת לאור מעט ספרים למדניים מצוינים, ויש לברך על סדרת הספרים המעולה שנולדה בשלוש השנים האחרונות – “שערי עיון“ – המונה לעת עתה חמישה כרכים עבים על מסכתות פסחים, קידושין, יבמות, גיטין ובבא קמא.

נכון לעודד כתיבה פורייה על הש“ס ובנושאים למדניים. הש“ס היה ועודנו הלחם והבשר – התשתית הבסיסית שרק על גביה ניתן להצמיח עולמות של אמונה, מוסר והלכה.

המחבר, הרב פנחס מונדשיין, הינו ר“מ בישיבת “מרכז הרב“ במשך למעלה מחמש עשרה שנה. שיעוריו הרבגוניים מתפרסים על תחומי הגמרא, ההלכה, הדיינות והאמונה. ספריו הם תמצית מזוקקת של השיעורים שמסר, לאחר שעברו בחינה וחידוד, ניפוי וזיקוק במשך השנים.

ללטף מילים

זכה מדף הספרים היהודי לעשרות רבות של ספרים שנכתבו על כל מסכת. ספרי ראשונים כמלאכים ואחרונים. האם נותר עוד מקום להתגדר בו? האם ניתן לתרום חידוש משמעותי להיכל הספרים המכובד, או שאפשר רק לסכם וללקט שיטות, או לחלופין להעיר הערות וחידודים על מה שאמרו קודמינו? ספרי "שערי עיון" הם מיוחדים במינם בדרך הלימוד שלהם. עיקר החידוש הוא במיזוג שני מסלולים שנראים כרחוקים זה מזה – בירור הסברה ודקדוק הלשון.

בנוהג שבעולם, הרוצה להעמיק חקר בהגדרת הסברות בסוגיה פונה לספרי אחרונים וראשי ישיבות, שכל עיסוקם הוא בעומק הסברות ובהגדרת מושגי היסוד בסוגיה. לעומת זאת, הרוצה להבין מילה קשה ברש"י שאין לה פשר בעיניו פונה לספרי אחרונים שדרכם להעיר בקצרה על הגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות). דרכו של הרב מונדשיין ייחודית, אף שצמחה מתוך מסורת הלימוד העתיקה בעולם התורה. הלימוד חותר למגע עם עיקרי הסוגיה ולא מתמקד בנושאים צדדיים. המגמה היא לברר באופן נקי ומנופה את מושגי היסוד, ליבת הסוגיה. אמנם הדרך להגיע לכל זאת אינה רק על ידי דיון בסברות ודחייתן. הדרך צומחת מתוך המילים עצמן. מילות הגמרא, מילותיו של רבנו רש"י ושל רבותינו בעלי התוספות.

הלומד בספר יתפלא לגלות שהסברות המרכזיות שכתבו הראשונים והאחרונים אחוזות היטב בלשון הגמרא ובדבריהם של הראשונים המפורסמים. מספרים על אחד מבעלי הסברה החדה, שכאשר היה אומר סברה חזקה והיו מקשים עליו שמלשון רש"י משמע אחרת, היה משיב שכאשר דקדוק הלשון עומד מול סברה בהירה וברורה – יידחה הראשון מפני האחרון. תידחק הלשון על מנת לאפשר לסברה, שהיא העיקר, להישאר במקומה.

לא כן דרכו של הרב מונדשיין. אין פשרות ביחס ללשון. הנחת היסוד היא שלשונם של רבותינו הראשונים (ולא רק רש"י והרמב"ם) לשון זהב היא. דבריהם מזוקקים ומדויקים, ולא נאמרו בערך ומתוך שטף כתיבה. בלימוד זה ישנה הקשבה של ממש למילים. דומני שהמנוע הדוחף התייחסות כה עדינה למילים, עד כדי למשש וללטף אותן, הוא רק אהבת תורה יוקדת, שמתייחסת לכל מילה של הראשונים בהערצה ובכבוד. זוהי אמנות של ממש. וכמו שמציין המחבר על דרך לימודו בהקדמה לכרך על מסכת יבמות: "התמזגות רוח הלומד באותיות החיות שלמולו". אם רואה הלומד את האותיות שלפניו כחיות, חזקה עליו שהן יובילו אותו לעומקה של הסוגיה.

ביאורים על הש"ס הם נחלתם של ציבורים אחרים. לימוד בישיבת מרכז הרב
צילום: פלאש 90

צעידה הדרגתית

הדרישה לדיוק אינה מוסבת על המילים לבדן. אותה דרישה קיימת ביחס לדיוק הסברות. הסברה צריכה להיות הגיונית ומדויקת. אין די בכיוון כללי. נחוץ הסבר מדויק שאפשר לאוחזו היטב בשכל. ייתכן שהשורש לדרישה זו ראשיתו בדרך לימודו של ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא, שממנו למד המחבר.

בהקדמה ל"שערי עיון" על מסכת קידושין מספר המחבר שבשנתו הראשונה בישיבה דיבר עמם ראש הישיבה על החשיבות שבקניית סברה נכונה. בחוש ההומור המפורסם שלו שאל את הבחור שלצדו: "האם תיתן למי שיבוא לחטוף ממך את הסוודר שלך את הסוודר?". הבחור הנבוך הניע בראשו לשלילה. "כך צריך להרגיש כשבאים לקחת מכם סברה שאמרתם", אמר, ובכך התחילו התלמידים לחוש מהו קניין תורה. בהקדמת הכרך למסכת גיטין מביא המחבר הוכחה מהגמרא שסברה נכונה מגדירה חכם כ"גברא רבה".

המעיין בשיעורים יגלה חידושים של ממש בהבנת הסוגיות ויסודותיהן. אמנם אין כאן הברקות שצצות כמו ברק שמופיע מחשכת הלילה, בלי ביסוס רחב שקדם לו. החידוש דומה יותר לפסגת הר, שכדי להגיע אליה היה צורך לעמול ולטפס, לנפות בשיטתיות הבנות חלקיות ולהגיע מתוך לשון חכמינו המדויקת להבנת־עומק חדשה.

צורת הלימוד האמורה הביאה לכך שהשיעורים המובאים בספר "שערי עיון" מהווים הדרכה ללומד איך לומדים, ומקנים כלים ללימוד גפ"ת נכון ומדויק. ישנם חידושים רבים בספרי האחרונים, הברקות נפלאות שנאמרו על ידי מאורי הדור. החידוש עצמו נפלא ומחכים, ומעמיק את הבנת הלומד בסוגיה הנידונה, אך אינו מתווה דרך ללימוד דף גמרא בעיון.

ייחודה של הסדרה שלפנינו הוא דווקא בצעידה ההדרגתית דרך הגמרא והראשונים, ובהבחנה בקשיים שעולים מתוך לשונותיהם וסברותיהם, שמהם מגיעים לאושיות הסוגיה. ניצב לפניך מבנה שלם והרמוני של סוגיית הגמרא. יש לסוגיה רגליים שעומדות ביציבות על קרקע המילים הקדמוניות של חכמינו, ויש גם ראש שבו המוח ההגיוני של הסוגיה. ייתכן שזוהי ההגדרה המדויקת של צמד המילים הנודע "עומק הפשט". להגיע לעומק מתוך חיבור ישר לפשט המילים והאותיות.

הבחנה בין ראשונים

בין תלמידי ישיבות צעירים מוכרת הרגשת קושי ולעתים תסכול בניסיון לעיין בסוגיה לבדם. לאן עלינו להתקדם אחרי הלימוד הראשוני של הסוגיה? כיצד נדקדק נכונה בלשון רש"י שאומרת דורשני? הסדרה שלפנינו מנסה להנחות ולכוון: הנה, זו המילה הקשה ברש"י, ויש ללמוד ממנה כך וכך. זו המילה הצריכה בירור בתוספות, כיון שהיה מתאים לומר מילה אחרת במקומה.

וכדבריו של הרב מונדשיין בהקדמתו לכרך על בבא קמא: "תלמיד הבא לעסוק בלימוד המסכת ראוי שידע כי לימודו צריך להיות שיטתי ואינטנסיבי… לשוש על כל אמירה ומאמר, כל דיבור המתחיל ברש"י ובתוספות, ואז חזקה שימצא שלל רב".

תופעה שכנגדה יוצא הספר, מבלי להתייחס אליה ישירות, היא השוואת ראשונים שדבריהם דומים זה לזה. בלימוד סוגיה קל להבחין במחלוקת ראשונים בולטת. לאחר מכן ישנה לעתים נטייה לשייך ראשונים נוספים לאחד המחנות. למשל, תוספות הרא"ש בסוגיה כותב דבר דומה לתוספות, וחלק מהביטויים שלו אפילו זהים לתוספות. מסתבר אם כן ששניהם אמרו דבר אחד. ומה עם כמה מילים שנוספו בדברי הרא"ש ואינן כתובות בתוספות? הלומד לעיתים מעדיף שלא לייחס להן משקל משמעותי. העיון האמיתי, שנפתח לפנינו ב"שערי העיון", לא מקבל "עיגול פינות" שכזה. אם מילות הרא"ש אומרות דבר אחר מתוספות, ואפילו יהא זה הבדל קל בהגדרת הדין – יש להבחין בו ולעמוד על כך שיש הבדל מסוים בין שיטותיהם.

בשיעוריו של הרב מונדשיין על "שמונה פרקים" לרמב"ם (ההקדמה הידועה למסכת אבות) הוא עסק בכוח המדמה של האדם, שזוכר את העבר ומסייע בכך לאדם להתנהל בהווה. הסכנה שבכוח המדמה, אמר הרב, היא שגם כאשר פוגש האדם דבר חדש ושונה, הוא יטעה לחבר ולאחד אותו עם העבר המוכר. בלימוד גמרא סכנה זו יכולה להוביל לעצלות מחשבתית. במקום להבחין בין שיטות, נוח יותר לאחד את כולן בהדי הדדי.

בהירות נעימה

הדרגות השונות שישנן בהבנה המזוככת של התורה תלויות לפי חכמינו ברמת הבהירות של השגתן. חז"ל מבחינים בין המסתכלים באספקלריא המאירה לאלה הצופים באספקלריא שאינה מאירה (סוכה מה, ב; יבמות מט, ב).

דומה שאת ספרי האחרונים ניתן לחלק לשלוש דרגות של בהירות – ספרים שקשה להבינם, ספרים שבהירותם בינונית וספרים שקל להבינם. אין ספק שאחד מהקריטריונים המרכזיים של לומדי גמרא, בבואם לפתוח את אחד מספרי האחרונים, הוא רמת הבהירות שלו. אמנם, ישנם כמה אחרונים שלמרות לשונם הקשה עוסקים בהם בישיבות עקב חשיבותם והיותם יסודיים בלימוד העיון. למשל ה"ברכת שמואל" לרב דוב בער ליבוביץ', תלמיד הגר"ח מבריסק, שלשונו קשה ומכל מקום זכה שיעסקו בדבריו.

בספרי "שערי עיון" מודגשת בהירות הדברים. הסברה והמושגים נאמרים במילים ברורות ומובנות. מעבר לתועלת הלימודית שיוצאת מהבנה ברורה של הסברה, מרוויח הלומד נעימות ומתיקות בלימודו, כאשר אינו צריך להתאמץ להבין כל משפט כמה פעמים, והפסקאות זורמות ברצף. ומה עם עמל התורה? אל דאגה, כוחות הריכוז והחשיבה של הלומד מופנים לצורך ליבון הסברות ושיטות הראשונים השונות בסוגיה.

תוספת חשובה, שלצערנו אינה מצויה לעת עתה בספרי אחרונים על הש"ס, היא תוכן מפורט לכל שיעור. החל מהכרך השלישי בסדרה, על מסכת יבמות, מופיעות לפני כל שיעור הנקודות המרכזיות שיידונו בו וכן מקורות מרכזיים בראשונים ובאחרונים שעליהם מיוסד השיעור. נוסף ליתר מעלותיו, "שערי עיון" מתברך גם באיכות ההדפסה. אותיות שחורות בהירות על גבי דפים בצבע קרם הנעים לעיניים.

הרב יונתן דון־יחייא הוא רב מושב הזורעים

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

יתרונות הנתפסים כחיוביים ומסייעים להצלחה אינם תמיד כאלה, ובמציאות ההיסטורית חלשים גוברים על חזקים ודווקא קשיים מולידים הישגים. לא מה שחשבתם 

דוד וגוליית
איך להפוך חולשה לכוח

מלקולם גלדוול

מאנגלית: נעמי כרמל

כנרת, זמורה–ביתן, תשע"ד 2014, 279 עמ'

המחבר הוא עיתונאי קנדי ידוע שכתב ספרים מצליחים וניסח את "כלל 10,000 השעות" בספרו: "מצוינים: ממה עשויה ההצלחה" (2009). לפי הכלל הזה ההצלחה אינה עומדת על הגאוניות דווקא אלא על 10,000 שעות אימונים שמתפרשות כמובן על פני שנים. גלדוול עצמו השקיע את 10,000 השעות שלו בקריאת מחקרים רבים בתחומי דעת רבים, וסוד כוחו הוא בפופולריזציה של מחקרים אקדמיים על ידי המחשתם בדרך סיפורית מרתקת. הספר שלפנינו עוסק בחולשה וכוח, יתרונות וחסרונות, ומראה את המורכבות והבעייתיות בתבניות מחשבתיות שנראות לנו מובנות מאליהן.

הארכיטיפ העומד ביסוד הספר ומתבטא בכותרתו הוא של דוד וגוליית, דמויות שהפכו לסמל אוניברסלי של יחסי כוח בלתי מאוזנים באופן קיצוני בין חזק לחלש. גלדוול מספר את הסיפור פעמיים. הגרסה הראשונה היא הידועה לנו, והממוקדת בחזק מאוד מול חסר ההגנה. בגרסה השנייה הדברים מתהפכים – גוליית מתואר כמי שסובל מאקרומגליה, מחלה קשה של יותרת המוח, הגורמת לחולה להיות בעל ממדים עצומים בשל עודף הפעילות של הורמון הגדילה. למחלה זאת תופעת לוואי של הגבלות ראייה קשות וראייה כפולה, מה שמסביר את מציאותו של נושא הכלים המיותר שהלך לפני גוליית, ואת שאלתו של גוליית: "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?" כאשר דוד חמוש רק במקל אחד. כמו כן הקלע אינו כלי נשק חסר ערך, אלא מקביל בקטלנותו לאקדח אוטומטי 45 מילימטר! ניתוחו של גלדוול, שרק מעט הובא ממנו, מבוסס על מחקרים בתחומי הרפואה וההיסטוריה, הנזכרים ביתר פירוט בהערות השוליים המרשימות.

כשל ההנחה המוקדמת

המסר של סיפור דויד וגוליית בגרסתו המעודכנת עובר לאורך הספר כולו: המציאות עוטה מסכות, וחשיבה שאינה חודרת דרכן עלולה להפיל את האדם למלכודות שונות ומשונות, חלקן בלתי הפיכות. אנחנו מתבססים על הנחות שנראות מובנות מאליהן, אך בדיקה מדוקדקת מראה כי הלכנו שולל אחר הרגלי מחשבה שאינם מבוססים על המציאות לאמיתה. מכאן חשיבותם של מחקרים במדעי החברה ובתחומים אחרים, כדרך להבנה עמוקה יותר של המציאות האנושית. הספר מבוסס כולו על מחקרים כבסיס עיוני ועל סיפורים אישיים וראיונות כאמצעי להמחשת התובנות העולות מהמחקרים. גלדוול מציג תופעות מתחומים מגוונים ומוכיח את הכשל שבהנחות מוקדמות.

בחשיבה המקובלת רצוי וכדאי להיוולד במשפחה מבוססת ורצוי עשירה, להורים טובים ומסורים שמיטיבים לטפח ולגדל ילדים ונערים בעלי בריאות נפשית איתנה. כמו כן מוטב להיות חף מלקויות למידה, וללמוד קריאה בהקדם האפשרי. עדיפים כמובן בתי ספר מצוינים, ורצוי בכיתות קטנות ככל האפשר, שנוחות יותר גם לתלמידים וגם למורים, ומאפשרות למידה מצוינת. אחרי התיכון צריך לעשות כל מאמץ על מנת להתקבל לאוניברסיטה המשובחת ביותר, זאת שמקבלת רק מחוננים וגאונים. נועם הליכות אף הוא יעזור לבחור הצעיר לפלס את דרכו בעולם, כי איש אינו סובל אנשים גסי רוח.

המעטפת היוקרתית שנבנתה בעמל רב וסבלנות עיקשת תסייע לסטודנט להגיע להישגים מזהירים בתחומים היוקרתיים (כמובן!) שבהם יבחר ובמסגרת העדפה מתקנת לקבוצות חלשות יתאפשרו גם לימודיהם של בני קבוצות חברתיות חלשות באותן אוניברסיטאות המשתייכות ל"ליגת הקיסוס", כשהכוונה לשמונה אוניברסיטאות אמריקניות הנחשבות לסולתה ושמנה של המערכת האקדמית וקרויות על שם הקיסוס המבצבץ מהקירות החיצוניים של הבניינים העתיקים.

אבל הבניין המפואר הזה של הנחות מובנות מאליהן קורס על כל אבניו במהלך הספר. התזה המרכזית היא שכוח ויתרונות הנתפסים כחיוביים ומסייעים אינם תמיד כפי שהם נראים כלפי חוץ, ואף החולשה לכאורה עשויה להיות מסווה לכוח. גלדוול טוען כי במציאות ההיסטורית חלשים גוברים על חזקים, מדינות חלשות וקטנות מנצחות מדינות גדולות. לורנס איש ערב גבר על התורכים באמצעות כוחות צבאיים שנראו דלים במיוחד. ואכן, חלקו הגדול של הספר מפרט ומנתח אירועים היסטוריים שבהם החלש התגבר על החזק, אבל בחרתי להתמקד בנושאים שקשורים לחיים היומיומיים של בני אדם כפרטים.

המציאות עוטה מסכות. דוד וגוליית, ציור קיר בגרמניה צילום: כ.אלון

עדיף עני וחולה

כמה אנשים מרחמים על עצמם בשל "ילדות קשה"? "ילדות קשה, ילדות קשה, זה טוב שיש ילדות קשה", שרו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי הבלתי נשכחים בשיר זמר שהיה בזמנו פופולרי מאוד. נרדפי ילדות קשה ונעורים מסובכים ממלאים את המרפאות של הפסיכולוגים והתרפיסטים למיניהם. אך בלי להקל ראש בסבל האמיתי הכרוך בילדות קשה, חיים קשים מסייעים לפיתוח מיומנויות ותכונות אופי מיוחדות. תנאים קשים מבחינה פיסית, משפחתית וכלכלית מציידים את האדם בכלים אישיותיים חשובים שאינם מצויים בידי אלה שנולדו עם כפיות זהב וכסף בפה.

אחד מהמרואיינים הרבים המופיעים בספר, מיליארדר שבנה את עצמו במו ידיו, רואה בצער ובדאגה את בניו המטופחים שכבר אינם מסגלים לעצמם את אותם כוחות שאפשרו לו להיחלץ מאשפתות. כי מעבר לסף מסוים, חורץ גלדוול בעקבות מחקרים, הופך היתרון לחיסרון! וכבר אמר קהלת: "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), כאשר המילה "עושר" מתאימה לכתוב בספר גם במובנה המילולי הפשוט וגם כייצוג של סוגי עושר אחרים.

כך למשל האידאל החינוכי של כיתות קטנות שדורש משאבים כלכליים מרובים. אכן, כיתה גדולה מאוד היא אמנם סיוט, כפי שיודע כל מורה. ברור שצריך לצמצם כיתות, אך עד איזה גבול? כיתה קטנה מאוד אינה מאפשרת דיאלוג דינאמי בשיעור ויוצרת הפרה של האיזון החברתי הנדרש על מנת שהתלמידים יחושו בטוב. הפחתה ל-24 תלמידים או ל-18 היא מצוינת, אומר אחד המרואיינים, אך כיתה בת 12 תלמידים אינה מאפשרת הוראה ראויה.

ובתחומים אחרים: עודף כסף אינו מוסיף דבר לעושר הנפשי, ואף עלול לגרום לבעיות חינוכיות. בריאות פסיכולוגית עשויה להוליך לבינוניות. ההישגים הגבוהים ביותר מתחוללים על ידי אנשים שעברו סבל, ואישיותם אינה נקייה מבעיות. מעודד אמנם לקרוא על אנשים אמיתיים שהפכו את צרותיהם ונסיבות חייהם לחומרי גלם להצלחות גדולות, אבל דבריו של גלדוול מתאימים לאותם בני אדם שכוחם הנפשי גובר על כל הנסיבות, ואשר הצליחו להתחזק דווקא בשל הנסיבות הקשות. לצדם ישנם אנשים מעוטי כוחות שהנסיבות חזקות מהם.

נועם הליכות מכשיל

אחד הפרקים המעניינים ביותר נושא את הכותרת הפרובוקטיבית "האם תרצה שהילד שלך יהיה דיסלקטי?", ובו תיאור מרתק של מכלול הכישורים שמסגלים לעצמם דווקא הדיסלקטים, כמו היכולת להקשבה ממוקדת מאוד, המסייעת מאוד לעורך דין החוקר עדים בבית המשפט, כמתואר בראיון עם עורך דין מצליח מאוד שבקושי מסוגל לקרוא, ורק מעט מאוד, אבל פיתח זיכרון בלתי רגיל.

הזכרנו נועם הליכות כאידאל אישיותי. תכונה זאת היא אחד מחמשת הקריטריונים המשמשים להערכת האישיות, לצד ארבעה קריטריונים אחרים: יציבות רגשית, מוחצנות, פתיחות, מוכוונות (כלומר יכולת להתמקד ולהשקיע). הנחמדות היא תכונה חברתית חשובה, אך גדולה מקצועית כורכת בחובה תכונות בלתי נעימות ואף חוסר נחמדות, כמתבטא בסיפור חייו של דיוויד ג'יי פרייריק, מגדולי הרפואה, האיש שקידם מאוד את המלחמה בלוקמיה והציל ממוות ודאי עשרות ילדים; איש בוטה ותוקפן, לא נעים בעליל, ניצול ילדות טראומתית ונטולת אהבה.

המחבר מדגים איך התכונות הקשות והבוטות של פרייריק אפשרו לו להילחם בממסד הרפואי השמרני הבנוי על היררכיה וצייתנות. נועם הליכות לא היה מאפשר את מימוש רעיונותיו הגאוניים. גלדוול מצטט פסיכולוג ידוע הטוען כי מחדשים ומהפכנים מפתחים תערובת מוזרה מאוד של פתיחות ומוכוונות ונמצאים בקצה הרצף השלילי של נועם ההליכות. לדבריו, מחדשים חייבים להיות אנשים בלתי נעימים שמוכנים לקחת סיכונים חברתיים.

הצלחת המדוכאים

הפרק הכי חשוב מבחינה מעשית הוא זה העוסק בבחירת אוניברסיטה. לכאורה, מה טוב יותר מאשר ללמוד בקרב אנשים מוכשרים כערכך או יותר, כאלה שציוניהם מזנקים לתקרה, והם אולי ימשכו גם אותך למעלה. אבל מחקרים משקפים מצב שבו רק סטודנטים מבריקים במיוחד מפיקים תועלת מאוניברסיטה כזאת. האחרים יחוו את מה שגלדוול מכנה בשם "תסמונת הדג הקטן בברֵכה הגדולה", וקרוב לוודאי שיאבדו את ביטחונם העצמי. רבים מאוד אף לא יסיימו את לימודיהם, ולא יגשימו את מטרתם המקורית, כמו שקרה לתיכוניסטית מצוינת שאיבדה את עצמה באוניברסיטת בראון היוקרתית, נכשלה בלימודים, ובסופו של דבר לא הגשימה את חלום המדענות, שנראה כל כך תפור עליה בהיותה בתיכון.

מתברר גם שדווקא מכללות לא אליטיסטיות מנפקות הרבה יותר בוגרים שממשיכים בעיסוקם ומצליחים בו ואלה מהם העוסקים במחקר מפרסמים הרבה יותר מאמרים מבוגרי ליגת הקיסוס. כנראה שמוטב להיות אחד מהשועלים ולא זנב לאריות, על מנת שלא ליפול למלכודת "הקיפוח היחסי", אותו סוג של קיפוח הנוצר מהשוואה לסביבה הקרובה. זהו פרק נהדר, עשיר בסיפורים ובהוכחות סטטיסטיות ואחרות, ובעיקר מעודד. מעבר להבנת נושא הכוח והיתרונות, הקורא נשכר רבות גם מהתיאורים המפורטים של אירועים חשובים בהיסטוריה הפוליטית והאמנותית. כמו למשל מאבק השחורים באפליה הגזעית, המהומות באירלנד ומאבקם של האימפרסיוניסטים בממסד האמנותי הצרפתי, והצלחתם דווקא על ידי הוויתור על "הברֵכה הגדולה" קרי "הסלון", ובחירתם להציג בנפרד את ציוריהם ולבנות לעצמם "ברֵכה קטנה". פרק אחד מוקדש לתיאור הצלתם של יהודים מציפורני הנאצים בצרפת של ממשלת וישי. מודגש שדווקא צרפתים שקופחו מבחינה חברתית ודתית הם אלה שהיו מוכנים להסתכן על מנת להציל יהודים.

התרגום קליל וזורם, אך ניכר חסרונו של עורך לשוני, שבוודאי היה משנה כמה ביטויים בלתי מוצלחים, וחבל שההוצאות חוסכות דווקא בתחום זה. נהניתי מעיצוב הכריכה ומתמונת הדג הגדול מול הדגיגים הקטנים, אבל גם שמו של המעצב לא נזכר. הדוגמאות שלא הבאתי רבות מאלה שהבאתי, והקורא בספר המרתק הזה אמנם לא ילמד איך להפוך כל חולשה לכוח, אך יחווה טלטול שכלי מענג, וילמד לחשוב באופן שונה על עניינים מוסכמים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

היריבות בין שני אמני הרנסנס הדגולים אינה מזכירה ממש קרבות הרואיים אלא יותר חילופי עלבונות קטנוניים וגידופים. הספר נקרא כמדריך תיירים אנציקלופדי 

הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו

ג'ונתן ג'ונס

מאנגלית: שרה ריפין

כנרת זמורה-ביתן, 2014, 383 עמ'

האמן והמתעד האיטלקי ג’ורג’ו וזארי בן המאה ה-16 “לא היה הסופר הראשון שסיפר מעשיות על יחסיו המתוחים של לאונרדו עם מיכלאנג’לו”, כך מספר לנו ג’ונס בתחילת ספרו. בספרו המפורסם “חיי האדריכלים, הציירים והפסלים”, הקדיש וזארי חלק משמעותי לחייו של לאונרדו דה וינצ’י, שאותו הגדיר כ”מופלא ושמימי”, ולטענתו שרר “תיעוב חמור בין מיכלאנג’לו בואונרוטי לבין לאונרדו”.

עוד לפני וזארי תיאר פלורנטיני אלמוני, שהתהדר בשם הבדוי אנונימו מליאבֶּצ’אנו, את הסצנה הבאה: “ליד ספסלי הפלאצו ספיני התאספו אדונים ודנו בקטע משירתו של דנטה. הם בירכו את לאונרדו לשלום וביקשו שיסביר להם (את הדברים). במקרה עבר שם מיכלאנג’לו ואחד מהם קרא לו (שיצטרף אליהם). לאונרדו אמר: ‘מיכאלאנג’לו יסביר זאת לכם’. למיכלאנג’לו נראה שלאונרדו דיבר בלעג, והוא ענה בכעס: ‘הסבר זאת בעצמך, כמי שהתכוון ליצוק סוס ברונזה אבל לא הצליח וזנח אותו בבושת פנים!’. כיוון שאמר זאת – פנה להם עורף והסתלק. לאונרדו נשאר שם ופניו האדימו”.

לא הכול דמיוני בסיפור הזה, בין אם אכן קרה או לאו. המעשה בניסיונו הכושל של לאונרדו ליצוק סוס שלם מברונזה – אתגר עצום שבאותם ימים עוד היה מעבר ליכולתם הטכנית של הפַּסלים ושל יוצקי הברונזה – נזקף לרעתו של לאונרדו עד היום, והיה ידוע כמובן ברבים בזמנו, דבר שגרם לאמן השאפתן מבוכה ובושה רבה. בעיני וזארי, היה האירוע הזה בכיכר העיר שלפני ארמון ספיני בגדר המחשה ברורה וחד-משמעית לדם הרע שזרם בין שני האמנים הגדולים, שעשרים שנה הפרידו ביניהם. ג’ונס בספרו משתמש באנקדוטה הזאת כמבוא למוטיב שהוא עומד לפתח בהמשך, על אודות האיבה והתחרות המרה בין השניים לאורך שנים רבות. העוינות והתחרות הרעה ליוו את השניים גם בעת שעסקו בפרויקט שהוזמן אצלם עבור ה”סֶניוריָה” (מועצת העיר) של פירנצה. הפרויקט הזה הציב אותם זה מול זה, או זה כנגד זה, לא סתם באותה עיר – פירנצה, או באותו בניין – הפּלָאצו וֶאקיו, בית הסניוריה, אלא ממש באותו אולם.

הציור שהציב את שני הציירים הגאונים בתחרות זה מול זה. שחזורו של רובנס ל"קרב אנגיארי", הסקיצה של לאונרדו דה וינצ'י

ציורי הקרבות האבודים

בשנת 1504 ניצבה פירנצה בפתחו של עידן חדש, שהפציע בתום עשורים של מהומות דמים, הוצאות להורג, רציחות פוליטיות ומלחמות. פירנצה – שגירשה מתוכה את שליטיה מבית מדיצ'י, הוציאה להורג את הנזיר סבונארולה, חוותה פלישה צרפתית והביסה בדם ואש את סיֵינָה – שבה להיות רפובליקה. כדי להנציח את המאורע, הזמין סודריני, הגונְפאליֵיר של פירנצה, את לאונרדו לצייר על קיר אולם המועצה החדש בפלאצו ואקיו. לאונרדו הקדיש את הציור ל"קרב אנגיארי" – קרב חשוב שהתקיים בעיירה אנגיארי ב-1440, ושבו ניצחה קואליציה של הרפובליקה של פירנצה וחיילי מדינת האפיפיור את צבאו של דוכס מילאנו. בעקבות ניצחון זה הפכה פירנצה לשליטה העיקרית של צפון איטליה.

מול הציור הזה של המאסטרו לאונרדו בן החמישים ושתיים, יוצרה המצליח והמהולל של ה"מונה ליזה", הוזמן גם מיכלאנג'לו בואונרוטי להוכיח את יכולתו. גם הוא התבקש לצייר קרב היסטורי מפורסם: "קרב קשינה" שהתקיים ב-1364, ובו ניצחה פירנצה את צבאה של העיר פיזה. ניצחון זה סימן את ראשית עלייתה של פירנצה להגמוניה בין ערי המדינה, הרפובליקות, של צפון איטליה.

למרבה האירוניה, בין אם נכונה התיזה של וזארי ושל ג'ונס – שהפרויקט הזה הציב את שני הציירים הגאונים בתחרות זה כנגד זה ב"אולם ה-500" של בניין הסניוריה – ובין אם לאו, התחרות הזאת הסתיימה ללא הכרעה. שני הציורים לא הושלמו, וגם החלקים שלאונרדו ומיכלאנג'לו הספיקו לבצע לא שרדו. הציור של לאונרדו מוכר מרישום שערך הצייר הפלמי רוּבֵּנס על פי העתק מוקדם יותר של היצירה הלא גמורה. ואילו מיכלאנג'לו השלים רק את מתווי ההכנה לציור ואת חלקו הראשון, והעתק של חלק זה נשמר בזכות תלמידו של מיכלאנג'לו, בטיסטה דה סנגאלו.

לאמיתו של דבר, הכתרת הספר בשם “הקרבות האבודים” היא צעד גאוני של שיווק ומכירות. איזה אדם משכיל ואוהב ספר יפנה גב למי שמבטיח “קרבות אבודים” בין שני כוכבי השביט של האמנות המערבית? למרבה הצער, עד מהרה מתברר מקריאת ספרו של ג’ונס שה”קרבות” המובטחים אינם הרבה יותר מאשר חילופי עלבונות קטנוניים וגידופים שכל מריבת שכנים או תגרת רוכלים מתאפיינת בכמותם בכל זמן ובכל מקום בעולם. במקום הקרבות המובטחים נותר ג’ונס עם “קנאת סופרים תרבה חכמה”, או לכל היותר עם תחרות בין שני אמנים גאונים, שנאלצים, כמו כל אדם, לחפש פרנסה ולהיאבק על פטרונים לסחורתם.

המחבר משנה אפוא כיוון: תשכחו מן הקרבות והדם המטפורי. ג’ונס מרחיב את היריעה וממלא את ספרו בכל טוב מכל העולמות. הספר נקרא, חלקית לפחות, כמדריך תיירים בפירנצה או ברומא. או כאנציקלופדיה של אישים בולטים ברנסנס האיטלקי או האירופי בכללותו. או כמאמר שעוסק בניתוח ובביקורת אמנות, או בהיסטוריה של טוסקאנה או פירנצה במאות ה-15 וה-16. יש בו המון פרטים, ציטוטים ומקורות ארכיוניים, וגם כמה וכמה קביעות שטחיות, מוזרות או מוטעות.

מתלבש בוורוד ובסגול

הערבוביה הזאת מקשה על הקורא לעקוב אחר הדברים ולצייר לעצמו תמונה מנטאלית של מהלך האירועים והסדר הכרונולוגי שלהם. עם זאת, יש להודות שלעתים התבשיל שרוקח ג'ונס מרהיב באמת, ונכללות בו לא מעט פנינים ספרותיות והיסטוריות. כך, למשל, הוא מתאר את מיכלאנג'לו ש"מציב איתן את כפות רגליו על לוחות העץ (של הפיגומים)… המשימה שלו בקפלה הסיסטינית היא מבחן פיזי אכזרי… בעודו מכריח את גופו העייף לשמור על שיווי משקל יום אחר יום, מגביה את זרועו הכבדה כעופרת למשוח צבעים עזים על הרקיע הדמיוני שמעליו, הוא מתאר בשיר את ההרגשה של עמידה בראש נטוי לאחור, זרועו מורמת ופניו מכוסים בצבע". וכאן צפויה לקורא הפתעה – ציטוט משיר אותנטי שכתב מיכלאנג'לו:

זקָני השמימה, אני חש את מוחי
על גבנוני, חזי כשל מפלצת
והמכחול תדיר מעלי, יוצר
בטפטופו ריצוף עשיר על פני.

או הפריט הבא, שהוא משעשע ומאלף כאחד: רשימה שערך לאונרדו בשנת 1504, ובה הוא מונה את רשימת בגדיו, שאותם נאלץ לאחסן במנזר כאשר עזב את פירנצה בשליחות צבאית. הוא ארז את חפציו בשתי תיבות עץ, שאחת מהן הכילה את ספריו והאחרת את בגדיו: "רשימת הבגדים של לאונרדו מקרבת אותנו באופן מביך ממש אל עורו של הגנדרן הרנסנסי הזה: 1 גלימת טאפטה, 1 בטנת קטיפה שיכולה לשמש כגלימה… 1 גלימה בוורוד חיוור… 1 שכמייה סגולה כהה עם צווארון גדול וברדס קטיפה… 1 זוג גרבונים סגולים כהים, 1 זוג גרבונים בוורוד מאובק… 2 כומתות ורודות…".

ג'ונס מנתח את המידע שהרשימה מספקת ומציין שלאונרדו "התלבש כמעט רק בוורודים ובסגולים, מערכת צבעים ענוגה שהתמזגה עם ציוריו… (צבעים אלה היו) סמל שהכריז על זהות מקצועית: לבישת צבעים שהיה יכול לערבב בסדנתו שלו… טעמו של לאונרדו בבגדים היה זהה לשאיפותיו (האמנותיות)". בעידן שבו התקשורת הפנים-אירופית הייתה פתוחה וערה, ההיכרות של לאונרדו עם הציורים של אמני הרנסנס הפלמי, על שפעת הבדים והבגדים הססגוניים שמאפיינים אותם, השפיעה רבות על סגנונו.

הכתיבה של ג'ונס היא מיטבית כאשר הוא מתרכז בתיאור: רחובות העיר פירנצה, כיכרותיה וארמונותיה, ציוריהם של אמני הרנסנס – ולא אלה בלבד של לאונרדו ומיכלאנג'לו – קמים לחיים מתוך הדף. תייר שיאחז בספר בלכתו ברחובותיה הצרים ובכיכרותיה של פירנצה בוודאי יפיק הנאה רבה מן הקטעים הרלוונטיים (אם רק יצליח לדלות אותם מתוך שלל הסיפורים). אבל המניפה הססגונית של תיאורים פרטניים מכסה לפעמים על שטחיות, הן בניתוח האמנותי, ובעיקר בקטעים העוסקים בהיסטוריה של פירנצה בזמנם של לאונרדו ומיכלאנג'לו.

צריך לעקם היטב את ההיסטוריה כדי להגדיר את סבונָרולָה – הנזיר הקנאי, אויב האמנויות והיופי ושונא היהודים, שעודד את קיומן של "מדורות ההבלים" שבהן נשרפו לא רק מוצרי קוסמטיקה ומותרות אלא גם ספרים, כלי נגינה ודברי אמנות – בתואר "כוח מאזן של כריזמה דתית"; ומרחיק לכת לטעון לגבי מקיָאוֶולי ש"באיטליה יורשיו של מקיָאוֶלי היו אולי מוסוליני והמאפייה". נכון שמקיאוולי היה ציניקן מטריד, ושהוא כותב בספרו הידוע "הנסיך" שצריך להונות ולהוליך שולל את הנתינים, ולהרוג יריבים ואויבים בשעת הצורך. אבל כל סטודנט מתחיל להיסטוריה יודע ש"הנסיך" אינו ספר הוראות של מקיאוולי לניהול מדינה, אלא סאטירה אכזרית על מנהגיהם של שליטים רבים בזמנו של הכותב.

היה זה כנראה מקיאוולי שיעץ לסודריני, הגונפאלייר של פירנצה, להזמין את לאונרדו ואת מיכלאנג'לו לעטר בציוריהם את "אולם ה-500". ההיה זה ביטוי עילאי לציניות ולתאוות הדם של מקיאוולי או להבנתו האמנותית הרחבה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

במשך ארבע מאות שנים הובלו מיליונים לעבדות שחורה משחור. כוח עבודה זול שעל גבו נבנו ציוויליזציות להנאתם של ההמונים האדישים. עדות למסע מפלצתי 
ספינת העבדים היסטוריה אנושית
מרקוס רדיקר
מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ
בבל, 2014, 480 עמ'

השנה היא 1790. בביתו של איש ישר דרך במערב אנגליה או ארצות הברית הסתיימה ארוחת הערב. על מפת הכותנה הלבנה מונחים שיירי הסעודה: בטטות אפויות, תירס. עוד מעט יפרשו הגברים כדי ליהנות מעישון טבק והגבירות ישתו כוס תה או קקאו מרגיעים, ממותקים בקוביית סוכר לפני השינה. הם יקראו מאמר בעיתון או פרק מהתנ"ך, ויתכסו באור החמים והרך של הדת וההגינות הביתית.

באותו הזמן, אי שם בחיק האוקיינוס האטלנטי, בבטנה של ספינה עצומה מוטלים כחמש מאות אנשים. הם נמצאים בסיפון התחתון. הגברים קשורים ברגליהם ובצווארם לקירות, מוטלים בתוך זוהמתם, והאוויר מועט. לפני כמה שעות הוכה כמעט עד מוות אחד מהם, שניסה להתאבד על ידי סירוב לאכילה ושתייה. הוא הוזן בכוח על ידי מכשיר שיועד לכך, ובסופו של דבר הושלך אל הכְּרישים הסובבים את האונייה, כדי לעורר פחד בקרב שאר הכלואים ששמעו את צעקות המוות שלו.

הזנה בכפייה

זהו סיפורן של ספינות העבדים, שבמשך ארבע מאות שנה בלעו לתוכן מטען אנושי של חמישה עשר מיליון בני אדם על חופי אפריקה באמצעים של חטיפה, כפייה ורצח, הסיעו אותם במסע ימי איום והקיאו אותם אל חופי אנגליה, צרפת או המושבות, שם היו חומרי הגלם והבניין באימפריה הכלכלית והתרבותית של העולם החדש. למסע הזה אין אח ורע בהיסטוריה האנושית: ברגע שנחטפו הילידים על אדמת אפריקה הם הפכו מבני אדם לכלים על לוח השחמט האדיר של הקפיטליזם. בהגיעם אל בטן הספינה הם הפכו לרכושם של אנשים לבנים, וככאלה, הדרך היחידה שבה יכלו להישאר בחיים, במניעה מועטה ככל האפשר של מכות או עינויים (אם רוחו של רב החובל הייתה טובה עליו), הייתה שלא לפגום ברכוש שלו – להחזיק מעמד עד הגיעם ליבשה להיות לעבדים.

רבים בחרו לצאת לחופשי במוות, אך גם זה לא הותר להם. הם הוזנו בכפייה במקרה שניסו להתאבד ברעב, וגם ההתאבדות על ידי טביעה לא הייתה אפשרית: סיפון האונייה היה מדופן בסבכות ברזל שמנעו את הקפיצה אל המים. זהו סיפור שכמו רוח רפאים מרחף בשולי התודעה של המין האנושי גם כיום, שכן השלכותיו על חיי היומיום שלנו לא יאומנו: על סיפונה של ספינת העבדים נולד האדם השחור כשחור והלבן כלבן, והמתח הבין גזעי יפעפע עוד מאות שנים. עליונותו של האדם הלבן, הכסף המשיט את מפרשיה ומניע לראשונה את גלגליה האדירים של מפלצת הקפיטליזם, כוח העבודה הזול שחייו יקרים פחות מהעבודה שביכולתו לבצע, שירת המחאה של האיש השחור, אדישותם של המונים הנהנים מהפירות הכלכליים שמוזנים בדמם של מיליונים, וההצדקה שימצאו תמיד הטובים, הרעים, האדישים והבורים, למעשי הפשע.

ההיסטוריה היא הסיפור שמספרת האנושות לעצמה כדי להצדיק את ההווה שלה. הנרטיב הוא הניסיון למצוא פשר בכאוס שבגורל האנושי, ובזה שמביאה האנושות על עצמה. אבל גם ברגעיה הגדולים ביותר היא עקובה מדם, ואת חלקיה הפחות הרואיים היא מצניעה. ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, אך לעתים הניצחון כה נורא עד שנוחליו מתביישים בו. בתוך הכאוס הזה מנסה מרקוס רדיקר למשוך את חוט הקול של הסיפור, שאותו הוא מחלק לארבעה רבדים.
בצעד אמיץ ומפוכח הוא מתאר את ספינת העבדים מנקודת המבט של כל אסיריה, החופשיים והכבולים כאחד: סיפורם של העבדים בבטן האונייה, סיפורם של הספנים שהיוו את צוות האונייה והיו למעשה עבדים לבנים לבעלי הספינות, ונידונו לחיים של עבודה פיזית איומה כסוהרים לעבדים אחרים; סיפורם של רבי החובלים, אנשים בעלי כוח אדיר שהניעו את חייהם של רבים בספינות שהיו אוניות מלחמה, בתי כלא ותאי עינויים גם יחד; וסיפורם של המתנגדים לעבדות באנגליה ואמריקה, שהמאבק שלהם כנגדה מזכיר את הניסיון לרוקן את הים בכפית.

פרק מחריד

רדיקר טווה את הסיפורים האלה ללא פאתוס. הוא מתבסס על יומנים אישיים, יומני הפלגה, תעודות, מסמכים, מאמרי עיתונים ושרטוטי אוניות. הוא מדובב את העדים לתעשיית העבדות על סמך הדברים שראו עיניהם. מפתיע לגלות שהמחקר המרשים והמקיף שהוא מבצע הוא ראשוני באופן יחסי: למרות שעל העבדות נכתב רבות מכל צדדיה, על ספינת העבדים – המסע הפיזי והרוחני שבו הופך אדם חופשי למטען ועבד – כמעט לא נכתב עד כה.

על בניית מגדל בבל נכתב בפרקי דרבי אליעזר: "שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה”. כמוהו גם ב”ספינת העבדים”: זהו הסיפור האנושי הגדול על בניין מפואר שבנוי על מוות אדיש ואכזרי, ומורכב מגוויות האנשים שבנו אותו, והוא ראשיתו של העולם המוכר לנו. המפעל שיסודו בתפיסת העושר כקודם לאדם, הייצור ורווחיותו כקודמים לחיי אלה שמאפשרים אותו. המפעל האדיר של שינוע מיליוני בני אדם לצורך עשיית רווח הביא לפיתוח הכלכלה, התחבורה והחקלאות והוא אחת הלבנים ביסודות הגלובליזציה המוכרת לנו כיום.

חלק גדול מכוחו של הספר נעוץ בסגנון הכתיבה שלו. רדיקר מודע היטב לכך שהוא עוסק באחד הנושאים האנושיים המחרידים ביותר שעליהם נכתב אי פעם, והוא עושה זאת בזהירות ובמיומנות. בהביאו עדויות מכלי ראשון – של העבדים, הספנים או רבי החובל – הוא נאמן לתיאור האובייקטיבי של האדם הדובר, וכמעט אינו שופט אותו. הוא מביא את התיאור כלשונו בלוויית פרשנות לדברים, השופכת אור על העדות, מתוך כבוד גם לאלה שביצעו פשעים מזוויעים.

רדיקר מתבונן בהם בהתאם לעיניהם וקולם שלהם, ואינו כופה את השיפוט הערכי של אדם מודרני על זה שקדם לו בשלוש מאות שנה: הוא מניח לספר את סיפורו. כך נוצר תיאור חף משפה אקדמית, המצליח להיות מרתק ומקיף כאחד, אך עיקר כוחו הוא בהבנה – גם אם לא אמפתיה – שהוא רוחש לכל אחת מהדמויות במסע הזה. הוא כותב פרק מחריד בדפי ההיסטוריה, אך נותן דעתו ללא הרף על כך שהעבר והעתיד מהווים חלק ממארג היסטורי ותרבותי שלם, וככזו היא ככותרת הספר – היסטוריה אנושית.

הפכו לכלי שחמט על לוח הקפיטליזם. עבדים מחכים למכירה, וירגי'ניה, 1861

קוטפי הפירות

הספר הוא יצירת מופת היסטורית, הקשה מאוד לקריאה. רדיקר שם את הדגש לא על זוועות העבדות, שעליה כבר נכתב, אלא על מערכת הטרור המסועפת שאפשרה אותו מראשיתו, החל בחטיפת האדם החופשי באפריקה וכלה בהגעתו שבור ורצוץ לחיי עבדות אל חופי אירופה או אמריקה. את התהליך הזה הוא מתאר בצורה יסודית ומפורטת, שמעוררת גם בקורא המיומן ביותר רגעים של חלחלה ובחילה. למעשה, מתפקד הספר כחרב פיפיות: הוא מיועד לקורא המשכיל, המסוגל להתמודד עם ספר עיון מעמיק כזה ועם השלכותיו על הנפש. אבל המסקנות שלו חורגות הרבה מעבר להיקף המצומצם שלו.

הסיפור המעניין ביותר על אימפריית העבדות הוא זה שכמעט לא נזכר בספר. זהו סיפורם של האנשים שנהנו מהעבדות ופירותיה, שהתעשרו מהסחר בכותנה, בטבק, בקקאו ובאוניות; שהרוויחו הון ממיסים, הלוואות, השקעות כספים, חקיקה, ייצור כלי נשק, טקסטיל ועוד פריטים לצורכי ההפלגה; שנהנו מהרווח הכלכלי שנעשה על גבם המצולק של מיליונים. האנשים האלה הם בסופו של דבר גם הקורא המשכיל המתחלחל מהספר. הוא, כמו רבים אחרים, מקיים לעצמו חיי תרבות ודת פוריים, שלווים ונוחים, בתוך ציוויליזציות מפוארות, שנבנו על בסיס הסחר בבני אדם. באופן אירוני, אלה שעשו את הרווחים הגדולים ביותר מהעבדות הם אלה שהיו רחוקים ממנה בפועל.

עבור סוחרים, פקידים, פוליטיקאים ואנשי ממשל, ספינת העבדים היא לא יותר מאשר עניין מופשט שמאפשר להם הון, ואין בו כל צחנה ממשית. המציאות הזו, גם בעולמנו הנאור, אינה רחוקה כל כך; רדיקר נזהר מאוד מלהזכיר את ההקבלה המתבקשת לימינו אנו, ולמרות שלא ניתן להשוות, חובה להשוות: בלבישת מותגים, בקניית סחורה המיוצרת במזרח הרחוק, בחשיפה לתעשיית הפורנוגרפיה והמין, שותף האדם הנאור לעוול – השונה באופן שבו הוא מתבצע אך אינו שונה במהותו מזה שקדם לו לפני שלוש מאות שנה: שימוש וסחר בבני אדם על ידי הפעלת טרור לצורך צבירת הון.

“ספינת העבדים” הוא ספר חובה, אך הקריאה בו רחוקה מאוד מלהיות מהנה: הוא מחריד, לופת קרביים, מזעזע. הספר אינו מתגמל באופן כזה שבסופו יאשר הקורא את חייו שלו, על צדקתם והרווחה שבהם. היפוכו של דבר: עצם הנוחות בחיים המערביים מפנה את המבט לאלה שאפשרו אותה בדמם, לאלה שאפשרו אותה באכזריותם ולאלה שאפשרו אותה באדישותם. וכשהספר נסגר מוטלת על הקורא החובה להיות זה שיכתוב את העמודים האחרונים שבו, שכן מסעה של ספינת העבדים תם לפני מאות שנים, אך רוח הרפאים שלה עוד חיה וקיימת גם מעבר לכתפינו שלנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

בעוד אירופה נדמית כמי שהשלימה עם גורלה הצונח ללא תחלופה בין דורית, השקיעה הדמוגרפית של האסלאם מובילה לייאוש מסוכן ולג'יהאד

ציביליזציות גוועות

מדוע אירופה והאסלאם נעלמים?

דיוויד פ. גולדמן ("שפנגלר")
מאנגלית: אורי רדלר
סלע-מאיר, 2013, 326 עמ'

השד הדמוגרפי חזר אל הבקבוק. "יאסר ערפאת יכול לזכות בהכרה על התחזית הדמוגרפית הגרועה ביותר במאה העשרים", וקביעתו כי "רחם האישה הערבית הוא כלי הנשק החזק ביותר התבררה כשגויה" (עמ' 223-222). יחד עם זאת אפשר לכנות את "כלי הנשק" הזה, אשר הילך אימים במשך שנות דור החברה בישראל, "הדווידקה של ערפאת".

הסופר דיוויד גולדמן הוא בנקאי בכיר בארה"ב, וכותב טור בשם "שפנגלר" הנקרא על-ידי מנהיגים פוליטיים, משקיעים וארגוני ביון ומושך למעלה ממיליון קוראים בחודש.

הספר בוחן את היעלמותן של חברות שונות בתולדות האנושות, את הסיבות להיעלמות ואת התנהגות הפרטים משעה שהם מזהים ששעון החול שלהן הולך ואוזל. "מדוע יש פרטים, קבוצות ואומות הפועלים באופן לא רציונלי, גם כאשר הם מסתכנים בחורבן עצמי?… אם אותו אדם חולה במחלה סופנית ואין לו יורשים אז תיראה לנו התנהגותו נורמלית… ואם ייודע לנו כי אנו עתידים למות בקרוב מכלבת, מה ימנע מאתנו לנשוך כל אדם שאינו נושא חן בעינינו?" (עמ' 19). כך פעלו הגרמנים בשתי מלחמות עולם, מהנקודה שבה חשו כי הכף נוטה לחובתם ובמקום להיכנע שפכו דם רב בזמן קצר, אף יותר מאשר הקריבו כאשר ידם הייתה על העליונה. היפנים אף הם פעלו בצורה דומה משעה שהתוצאות של המלחמה התחוורו להם, ודווקא פצצות האטום הביאו קץ לפעולותיהם חסרות התכלית שגבו מחיר דמים (עמ' 13).

רעיון מטופש

אירופה נראית כיום כמי שנמצאת בשלב ההשלמה עם גורלה, כאשר הילודה בה נמצאת מתחת לרמת התחלופה הבין דורית, כלומר דור ההמשך שאמור לשאת בעול קיום האומה. את הסיבות לגוויעתה של אירופה מייחס גולדמן, בין השאר, לאלף שנים של מלחמות דת ובמיוחד למלחמת שלושים השנים שהתרחשה בין השנים 1648-1618והקיזה את דמם של רבים מתושבי אירופה, אלה שלא מתו ברעב. המאה העשרים, על שתי מלחמות העולם שבה, שאותן כינה צ'רצ'יל "מלחמת שלושים שנים נוספת", הוסיפה על ייאושם של עמים אלו.

התסריט הצפוי עתה, ללא שינוי בשיעור הפריון אשר ירד בחמישים שנה מ-2.6 ילדים למשפחה ל-1.5 בלבד, הוא כי רוב מדינות אירופה יידלדלו לנקודה שבה הקיום שלהן כלאום לא יהיה אפשרי ב-2100. בולטות בהן מדינות הגוש המזרחי כמו רוסיה, אוקראינה, פולין והונגריה, אשר בהן שיעור הפריון ירד בצורה הדרמטית ביותר. לפי תחזיות אלה, בתוך כמה עשרות שנים בצה"ל יהיו יותר חיילים מאשר בצבא גרמניה.

גולדמן מתאר את הפרדוקס שבעובדה שדווקא שיעור התמותה הנמוך של ילדים הוביל למצב של ירידה בילודה באירופה. "בשנת 1994 קראו האקדמיות למדעים בחמישים ושמונה מדינות… ל'אפס צמיחת אוכלוסייה עוד בחיי ילדינו'… זה היה, אולי, הרעיון המטופש ביותר שעלה אי פעם על דעתה של קבוצת אנשים פיקחים… החשש שהביעו קדמונינו… כי בהיעדר הגבלה מוסרית עשויים בני האדם שלא להביא דור חדש לעולם, התברר… כמציאותי" (עמ' 51-50).

"העולם המוסלמי ניצב על ספה של דעיכת האוכלוסין המהירה ביותר בהיסטוריה האנושית… אותם צעירים [ש]נולדו למשפחות של שישה שבעה ילדים… מולידים רק ילד אחד או שניים… האיראנים אינם פרים ורבים. אישה איראנית משכילה בת עשרים וחמש תלד כיום רק ילד אחד" (עמ' 33). מצב דומה מתקיים ברחבי העולם המוסלמי, במדינות כמו טוניס, אלג'יריה, מצרים ותורכיה. הספר מסביר את התופעה בכך ש"ברגע שהמוסלמים לומדים לקרוא צונחת המשפחה אל מתחת לרף התחלופה הבין-דורית" (עמ' 37).

המקרה המוסלמי של הדעיכה הדמוגרפית שונה מהגוויעה באירופה בכך שהוא מוביל לייאוש במדינות אלו, מה שמוביל לתוקפנות ואי-יציבות בהן. ייאוש זה הוא מסוכן הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. בעוד המחבר רואה באומה הרוסית "חבלנית אך רציונלית" (כמו במשבר הטילים בקובה), הרי את האסלאם הוא מזהה כאיום קיומי על העולם, אם יהיה בידי האיראנים נשק גרעיני. כלומר, "צדו השני של מטבע ההתאבדות באמצעות אי הילודה הוא מלחמת הקודש, הג'יהאד… העולם המוסלמי מתאבד, אך אנו [המערב] עלולים להיהרג מההדף" (עמ' 46).

"אותם צעירים שנולדו למשפחות של שבעה ילדים מולידים רק ילד אחד או שניים". צרפת, 2014
צילום: AFP

טעות שגרמה לוויתורים

שתי ציביליזציות אינן נמצאות על מסלול ההתרסקות הזה: ארה"ב וישראל. בשתיהן מתקיימת התחלופה הבין-דורית וממוצע הלידות הוא במגמת עלייה. "ארצות הברית יוסדה על ידי פרוטסטנטים רדיקלים שביקשו לחקות את מסע עם ישראל במדבר (ולהימלט מהדגנרציה האירופית שהתפתחה כתוצאה ממלחמות הדת), והצליחה ביצירת האומה הנוצרית היחידה שתשרוד את הגל הגדול של החילון ושל השקיעה הדמוגרפית… באופן ייחודי, המדינה המתקדמת היחידה, מלבד ארצות הברית, שבה נשמרו שיעורי פריון גבוהים היא מדינת ישראל" (עמ' 222).

גולדמן מתאר את האיום הדמוגרפי כמניע ללחיצת היד של רבין וערפאת בבית הלבן ב-93'. זו גם הייתה הטענה מאחורי האסטרטגיה של ההתנתקות מרצועת עזה. "הוויתורים הישראליים בעשור האחרון של המאה העשרים ואחת הונעו מהפחד שהפריון הערבי ישטוף את האוכלוסייה היהודית בישראל. בפועל מה שקרה הוא ההפך הגמור… פער הפריון בין היהודים לערבים כמעט נסגר בשנת 2009 וירד לפער של 0.7 לידות לאישה בהשוואה לעודף של שש לידות לאישה הערבית בשנת 1969". כדי לסבר את האוזן אפשר רק לציין כי שיעור הפריון היהודי הנמצא במגמת עלייה יביא לכך שבשנת 2085 תהיה ישראל מאוכלסת יותר מפולין (עמ' 224-223). מאחר ששתי מדינות אלו מתמודדות באופן מוצלח עם הקונפליקט הקיים בין המודרנה והאמונה, מציע המחבר לארה"ב "לסייע למדינות המחקות במידה כזו או אחרת את עקרונות היסוד האמריקניים… איראן היא סיכון בלתי נסבל לארצות הברית ולבנות בריתה, ובהן ישראל… ארצות הברית צריכה להבהיר את נכונותה להשתמש בכוח כדי לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית… חייבת לשוב ולגלות את הייחודיות שלה… עקרונות היסוד שלה, הזכות של בני האדם שלא ניתן לשלול מתוקף ברית עם בורא עולם [בניגוד לטוטאליות האסלאמית], הן מקור תקווה לעמי העולם…".

לאור הנתונים המוצגים בספר באשר לאיום הדמוגרפי והשלכותיו, יש אולי לשקול "חישוב מסלול מחדש" בכל הנוגע לתוכניות המוצעות לגבי ארץ ישראל המערבית. בנוסף, על ישראל לפתח את יחסיה עם ארה"ב במישורים שלא הודגשו די עד היום, מישורים המשותפים לשתי המדינות. הספר מומלץ לקריאה מאחר שהוא מציג כיווני חשיבה חדשים על התרבויות בעולם, הן העולות והן השוקעות, תוך שהוא מנתח בדרך מקורית את תולדותיהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג תמוז תשע"ד, 11.7.2014

ההתרחקות היא הכרח, הגלות היא חירות והגעגוע אינו רוצה להתממש. שירתו של יונתן ברג מבטאת את דחף היציאה למסע כאקט של שחרור קיומי

שעות ליד העולם

יונתן ברג

קשב לשירה, 2014

הָיִיתִי עָיֵף, בְּעֹמֶק הַמַּיִם,

וְאַרְצִי הָרְחוֹקָה פָּעֲמָה כְּמִגְדַּלּוֹר אָבוּד.

יונתן ברג כותב כאדם שיצא לגלות ומולדתו אבדה לו. רבים מן השירים מתארים התרחקות, פרֵדה, שבר ותלישה – מן הילדות, המולדת, אם ואב, בית, ומן הדרך האידיאולוגית של הציונות הדתית. גלותו של ברג אינה נכפית עליו, הוא גולה מרצון – "כְּמֵהָה תָּמִיד לַגָּדוֹת הָרֵיקוֹת שֶׁל הָעוֹלָם" (עמ' 65) – הוא מציית לדחף עז הפועל בו להתרחק, לשאול, לשבור, לצאת מן התבניות הקולקטיביות והדחוסות שהוגשו לו ולבני דורו.

שירתו של ברג ספוגה בגעגוע אל המקומות שעזב, אך אין בו רצון לשוב אליהם, משום שהוא מודע לגמרי למקור הצורך שיש לו ביציאה למסע הגלות. הגלות הכרחית עבור ברג – "הַסָּרְבָנוּת וְהָרָעָב, מַתָּנוֹת יְקָרוֹת!" (עמ' 76) – רק בה הוא מוצא את תחילת הדרך אל חירותו, משוחרר מעול התבניות שבתוכן חש כי הוא מאבד את עצמיותו – היציאה אל הגלות כרוכה בהתעוררות פנימית.

דוגמאות מעניינות לדחף העז לצאת למסע ניתן לראות בשירים שבהם הוא חוזר – בדמיונו או בממש – אל ביתו ואל היישוב שבו גדל. בשיר "מפה" (עמ' 15) למשל מתוארת הנסיעה אל היישוב ובתוכו. כך נפתח השיר – "הָרֶכֶב פּוֹנֶה בְּמַחְסוֹם חִיזְמֶה, הַכְּפָר, / מוֹכְרֵי כְּלֵי הַחֶרֶס וְאָז הַחוֹמָה הַמְפַלַּחַת / אֶת תְּנוּעַת הַגְּבָעוֹת, גֶּדֶר תַּיִל וַעֲצֵי זַיִת / בַּמָּחוֹל הֶעָגוּם שֶׁל יַלְדוּתִי. / וּמַדּוּעַ לֹא בְּעֶצֶם?". תיאור חיי היום יום ביישוב נמשך, ורק מן השאלה – "מַדּוּעַ לֹא בְּעֶצֶם?", השבה ומופיעה גם בהמשך השיר, ניתן ללמוד על הקושי להשתייך לתמונת החיים הניבטת מבעד לחלון הרכב. בשורת השיר האחרונה מופיעה תשובה לשאלה – "בּוּרְגָנוּת, אַחֲרֵי הַכֹּל, לֹא שׁוֹנָה בִּמְאוּם מֵאַחְיוֹתֶיהָ, / עֲסוּקָה בַּסָּלוֹן בְּעוֹד מִתַּחְתֶּיהָ הַיְלָדִים וְחָבִיּוֹת הַדֶּלֶק".

גם השיר הארוך "מרחק" (עמ' 18) שכותרת המשנה שלו היא "הליכה ביישוב אחרי שנים" מתחיל באופן דומה – ברג מהלך ביישובו וזיכרונות ילדותו ונעוריו עולים אל מול עיניו. מרתק להבחין כיצד בתיאור כולו שזור חוט היציאה אל הנדודים. מקריאת השיר מתקבלת התחושה שניצני הבקע, ניצוצות של גלות, ליוו את ברג מילדותו ונעוריו, ושנים מאוחר יותר הוא מימש את תנועת הנפש שהייתה צבורה בו כל העת. לדוגמה: "עָמַדְתִּי מוּל הַחַלּוֹן, מְדוּרָה בָּעֲרָה, קוֹלוֹת חֲתֻנָּה: / הַאִם יֵשׁ רֶגַע שֶׁבּוֹ הַנְּדוּדִים מַתְחִילִים?" [...] "לְיַד הַמִּטָּה נָחוּ רוֹמַן גָארִי, פִּנְחָס שָׂדֶה, אַבְרָהָם חַלְפִי: / אַחֲרֵי שֶׁזָּרְקוּ אוֹתִי מֵהַיְשִׁיבָה הִתְחִילָה הַסִּפְרוּת". במקום אחר בשיר מופיע רמז לא רק לדחף לצאת אל המסע, אלא לתכליתו העמוקה: "מִישֶׁהוּ יוֹצֵא מִבַּיִת בְּדַרְכּוֹ לִתְפִלַּת מִנְחָה, / הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁחָזַרְתָּ מֵהַיְשִׁיבָה / וּבֵין מִנְחָה לְעַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת קָרָאתָ אֶת הָרַב קוּק? / "סוֹף כָּל סוֹף צָרִיךְ הָאָדָם לִגְאֹל אֶת חֶלְקֵי / נִשְׁמָתוֹ מִגָּלֻיּוֹתֵיהֶם", הָרָצוֹן לְטָהֳרָה, לְהִתְרַחֲקוּת".

מותיר מאחור את האדמה והתפילה ובוחר בערפל ובריקות
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

הריקות אחות לתפילה

ברג עוזב מקום מלא וגדוש, מלא וגדוש מדי עבורו, ולפיכך, מרכיב מרכזי במסעו יש לתחושת הריקוּת – הריקוּת המתפשטת אחרי יציאה ממרחב דחוס מדי. אחד ממפגשיו הראשונים עם הריקות מופיע בשיר "בן שבע עשרה, פעם ראשונה בחו"ל" (עמ' 28). חוויות ריקוּת מופיעות לאורך תיאור מסעותיו במזרח ובדרום אמריקה ונוכחות גם בפרק חייו הנוכחי. לדוגמה, בשיר "תפילת ערב חג" הוא קורא אל ה' – "וְהַצֵּל אוֹתִי מִתֵּל־אָבִיב, מִמַּרְתְּפֵי הָעֹנֶג סְלַח לִי שֶׁיּוֹתֵר מִדַּי שָׁחַטְתִּי זְמַן מוּל מַעֲשֶׂיךָ הַכַּבִּירִים, וְהִפְקַרְתִּי שָׁעוֹת לִבְהִיָּה רֵיקָה" (עמ' 114).

כדי להבין לעומקה את חווית הריקות אבקש להתמקד באחד השירים שעוסקים בה במובהק – "על מזרח ומערב" (עמ' 67). השיר נפתח בתיאור תחת השפעת אופיום ברחובות קטמנדו והתחושה המתקבלת היא של טשטוש והתרוקנות תודעתית.

בהמשך השיר מטלפן ברג לאמו – "תְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה פֹּה אֶתְמוֹל, / לֹא הָיִיתִי בָּהּ מֵעוֹלָם, הַתְּחוּשָׁה שֶׁל גְּאֻלָּה, / שֶׁל מַשְׁבֵּר וּבְתוֹכוֹ גְּאֻלָּה. / אִמִּי הָיְתָה בְּגוּשׁ קָטִיף, מִתְגּוֹרֶרֶת / לְרֶגַע, אוֹרַחַת לַיָּמִים הָאֲרֻכִּים שֶׁל בְּכִי הַנְּעָרוֹת. / הִתְעַצְבַּנְתִּי, צָעַקְתִּי עָלֶיהָ. / לָמָּה רַק שָׁם מִתְרוֹמֶמֶת תְּשׁוּקַת הֶהָרִים הָרְחוֹקִים / שֶׁלָּכֶם? / מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתְּ אִתִּי עַל תְּפִלָּה קֹדֶם, אָמַרְתִּי לָהּ / בְּקֹר הַבֵּן וְהַנַּוָּד: צֶמֶד דְּמֻיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן רַחֲמִים. / אַתָּה רָחוֹק, אָמְרָה לִי, רָחוֹק וְלֹא מֵבִין". ברג מטלפן לאמו ממקום גלותו, בעיצומה של התרחקות מן העולם שאותו היא מייצגת, בעיצומה של התרוקנות – ומוצא אותה מלאה. נוצר בין השניים פער מכאיב, הוא כועס ומתייחס בספקנות למלאות שהציגה בפניו.

בתגובה לשיחה עם אמו, בהמשכו של אותו יום, מעמיק ברג את תהליך ההתרוקנות – דומה כי באותם רגעים הוא מותיר מאחור את האדמה והתפילה שאותן מייצגת אמו, ובוחר בערפל ובריקות, שהיא גם המילה האחרונה בשיר – "הַכַּעַס בְּתוֹכִי הָיָה מַפְתִּיעַ, / וְכָמוֹהוּ תְּחוּשַׁת הַתְּבוּסָה. / הָיִיתִי עָיֵף, בְּעֹמֶק הַמַּיִם, / וְאַרְצִי הָרְחוֹקָה פָּעֲמָה כְּמִגְדַּלּוֹר אָבוּד. / הָעֲרָפֶל יָרַד מֵהֶהָרִים וְרָחַץ אֶת רְחוֹבוֹת הָעִיר, / בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוּלַי אִמִּי נִגְרְרָה הַרְחֵק / מִבָּתֵּי הַקֶּבַע שֶׁל הִתְנַחֲלוּת, אוֹ שֶׁכְּבָר הַדַּחְפּוֹרִים / גָּרְרוּ עַל הָאֲדָמָה אֶת קִירוֹת הָאֶבֶן, / הִתְיַשַּׁבְתִּי מוּל אַחַד הַמִּקְדָּשִׁים, / לוֹמֵד בְּאִטִּיּוּת אֶת תּוֹלְדוֹת הַסִּכְסוּךְ: / הָאֲדָמָה וְהָעֲרָפֶל, אוֹ הַתְּפִלָּה וַאֲחוֹתָהּ הַחֲדָשָׁה, רֵיקוּת".

פעמים רבות מאוד ברג מתאר עצמו יושב, או מתיישב. לתחושתי, הישיבה מהווה ניסיון לעצור את תנועת הגלות הפנימית – ברג מבקש לעצור, להתבונן ולהרהר. אל מול תיאורי הישיבה המרובים של ברג הגולה, לא יכולתי שלא להיזכר בשירתם הקדומה של גולי בבל –" עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן“ (תהילים קל“ז). על מנת להתאבל עוצרים הגולים על יד תנועתו המתמשכת של הנהר. מחבר התהילים עושה שימוש באנלוגיה ניגודית נפלאה, ונוצר מתח בין שתי תנועות. כמוהם, גם ברג מבקש לעצור, לשבת “שעות מול העולם“, להתבונן, להתאבל.

מעניין להבחין כי ברוב הדוגמאות שהבאתי, ברג, בדומה לגולי בבל, מתיישב אל מול תנועה או דימוי המעוררים אסוציאציה לתנועה, זרימה וחיות – בערת הקיץ, התכה, רוח, סוס, זמן, נהר. גולי בבל עוצרים ליד נהר, וזרימת האבלות ממשיכה להתקיים בבכיים. גם ברג עוצר, ודומה כי הזרימה מתקיימת בשירתו הרחבה בעלת הניגון המתמשך. שירתו פרוסה ממנו כאצבעות אל העולם, אצבעות שבהן הוא מבקש לשוב ולגעת בלב הדברים.

הנני ממרחק

ברג אינו ממהר להציע נחמה או בית, לעצמו או לקוראיו, וגלותו נמשכת. בשיר "מרחקים" (עמ' 109), לדוגמה, הוא מונה את המרחקים שאליהם יצא ועודם מתקיימים בתוכו – "מִכֵּיוָן שֶׁצָּעַדְתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ / מִכֵּיוָן שֶׁהֵבַסְתִּי אוֹתָהּ פַּעַם אַחַת יוֹתֵר מִדַּי, / מִכֵּיוָן שֶׁהַמֶּרְחָק נוֹגֵעַ בִּי דַּקָּה אַחַר דַּקָּה, מֶרְחַק הוֹרַי / מֶרְחַק הַצְּבָאִים, מֶרְחַק הַלִּוְיָתָן, מֶרְחַק הַסְּנֶה / מֶרְחַק הַפְּסַנְתֵּר, מֶרְחַק הָרַכָּבוֹת וְהֶעָשָׁן / מֶרְחַק בִּנְיָמִין מֶרְחַק הַכֶּלֶב הָאֶחָד שֶׁנּוֹבֵחַ דַּרְכִּי אֶל הַבְּרוּאִים כֻּלָּם". יש להבחין בכך שחלק מן המרחקים שהוא נושא בתוכו אינם עשויים מחומרי התנסותו האישית, כי אם מחוויות הנדודים והשבר הקולקטיבית של העם היהודי, ובהם גם יציאת מצרים והשואה.

כאמור, ברג אינו מציע נחמה, אך בחלק מן השירים הוא נושא עיניו אל השבור השלם, אל האפשרות לאמונה, והאפשרות לבית. אביא שתי דוגמאות לדבר. בשיר "התגלות" (עמ' 60) הוא שב ומתאר קושי וקיום הכרוך במאמץ מתמיד. אך בסיומו של השיר מופיע דימוי מנחם ורב עוצמה למולדת חדשה, ולאל המכיל בתוכו את הריקות, השברים וההיעדר – "הַיּוֹם כְּבָר דָּחוּס כֻּלּוֹ בָּעֵשֶׂב, יוֹרֵד עַל בִּרְכָּיו מֵרֹב אוֹר. אֵי־שָׁם מְצוּיָה מוֹלֶדֶת מִסְתּוֹרִית שֶׁל רִיק, אֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מוּצָף בִּשְׁמוֹ, הוּא שֶׁלְּעוֹלָם אֵינֶנּוּ".

דוגמאות נוספות, מרגשות עד דמעות, ניתן למצוא בשיר "תפילת ערב חג" (עמ' 114). בתפילתו פונה ברג אל אלוהיו ומפרט בפניו את המקומות שמהם ואליהם הרחיק בנדודיו. טון הדברים רך, מפויס, רווי בהכרת היש שהיה, היש שמצא בחיפושיו, ולאורך התפילה כולה מבקש ברג מגע מחודש עם המחובר והשלם. בסופו של השיר פונה ברג אל ה' בכינוי – "אֲדֹנָי מֶרְחַקִּים שֶׁל הִנְנִי". דומה כי בצירוף "מרחקים של הנני" ניתן לראות תמצית לספר כולו. במסורת היהודית המילה "הנני" מסמלת את התייצבותו המלאה של אדם אל מול אלוהיו –  “וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה‘ מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.“ (בראשית כב יא). תשובתו של אברהם מושווית אל הסתתרותו של אדם הראשון מן האל, שלא נענה לקריאתו – אַיֶּכָּה.

אל ההיענות, החזרה, ההתייצבות בקרבת האל – מצמיד ברג את המרחק. דומה כי הוא פונה אֶל אֵל המכיל בתוכו את המרחק והשברים, אֵל שבו המרחקים מובילים אל השלם ומהווים חלק בלתי נפרד משלמותו. כך מסתיימת התפילה, והספר כולו – " אוּלַי אֲדֹנָי מֶרְחַקִּים שֶׁל הִנְנִי וְכָל עֲצֵי הַגָּן בְּהַלֵּל הַפְּרִיחָה / וְלֹא עוֹד זַיִת עָקוּר, נְשָׁמָה עֲנִיָּה / עֶרֶב חַג אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ".

גיא פרל הוא פסיכותרפיסט יונגיאני ומלמד באוניברסיטה העברית. ספרו "יש נקודה מעל הראש שלך" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

סיפורים סוריאליסטיים, שבלולים בהם מקורות יהודיים לצד חלומות קומיים ומסויטים, מעבירים תחושה של מחבר חנוק מרוב הגבלות שמייצר לעצמו מרחב בדיוני בלתי מוגבל

ספר עלטה

סיפורים

#

רסלינג, 2014, 195 עמ'

התלבטתי מאוד אם לכתוב על "ספר עלטה". היה לי קושי עם הפואטיקה הזרה ומוזרה, העומדת בניגוד להעדפותיי הבסיסיות; אבל יותר מכך היססתי בשל צורות הבעה שחצו את הגבולות הדתיים שאני כל כך מקפידה עליהם. אבל גם לא יכולתי להימנע מכתיבה על הספר, נוכח התחושה שמדובר בכישרון מזהיר של סופר שהוא גם תלמיד חכם ללא ספק, כמתבטא בכל סיפור. ונוסף לכך, אדם שכנראה מסתכן מאוד בעצם כתיבתו, בהיותו איש של שתי זהויות, שעולמו הספרותי מסתתר מאחורי נקודת קידוד שחורה.

מסתתר עצב גדול

כמה מילים על הסוגה הספרותית שבחר האיש עלום השם. היא אינה ריאליזם ואינה מטא־ריאליזם או ריאליזם פנטסטי, אלא סוריאליזם; משמע, צירופים בלתי סבירים של קטעי מציאות, ביטול חוקי ההיגיון, ואווירה של חלום וסיוט כאילו הוטלנו למציאות אחרת, נטולת חוקים וגבולות. סלוואדור דאלי כדוגמה או "ספר המעשים" של עגנון כדוגמה. אבל אלה דוגמאות רכות לעומת המציאות הפרועה, הדינמית והמשתוללת שב"ספר עלטה". אצל המחבר הזה הטכניקה שבחר נחווית כמו סוריאליזם על גבי סוריאליזם. שבירה אולטימטיבית. הספר הכי שובר כלים שקראתי אי פעם.

כשניסיתי לעמוד על פשר הניפוצים הקטנים והגדולים שמלווים את הקריאה, הרגשתי שני דברים: ראשית, שמעבר לכל המופרעות מסתתר עצב גדול, אומללות של מי שחי באורח חיים של גבולות מאוד צרים ומצומצמים, כאשר האומללות חולשת על כל התחומים: נישואין, ילדים, פרנסה, חברה, אמונה או אי אמונה. הצורך לפרוץ את גבולות חייו מתבטא בדקונסטרוקציה שהוא עושה לשפה התורנית, בהתרחשויות, בדיאלוגים ובעצם הקיצוניות שבאופן הכתיבה. יש תחושה של אדם שמתפוצץ ממש מרוב הגבלות, ולכן הוא יוצר מרחב בדיוני שאין בו כל הגבלה.

שנית, הטקסט הוא גם מצחיק מאוד. בעת הקריאה הייתה לי תחושה כאילו הכותב הוא סטנדאפיסט שעומד מול קהל ומציג שרשרת של אירועים מצחיקים עד מוות. זהו טקסט קומי מובהק, אבל ידוע לנו שקומיות עשויה לכלול גם את היפוכה. ובכלל, היסוד הדרמטי בולט מאוד, וכל הזמן מתרחשים אירועים פראיים מאוד. מה שמעביר אותי לתיאוריה של ד"ר אסתר אזולאי ("הפוטנציאל הרב אמנותי של טקסט ספרותי ומימושו", שאנן תשס"ט, כרך ד') על הממד הסמוי של הטקסט, כאשר ביצירות רבות מסתתרות סוגה או סוגות השונות מהסוגה המוצהרת. ובכן, בסיפורים האלה מסתתרות דרמות רבות־אלמנטים.

אבל גולת הכותרת של כל המאמצים הספרותיים האלה היא הסאטירה. את הספר העצוב־מצחיק הזה חוויתי כסאטירה, ואפשר אפילו לומר סאטירה גאונית. זה האפקט שמצדיק את כל העיוותים וההתפרעויות; העצב נוכח אך לא כשחקן ראשי. אילו היה המחבר המסתורי כותב רק על בדידותו המאוד נוכחת בסיפורים, ועל תהום של עצב בחיי הנישואין וההורות, היה בוחר מן הסתם בסוגה שונה בעלת ממד לירי. אך התרשמתי שמטרת הכותב היא להוקיע חברה הדורסת את הפרט ושמה לאל את הקודש, ומכאן הפירוק של ביטויים מעולם הקדושה. משהו ברוח הדברים מזכיר יצירות מתקופת ההשכלה, שאחת הסוגות שרווחו בה הייתה אמנם הסאטירה.

"החרדי הזה רוצה לעשות שטריימל ענק לכל כדור הארץ, שימיס את הקוטב"
צילום: שאטרסטוק. למצולם אין קשר לכתבה

חתול שאמו מחשב

אדגים על פי הסיפור הראשון, שכותרתו הבלתי מובנת היא: השועה (אגב, גם השואה נוכחת בסיפורים, אבל השימוש במילה בכתיב אחר הוא חלק מהעיוות השורר לאורך כל הספר). זהו סיפור ארספואטי לכאורה. הוא נפתח כמו כל הסיפורים במילה "חלמתי". זוהי ההצדקה הבסיסית לכל מה שיתרחש, לכל מה שמעוות ופוגעני. אני לא האשם, זאת לא המציאות – חלמתי. וכזכור, אווירה של חלום מאפיינת את הזרם הסוריאליסטי.

המספר הוא גבר בהיריון ואשתו מתלוננת שהוא מגדל כרס. הרמז לכתיבה הוא בכך שמתחת לשמיכה מצוי המחשב שאשתו לא תראה. המחשב מייצג עולם של אוריינות והשכלה ואת מלאכת הכתיבה עצמה. לילה אחד, העובר שתפח כמו אבטיח יוצא כמו בתהליך לידה, אבל המחבר המפוחד עושה לעצמו ניתוח קיסרי בסכין יפנית, פן ייפגע קשות על ידי הוולד; והדבר הזה שנולד קופץ על המקלדת ומתחיל להתפתל. האסוציאציה היא כמובן נחש, יצר הרע, ערמומיות, רמאות. המסך מתמלא שטויות. בהמשך מתברר שהדבר שנולד הוא חתול שהאישה מסרבת לגעת בו, החתול חושב שהמחשב הוא אמא שלו והוא גדל על המחשב ושופכים לו חלב.

אי אפשר להביא את כל פרטיו הרבים מספור של הסיפור, רק אומר שבהמשך מביאים לתינוק שועל, עד שהשועל גדל וצריך לעשות ממנו שטריימל. אחרי שנים שומעים על חרדי אחד גדול ושחור שמתחיל להשתלט על העולם, "ואומרים שהוא כל כך שחור שאף אחד לא ראה אותו, חוץ מקצה השטריימל". "החרדי הזה רוצה לעשות שטריימל ענק לכל כדור הארץ, שימיס את הקוטב ויהפוך את אשכנז למקום חם ומחניק כמו אפריקה, אבל חשוך ושחור לגמרי". וכך מתפתח מוטיב השטריימל בסיפור והופך למוטיב הדומיננטי (גם בספר כולו) שמתקשר לעבודת אלילים: "ואומרים שהוא רוצה לכסות בשטריימל על כל ראש גבעה ותחת כל עץ רענן"; "ומגלים בסוד מפחיד שכשמשה עלה להר סיני בראש ההר הוא ראה שטריימל".

אין זה חילול הקודש אלא ביקורת נוקבת על עיוות היהדות, ועל מיתיזציה של אביזר חיצוני ייצוגי שדבר אין לו עם המקור המקודש. בהמשך הוא מתאר את השטריימל החונק, ואת היכולת להתאבד בעזרת שטריימל, כשכל זה מתקשר עם בעיית הזוגיות של המספר, עם זנבות של שועלים וסכין יפנית. זהו שטריימל קטלני לפרט ולחברה.

ראי עקום

מושא אחר לסאטירה היא האישה שמתוארת על ידי מוטיבים של חייתיות ובהמיות, כאשר המסר הוא שאורח החיים הזה נוטל מהאישה את נשיותה. היא ספק גבר ספק אישה, ספק אנוש ספק חיה או בהמה. בולט מאוד מוטיב הקורבן – האישה עקודה על המזבח. ויש גם בלונדינית דמיונית ספק אשת איש ספק אשתו, ספק אסורה ספק מותרת, אך מעל לכל הדימויים הרבים בולטת העובדה שהגבר והאישה בסיפור אינם ממומשים כגבר ואישה, והם חיים בתסכול מתמיד, באווירה של תובענות מתמדת וחוסר היענות.

דמותו של הצדיק אף היא עוברת הנמכה, כי הוא דיבר על בחורות, שלא כמצופה מצדיק, אבל בחלום הכול אפשרי. זהו אפוא עולם שבו אין משמעות למילים הגבוהות, והתחושה היא שהגיבור מבוסס בתוך בוץ נפשי וחברתי ללא יכולת להיחלץ. בעמ‘ 15 מופיע חזון אפוקליפטי של דת חדשה “בלי שאף חיה תמות“. דת רוחנית של מלאכים, מעל השכל הא־לוהי, ששיאה בכך שכל אחד מקבל שטריימל שמכסה על כל הפנים.

בין סיפור לסיפור מופיע דף שחור, אולי כביטוי למוטיב הצבע השחור, אולי כביטוי לתחושת ההסגר של הסופר או כדי להגיד לנו שלא נתבלבל. נכון שהספר מצחיק וסאטירי, אבל החיים צבועים בשחור, כי החברה המתוארת משחירה למספר את חייו, והוא כבול אליה בכל כך הרבה חוטים, שהדרך היחידה לשרוד היא להמשיך לסבול ולנהל מערכת מקבילה. המספר נשמע כמי שעולמו נחרב עליו, ונטרף כל המוכר והידוע לו, והוא מנסה לארגן לעצמו את המציאות מחדש, ובורא מציאות טקסטואלית כראי עקום.

מי הוא קהל היעד של סיפורים אלה? אי אפשר להבין את הסיפורים ללא הכרת המקורות התורניים, ובמיוחד כדי לקלוט את השנינויות; מצד אחר, יש בעיה ב“אמנות הבחילה“ ועיסוק רב בנושאים שההסתרה יפה להם. הספר גם אינו מכוון לקורא ה“רגיל“ שמחפש סיפור ריאליסטי בהיר וברור. מי שנמצא על קו התפר עשוי אולי להיות קהל יעד אידיאלי – בחורי ישיבה שנתפקרו, דתל“שים או ציבור חילוני משכיל הבקיא במקורות. זהו ספר שצריך לקרוא במנות קטנות, כי האינטנסיביות שבו היא מעל ומעבר, אבל זוהי אינטנסיביות של סופר מיוחד במינו, בעל דמיון עשיר מאוד, חריפות שכלית רבה ויכולת סאטירית מרשימה ביותר.

תודה ליהודית וינוגרד על הערותיה מאירות העיניים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד, 18.7.2014

חן קדומים

מחצית מול מחצית

כל השירים

יוכבד בת־מרים;

עורכים: רות קרטון־בלום וגדעון טיקוצקי

הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 584 עמ'

שתיים חיכו לי בדואר באותו יום, שתי ציפורים במכה אחת. "ציפור אחוזת קסם", אלבום רשימות, מכתבים, ציורים ושירים גנוזים מאת זלדה; וספר כל שיריה של יוכבד בת־מרים. שתי מתנות יקרות ערך לתרבות הישראלית, המנכיחות בה מעתה בהיקף רחב את עולמן של השתיים: שתיים שלא הילכו בגדולות אך כן בנפלאות. שתי בעלות נפש, שתי אנטנות רגישות־רגישות למופשט ולנשגב. שתי משוררות ארצישראליות, יוצאות רוסיה, אשר חיו בשנים פחות או יותר חופפות (זלדה 1915–1984, בת־מרים 1901–1980), אך פרסמו בתקופות אחרות: זלדה התגלתה ברבים בגיל העמידה, שנים לאחר שבת־מרים נדרה למשוך ידה מן הכתיבה בנפול בנה נחום הזז ("זוזיק") במלחמת השחרור. זוהי המחצית־מול־מחצית של חיי בת־מרים, אף שביטוי זה הופיע בשיר מוקדם שלה, בטרם השבר; שיר על שתי המחציות של פניה, של נפשה.

בת־מרים מצטיירת בספר כקמע של המשוררים הישראלים. פרק מיוחד מקבץ בָּציר מרשים של שירי מחווה ואהבה שהם כתבו לה. "אַתְּ אֵינֵךְ כּוֹתֶבֶת,/ אֲבָל הַנַּעֲלָמָה רוֹשֶׁמֶת אוֹתִיּוֹתַיִךְ./ אַתְּ אֵינֵךְ שׁוֹפֶטֶת,/ אֲבָל בַּבֹּקֶר מוֹצְאִים פִּסְקֵי דִּינֵךְ", פותח אחד משיריו של אבות ישורון לבת־מרים מ־1971. ורחל, ארבעים שנה קודם לכן, הנציחה פן אחר של בת־מרים, המרמז מדוע כה הוקסמו ממנה משוררי הארץ – השיר "עברייה" המוקדש לה, הפותח במילים "אֲנִי מַבֶּטֶת בָּהּ נִפְעֶמֶת,/ נִדְמֶה: הִנֵּה זֶה אַךְ/ בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט/ עָלְתָה מִן הַתַּנַ"ךְ". על נתן אלתרמן, שבת־מרים כתבה לו שירי מחווה והוא הרבה להחוות לה בפרוזה, מסופר כי כאשר התאוששה בת־מרים מניתוח בברך בא מדי יום, שבועות על שבועות, לעזור לה לרדת מביתה מדרגה אחר מדרגה כשידיו וספריו משמשים לה הדום, כמעשה רבי טרפון ואמו.

על זאת ועוד אפשר לקרוא במסה מאירת העיניים שצירפה רות קרטון־בלום – ובעיקר אפשר לקבל בה מפתחות שימושיים לקריאה בשיריה המופשטים משהו של בת־מרים. עוד בספר השוואה פרטנית בין גרסאות שונות של כל שיר ושיר, עבודת נמלים של גדעון טיקוצקי. והעיקר, פרי עטה של בת־מרים: שירים שנקבצו ושלא נקבצו, ורשימות. מעל לכול, הספר הוא הזדמנות ראשונה מזה שנים להתוודע מיד ראשונה לשירה מסעירה ונוגעת ללב, מורכבת אך צלולה, מגוונת אך עם ניגון מיוחד משלה, שירתה של משוררת שהגיע הזמן שנכירנה לא רק כקמע או כסמל טרגי.

——–

סטנדאפ בית הכנסת

שמחת תורה

דרשות נחמדות מפז מלאות הומור וחוכמה על כל פרשות השבוע

יורם טהרלב

כנרת, זמורה־ביתן, 268 עמ'

 דרשן כי ישמיע בבית הכנסת דרשה מדרשות ספרו של יורם טהרלב, ספק אם יוזמן שוב אל הדוכן. קנאים משביתי שמחות, ושומרי חומות של הפרשנות המסורתית, לא יאהבו את החופש הנינוח והמבודח שנטל לו המגיד, אף כי תוכו רצוף אהבת תורה ונאמנות למסריה. וגם מתפללים סלחנים יותר יגידו שבדיחה או שתיים אין מקומן בבית הכנסת. אך באותה פעם יחידה שיגניב בה את הדרשה הטהרלבית יטיל דרשן זה בקהל הַס נדיר, הקשבה מרותקת שתופר רק בפרצי צחוק.

יורם טהרלב מוכר בראש ובראשונה כפזמונאי ותיק, ושיריו הם אולי שיאה של התקופה שבה הזמר הישראלי לא לקח את עצמו ברצינות יתרה, אלא הצחיק – וזאת דווקא מפני שאת הקהל הוא כן לקח ברצינות. אך טהרלב הוא גם מתרגם וסופר ומשורר ומִצחקן, סטנדאפיסט, אמנם סטנדאפיסט לאינטליגנטים. סדרת דרשותיו על הפרשות, שהופיעה תחילה בערוץ היהדות של וויי־נט, אינה תחילת המפגש ההומוריסטי־אוהב־רציני שלו עם המקורות היהודיים. עַיינו קונטרס "וטהר לבֵּנו". האיש ניחן בהיכרות עם בדיחות, משלים, אנקדוטות, עובדות מסקרנות ושירים היתוליים לאינספור, ובעיקר ביכולת לשלוף אותם בהקשר הנכון ולשזרם יחדיו.

הדרשה לפרשת השבוע שלנו, פרשת מסעי, אינה מהמעולות בספר, ועדיין היא יכולה להדגים משהו מדבשו ועוקצו של טהרלב, מהברק שלו שאחריו לא בא רעם. המגיד מסביר תחילה מדוע חוזר משה ומפרט את כל התחנות במדבר: למען התיעוד ההיסטורי, אבל גם כדי שהקוּטרים בעם ישראל ייזכרו איזה סיוט הייתה הדרך, ולא ירצו לחזור. אחרי משל־בדיחה בנושא הוא מגיע לסבלנותם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, שנחלתם כבר בידם אך הם נחלצים קודם לצאת עם אחיהם למלחמה על מערב הארץ – ומספר, בהפוכה, בדיחה על ישראלי שבא לאמריקה כי שמע שהכסף מתגלגל שם על הרצפה, והנה, כבר בשדה התעופה, "הוא רואה לפניו מוטל על הרצפה שטר של מאה דולר. בעט הבחור בשטר ואמר בזלזול: 'יאללה, נתחיל לעבוד ממחר!'". וכך הלאה עניינים, עד לביאורי מילים המבארים בין היתר את השוני בין "ויחנו" של אז, לשון מחנה, לבין החניה של היום, תוך הסבר היתולי למה בטלה מהמנון "התקווה" השורה "עיר בה דוד חנה" (בעיות החניה בירושלים, כמובן).

לא קנה את לבכם? איך כתב יורם טהרלב, "לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר"; אל תקרי צרות אלא דרשות בספר הזה.

 ——————

סיפור שמבין אנשים

אספרסו, קצר

שֶפי שֶפֶּס

אופיר ביכורים, 234 עמ'

 כמוטו לקובץ סיפוריו מצטט שפי שפס את השיר "קצר" של רחל חלפי: "אני עדיין מתקשה לעכל/ שמאחורי כל חלון מואר/ מסתתר סיפור חיים/ לא פחות עמוק/ משֶלי". רוב שישה־עשר הסיפורים שבקובץ הם סיפורי חיים (וחבל שכך, כי זה גורם לפעמים ליריעה הקצרה של הסיפור הקצר להתפקע); והם עמוקים או לפחות מעניינים. אולם אין בהם כדי "להוכיח" כי שכמותם יש מאחורי כל חלון מואר. שכן כאן אלו בדרך משפחות עם קלקול עמוק, עם איבר קטוע או תותב. הגיגים מהסוג שמתחיל במילים "כל המשפחות" אינם הולמים ספר זה, ההולך אצל מקרי קצה.

"אספרסו, קצר" עצמו הוא בן חריג למדי במשפחה הענקית של ספרי פרוזה הרואים אור בהוצאות לא מרכזיות, ובפרט כאלו המבקשות מהמחברים תשלום. בדרך כלל הספרים הם "בסדר", כאלה שנחמד לקרוא אם אין משהו אחר, אך אינם עומדים בשום תחרות עם ספרים של סופרים מוכרים או הוצאות גדולות. חשוב לדגום את הספרים הללו, חשוב לתת להם הזדמנות, אך הדגימה הזו מוכיחה כמעט תמיד שהלקטורים הבוררים את הספרים בהוצאות הגדולות עושים מלאכתם נאמנה. ספרו של שפי שפס חריג כאן לא מבחינה זו שנתגלה סופר ענק שהוחמץ – זה לא – אלא משום שהקריאה בו מסִבה הנאה, וגם אינה גורמת לקורא להרגיש שהוא משחית את זמנו על שטויות מהנות. בקצרה – מזה זמן לא קרה שהתחלתי ספר מהמשפחה הנ"ל והגעתי לסוף מרצון חופשי. שפס עשה לי את זה.

המחבר הוא פסיכולוג ותיק, אמנם פסיכולוג ארגוני, מייסד מכון קינן־שפי. זה מורגש בסיפוריו, אבל לא באופן הצפוי. נאמר זאת כך: הוא לא חופר. דומה אפילו שהוא כופה על עצמו שחרור ממשקפי הפסיכולוג, ומתאמץ למעט במחשבות ובדיבורים ולהרבות בעלילה ובאירועים. הדמיון הפרוע שלו עובד במלוא הקיטור, וזה ראוי להערכה משום שהוא מצליח בכל זאת להישאר בגבולות המציאות הריאליסטית. במה ניכר הרקע המקצועי של שפס? פשוט בכך שהוא באמת מבין אנשים. ואנשים מכל הסוגים.

לשילוב הזה, בין דמיון יצירתי קודח לבין תפיסת מציאות מעמיקה ומעוגנת בניסיון אישי, יש כאן מקבילה בתחום הסגנון: יצירתיות שובבה, המתבטאת בעיקר בשימוש משחקִי בניבים, בתוך מסגרת של סגנון פשוט וענייני. התמהילים הללו הם סוד חנם של סיפורי שפס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

רבניות המשיבות בהלכה לשואלים הן השלב הנוכחי בדור תלמידות החכמים. חוברת תשובות הלכתיות פותחת אופק חדש של סגנון התשובה ואופי הפסיקה 

מה שאלתך אסתר ותעש

ענת נובוסלסקי ועידית ברטוב

ספריית או"ת (אור תורה סטון), תשע"ד, 85 עמ'

" כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". תורתו של מי? של נותנה, או של לומדה – בן התורה התלמיד החכם? התלמוד (קידושין לב) מבחין: בתחילת הלימוד התורה תורת ה' היא. לאחר שהלומד עשה לילות כימים בעיון, בחקירה, בלימוד ובהתמדה נבלעת התורה במחזור הדם התודעתי שלו והופכת להיות "תורה דיליה" – תורתו שלו.

נשים לומדות תורה, זו שבכתב וזו שבעל פה, כבר אינן בגדר חידוש במקומותינו. לפני דור נפתח פרק חדש בעולם לימוד התורה, חברותא ועוד אחת. מדרשה ראשונה, לימודים גבוהים וחזון לימוד התורה לנשים קרם עור וגידים.

ואחר כך, כמעט כמובן מאליו פגשנו את המלמדות – המורות והר"מיות, הטוענות הרבניות, ועל פני השטח מציץ ונובט החלום של תלמידות חכמים שיד רב להן בש"ס ופוסקים. כבר שמענו על שיעור דף יומי לנשים ואפילו על קבוצות שסיימו ש"ס. ועתה מגיע עתן של חכמות ההלכה המשיבות כפי בקיאותן וכיד ה' הטובה עליהן לשואלים בדבר ה' – זו הלכה.

יש להבחין בין מחקר הלכתי לבין תשובה הלכתית. לשניהם יש צורך בידע מקיף, ביכולת ניתוח ועיון. אך בשונה מן החוקר המקיף את הנושא מכל צדדיו, פוסק ההלכה – המשיב לשואלים – צריך להיות קשוב לשואל ולדעת היאך לכוון את שפע הידיעות אל המקרה המסוים.

בין סערה למתינות

החוברת "מה שאלתך אסתר ותעש" (לזכרה של אסתר כריש) כוללת שמונה מאמרים שהינם תשובות בהלכה. כותבות התשובות, תלמידות חכמים, הן בוגרות המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד במדרשת לינדנבאום.

תשובותיה של הרבנית עידית ברטוב (רוב התשובות בספר) עשויות בסערה. עשרות מקורות מדברי ראשונים ואחרונים נעים בתזזית בתשובותיה. בעמודי תשובות רבים מוזכרים למעלה מעשרים מראי מקום לעיגון הטיעון. השאלה העיקרית מושכת שאלות משנה, הנוגעות בתחומים משיקים, ההולכים ומתגלגלים וזוכים להתייחסות בתשובות. אפשר כמעט לחוש את סערת המחשבה, את החוט האסוציאטיבי ואת הקפיצה המחשבתית.

תשובותיה של הרבנית ענת נובוסלסקי עשויות מתון מתון. ההקשבה לשאלה והדיוק בצליליה העדינים הם הציר המרכזי שעליו בנויה התשובה. פרישת היריעה צעד אחר צעד בהרצאה מדורגת נותנת לקורא את האפשרות לעכל, להתבונן ולעקוב אחר רצף המחשבה.

השואלות הן בעיקר נשים המתחבטות בסוגיות הייחודיות לנשים. ועם זאת מועלות גם תשובות לא מגדריות בסוגיות שבת ומועד.

בחלק העוסק בענייני שבת ומועד, רוב התשובות פוסעות בשבילי הפוסקים והפסיקה המקובלים. ההכרעה אף היא מצויה במיינסטרים של פוסקי ההלכה בזמננו. בסוגיית עישון ביום טוב, למשל, מכריעה ברטוב כעמדת ה"ציץ אליעזר" לאיסור; בסוגיית דוד שמש בשבת – כעמדת הרב קאפח להיתר; ובסוגיית הדלקת נרות שבת במלון שאין אפשרות להדליקם בחדר, נקטה נובוסלסקי עמדה שמרנית יחסית וממליצה בחצי פה בהכרעתה להחמיר ולהצריך פנס עם סוללה.

עמדה שמרנית בסוגיית הדלקת נרות שבת במלון. הדלקת נרות המונית בתל אביב
צילום: גדעון מרקוביץ', פלאש 90

אינטליגנציה רגשית

אמנם גם בחלק זה נשמעת מנגינה חדשה. מנגינה שתלך ותתעצם בחלקים האחרים של הספר. ראשיתה בצלילים רכים וענוגים שיכולים לשמש מופת למשיב תשובות בהלכה. כך למשל בתשובה בדבר מצוות השמחה בחגים. אלמנה – שנה לאחר פטירת בעלה, שנהג בימי חייו לקנות לה מתנות בחגים, תוך אזכור דברי התלמוד "אישה, בעלה משמחה" – שואלת האם כשהיא לבדה היא חייבת לשמוח בחג?

בעיני הקורא התורני הממוצע, השאלה מבקשת לחקור את חובת השמחה של אישה ברגלים: האם היא חובה עצמית או שמא היא חובה המוטלת על הבעל לשמח את אשתו. אולם בעיני הרבנית נובוסלבסקי מסתתר בשאלה געגוע גדול והיא מבקשת הבהרה מן השואלת: "מבין השורות אני מבינה שקשה לך לשמוח בגלל חסרונו של בעלך… ואינך יודעת אם בכלל וכיצד לבטא את השמחה ללא בעלך – האם הבנתי נכון?"

אישורה של השואלת כי בדיוק לכך התכוונה שופך אור על החשיבות הגדולה שבאינטליגנציה הרגשית של המשיב תשובות בהלכה. בתשובה הלכתית, בשונה ממאמר בהלכה, יש יסוד חד פעמי של נסיבות. היכולת לזהותו, כמו גם המודעות לצורך לזהותו, הן בעלות חשיבות אנושית גדולה ולא פחות מכך בעלות ערך להתברכותה של התורה – שאמורה להופיע באופן מדורג ומגוון לפי מקומו ומצבו של השואל. ייתכן שהרקע המקצועי של המשיבה (פסיכולוגיה) אפשר רגישות זו. ייתכן שהשיח שבין אישה שואלת לאישה משיבה הוא המפתח. בכל מקרה, יש ברגישות האנושית בתשובה זו כדי להנחות ולשמש תמרור למשיבי תשובות בהלכה, נשים וגברים כאחד.

צלילים חדשים

צלילי הרגישות האנושית־נשית פורצים לחזית התשובה גם בדיון בסוגיית דחיית ליל הטבילה. השואלת מתארת את קשייה להכניס לסדר היום העמוס של ערב שבת את הטבילה וההכנות לה, ושואלת האם תוכל לדחותה למוצאי שבת. בתשובתה ברטוב מתייחסת גם למה שלא נשאלה, וכמשיבים אחרים היא קובעת כי קיום הטבילה בזמנה הוא ערך הגובר על החשיבות של תפילת בעלה של השואלת במניין בתפילת ליל השבת.

אולם התשובה כוללת שלושה צלילים מיוחדים. למשל בקביעה, שכנראה איננה מובנת מאליה, שאתגר ההכנות לשבת אינו תפקידה של האישה בלבד ועל בן הזוג ליטול אחריות וחלק במשימות. ההכרעה שניתן לדחות את הטבילה בנסיבות אלו היא מסקנה המקובלת על משיבים רבים. אולם תשובתה של ברטוב אינה מסייגת את ההיתר באזכור – המופיע בתשובות מקבילות – הסכמה משותפת של בני הזוג. התשובה הניתנת לאישה, ממשיבה שמבינה את מקומה, רומזת לאוטונומיה נשית היכולה למצוא את צידוקה בתוכה ללא תלות בצד הגברי של התמונה. צליל זה בולט במיוחד כאשר נתקלת המשיבה במונח "שעבוד אישה לבעלה". היא איננה יכולה לעבור עליו ללא התייחסות מסייגת המביעה חוסר נחת מקיומו.

ההכרה שבמעמדן של הנשים ובתודעתן העצמית חל שינוי חורזת רבות מן התשובות. ההבחנה בין "הלכתי" ל"חברתי" חוזרת כמה פעמים מתוך כוונה להצדיק קו פסיקה המנוגד למקורות הראשונים ולפוסקים חשובים. בסוגיה "האם יכולה אישה לשמש דיינית" מבחינה ברטוב בין "שיקולים הלכתיים טהורים לבין אחרים העוסקים ב'רוח ההלכה' וכוללים שיקולים חברתיים ופסיכולוגיסטיים (!) המושפעים מאופי החברה בה הם נאמרים", ומתוך כך קובעת כי "עם השתנות הנורמות המקובלות בחברה השתנו גם הלכות על פי הצורך, מה שפותח פתח גם כיום לשקול מחדש את האיסור". טיעון שהיא חוזרת עליו בשינוי סגנון והקשר, אך מתוך אותה מטרה, גם בתשובה ביחס לאפשרות של עליית נשים להר הבית: "וחלילה איני מנסה להפחית מפועלם וממעלתם של ראשונים, אולם בכל דור משתנים הצרכים והתנאים".

החידוש שבכתיבה ההלכתית של נשים תלמידות חכמים אינו מתמצה, כך מסתבר, בזהות המגדרית של המשיב. היא פותחת אופק חדש של סגנון התשובה, רגישותה והבנתה את עולמו של השואל. היא מעלה על פני השטח דילמות בדבר היחס בין המציאות להלכה בעיקר בתחום הנורמות החברתיות העומדות בשורשי ההלכות. במובן זה, יש תרומה חשובה לעולם ההלכה בכלל ולעולם התשובות בפרט בחיבורן של התשובות ובפרסומן.

עם זאת, דומה שחייבת להתקיים אינטראקציה בין בית המדרש הנשי על סגנונו ותכניו לבין מסורת בתי המדרש ודרכי פסיקת ההלכה הישנים־הגבריים כדי לקיים העשרה הדדית וכדי שלא תיעשה התורה כשתי תורות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

מייסדה של ערב הסעודית שנא יהודים בכל מאודו, אבל הסכים לקבל טיפול רפואי ב"הדסה" והניח יסודות להסדר מדיני. ספרו של בכיר המוסד שהלך לעולמו 

ערב הסעודית והסכסוך בפלסטין

מיכאל כהנוב

כרמל, 2013, 419 עמ'

לפני קצת יותר משנה הלך לעולמו אחד מהמפקדים המיוחדים ויוצאי הדופן של קהילת המודיעין הישראלית. מיכאל כהנוב ז"ל היה בן 76 במותו. בידיעה שפורסמה באתר החדשות "וואלה" סופר כי בשנות החמישים שירת כהנוב ביחידה 504 להפעלת סוכנים באמ"ן, לאחר מכן הצטרף למוסד ושירת בו כשלושים שנה. בשנות השבעים והשמונים פיקד על שני אגפים מבצעיים, "קשת", שאנשיו עוסקים במעקבים ובתצפיות, ו"צומת", האחראי לגיוס ולהפעלת סוכנים.

אנשי מבצעים ששירתו תחת פיקודו של כהנוב מתארים אדם חכם ושקט, שאהב רעיונות מקוריים ויצירתיים. לאחר שפרש מהמוסד ניהל את חברת האבטחה "ברינקס". במקביל עסק במחקר אקדמי והתמקד בערב הסעודית. את הדוקטורט שלו כתב על הקשר בין ערב הסעודית לסכסוך הישראלי־פלשתיני. את מחקרו המאלף ורחב היריעה פרסם כספר בהוצאת כרמל. יהיה מאמר קצר זה לזכרו.

גזע מקולל מבריאת העולם

עיקר הספר עוסק בדמותו של עבד אל עזיז אבן סעוד (1882־1953), מייסדה של ערב הסעודית (בתחילתה – ממלכת חיג'אז ונג'ד) ושליטהּ עד מותו. אבן סעוד גילם שילוב מרתק, מבלבל ולא בהכרח נדיר באזורנו, של מנהיג תקיף, מוסלמי קנאי ושונא יהודים, אך פרקטי וריאליסטי מבחינה מדינית ופוליטית. קו ישר מחבר בין תפיסותיו המדיניות של אבן סעוד ליוזמת השלום הסעודית שהשיקו יורשיו חמישים־שישים שנה מאוחר יותר.

בשנות השלושים של המאה הקודמת קיימו דוד בן־גוריון ומשה שרתוק (לימים משה שרת) מגעים עם עוזרו הקרוב של אבן סעוד, חאפז והבה. בשיחה שקיים עם והבה ב־1938 אמר בן־גוריון כי הוא מאמין שאבן סעוד הוא המנהיג היחיד בעולם הערבי שהוא מספיק עצמאי וחזק כדי לכונן הסכם בין היהודים לערבים. אולי, אבל זה לא קרה.

אבן סעוד התנגד לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל בעיקר בגלל חששו מהתחזקות יריבו, האמיר ההאשמי עבדאללה. אבל את התנגדותו ליוו שנאה לציונות וליהודים. מי שהיה הנציג הפוליטי הבריטי בכוויית נפגש ב־1937 עם אבן סעוד ודיווח למשרד החוץ הבריטי על השיחות שניהל עמו בערבית. בין השאר אמר השליט הסעודי: "לפי הקוראן היהודים הם גזע מקולל על ידי האל, והם מיועדים לכיליון סופי ולדיראון עולם … איזה שיגעון נכנס בממשלה הבריטית להרוס את הידידות בת מאות השנים עם הערבים לטובת גזע קשה עורף שעינה ודחה את נביאי האל, שתמיד הכה את יד כל מי שעזר לו, מאז בריאת העולם".

בשיחה עם גנרל אמריקני שנערכה ב־1943 התבטא אבן סעוד בחופשיות: "אני שונא את היהודים יותר מכל אחד. הדת שלי ואמונתי האסלאמית מורים לי על כך… אם היהודים יישארו בפלשתין, ובעלות הברית יתמכו בהם, בכישרונם לאינטריגות הם יהיו מקור לרוע שיפיץ שחיתות ויפגע ביחסים בין בעלות הברית לערבים. מפלשתין יתפשט הרוע לארצות ערב האחרות… אם נאמץ את התיאוריה של היהודים ונביאה למסקנתה ההגיונית, אפילו העמים הגדולים ביותר בעולם אינם יכולים לבטוח באדמה שעליה הם יושבים כעת, וכל עם יציג תביעות לטריטוריות של אחרים. האבסורד והחולשה של הטיעון היהודי ברורים כשמש".

התבטאות קיצונית וחריגה בחריפותה כלפי היהודים השמיע אבן סעוד ב־1944 בפני משלחת אנגלו־אמריקנית שעסקה בפרויקט חקלאי מדרום מזרח לריאד: "אנו שונאים אותם [את היהודים] מעומק הווייתנו. שנאתנו לגזע חוטא ומרושע זה גדלה והולכת מדי יום, עד אשר שאיפתנו היא להרוג את כולם. במקום שאנו רואים אותם פולשים אלינו, אנו המוסלמים נילחם בהם ונשחט אותם עד אשר נגרש אותם רחוק מאדמתנו".

למרות העוינות והשנאה של אבן סעוד ליהודים הוא אפשר ליועצו לקיים דיאלוג עם מנהיגי הציונות. הוא אפילו אפשר לבני משפחתו לקבל טיפול רפואי מידי רופאים יהודים. נכבדים ערבים מהאזור נהגו בשעתו, כפי שקורה גם כיום, להסתייע בבית החולים רב המוניטין "הדסה" שבהר הצופים בירושלים, ולקראת סוף 1943 הגיעו לטיפול רפואי ב"הדסה" גם בני משפחת המלוכה הסעודית. הבולט שבנסיכים הסעודים שביקרו בירושלים לצורך ריפוי היה האמיר מנצור, שהתמנה אחר כך לשר ההגנה הראשון בממלכה. עם האמיר מנצור הגיע לטיפול ב"הדסה" גם האמיר פהד, ככל הנראה מי שלימים היה מלך ערב הסעודית בשנים 1982־2005.

התנגדותו לתוכנית החלוקה לוותה בשנאה לציונות וליהודים. אבן סעוד והמלך פייסל, 1920

הכרה מובלעת בישראל

כהנוב מאתר במדיניותו של אבן סעוד מרכיבים שיכלו – בזכות הריאליזם הפוליטי שלו ולמרות שנאתו – לשמש בסיס להסדר עם היישוב היהודי: הוא העריך שפתרון הסכסוך מצוי בידי המעצמות, והיה לו ברור שהן לא יוכלו להתעלם מכוחו של היישוב היהודי בארץ ומהעורף היהודי בעולם הרחב; שמירת היציבות באזור ומניעת סכסוכים היו יעד מרכזי במדיניותו; קיומו של יישוב יהודי בפלשתין ימנע מיריבו ההאשמי עבדאללה להשתלט על כל ארץ ישראל; הוא הכיר בכך שגם פתרונות ביניים מאפשרים יציבות יחסית.

באוגוסט 1981 פורסמה תוכנית שמונה הנקודות של נסיך הכתר פהד להסדר הסכסוך בארץ ישראל. בסעיף 7 של התוכנית מובעת הכרה מובלעת בישראל ובזכותה להתקיים בשלום באזור. יוזמת נסיך הכתר עבדאללה מ־2002 מציעה שישראל תחזור לגבולות 1967 תמורת נורמליזציה מלאה בינה לבין כל מדינות ערב. שתי תוכניות אלה נועדו בראש ובראשונה להשיג יציבות אזורית, לחזק את יחסי ערב הסעודית עם ארצות הברית ולבסס את מעמדה הבכיר של ערב הסעודית בעולם הערבי.

ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מתייחס בכתב העת היוקרתי "בוסתן" (היוצא לאור בהולנד) ליוזמות הסעודיות באמרו שגם המשטר האסלאמי הקפדן ביותר יכול לעצב את האינטרסים האסטרטגיים שלו במונחים חילוניים ולפעול לפיהם בזירה האזורית והבינלאומית. הלוי אומר שאם המשטר הווהאבי הטהרני של אבן סעוד יכול היה לקבל נוכחות יהודית מדינית בארץ הקודש, גם האחים המוסלמים וחמאס יוכלו לעשות זאת.

בימים קשים של טרור מתגבר עשויים דברים אלה להיתפס כ־wishful thinking או כתמימות. אבל אולי דווקא בחשיבה זו טמונה “היציאה מן הקופסה“ שיכולה לערער את כללי המשחק האלימים של אזורנו ולהגדירם מחדש?

ובשולי הדברים: אחת הדמויות הצבעוניות והמרתקות השזורות בספרו של כהנוב היא האוריינטליסט הבריטי הארי סנט ג‘ון פילבי, שהתיישב בערב הסעודית והפך יועצו הקרוב של אבן סעוד. סנט ג‘ון פעל לגיוסו של בנו קים לשירות המודיעין החשאי הבריטי, ואכן פילבי הבן התקבל ל־MI6 ומילא תפקידים בכירים בשורותיו. באותה עת היה קים פילבי גם סוכן של המודיעין הסובייטי, והפך להיות אחד מגדולי הסוכנים הכפולים בתולדות הביון המודרני. אך על כך ברשימה אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

משפחה מתפרקת מתוך שרשרת של בגידות אינסופיות, שנונות ואגביות ברומן רומנטי לכאורה שכולו נעדר אהבה. הקוראת החסודה מתלבטת אם לא הזדהתה או לא הבינה

גברת ורבורג

עירית לינור

אחוזת בית, 2014, 367 עמ'

נ תחיל מהערה חוץ ספרותית: אני אוהבת את עירית לינור. בראשית שנות התיכון שלי, זרחה נוכחותה על התבגרותי. אישה חכמה ומצחיקה, שנונה וסופרת, פמיניסטית בלי להעיק, חילונית בלי להציק. הייתי מבריזה מהשיעורים בין אחת עשרה לשתים עשרה בבוקר כדי להקשיב ל"המילה האחרונה", יושבת בפינה (נסתרת ומעופשת) של הספרייה כשלאזני ווקמן מצרצר, עיניי נעוצות בכריכתו המתקלפת של ספר (חרדי), צוחקת בדממה מהשנינות, נמצאת למשך שעה אחת בעולם אחר. הייתי חתרנית נורא בעיני עצמי עד שגיליתי שגם המחנכת (החרדית) שלי דלוקה עליה לגמרי.

לספרים שלה נחשפתי בגיל מבוגר ומוגן פחות. התגלגלתי מצחוק, הזדעזעתי מהגסות הלא מתפשרת, מהתיאור האכזרי והלא מתנצל של יחסי גברים ונשים. והתפעלתי מצד שלא הכרתי בפמיניזם: היכולת לקרוא לדברים בשמם, להביט בפיכחון בניצול משני הצדדים שלו, לדעת כמה שזה נורא כשהוא נעשה רק מצד אחד, ולהצטרף. ומעל הכול – להיות רומנטיקנית גדולה, כזו שמאמינה שלכל אישה מגיע סוף טוב, רצוי עם עיניים יפות וגוף שרירי. ב"חדש של עירית לינור" תמצאו רק חלק מכל זה. הסופרת הקלילה והחיננית נשארה כזו, אבל התבגרה.

תהליך מחיקה

בראש ובראשונה יש כאן סיפור – איטי, כבד יחסית, ובכלל לא קליל ונוח. משפחת קרוכמל (אבא, אמא, בן ובת) חיה בתל אביב הקרתנית והצדקנית של שנות השבעים, שבה כל אחד יודע את מקומו. האב הוא עורך דין המפרנס את משפחתו בכבוד ונוהג בה כברכושו, האם הדהויה עסוקה בלרצות את בעלה ובחיי עקרת בית רפויים, והילדים עסוקים בהתבגרות בלא להפריע להוריהם. השקט מטעה. מדובר בעולם דהוי וחלול, שתוכו רוחש מרירות ותסכול, ורק מחכה לגפרור שיצית אותו עד לפיצוץ. את חייה הרדומים למראית עין של משפחת קרוכמל מסעירים השכנים החדשים, משפחת סירקין.

מבעד לרכילות ולהצצה השיפוטית הנסלחת לקולות ולמעשים שמעבר לקיר, מתגלית האמת האנושית: מה שיש לשכן תמיד צבעוני וקוסם יותר. ולמשפחת סירקין יש חיים מעניינים בהרבה – הורים במערכת זוגית שוויונית יותר, בן חתיך ואמא רופאה. קירות דקים לא עושים שכנים טובים יותר, ובטח לא כשהם גורמים לאם המשפחה את הסכנה הגדולה ביותר עבור אישה – לא להסתפק במועט שזכית לו רק מכיוון שזה מה שיש לך, אלא להתחיל לרצות. והרצון בקרב נשים הוא המערער הראשון של הפטריארכליות. לא צריך לחכות הרבה עד שהשכנות המהוגנת תפוצץ את מראית העין של השלווה, ותשאיר כמה אנשים מצולקים.

השאלה הראשונה שצריך הקורא לשאול את עצמו היא "על מה הספר". מנסים להציג אותו כרומן רומנטי, אבל אי אפשר לתפוס אותו ככזה. לגיבורה האנמית של הספר – הילדה לבית קרוכמל שלאחר מכן תהיה גברת ורבורג – אין שם. זהו אינו תרגיל בפוסט מודרניזם אלא אמירה פמיניסטית על הדמות – הספר לא מתאר משפחה, אלא תהליך מחיקה של ילדה הנעשית לאישה. צופה בנישואיה המתים של הוריה ובהתפרקותם – בתהליך שעשוי היה להיות שובר לב אלמלא היה מתואר בקהות – מספרת הגיבורה על חייה שנגמרו עוד לפני שהתחילו.

בעולם שבו דינמיקות אנושיות לא קיימות ביחס לרווח ולתועלת שיכול הסובייקט להרוויח מהן, כולם יוצרים יחסי ניצול. ועוד איזה. האב יעקב מנצל את אשתו הראשונה לאה, ונוהג בה באלימות מוסווית לאורך כל חייהם, ובאלימות גלויה כשהיא מבקשת ללמוד נהיגה, ומנצל לתפארת את אשתו השנייה והצעירה רחל (כן, יעקב, לאה ורחל), שמנצלת אותו גם היא בגאון ובהדר; ניר, בנה החתיך של משפחת סירקין, מנצל את הגיבורה האומללה, הרעבה לחום; והיא, שנוצלה כה רבות, מנצלת ומנוצלת על ידי שאר הגברים בחייה. הגיבורה עוברת מחזקתו של גבר אחד למשנהו, בנפש ובגוף. קרויה על שם הגברים שבחייה וקיימת רק דרכם, היא מתארת את חייה לפי הגברים שהיא חיה בקרבתם, שוכבת איתם או מתעבת.

זוהי דייסה מטורפת, קריאה מאוד וכתובה היטב, אבל אין בה שמץ של רגש מלבד הבדידות. לינור אוהבת מדי את הגיבורה שלה מכדי שתיתן לה לסבול באופן שיגרום לקורא לדמוע, והספר גם מאוד מאוד מצחיק. אבל האדישות הקלילה או הצחוק שבהם מגיב הקורא לבגידות השנונות, ליחסי המין האגביים או סתם לסבל ולחיים חסרי משמעות, מעוררים סימני שאלה. וגם סימני קריאה.

מתחת לחיים המהוגנים שוכנת קופה של שרצים
צילום אילוסטרציה: שטארסטוק

זהירות מהסבון

אחת הדרכים לזהות כותב טוב היא בתחושה הפלאית במהלך הקריאה שהסופר עצמו נהנה מהכתיבה. אפשר לשמוע איך הוא צוחק למשוגתו של הגיבור, איך הוא מתייסר איתו ואיך הוא נהנה מלרקום את הכול במילים. ב"גברת ורבורג" אפשר לחוש את הנאתה של הסופרת, אבל שלא כמו ברומנים האחרים של לינור, הקול שלה עצוב יותר. יותר מכך, מי שיחפש בספר את הרומן שיגרום לו להרגיש טוב לא ימצא, מי שיחפש אמירה או תובנה על החיים מלבד זו השטחית שכל מערכת יחסים סופה בגידה, ימצא גם ימצא.

וכאן מונח האתגר לפתחה של המבקרת – האם מדובר בסיפור חלש או שמא ברומן מלוטש שמטרתו לקעקע מוסדות ארץ על ידי תיאורם האכזרי? לפתחנו מונחת דילמת אופרת הסבון – מה שנראה כעלילה שטחית יכול לגלות בתוכו גם אמירות פמיניסטיות, רדיקליות ואנטי קפיטליסטיות. וכמו בהתעסקות בכל סבון, אפשר לצאת מטוהר וריחני, אך יש להיזהר שלא להחליק ולשבור משהו.

סיפורי אהבה יש בשפע, אבל ספרים על היעדר אהבה המתחזים לרומן רומנטי אין הרבה, ואם התכוונה לכך לינור או לא, ב"גברת ורבורג" היא עושה מעשה חתרני למדי. ולא רק בגלל האנמיות של העלילה, כי גיבורות עם חיים דפוקים אינן מעניינות במיוחד, אלא בגלל שמתחת לחיים הבורגניים, הצדקניים והמהוגנים למראה, משחררת לינור קופה שלמה של שרצים. זה מצחיק נורא לראות את הגיבורים מתמודדים עם הטינופת, אבל זה מזעזע הרבה יותר לראות את האופן שבו הם משכיבים אותה במיטתם.

באחד הקטעים ב"חלף עם הרוח" (עוד רומן שמתחזה לסיפור אהבה) מטיחה סקרלט ברט בטלר שלא ניתן לרכוש אהבה בכסף. הוא משיב לה שהיא צודקת, אך ניתן לרכוש בעזרתו כמה תחליפים מצוינים. כך גם ב"גברת ורבורג": למרות הכריכה המתקתקה, המתחזה ל"ספר בנות" (ז'אנר שלינור חולקת לו את הכבוד הראוי לו), זהו אינו סיפור על אהבה. הדמויות נפגשות, מתבלבלות, מרכלות ומתפרקות, מקיימות יחסי מין זו עם זו.

רצוי בלי לב

לכאורה יש כאן כל המרכיבים הנדרשים כדי לתאר רומן רומנטי שופע רגש, אבל הספר אינו עוסק באהבה אלא בהיעדרה, בחיים בלעדיה, בהתכחשות לה ובתחליפים שאנשים מנסים למצוא לה, ובניסיון מעורר הרחמים שלא להזדקק לה. בני זוג המביעים הזדקקות אין קץ בעמוד אחד שוכבים עם כל מה שזז בעמוד הבא, משקרים לתפארת על מה שנעשה בחדרי חדרים ומוצאים תמיד צידוקים למעשה.

אולי במקום לכתוב ביקורות ספרות כדאי לשלוח אותי לעבודה במחלק המוסר, אבל את הקוראת החסודה זעזעה המציאות הזו. הרבה יותר קשה מהבגידה באדם, קשה הבגידה באפשרות שיש משהו יקר שכדאי להימנע בשבילו ממשהו אחר. ואולי יותר ממה שאנו זקוקים לאהבה, אנו זקוקים לאשליה המנחמת שהיא מספקת לנו בעצם האפשרות שלה. היא אפשרית, ומכוחה אנו יכולים להמשיך להאמין שאיננו ראויים לה, ולחזור אליה מלאי רגשות אשם שימרקו קצת את המצפון עד לבגידה הבאה. כמו הלל ורבורג, בן הזוג הנאמן (יחסית) של הגיבורה בספר, היא מעצבנת ולפעמים מטריפה את הדעת, אבל תמיד שם.

וכך אני יוצאת נבוכה מקריאת הספר, ומעִזה לומר את אחד המשפטים המפחידים שיכול המבקר להגיד: קראתי ונהניתי מהשנינה והצחוק, ונחרדתי מהאגביות שבה אנשים הורסים את יסודות חייהם. אך אולי לא הבנתי.

לא הבנתי אם מדובר ברומן שמטרתו לגלות את הטינופת או להיות אדיש אליה, אבל ברור לי כי עיקר ההתרחשות בספר נוצרת לא בין דפיו או במוח הסופר אלא בדינמיקה שבין הקורא והטקסט. הקוראת הזאת לא מצליחה להכריע, גם בקריאה השנייה והשלישית, אם מדובר ברומן אמיץ המתאר את השחתתה של חברה דרך אישה שנדרסת על ידה, או בסיפור אדיש על נאפופיהם של בורגנים.

הכול מתואר בשנינה ולתפארת, אבל הלב – אותו איבר פועם, מדמם, פצוע ופוצע – חסר מהספר. ואולי מוטב שכך, אולי כדאי שבעולם הציני המתואר בספר, שבו אנשים עסוקים בשימוש באיברי הגוף והנפש של זולתם למטרותיהם שלהם, רצוי שלא יהיה לנו לב. זוהי אפשרות, כמובן; והספר מציג אותה בלי בושה. ואולי אין הבעיה בסיפור אלא בעולם שמאפשר את המציאות הזו, שהולך עד הסוף עם נושא המין אך לא עם המשמעויות של הרגש. כך או כך, הקריאה ב"גברת ורבורג" נעשית להרמוניה של הנאה וסבל, כי מקריאת רומן או המציאות, עדיף תמיד ליהנות כשהמצפון נקי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז תמוז תשע"ד, 25.7.2014

נערה שחורה משכונת עוני בדרום אפריקה עולה לגדולה ומסתבכת במרדף בין שוודיה לישראל ולסין בספרו הקופצני של יונסון המבדח (תלוי את מי)

 האנאלפביתית שידעה לספור

יונס יונסון

משוודית: רות שפירא

כתר, 2014, 382 עמ'

יונס יונסון, המוכר לקורא הישראלי מרב־המכר הקודם שלו, “הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם“, הוא ללא ספק מספר סיפורים מעולה, מבדח, קופצני ורב המצאות. הפעם הוא קופצני עוד יותר מאשר בהזקן. אם הספר ההוא נחפז בעקבות גיבוריו ברחבי שוודיה, מעיירה קטנה לכפרים זעירים וחוות נידחות, הפעם היומרה של יונסון חובקת עולם ממש. טקסט הגב של הספר מסכם עבורנו את המהלך: “פצצת אטום עושה את דרכה בטעות לסטוקהולם במקום לתל אביב… מרדף חוצה יבשות שבו משתתפים שני סוכני המוסד ומלך שוודיה… מי שקושרת בין כל הנקודות היא נומבֶּקו מַייאֶקי…“.

הסיפור מתחיל בדרום אפריקה, מולדתה של נומבקו, בשנות השישים. ליתר דיוק: ברובע סוואטו הידוע לרעה. סוואטו היא שכונת העוני השחורה הגדולה ביותר בעולם. יקום מקביל אפריקני־ילידי לעיר הבירה יוהנסבורג, שבאותם ימים עוד הייתה הבירה התרבותית והכלכלית של הלבנים בדרום אפריקה. נומבקו, גיבורת הסיפור, עובדת מאז שהייתה בת עשר בשירות – אי אפשר לקרוא לזה מקצוע – הדוחה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: שינוע של חביות ביוב, שתוכנן נשאב מן המחראות הציבוריות ברחבי רובע הענק. בכסף שהיא משתכרת תמורת עבודתה היא מפרנסת את אמהּ, שקונה בכסף זה בעיקר טינֶר, שאת אדיו היא שואפת, וכדורים.

כשהסיפור מתחיל, נומבקו היא כבר בת ארבע עשרה. היא יתומה מאם ומאב ומועסקת כבוס של קבוצת העובדים בחלק הרובע שלה, לאחר שהבוס הקודם פוטר. בשונה מיתר עמיתיה בעבודה, נומבקו אינה בטלנית כרונית, אלכוהוליסטית או מכורה לסמים. ההיפך הוא הנכון: היא מוכשרת, אינטליגנטית ובעיקר שאפתנית. עד גיל ארבע עשרה היא הצליחה ללמוד קרוא וכתוב, גילתה כישרון מולד לסְפָרות ולחשבון, ולמדה על העולם מתוך קריאת ספרים והאזנה לרדיו. בגיל חמש עשרה, מצוידת בשלל של יהלומים לא מלוטשים שהגיעו לידיה בדרך־לא־דרך, היא עוזבת לראשונה את הצריף שבו גרה.

נומבקו מחליטה לצאת לפרטוריה, בירת יוהנסבורג, ולהיכנס לספרייה הלאומית. שם היא מקווה למצוא מענה לשאלה הגורלית: כיצד עליה לחיות את חייה. מראות העיר הגדולה מפתיעים, מדהימים ומסחררים את הנערה מסוואטו. הפרק הראשון מסתיים בדריסתה על המדרכה על־ידי אחת המכוניות הנוצצות הטסות בכבישי העיר. אבל אל דאגה: נומבקו נשארת בחיים, ולפניה עוד הרפתקאות ומסעות רבים.

הפרק השני מעביר אותנו לקצה השני של העולם, לשוודיה. אל פקיד הדואר הזוטר אינגמר ואל המלך שעמד בראש המדינה בשנות הארבעים: גוסטב החמישי. אינגמר העריץ את המלך מאז שנופף לו לשלום בילדותו והעביר את ימיו בניסיונות לפגוש אותו פנים אל פנים. כשסופסוף הוא מצליח, יחסו המתנשא של המלך פוגע בו כל כך עד שהוא מאיים עליו. “ואז הקערה התהפכה על פיה לגמרי“.

אנחנו שבים לדרום אפריקה, שבה נאבקת נומבקו על חייה. ובאופן הזה, בדרך של קפיצות ודילוגים, אנחנו מלווים לסירוגין את נומבקו מסוואטו, את תוכנית ההתחמשות הגרעינית של דרום אפריקה ואפילו את סוכני המוסד מישראל שמוצבים דרך קבע במרכז המחקר הגרעיני בפֶּלינדָבָּה, מצפון ליוהנסבורג. בהזדמנות זו מספר לנו יונסון על ההיסטוריה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, על ראש הממשלה הלבן שלה, פורסטר, על הנשיא בּותָה, ולבסוף על מנדֶלָה ומאבקם של השחורים.

מראות העיר הגדולה מסחררים את הנערה משכונת העוני. נערה ברובע סוואטו
צילום: EPA

כוונות טובות

הסיפור עשיר באירועים, בתפניות מפתיעות, ב"רעים" מכל סוג ומין ובביקורת מושחזת ומבדחת שיונסון מתיז לכל הכיוונים. הרבה ממה שהוא מספר מושתת על עובדות ממשיות – כולל שיתוף הפעולה הלא סימפתי בין ישראל לממשלת דרום אפריקה הלבנה בימי האפרטהייד. הוא מבקר קשות גם את הסינים, בעיקר בגלל הפגיעה שלהם בזכויות אדם ובשל המנהג שלהם לגנוב ידע טכנולוגי מן המערב.

שלוש מאות ושמונים עמודיו של הספר כתובים בסגנון ציני והומוריסטי ומלאים רעיונות סאטיריים ועלילתיים מטורפים. אפשר אפילו לומר שיונסון הוא קומיקאי מצוין, אם הומור בעל מאפייני סלפסטיק הוא סוג ההומור החביב עליכם. אבל עם כל ההערכה והחיבה, קריאת הספר לוותה אצלי בתחושה חזקה של אי נחת. גם אם אפשר להסביר זאת בכך שכוונתו של הסופר בוודאי הייתה טובה ושיונסון משתמש בניסוח אירוני וסאטירי, העובדה שהסופר בחר להתביית על דמות של נערה מדרום אפריקה וליצור את הצירוף של אפריקנית שחורה וסירחון של ביוב נראתה לי לא מוסרית, שלא לומר גזענית.

המחושים שלי הזדעזעו כבר עם המשפט הראשון של הספר: "במובן מסוים שפר עליהם גורלם של מפַנֵי המחראות בשכונת העוני הגדולה ביותר של דרום אפריקה. שהרי הייתה להם עבודה וגם קורת גג. סטטיסטית, לעומת זאת, לא היה להם עתיד. רבים מהם ימותו משחפת, מדלקת ריאות… כמה נציגים בודדים יזכו לחגוג את יום הולדתם החמישים…".

אפילו פרקי הסיום של הספר, שבהם נומבקו מגשימה את כל משאלותיה, מוצאת אהבה, יולדת בת ולבסוף אפילו הופכת לשגרירה של שוודיה בסין – לא הצליחו למחוק את רושמם הקשה של הפרקים הראשונים. מה שאולי התאים לפני חמישים שנה, בימים שבהם נחום גוטמן חיבר את "בארץ לובנגולו מלך זולו", נדמה היום כהסתכלות פטרנליסטית, מלמעלה למטה, של לבנים בעלי פריבילגיות על השחורים הנחותים בעיניהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

שירתם של שלושה משוררים, המייצגים מעבר של דור, זוכים לעיון המציג את עומק השירה ויופייה. פרק נוסף ממפעל המחקר העצום של הלל ברזל

שירת ארץ־ישראל

ליריקה

יוכבד בת־מרים, נתן יונתן, דליה רביקוביץ

הלל ברזל

ספרית פועלים, תשע"ד 2014, 1029 עמ'

 לפנינו הספר העשירי בסדרה "תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו". מפעל מונומנטלי של אדם אחד, שמתווסף על עשרות ספרים אחרים בתחומי שירה, פרוזה ופרשנות. אין ספק שהלל ברזל הוא תופעה יחידאית בעולם המחקר הספרותי בישראל; אין עוד חוקר שחכתו פרושה על תחומים כה מגוונים בתחום הספרות, ואשר פרסם ספרים כה רבים, ללא וויתור על דיוק אקדמי, עמקנות ויסודיות. כל ספר מספריו, בלי יוצא מן הכלל, הוא אוצר של ידע ותובנות.

הכתיבה המחקרית, בשונה מהקריאה החווייתית, עוסקת בקורפוסים גדולים, בהתפתחויות ובהשוואות, והמשימה הגדולה של החוקר מקבילה למשימת המורה: להעביר את עומק השירה ויופייה ממישור החוויה למישור ההבנה, מבלי לאבד את תחושת החיים שביצירה. בשביל מה לנתח, שואלים לעתים תלמידים, והתשובה מורכבת. לפעמים אכן אין צורך, במיוחד כשמדובר בשירה פשטנית שבה המילה הכתובה אומרת הכול ושום דבר מעבר. אך השיר העמוק יותר, בהיותו דחוס ומרובד, הוא כמו מניפה שצריך לפרוש, וללא הניתוח קשה להבחין בגוונים.

לשבחו של ברזל ייאמר שהוא מיטיב לפתוח כל שיר ולאתר את הגוונים ובני הגוונים שבו. כל משורר זוכה לטיפול מסודר ומהוקצע, בכלים עדינים ובסגנון נקי מאגוצנטריות והבלטה אישית. סגנון ענייני ומתון, לא תמיד פשוט; אך הקורא חש את האיש המרגיש שמאחורי הדברים, ואף את המורה שמציג את המשורר בפני הכיתה. עם זאת, הקריאה אפשרית רק פרק פרק או חלקים מפרק, בשל התמציתיות הרבה שבכתיבה. אין זה ספר קריאה עיוני אלא ספר לימוד אקדמי רב היקף, והדרך להפיק ממנו את מיטבו היא לבחור את הנושא המבוקש (יש גם מפתח מצוין) ולעיין אט־אט ואולי אף להתרגש.

אווירת הספר נוצרת על ידי הבחירה במשוררים המסוימים האלה: יוכבד בת־מרים, נתן יונתן, דליה רביקוביץ. במבוא קצר מנמק ברזל את הבחירה: שלושה ליריקנים מובהקים, שעל אף נבדלותם מתחברים לזרם מרכזי אחד במעבר מהשירה שלפני קום המדינה לשירה עכשווית. זוהי שירת ה"אני" המעדיפה את הצורות הקטנות; שירת עומק המהדהדת את התרבות היהודית לדורותיה; שירה ארץ ישראלית שגם פתוחה לארצות ולתרבויות אחרות. כמו כן, שירה שיש בה הרבה עצב אישי. "ליריקה במרומי הישגיה", כותב ברזל בצדק רב.

היופי כערך עליון. נתן יונתן
צילום: יוסי זליגר

בלימה רצויה

הספר פותח ביוכבד בת־מרים, הפחות ידועה מבין השלושה, אם כי הוכתרה בפרסים, כולל פרס ישראל ב־1972. המשוררת זכתה בהוקרה רבה מצד אנשי רוח נחשבים, שאף כתבו לכבודה שירים. יוכבד בת־מרים כתבה שירה עמוקה ומסתורית. לאחרונה יצא כרך גדול של כל שיריה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, בתוספת מסה ארוכה של רות קרטון בלום, חוקרת חשובה של בת־מרים.

בניתוח הגורמים לאי פרסומה היחסי, טוען ברזל שהמשוררת לא הייתה חלק מחבורה אלא השתייכה ל"יחידי סגולה" מבחינת סגנונה. שהרי שייכות לחבורה מסייעת להתקבלות. ייתכן שהייסוד המטפיסי בשירתה הוא שהרחיקה מקהלים גדולים. חסרונה של המשוררת מורגש מאוד בתוכנית הלימודים ובאנתולוגיות; אבל אותה תכונה שמנעה ממנה פופולריות גורפת היא גם זאת שהופכת אותה לדבריו למשוררת על תקופתית שגדולתה מפלסת לה דרך.

בעדינות רבה פורש ברזל את תולדות חייה של המשוררת ומקשר אותן לשיריה (וכאן המקום להעיר שכבר שנים בולטת המגמה לחזור אל הביוגרפיה של היוצר, אולי כאנטיתיזה לאותו גל סטרילי מחקרי שרווח בעבר, ואשר הדיר את המשורר משירתו). ברזל מגולל את הרקע הדתי של בת־מרים, שהוליד הזדהות רבה עם מורשת העבר והיווה חלק מתוכנית חיים של שליחות פיוטית־נבואית.

אתמקד באחד ההיבטים בפרק התשיעי המוקדש לפואטיקה: מחזור שירים בשם "סוגר" נועל אוסף שיצא לאור ב־1963 והוקדש לבנה שנפל במלחמת השחרור במערכה על ירושלים (אביו היה בעלה של בת־מרים, חיים הזז).

להלן דוגמה לגישתו הפרשנית של ברזל וגם לסוג הכתיבה האניגמטי מעט של בת־מרים, ואולי גם הסבר פנימי לאניגמטיות, כיסוד שכלול בשיר. וכך נפתח השיר: "הרווח במשפט הוא אותו הרווח / שבין שיחת רעים ושיחת מבפנים". המשפט הולך ומתפתח לאורך שבעה בתים טעונים וחידתיים. לפי פרשנותו של ברזל את בת־מרים, הרווח הוא עובדה קיומית המתייחסת לכל משפט שנכתב או נאמר. כל מילה שאנו אומרים היא משנית להרהור הלב שקדם לה, ואותו אי אפשר לבטא, אף שהוא העיקר, וממנו המשפט וכל תוכן השיר. התוצר המוגמר של הפער מוגבל ביחס להתרחשות הפנימית שהרתה אותו.

הלב "המטפח, טוען וקובל" (ציטוט מהשיר) מעצים את הרגשות, אך השיר עצמו אמור להיות "פשוט ועניו". בשונה מביאליק, שמקונן על אי היכולת לבטא את התהום בשפה מילולית, אלא בלשון ללא מילים, בת־מרים רואה בכך תופעה קבועה שיוצרת בלימה רצויה. "ואת, את עצמך, כיוצאת ממסגרת/ פנים אל פנים עם קולך במרחב/ תצאי להיות ענן וכרך/ המושכה בין קוצים עד מרחקה הנכסף".

היפה הוא מוסרי

"נתן יונתן: תוגה וקינה": זה שם המחקר המונוגרפי הבא. נתן יונתן הפופולרי הושפע מאלתרמן, אך פנה לדרך משלו בהכנסת הקינה כסוגה ראשית בכתיבתו, כותב ברזל. שיריו התקבלו, תורגמו, כמאתיים (!) מהם הולחנו. נוסף לכך כתב רשימות בפרוזה והיה מורה נערץ בסמינר הקיבוצים "אורנים". יונתן תרגם משירת העולם והיה בעל אופקים תרבותיים רחבים.

ספר אחר ספר מתחקה ברזל על אפיוני שירתו של נתן יונתן, אך מקוצר היריעה אתמקד גם כאן בהגותו הפואטית של המשורר, שלה מקדיש ברזל את הפרק השלישי. יונתן רואה את היופי כערך עליון שמקושר לספֶרה המוסרית. הוא דוחה את האסתטיקה של "פרחי הרוע" (בודליר) המכילה גם את המכוער והמעוות (אחד משיריו המפורסמים של בודליר נקרא "הפגר"). ברזל מציין קשר מעניין בין חניכתו של יונתן בתנועת הנוער לבין הנטייה אל הפיסי והמוחשי.

יונתן אף נמנע מפואטיקה של התגלות ומסתורין, ומעדיף את היפה על פני הנשגב. תפיסתו של יונתן את הקשר בין היפה והמוסרי קשורה לתפיסות מקראיות ויווניות, כאשר יופי ומוסר תלויים זה בזה. בשירו "אל היפה" כותב יונתן: "שבים אף הרהורינו ושירינו/ מן הרע, מן המכוער/ מן התפל והחולף – אל היפה,/ אל היפה/ הטוב/ וזך עד עיצבון". וברזל מסביר את הדברים בכך שעידון מוסרי מאפשר את החוויה האלגית, הנתפסת כמיטב החוויה השירית.

הפרק הארוך ביותר שחותם את הספר הוא חגיגה למעריצי דליה רביקוביץ, משוררת יחידה במינה שאין דומה לה לא רק בעוצמות השיריות, אלא גם בממד תקשורתי מסתורי שגורם לשיריה להגיע אל לבבות כה רבים, בדומה לשירי רחל, לאה גולדברג, אלתרמן, יהודה עמיחי וזלדה. בין עשרות משוררים טובים שישנם בכל דור רק מעטים חולקים את אותה תכונה מיוחדת ובלתי ניתנת להגדרה שהופכת את שירת ה"אני" לשירת הרבים. בתקופת מוצרט פעלו גם סאליירי וקלמנטי, אך כל חובב מוסיקה מבין למה דווקא מוצרט. בעת קריאת הפרקים על דליה רביקוביץ חשתי את מלוא אהבתו של ברזל למשוררת.

אינטימיות במשל

ברגישות רבה משורטטת דרכה האישית של דליה רביקוביץ, אישה ידועת סבל, שכתבה "ליריקה מאופקת, תמציתית בגילוייה ומגיעה לתהומות של מצוקה". דליה רביקוביץ, שאיבדה את אביה בהיותה ילדה קטנה, שנשלחה מהבית עקב המצוקה הכלכלית; שהיו לה שלושה גברים בחייה ומכולם נפרדה, וגם בנה נלקח ממנה במצוות בית המשפט. אישה שרגישותה הקיצונית הפילה אותה לתהומות. בהיותה נערה גילה אותה קורצווייל, המורה שלה בתיכון "חוגים", והוא טיפח ועודד אותה נפשית וספרותית והציבה במרכז הבמה השירית. מקורצווייל למדה, בין שאר דברים (המפורטים בפרק), על יסודות קמאיים חוצי זמנים וגבולות, אומר ברזל, בהתכוונו ליסוד המיתי שבשירי דליה רביקוביץ. ברזל כותב על דליה רביקוביץ בהרבה אמפתיה וכבוד, ונמנע מפירוט חשפני.

הדיון בשירתה נפתח בשיר נעורים בשם "הנערה בעלת צמות הפשתן" שבו ניכרים כבר המאפיינים שליוו את שירתה כל חייה, גם בשינויים ובתמורות שבה. ספר אחר ספר זוכה לדיון רציני ומרתק. "החיים האישיים, האינטימיים, בצבצו עלו בסמל ומשל", אומר ברזל על "אהבת תפוח הזהב", ספרה הראשון שהקנה לה את פרסומה הגדול. הוא כותב על העיגול כדפוס יסוד, על מסעות הנפש הגדולים, על דבקות בעולם הילדים והכמיהה לאהבה, ומצביע על ניגוד קיצוני בין מצבי אהבה. הדיון בשירים מלא חיים ומשקף לא רק את רגישותו הפיוטית של הכותב, אלא גם את חכמת הנפש שלו.

ואחתום בדיון של ברזל בשיר מוכר מאוד, נלמד מאוד, שנכתבו עליו פירושים שונים ומשונים: "בובה ממוכנת". לימדתי את השיר פעמים רבות, באופן שונה ממה שלהלן, ותמיד היה לי ברור שכל קריאה שאינה מאתרת את גודל השבר הנפשי המועלה בשיר היא קריאה מחטיאה. ואכן, ברזל מציין שייתכנו כמה הבנות של השיר, ולא רק הדרך שהוא מציע.

הוא רואה ב"בובה ממוכנת" סונטה בסמלים, שבאופן מורכב ורב דקויות בתחומי המצלול וההדהוד הלשוני מעלה תמונה טראומתית של נערה שנכפה עליה קשר ארוטי בלתי מוצלח שהותיר צלקת נפשית. היא הפכה לסוג ב', וחתולים וכלבים, משמע גברים להוטים, ניסו לנצל את מצבה. סיום השיר יוצר מצג שקרי של תום בתולים, בתיאור הגן המדומה, השונה מ"גן נעול אחותי כלה". מצד אחר, בניתוח השיר "פורטרט", שפורש בעבר כשיר על מצוקה ארוטית ואף פתיינות, ברזל מעדיף את "פשט הכתוב" ועליו בונה דיוקן פסיכולוגי משכנע ביותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

הפסיכולוגיה מדברת על תהליך נפשי עמוק שבעקבותיו מתגלה לאדם "העצמי" האמיתי שלו. כותבים מלומדים עוסקים בתהליך בהקשר הדרכים של בני דורנו לאיתור דרכם האותנטית

אל העצמי

תהליכי אינדיבידואציה ומעברי חיים

עורכים: דבורה נוב וברוך כהנא

ראובן מס, תשע"ד, 604 עמ'

 האדם המערבי בן זמננו נקרא להיות "אינדיבידואל". בעל קו מחשבה ייחודי ולבוש מובחן, יצירתי ו"מגניב", בלתי תלוי בסביבה, בעוד שלמעשה הוא נדרש ליחצן את עצמו לדעת בלא הרף ולהיעתר בדקדקנות לצווי האופנה המוכתבים מן הפרסומות. היפי וגם יאפי. בניגוד לכך, "אינדיבידואציה" – מושג שהוכנס לשיח הפסיכולוגי בעיקר על ידי הפסיכואנליטיקן הנודע, תלמידו־יריבו של פרויד, קרל גוסטב יונג – הוא כוח פנימי יסודי, הארכיטיפ המשמעותי והחשוב בנפש האדם, הבוקע ממנו בעקבות תהליך נפשי עמוק שעבר (האנליזה היונגיאנית). תהליך שבו מתגלה אליו ה"עצמי" ("self") העמוק שלו – ייעודו האמיתי בחיים – החי בסינרגיה מופלאה עם שאר היצורים בעולם.

תהליך האינדיבידואציה הינו אישי מאין כמוהו ונוגד במהותו פופולריזם ורדידות המאפיינים את ה“אינדיבידואל“ הפוסט מודרני. באינדיבידואציה קיימת התמימות הקדם־פוסט־מודרנית, המאמינה בממשותו של ה“עצמי“, בממשותה של המיסטיקה, בנוכחותו של האלוהי בתוככי האדם. נוכח המצוקה שיוצר הפער בין השגב של מושג האינדיבידואציה למיאוס ולבוז של מושג האינדיבידואל ההמוני (“עדר של נון קונפרמיסטים“, כינה זאת פעם גדי טאוב), נוצרה האסופה שלפנינו.

בין האינטלקטואלי לאישי

שני העורכים, כהנא ונוב, הם שילוב של אנשי רוח ואנשי טיפול ושניהם אנשים מאמינים. מאמינים שיש משמעות. שיש ייעוד. שיש סיבה טובה לחיות. ושאת הסיבה הזו אין לחפש באזורי השכל והתבונה, ואף לא במישור האתיקה, אלא בראש ובראשונה כנובעת ממעמקי הנפש. לשם כך כינסו השניים קבוצה מכובדת של כותבים, רובם מן המילייה המוכר של השילוב המנצח בין איש רוח מעמיק ואיש טיפול (למעט כמה בודדים שאינם אנשי טיפול) וביקשו מהם – דווקא נוכח "הצחוק הפילוסופי" שמפטירים פוסט־מודרניסטים כמישל פוקו נוכח השאלה "מהו אדם" (ראו עמ' 11) – לנסות להמשיג את "הדרכים הפתוחות בפני האדם בן דורנו המחפש את דרכו האותנטית להיות ולהתהוות" (עמ' 17).

אחרי שקיבלו את המאמרים פנו העורכים אל הכותבים פעם נוספת, וביקשו מהם התייחסות נוספת, הפעם ממוקדת יותר, ל"שאלת האינדיבידואציה כתהליך היסטוריוסופי". במילים פשוטות יותר, כוונתם לשאול כיצד תהליך האינדיבידואציה, כפי שתואר במאמר שהתקבל, משתלב בעולם פוסט־מודרני, שבו "הכול הולך": האם הפוסט־מודרנה, הנהנית לפורר כל מיתוס ומאידך גיסא פועלת ליצור אדם המוני חסר כל פנימיות, דווקא מאפשרת יותר תהליכי אינדיבידואציה או שמא אין למושג זה כבר כל מקום בעולמנו. כך שבסופו של דבר לכל כותב שני מאמרים – מאמרו המרכזי, ומאמר משנה הממקם את עמדתו בצורה ממוקדת יותר בזמננו.

אין בכוונת סקירה זו להציג את כל מאמרי הספר ובוודאי שלא לנהל דיאלוג עם כל אחד מהם. אציין שהמאמרים, כתוצאה ישירה מבחירת הכותבים, הם ברמה גבוהה ודורשים מן הקורא הן התמצאות מוקדמת בשפה ובהבנה ראשונית של השדה והדילמות המצויות בו, והן יכולת להחזיק ראש. הכותבים שיקעו את מיטב מרצם האינטלקטואלי במאמריהם, וחלק מן המאמרים ראויה להם במה במיטב כתבי העת ההגותיים הקיימים כיום.

האסופה כתובה כאמור בשדה אינטלקטואלי, אך דווקא נוכח ה"אחרית דבר" שכתבו בנפרד כל אחד מן העורכים, ובה הם חושפים טפח מעולם הפרטי – מאבקם האישי ל"אינדיבידואציה" ו"תהליכי החיים" שלהם־עצמם – מבין הקורא כיצד עוד ניתן היה לתקוף את הנושא. למיטב הכרתי, אין כל דרך להעביר את זולתך תהליך אינדיבידואציה מבלי לחוות אותו בעצמך. המשגת התהליך הינה כמובן שלב הכרחי נוסף על מנת ליצור שפה ושיטה, אך ראשית לכול קודם השלב הנפשי האישי. כקורא הייתי שמח לו יתר הכותבים היו משלבים במאמריהם טפח מעולמם הפרטי, דווקא נוכח יכולת ההמשגה הגבוהה שלהם, ואז באמת לאסופה זו היה ערך עצום בעיניי. אך ייתכן שמשאלת לב אישית אין לה באמת אפשרות להתגשם.

העדיף את המיתוס והחוויה על פני האתיקה. קרל גוסטב יונג, 1910

חיבור לממד המיסטי

על כל פנים, המאמרים שנתקבלו רחוקים מלהיות כתובים כלאחר יד וניכר שמשוקעים בהם שנים רבות של מחשבות ותהליכים אישיים. בולט הדבר למשל במאמרו של ברוך ברנר, שחקן ומורה מוכר לתנועה, המנסה להמשיג את תהליך היצירה של שחקן הן באמצעות מושגים מן הפסיכולוגיה והן באמצעות תורות חסידיות. מאמרו יכול בהחלט להוות מורה דרך ליוצר המבקש שעבודתו – בעיקר זו הבימתית – תהיה יצירה הנובעת מתוך תהליכים אישיים עמוקים ולא רק חיקוי המבוסס על טכניקות, משוכללות ככל שיהיו. באופן דומה, דבורה נוב מתארת במאמרה את "שלב האין" ההכרחי בכל יצירה, אותו שלב מפחיד אך הכרחי כל כך על מנת שדבר חדש ייווצר.

כותבים אחרים ניגשו אל המאמר מנקודת מבט אישית פחות (על כל פנים, כזאת שאינה מבליטה את עניינם האישי במושא הכתיבה). כך למשל זוהר מאור מתאר את מאבקם לאינדיבידואציה, הקרובה במשמעה לזה היונגיאני (וחבל שמאור אינו נזקק כלל למושגים מן התחום הזה במאמרו), של שלושה חברים – שמואל הוגו ברגמן, קפקא ומקס ברוד. שלושתם, בני אותו הגיל ובני אותו החוג, מגדירים באופן שונה – תוך דיאלוג זה עם זה – את יחסו של "האמן הבודד" אל החברה, וכל זה נוכח השאלה הגדולה של זמנם – שאלת הציונות.

שלושתם גם האמינו שיצירה אמיתית היא למעשה התגלמותו של כוח עליון ה"משתמש" באדם על מנת לבוא לידי ביטוי. כך למשל כותב קפקא: "אם יש כוח עליון שרוצה להשתמש בי, או משתמש בי, כי אז לפחות אני נתון בידיו ככלי שהוכשר היטב; ואם לא כי אז אינני שום דבר ואני עתיד להישאר פתאום סתם כך בתוך חלל ריק איום ונורא“ (עמ‘ 511).

מקום של כבוד תופס באסופה זו כמובן קרל יונג. מאמריהם המאלפים של אבי באומן ורות נצר יכולים לשמש מבוא מצוין להגותו, הן באופן ספציפי לתהליך האינדיבידואציה (באומן) והן להקשרים ומקבילות רחבים יותר של רעיון זה (נצר). גם מאמרו של דניאל שליט עוסק למעשה ביונג, או יותר נכון בתלמידו הגדול אריך נוימן, שכתב את יצירותיו כאן בתל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים. שליט מנסח ומסכם, באופן כללי, את הגותו של נוימן ובכך הקורא מרוויח מבוא מעולה ליצירתו של אחד ההוגים החשובים של המאה, ואחר כך מנהל עִמו דיאלוג ביקורתי. עיקר טענתו הוא שנוימן, ככל היונגיאנים, שאף לחיבור האדם לממד המיסטי שבו. שליט טוען, בעקבות העדות המקראית על החוויה הנבואית, שהממד המיסטי אינו אלא שער לממד עמוק יותר, והוא התגלות האל הפרסונלי המקראי, המצווה על האדם את החוק. זוהי למעשה אינדיבידואציה יונגאינית עם תוספת מקראית. וראוי מאמרו להילמד ביתר עיון.

לרדת מהפסים

יונג נוכח גם במאמרים נוספים בספר, ודומני שנכון היה לבחון לאן לקח תהליך האינדיבידואציה את אבי המושג. ליונג כידוע היה פרק אפל בחייו שבו נסחף אחר האהדה לנאציזם, ולמעשה לא ניתן היה לחלץ ממנו גינוי או ביקורת עצמית גם בהמשך חייו. יונג, כמו גם היידגר, תִעדפו באופן קטגורי את המיתוס והחוויה על פני האתיקה, וכל הגותו של לוינס, שזוכה כיום לפופולריות רבה, הינה מאבק להשבת האתיקה לראש סולם ההכרה. שאלת היחס בין האינדיבידואציה לבין המחויבות המוסרית כמעט אינה מעסיקה את כותבי המאמרים וזאת על אף הביוגרפיה הידועה של יונג.

המאמרים המשניים של הכותבים, שבהם כאמור נתבקשו להביע את דעתם על האינדיבידואציה בימינו נוכח הפוסט־מודרניזם, מתחלקים באופן כללי לשניים. יש כאלה, כְּזה של ברוך כהנא, מעורכי האסופה, המשדרים פסימיות, אם לא בהלה, לעתידו של המין האנושי בכלל, ואילו מאמרים אחרים, כגון זה של ברוך ברנר, משדרים אופטימיות – "באופן פרדוקסלי תהליך זה אינו סוגר את האדם בתוך עצמו אלא פותח בקרבו הקשבה לא רק למרחבי פנים אלא גם ליחידים ולקבוצות החיות במרחב העכשווי…" (עמ' 294).

באופן דומה גם אביעזר כהן מאמין, בעקבות העיון בספר "מי השילוח" – ספר דרשות חסידי המבקש לטלטל את השומע המסורתי באמצעות "קואנים" (משפטי חידה מחכמת המזרח הרחוק) מקוריים משלו – שדווקא שבירת הגבולות בין תרבויות עשויה להביא לרוחניות אמיתית יותר: "עלינו ליצור עולם יהודי מתוך עמדה רוחנית… יש לשבור את השפה כדי להרחיב את נקודת המבט. לא לחיות את חיי כמי שנע על גבי מסילה, בבחינת התקדמות שיש בה יותר אבל רק מאותו דבר, אלא להיות מוכן לרדת מהפסים. לצאת מהמרכז לשוליים. בכך ה'יש' מתרכך, מקבל גובלות גמישים יותר…" (עמ' 384).

סוף דבר, לפנינו ספר חשוב. ראוי היה לו שיזכה להגהה יסודית יותר, וגם עטיפתו יכולה הייתה לחרוג מהבנאליות. זוהי אסופה מעמיקה, תורה שלימוד היא צריכה, שיש באמתחתה להעניק שפה וכלים למחשבות על המחויבות היסודית של אדם בעולמו – למצוא את הנתיב "אל העצמי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

ימי יצירה וחופש נפלאים עברו על עם ישראל בתקופת המנהיגים הזמניים, לפני הטעות הנוראית של המלכת משטר מלוכני. מעשייה רומנטית שהיא אלגוריה פוליטית שנונה 

איש הישר בעיניו

מאיר עוזיאל

טוטם, 2014, 368 עמ'

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא כה). באמירה זו מסכם המקרא את התקופה שבין סערת כיבוש הארץ בידי יהושע לבין תקופת האיחוד, ההתרחבות והתפארת של מלכות דוד ושלמה, שנחקקה במסורת כשיא מופלא בחיי העם. ימי שפוט השופטים מצטיירים בתנ"ך, בהתאם, כמעין מבוא דידקטי לקראת אותו שיא לאומי מזהיר: זמן ביניים מגומגם ומסוכסך של שפל ואנרכיה, אכזבה ובכי, כשהעם מפורד לשבטים עוינים שכל אחד מהם עסוק בכיבוש והתיישבות בנחלתו הפרטית, הסדר הציבורי רופף עד לא קיים, ומדי פעם, בעת צרה, מופיע איזה מנהיג כריזמטי לשפוט את העם ולהילחם את מלחמותיו. אלא שהמנהיגות הסדרתית הזאת, אנו למדים, היא תמיד חלקית בלבד, תלויה במזל, והשפעתה על גורל העם זמנית ולא מספקת, מה שמוליד כמיהה לשלטון מרכזי רציף ויציב, כמקובל אצל כל עמי הסביבה. קרי: למלך, וסדר שיהיה סוף סוף.

המצאת הביצים הקשות

ברומן החדש, הנועז והחתרני, המשעשע ועתיר הדמיון הזה, תוקף מאיר עוזיאל את התפיסה המלוכנית המסורתית, שנשתלשלה מההבנה המסורתית של סיפורי התנ"ך הללו, והופך אותה על ראשה. האמירה המהפכנית שלו מודגשת ומועצמת כבר בשם שנבחר לספר, "איש הישר בעיניו". לפי עוזיאל לא מדובר במצב של תוהו ובוהו, הפקרות ואנרכיה, אלא דווקא במצב חיובי, אם לא ממש אידיאלי, מין תקופת־עדן קדמונית שיש להתגעגע אליה, ואולי אפילו לנסות ולחדשה במהרה בימינו.

המחבר לא מוצא שמץ ייאוש או פסימיות באותה אמירה המסיימת את ספר שופטים, לא תלונה על משטר פגום ורעוע ולא הכרה בהכרח שבהנהגת שלטון מלוכני מסודר. נהפוך הוא – עוזיאל מעז לטעון כי הימים ההם, בטרם נתקבע שלטון המלוכה והחניק הכול בעריצותו המובנית והמתחייבת, היו דווקא ימים נפלאים מאין כמוהם. תקופה חד־פעמית שלא תשוב עוד, שכולה יצירה ודמיון, ושבה יכלו כל איש ואישה לעשות מה שמצא חן בעיניהם, להגשים את משאלות לִבם ולראות ברכה בעמלם, בלי מורא מגחמות שלטון אכזרי, מגביל ומדכא (עמ' 362).

כמו להדגים את התזה השנונה שלו, מערבבת העלילה הססגונית, המפתיעה ורבת התהפוכות שטווה עוזיאל על תקופת הזוהר וההרמוניה ההיא ז'אנרים ספרותיים ומצבי רוח, אלמנטים של ריאליזם פנטסטי ורומן רעיונות (אחד הגיבורים הוא מלאך שמסתבך אחרי שאיבד את תעודת המלאך שלו, וכך הוא נאלץ לבלות את ימיו בקרב בני האדם ולחולל להם פלאים שלא כדרך הטבע; חיות ועופות נוהגים, חושבים ומרגישים כבני אדם, כשאחד הגיבורים המעניינים ומעוררי ההזדהות בספר הוא נשר צעיר ורחב כנפיים, המרחף תדיר מעל לעלילה ומדגים בהרפתקאותיו עקרונות פילוסופיים של חירות, גורל ורצון חופשי), יחד עם מעשייה רומנטית מסוגננת ושובת לב, תככים פוליטיים מפולפלים והומור חכם ואירוני.

החופש, באותו עידן מבורך שלפני המלוכה, קובע עוזיאל, נבע דווקא מהיעדר מלך ושלטון מלוכני העובר בירושה, כש"שופטים נהדרים שפטו את עם ישראל בחן ובחסד ובאופן זמני" (עמ' 361). ומה לא המציאו אז: חפצי מותרות מקסימים ככרכרות נוחות, רכות ויפהפיות המחליקות ללא חשש בדרכים עקלקלות; דברים בסיסיים שכולנו נהנים מהם עד היום בחיי היום יום שלנו ואיש מאיתנו לא ידע שאנו חייבים אותם לימי השופטים, כמו למשל הביצים הקשות – כן כן, ויש בספר תיאור מלבב להפליא איך הגיעה המצאה זו לעולם – וגם אבקת ביצים, לנוחות השימוש והשימור; נוסחאות מתמטיות אלגנטיות שאין כמותן ליופי; מעשי סריגה אמנותיים מקסימים, שבנוסף להיותם שימושיים לעילא הם גם מפיצים מתוכם אור יקרות, כי השפחה חתי נותה ("חצי נוצה" בלשון משובשת), המתמחה בהם, למדה את המלאכה מפי השטן עצמו.

כל אלה מתרחשים בספר באופן ריאליסטי למדי על רקע המציאות התנ"כית המוכרת, לרבות התנכלויות מצד הפלשתים, המאלצות את שבט דן לנטוש את נחלתו במרכז הארץ ולהתיישב בגולן. ולמרבה הצער, טבע האדם נותר כפי שהוא, גם בתנאים של חופש. יש מפלגות והתארגנויות וויכוחים רעיוניים, אנשים פועלים על־פי אינטרסים אישיים כוזבים, ועושים מעשי אכזריות המזכירים את אותה פרשה מזעזעת מספר שופטים שנודעה בשם "פילגש בגבעה".

מלך הוא המצאה גרועה, אפילו מפלצתית. פיטר לאסטמן, דוד ואוריה החתי, 1611

ככל העמים

האבסורד הוא שאנשים, טוען עוזיאל, אינם יודעים להעריך את יתרונות הפתיחות והחופש. וכך, תנועה חדשה שעניינה להפוך את ישראל לעם "נורמלי" ככל העמים, כלומר להקים משטר מלוכה בישראל, הולכת ותופסת תאוצה. שמואל הנביא לא עומד בלחץ המופעל עליו, ואפילו אלוהים נעתר בסוף לחתרנים הללו ומשתף פעולה בהפרת החוק שלו עצמו, שלפיו אסור להמליך על בני ישראל מלך בשר ודם. כך נהרס לעולם ועד החופש של כולם, ומאז איש לא יכול לעשות עוד את הישר בעיניו.

על רקע התקופה שבין חיי הדרור של "איש הישר בעיניו" לבין הבחירה המודעת, התמימה או הסוטה, בחיי שעבוד מידיו של מלך עריץ וכול־יכול – בונה מאיר עוזיאל סיפור אהבה שובה־לב בין דקל הדָני, שלכרכרותיו הנוחות, הרכות והיעילות יצא שם אצל העמים השכנים ("הלמבורגיני והפרארי של עולם התנ"ך"), לבין הנערה היזמית פיסגה, שלביצים של תרנגולותיה יצאו מוניטין ברמת הגולן ובכל צפון הארץ. חלק מהצלחת השיווק יש לזקוף לזכותו של רים הדיפתי, סוכן חתי נאמן שנטמע בתוך בני ישראל וחי בינותם כשווה בין שווים. מאוחר יותר, אחרי עליית המלך שאול לשלטון, יש לזקוף לזכותו של רים החתי גם את מעשה ההצלה של מפעלות החיים של דקל ופיסגה.

לימים ייוולד לאותו רים בן בשם אוריה. הרומן מסתיים לפני עליית דוד לשלטון ואינו מפרט מה קרה לאוריה החתי מידי שלטון מלוכה אכזרי, אנוכי ונהנתני. די לו למאיר עוזיאל בכך שהוא מספר לנו שאוריה הוא בנו של רים והוא סומך על קוראיו, המכירים את התנ"ך, שיבינו מכך, ברמז הנוסף על כל מה שהתרחש לפני כן, כי מלך הוא המצאה גרועה, אפילו מפלצתית.

ההתנגדות למלך והצער העצום על הטעות חסרת התקנה של המלכת מלך על ישראל מפעפעים מכל תג ותו של הסיפור המפותל, העשיר ורב הקסם של מאיר עוזיאל, הפותח במשל יותם, שיש בו כזכור אזהרה מפורשת מפני הטעות המתרגשת לבוא. ומעבר לכך מבעבעת מכל פרט ברומן המציאות הישראלית בת ימינו, על כל גווניה ומרכיביה. ואביא לסיום דוגמה אחת מאינספור דוגמאות מפולפלות ומהנות:

שמואל כעס ואמר שזהו, תם זמן מלכותו של שאול. אלוהים מבקש ממנו לפרוש מיד. נכון, שמואל אשם לא מעט, אבל נכון גם שתכף בהתחלה, כמו שקורה לכל מנהיג [...] התחיל המלך החדש להאמין שהוא המנהיג, ולכן הוא אחראי, והוא ינווט (עמ' 361).

ספרו של מאיר עוזיאל הוא אפוא, בין השאר, גם אלגוריה פוליטית שנונה ומושחזת, הפתוחה לכמה וכמה פרשנויות. בדרכה הקלילה והמשעשעת היא עוסקת, למעשה, בעניינים רציניים ועמוקים ביותר – השאיפה לחירות מול הצורך במשטר וסדר חברתי, אהבת החופש ושנאת השעבוד, התשוקה לידע מדעי והגעגוע שאינו נגמר לאהבת ילדות אבודה, והכול בשפה זריזה וקולחת, תוך העמדת דמויות בלתי נשכחות במצבים לא שגרתיים, המצטרפים לכדי חגיגת ספרות מרהיבה וצובטת לב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

מקור שמה של המימונה, תרגום השרח לארון הספרים היהודי, המלצות נמלצות של חכמי מרוקו – מקצת מן המחקר המגלה תרבות ססגונית בשפעת לשונותיה

 מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה

אהרן ממן

מוסד ביאליק והאוניברסיטה העברית, תשע"ד, 355 עמ‘

פרופ' אהרן ממן מן החוג ללשון העברית וללשונות היהודים באוניברסיטה העברית בירושלים, המשמש מן הקיץ שעבר גם נשיא החברה לחקר התרבות הערבית־היהודית של ימי הביניים, הוא מראשי המדברים בחקר העברית של ימי הביניים, ובייחוד העברית של הקראים, ובחקר הערבית היהודית והברברית היהודית שהילכו בצפון אפריקה במאות השנים האחרונות. באסופה שלפנינו מבחר של שלושה עשר מאמרים מפרי עטו שראו אור באכסניות שונות בעשרים וחמש השנים האחרונות. שניים מהם הם גרסה ראשונה ומעודכנת בעברית למאמרים שמקורם באנגלית.

המאמרים באו בארבעה שערים: בשער הראשון חמישה מאמרים שעניינם לשונות הדיבור: היסטוריה, מתודולוגיה, יצירה. האחרון שבהם יוחד ל"מימונה – מדרש השם ומנהגי החג". דומה שכל מה שנכתב על המימונה, אפילו הוא סברה רחוקה וקלושה, עיין בו ממן בכובד ראש. בסוף המסע הארוך והמרתק הזה הציע ממן את סברתו למקור השם, והוא שונה מכל מה שהוצע לפניו, וכה פשוט ומתבקש. הנה הצעתו:

מבחינה דקדוקית, "לילת ל־מימונה" הוא צירוף של סמיכות – "הלילה של המימונה". "מימון" פירושו בערבית "מזל" או "בר מזל", אך "מימונה" עשויה ליתרגם אך ורק "בת מזל". הצירוף כולו אפוא מכוון ל"הלילה של בת המזל". "מי היא בת המזל? מכל האפשרויות נראה לי הביטוי מכוון לנערה שנמצא לה בן זוגה" (עמ' 113).

בהמשך תמך את סברתו בראיות לשוניות וטקסיות מעניינות ומשכנעות, וחתם דבריו: "נראה שעיקרו בכך שנתייחד ונסתגל לאירוסין ולשידוכין" (עמ' 118).

בשער השני ארבעה מאמרים המלבנים היבטים מגוונים של השַרְח למקרא וליצירות אחרות. השַרְח הוא תרגום לחלק מספרי המקרא, להגדה של פסח, למדרש עשרת הדיברות ולעוד חיבורים פארא־ליטורגיים ובראשם "פרקי אבות", והוא היה מוכר ברוב הקהילות היהודיות דוברות הערבית, קהילה קהילה והשַרְח שבלהגה או בלהגיה. פרופ' משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, היה הראשון שהעמיד אותו כסוגיה מרכזית בחקר לשונות היהודים בדור הזה, ואף קבע הלכות חשובות בדרכי החקר של השרח והציב "תו תקן" מאתגר לבאים אחריו. בר־אשר טיפל בעיקר בשרח למקרא, ואילו ממן התמקד בשרח החוץ מקראי.

בשער השלישי סקר ממן וניתח את המרכיב העברי בלשונות היהודים. בראשון משלושת המאמרים שִחְזֵר בצורה מרתקת מה היה "הערוץ הסמוי למסירת העברית בתקופת הביניים", שהן 1,700 השנים שמשנת 200 עד שנת 1900 בערך. במאמר השני התחקה על "זיהויו של המרכיב העברי במוגרבית היהודית", תוך שהוא ממיין את הקשיים השונים ושוקל אותם, ואגב הילוכו הציב "ארגז כלים" מתוחכם ומשוכלל, אשר עֶרְכּוֹ רב לא רק לחוקרי המוגרבית היהודית אלא לחוקרי כל לשון יהודית באשר היא. המאמר השלישי הוא מסע בעקבות "לשונות ברכה באחדות מלשונות היהודים". אף כאן תוכן ושיטה באו שלובים, והקורא יוצא נשכר הרבה בשניהם.

בשער הרביעי מאמר אחד בן כחמישים עמודים, ובו מהדורה מוערת של "פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע עשרה". שש האיגרות שההדיר ממן הן מסמכים מורכבים ומאתגרים מבחינת תוכנם הספרותי אשר הובע בעושר לשוני מרהיב, אך בעיקר בשל הלוליינות הלשונית שנקטו המחברים. בלעדי המהדורה של ממן, הערותיו המלומדות, חריפותו ורוחב אופקיו כתלמיד חכמים, דומני שאין כמעט קורא אשר היה מצליח לפענח אפילו מחצית ממה שטמון באיגרות הללו.

חגיגה לנערה שנמצא לה בן זוגה. חגיגות המימונה
צילום: מרים צחי

עלילה מרגשת

אולם באמת די לעיין בארבעה עשר עמודי הביבליוגרפיה ובששת המפתחות שבאו אחריהם (אנשים, מקומות, לשונות, מקורות, מילים, עניינים) כדי להבין כי הספר הזה הוא אוצר רב פנים. נידונות בו עשרות שפות, ואגב העיסוק בצפון אפריקה העשיר ממן את הקורא במידע ובתובנות על ההבחנה בין לאדינו לחַכֶּתִיַּה, אשר שתיהן הן שפות יהודיות המושתתות על הספרדית (החכתיה התקיימה בקרב הקהילות הספורות שבמרוקו הספרדית, בחוף הדרומי של הים התיכון, ואילו הלאדינו הייתה לשונם של הגולים וצאצאיהם בעיקר במרחב הביזנטי – בבלקנים ובאימפריה העות'מאנית), העיר על העברית המשוערבת לעומת עברית של אשכנז, השווה ליידיש ולרווח בקרב יהודי גאורגיה, איראן ובוכארה, ועוד ועוד.

חוקרי העברית ולשונות היהודים ימצאו בספר מידע רב ערך, בקיאות מרשימה ותובנות חיוניות, וברור שאסופה כזו היא כלי מחזיק ברכה בעבורם. אולם באמת דומני כי הספר נועד דווקא למי שאינו מומחה ואינו חוקר מובהק של התחומים הללו. הקורא המשכיל ימצא כאן משנה סדורה רחבת היקף, המובעת בעברית עשירה ומתובלת, והיא ערוכה היטב, ממוינת ומסועפת לנוחות העיון, תוך שהיא מאפשרת לקורא לחוש את "דופק החיים" של קהילות ישראל בצפון אפריקה במשך מאות שנים, ולעתים גם בקהילות אחרות, בייחוד במזרח. לשון אחרת, לא רק למדנות מופלגת יש כאן, אלא גם – ושמא בראש ובראשונה – גם עלילה מרתקת ומרגשת. ממן השכיל להמחיש כיצד הלשון וּמַבָּעֶיהָ הם ביטוי רגיש ועמוק לאמונות ולהלכי רוח, לתפיסות דתיות ולהשקפות עולם.

כללו של דבר: המאמרים האלה הם פֵּרות בשלים של אחד מגדולי החוקרים והמורים שבינינו. כינוסם יחד הוא יוזמה מבורכת של מוסד ביאליק. האסופה שלתוכה נקבצו המאמרים תשמש מעתה כלי עזר חיוני לפרחי מחקר בלשונות היהודים, ובייחוד בערבית היהודית לסוגיה וללהגיה. בה בעת היא כלי מחזיק ברכה גם לחוקרים בשלים ולתאבי דעת, שהלשון העברית ולשונות היהודים הן אמצעי פורה בעבורם ללמוד על התרבות היהודית בשפע מופעיה ובחילופי נסיבותיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

סדנה למתקדמות

מבט חטוף של הנצחי

אליענה אלמוג

כנרת זמורה ביתן, 159 עמ'

 העניינים אצל אליענה אלמוג מתקדמים מאוד. כלומר, עולמה הוא הכי מתקדם שאפשר, וסיפוריה הקצרים שבספר זה שוטחים אותו בשיטתיות. קשרי אהבה הומוסקסואליים הם תמיד מקום מפלט לרך ולַנֶאֱצָל. קשרי אהבה הטרוסקסואליים הם תמיד אלימים, מדכאים, מאמללים את האישה האוהבת ההורסת את עצמה בהתמכרותה להם. גברים הם בדרך כלל אלימים, אם כי לפעמים לא, בפרט אם התמזל מזלם להיות ערבים. ערבים טבעם להיות מלאכים או קדושים מעונים, מתנחלים טבעם לרצוח, פעילות שמאל טבען להתייסר מרוב צדקנות ואהבה לעַמן השנוא. וברלין, אוי, ברלין. ברלין היא העולם האמיתי ומחוז החפץ. שם, בבירת החופש והפרברסיה והשכחה, אפשר סוף סוף להניח את המספריים בצד ולדבר על זה.

מספרים עליה, בדש העטיפה, שהיא נולדה בתל־אביב ומתגוררת שם עד היום, ואם מרשים לסטריאוטיפים להשתולל זה דווקא מסתדר יופי עם התכנים. מציינים שאמה סופרת ואביה משורר – והכוונה היא לאהרן אלמוג ולרות אלמוג, ידידתו של עורך ההוצאה יגאל שוורץ המככבת בספרו האחרון, וזה לא קשור לכלום, חוץ מלכך שהגֶנים היצירתיים עברו בשלום מההורים לבת; מוסיפים שהיא מנהלת פרויקטים בעמותה ישראלית־פלשתינית ו"פועלת לכל יכולתה למען נשים ולמען שלום", ואת זה כאמור מרגישים היטב בסיפורים; ומציינים עוד בדש שהיא מנחת סדנאות כתיבה. ונדמה לי שדווקא פה, בעובדה הבנאלית ביותר ברשימה, קבור הכלב.

אלמוג, כך נדמה, כה התרגלה להטיל על תלמידיה תרגילי כתיבה, שהיא מטילה שכמותם גם על עצמה, ואוספת את תוצאותיהם הטובות לספר. אין כוונתי לומר שהיא כותבת כתלמידת סדנאות. תרגילי הכתיבה שהיא אספה לספר הם תרגילים מצוינים. הם משקפים כושר התבוננות ותיאור מרשים. בייחוד מרשימים סיפורי ההזיה שלה. ובכל זאת, הסצנות והאטיודים המאוגדים בספר על תקן סיפורים נראים בעיקרם פרי משימות. "תארי את חווייתה של אישה מנוצלת מנקודת מבטה". "כתבי סצנת המשך לסיפור מהתרגיל הקודם". "מה אומר לך המושג ציד חזירים". "שחזרי בטכניקה מקורית את זיכרונה האבוד של אישה מוכה". "נסי להמציא טכניקה שלא הייתה כמוה וללכת עליה עד הסוף גם אם זה לא עובד".

————-

 מה חשבתם לעצמכם

אין אנשים טיפשים

הלל לרמן

גוונים, 111 עמ'

אין אנשים טיפשים, קובע הלל לרמן בכותרת הספר וגם בתוכו. אבל לקוראיו הוא גורם להרגיש טיפשים מטופשים.

זוהי נובלה דידקטית. לרמן, איש ניהול וחדשנות טכנולוגית ופילוסוף חובב המתעניין בשאלת הדטרמיניזם והבחירה, לוקח בה את הקוראים למסע לגילוי תובנותיו בשאלות אלו. המחבר וקוראיו מיוצגים בדמות הגיבורים: חוקר פסיכולוגיה אמריקני, ושני סטודנטים סקרנים שהוא לוקח למסע חווייתי בעולם ובספרייה כדי שיגיעו בעצמם לתובנות שלו. זאת בעקבות ויכוח בין השניים: האם כדי להגיע לעמדה מסוימת, להיות סנאטור למשל, צריך להיות "טיפוס" מסוים, או שכל אדם, אם יהיה די נחוש, יכול להיות מה שיבחר?

המסע מובנה כך שהמפגשים הכלולים בו ישכנעו את הסטודנטים בהנחותיו של הפסיכולוג. הם משתכנעים, ואולי גם הקורא – אך הפסיכולוג (ולרמן) נוטים לקפוץ מכל שכנוע כזה למסקנה חובקת עולם. למשל, הנוסעים פוגשים במומבאי פועלים פשוטים ורגישים, ומבינים שלכל אדם יש עולם רוחני ורגשי מלא. יפה. אבל מזה הם מגיעים למסקנה יפת הנפש ש"אין אנשים טיפשים", ולכל אדם כישרונות מזהירים משלו בתחום כלשהו, ואין, בהגדרה, פער אינטלקטואלי בין אנשים – תוך התעלמות תמוהה ממושגים כגון אינטליגנציה וידע.

המפגשים הבאים מוליכים את הצמד לתגליות בנאליות למדי, על כך שבקביעת עיסוקו והצלחתו של אדם שותפים גם הכישרונות, הנטיות, הרצונות ואילוצי הסביבה. קפיצת הדרך הגדולה מגיעה כאשר הסטודנטים נשלחים למחקר אישי מזורז בשאלה מה משותף למצליחנים בכל התחומים, ומגיעים למסקנות מתבקשות מדי – אך ברגע האחרון מתעורר אחד הסטודנטים לתובנה שהפסיכולוג חיפש (והסימוכין המובאים לה לגמרי לא משכנעים): שכל המצליחנים ידעו בילדותם מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, ומאז חתרו לכך.

הקורא קצת מבולבל, כי התובנות שנאספו עד כה לאו דווקא מוליכות למסקנה הזו או נדרשות לה. וכאן, כשהוא תוהה אם המחבר הוליך אותו שולל, מגיע פרק סיום מפתיע: הפסיכולוג מגלה לאחד הסטודנטים שהכול שטויות. שבעצם אין בחירה, והכול תלוי בתכונות ובכישורים שנולדנו איתם. אומר ונעלם. אז מה, בכל זאת יש אנשים טיפשים? ומה פשר הפרקון הזה, היורק בשצף הפרכה לא־מבוססת של כל קודמיו הפסוודו־מבוססים? אולי הוא נועד לנחם אותנו, הקוראים שפקפקו במסקנות החפוזות לכל אורך הדרך.

 —————-

צער וצורה

טור הטוהר: סונטות

יורם בק

ספרי עִתון 77, 129 עמ'

 "עוֹד מַדְרֵגָה, וְלִבִּי מִטַּהֵר וְעוֹלֶה./ כַּאֲשֶׁר הַגּוּף יִנָּגֵף, הַגּוּף הַחוֹלֶה,/ לִבִּי הַבָּרִיא מְחַפֵּשׂ כְּמוֹ הֵלֶךְ גּוֹלֶה/ וְצַעַר בּוֹ, צַעַר מָתוֹק שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּלֶּה. … וְעוֹד מַדְרֵגָה, מֵעֵבֶר לְכָל הֲבָנָה – / הָאֱמֶת הַקָּשָׁה מִכֻּלָּן, הָאֱמֶת הַזְּקֵנָה" (מתוך סונטה 62).

>

יורם בק רוצה להיות יורם טהרלב. כלומר, בעל לב טהור. למסע בקשת הטהרה מוקדש מחזור הסונֶטות הארוך שלו. בק הוא משורר ותיק ופורה, שנדחק לשוליים שלא בצדק. אולי זה בשל הצירוף הייחודי המתגלם בו. משורר יחיד במינו זה, משורר צורני של התקדשות הומניסטית, נשחק בין המגמות הבולטות בשירה העכשווית. בין חבורת שירה המקדשת את הצורה ובהזדמנות זו את הגוף ואת ההתגפפות, לבין חבורות משוררים־מתנבאים, לבין קבוצות שירה המתפעמות מפריעת הסדר והסדרים. בין משוררי פוזה לבין משוררי פרוזה.

מהי סונטה? מיהו יהודי? שאלות דומות: הַגְדֵּר, הצב כלל, ויציגו לך את היוצא מן הכלל. בק, שמאחוריו כבר ספר של מאה סונטות מסורתיות, תופס הפעם את הסונטה באופן אפלטוני. יש בגנזי מרומים אידיאה של סונטה, אך במציאות אין סונטה אחת המקיימת את האידיאל לכל תגיו. כדי לחוות את הסונטה כמהות, אומר לנו יורם בק, אין די לקרוא אחת, שתיים או שלוש, אלא במקרה שלו 123 סונטות וכמו־סונטות שהן 123 דרכי מימוש. וכמו הסונטה גם הטוהר: הרבה מתכונות ותבניות, הרבה דרכים, מובילות אל טוהר הלב ואל שלוות הרוח.

למרות הנושא המשותף ומגמת העל, רבים הם נושאי השירים. בק מרבה לכתוב על התפילה, תפילה חילונית, שהיא "מַעֲשֵׂר עָנִי" שאנו "מְמַלְמְלִים כִּילָדִים תּוֹעִים". על הגאולה, נשגבת ונטולת אל, ש"תָּבוֹא, אָכֵן, מִגַּרְגֵּר דַּק מִדַּק". על השוני בין בשר ורוח, באופן המזכיר את המשוררים המטפיזיים: "לְכָל בָּשָׂר רִמָּה,/ לָרוּחַ אֵין פּוֹקֵד./ הַשֶּׁקֶר, הַמִּרְמָה/ חוֹלְפִים, הָאוֹר עוֹמֵד./ תּוֹלַעַת וְסָפֵק / חוֹתְכִים בְּלֵב בּוֹדֵד" (מתוך סונטה 68; שימו לב למכנה המשותף לבשר ולרוח: הרימה והתולעה). ויש הרבה אהבה, וחשבון מתגעגע עם הנעורים, וכמובן ארס־פואטיקה המתארת יפה את עצמה (בסונטה 27): "הַיְּצִירָה הִיא צַעַר וְצוּרָה,/ הִיא צַעַר הַיֵּשׁוּת, צוּרַת קִשּׁוּט./ בַּתֹּאַם שֶּׁנּוֹצָר הִיא עֲצוּרָה:/ הַמְסֻבָּךְ מוֹלִיד אֶת הַפָּשׁוּט". /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

הילד המוכה על ידי אב אוהב, בתרבות איכרית פטריארכלית, מצליח להיחלץ אל חיי החופש של ההשכלה ולספר את סיפורו בלשון עשירה ומסעירה ובעלת עוצמה מיתית 

פָּאדרֶה פָּדרוֹנֶה – אבי, אדוני

גָּוִוינוֹ לֶדָה

מאיטלקית: מירון רפופורט

ספרית פועלים, תשע"ד, 235 עמ'

בגיל חמש נחרץ גורלו של גווינו לדה. בעוד הוא יושב בבית הספר יחד עם שאר בני גילו ומתחיל להכיר את הקסם שבו נעשות צורות גרפיות לעיצורים וקולות המתחברים לשפה, מתפרץ אביו כברק אל הכיתה כדי לקחת אותו אל כר המרעה, לחיים של רועה צאן. הוא נושא נאום נסער שבו הוא מנמק את העקירה הזו: האב זקוק לעזרת הילד כיוון שגווינו הוא בנו הבכור ולעדר נדרש משגיח שעה שהאב נוסע לעיירה הקרובה כדי למכור את החלב ולהביא ממנה מצרכים. הוא ישמש שוליה לאב העובד בכרמי הזיתים ובשדות, כדי שאחיו הקטנים ממנו יזכו ללחם. המורה המזועזעת מרחמת על הילד וטוענת שנוכחותו לא תועיל בשדות וכי בית הספר יכין אותו לחיים, הוא יעניק לו נוצות לפני שיפרוש כנפיים. האב הפגוע משיב לה בבוז כסערת הוריקן מתעצמת: "מה את יודעת על חיי הרועים? הרועים עפים כולם בלי כנפיים".

גיבור על

גווינו הקטן נלקח מבית הספר כדי להיות רועה צאן. חינוך החובה נכנע לחובה המעשית של חיי העוני, בעולם שבו הילדות היא תקופה קצרה המפרידה בין אדם המרוויח את לחמו לבין אוכל חינם. אביו מנתק אותו ממשפחתו החיה בעיירה קטנה ומרגיל אותו בהדרגה לחיים בטבע הפראי של כר המרעה: הילד הקטן והמפוחד נאלץ להתמודד לא רק עם אימי הטבע, אלא גם עם ימים שלמים של בדידות ללא מגע אנושי ועם האלימות הקשה והמתפרצת של אביו, המסכנת את גופו ונפשו לא פחות משודדים או חיות טרף.

זהו סיפור אמיתי (שעובד לסרט איטלקי עטור פרסים באותו שם בשנת 1977), אנושי וקטן כביכול – חייהם של רועים נבערים וקשי יום באזור נידח של סרדיניה – אבל לסיפור הזה יש איכויות מיתיות, החורגות בהרבה מגבולותיו הממשיים, ולדה – הגיבור המספר – מודע לכך. זהו סיפור על הולדתו של גיבור, כמעט אפשר לומר גיבור על. גיבורי העל הם חלשים במציאות אך הם מפתחים כוחות לא אנושיים על ידי מפגש עם כוח חיצוני. שלא כמוהם, לדה מפתח את כוחותיו ועוצמתו מתוך צמיחה פנימית, רצון אדיר והתקשרות לטבע. והכוח שלו להיות בן חורין גם בתוך מערכת חסרת מוצא של דיכוי, ולעשות את הצלקות של חייו לכדי מלאכת מחשבת של סיפור, הוא כוח האדירים שלו.

המיתוס היווני עסק במאבקם של האלים בעריצותם של הטיטאנים שקדמו להם, ובניסיון הדורות החדשים לקבוע את גורלם שלהם, בהתאם לחולשות האופי והבשר. הדרמה היוונית הלכה בעקבות המיתוס, אך עסקה באדם הנעלה והמורם מעם אל מול הגורל – הטרגדיה מציגה את חייהם ושגיאותיהם ההרואיות של אצילים ושועים, מול טעויות אנוש וזעם האל. הספרות המודרנית משאירה את ההתרחשות, אך מעתיקה את הזירה אל חייו של האדם הזעיר הנאבק באיתני הטבע או הגורל. סנטיאגו של ארנסט המינגווי ב"הזקן והים" נאבק במזלו הרע, בגלי הים ובכוחו האנושי המוגבל מול איתני הטבע. האדם הקטן חי ללא מאפייני גבורה, אך מתמודד עם אימי החיים בכוח תושייתו ותבונתו.

סיפורו של גווינו לדה עוסק כביכול באנטי גיבור, אך יש בו כוח מיתי. הוא נאבק בנתיב שהתוו לו חייו ובכוח טיטאנים מפלצתי הנחוש לשבור אותו כדי לעשותו לחומר חדש וצייתן, הוא נלחם במסמן הגורל האכזרי מכול – דמות האב. אביו, שאוהב אותו בדרכו המעוותת, מתווך לו את העולם הפלאי של הטבע וכופה עליו באלימות גופנית ורוחנית את מבטו ורצונו. הוא מנסה להכשיר את בנו לחיי העוני המנוול, המרוד של הרועים; להכנעה מוחלטת בפניו כדי שישמש לו עזר בפרנסת המשפחה. הילד הקטן אינו אלא כלי שרת בידי האב, האמור להפוך להעתק זהה שלו בבגרותו.

התמודדות עם אימי הטבע והבדידות
צילום: שאטרסטוק

אילוף הסורר

האדונים האלה יש להם רק שני דברים בחיים: לציית תחילה ולצוות אחר כך. והם רוצים שככה תמיד יישארו פני הדברים. אחרת, כאילו במקום אוויר, הם ינשמו אש. ההון שלהם הוא הגוף שלהם. הציווי הוא הריאות שלהם, הצייתנות היא האוויר שלהם. הוא מרגיש עכשיו כאילו חסר לו אוויר, כי אני לא מכבד אותו. עד מהרה הוא יפתור את הבעיה. הוא מרגיש שהוא מת והוא רוצה לחיות.

פחות מעשרים שנה לאחר שלמד קרוא וכתוב, בגיל עשרים כמעט, מתאר גווינו לדה את הקונפליקט המרכזי של חייו: ההכרח לברוח מחיים של עריצות או צייתנות, על קשת האלימות שאין ממנה מוצא. אביו מתייחס אליו כפי שהוא מתייחס אל רכושו – עליו להשביע את רצונו ולהביא לו תועלת מוחלטת, מיידית. אם לא כן, הוא ינסה להכות, לגדוע, לקצץ או לסקל אותו כפי שיעשה לחיה, לעץ או לחלקת אדמה סוררת – במילים אחרות, הוא ירסק אותו עד להכנעה גמורה, עד שילמד לציית; כשיגדל ויהיה גבר אמור הבן לנהוג בדיוק כאביו בחלשים ממנו.

אך המכה אינה מלמדת ציות, אלא מעצימה את הכאב בנפש האדם עד שהיא מתפרצת. וכמו שמסביר האב לבנו כיצד יש להכות בעץ כדי לחטוב אותו: יש להשאיר חתך קטן בצד שאליו רוצים שהוא ייפול, ולהכותו בחוזקה מהצד השני. המכות שיפליא האב בגווינו כדי להטות אותו אל הדרך הישרה בעיניו משיגות בסופו של דבר את התוצאה ההפוכה: הבן כבר נחרץ בילדותו הרכה ברצון העמוק ללמוד, להשכיל, לדעת את חקרן של מילים. כל מכה שיכה בו האב מקרבת את עקירתו של בנו אל הצד ההפוך מכוונתו. כך כורים להם הרודנים את קברם במו ידיהם, בדמם של אלה שסבלו תחת ידם.

דיכוי הוא לעולם אינו מערך של יחידים. האב המתעלל בבנו מפרנס את משפחתו בעבדות אדמה אינסופית ובכלים פרימיטיביים, מחויב בעצמו לאדון שבפניו הוא מתרפס חסר אונים, מעין וָסָל עשיר. המערך החברתי־כלכלי באיטליה החקלאית מקיים גם במאה העשרים את שאריותיו של העידן הפיאודלי, שבו חיי האיכר וכמעט כל מחייתו הם רכושו של אדון עשיר. חיי העוני של האיכר – כמה שהם מחפירים וחסרי מוצא – עדיפים על חייו של הפועל בחווה, שהוא כעבד ממש, חסר שם, נדון לעבודת פרך ולחרפת רעב. חיים אלה מאיימים על האיכר, שיעשה הכול כדי לקיים את משפחתו בעוני דחוק ואת מעט העצמאות שיש לו.

שפת החמלה

בתחילת שנות העשרים שלו, אחרי שניסה בכל דרך להימלט מעריצותו של האב, מנסה לדה להגר ללא הצלחה להולנד, ולאחר מכן מתגייס לצבא. המערכת האטומה והיהירה מגלה לו כי הוא המיר את עריצות האב בעריצות המדינה ושכמו בילדותו הוא אינו אלא כלי בידיה של מערכת מנצלת ואכזרית. אבל תחת שיתמוטט בפני גורלו, נאחז לדה בכל כוחו בהשכלה היחסית שמאפשר לו הצבא. במאמצים עילאיים הוא לומד את השפה האיטלקית, השונה כל כך מהדיאלקט הסרדי שאותו הוא דובר מבית, ואת ידיעת הקרוא וכתוב, המאפשרת לו פתח לחיי החופש של ההשכלה.

הקריאה בספר נעשית לפלא. הילד נעדר השפה, שבמשך שנים הודר כמעט מכל חברה אנושית ורכש את הקריאה והכתיבה רק בשנות בגרותו, נעשה לבלשן וסופר מחונן. בגיל 37, בישירות ובחמלה, הוא מפרסם את יצירת המופת שלו על חייו. זהו מעשה ספרותי יוצא מן הכלל, החורג מעבר לסיפורו הפרטי: האישי רקום בחיי הטבע, מאופיין בהתבוננות אנושית עזה וחדת מבע, בלשון בוטחת ורגישה, המצליחה לעשות את עונות השנה, שרירותיות הטבע וגורל האדם לסיפור, וככזה הוא מתאפיין בסגולות האדירים של המיתוס.

אותה שפה המשמשת את האב כדי לפתות את בנו הרך לבוא איתו אל השדה, השפה שחסרה לו בשנות ילדותו כאשר הוא רועה את העדר ואין מילה או מגע אנושי שיתווכו לו את המציאות, הופכת לשפה עשירה, מסעירה ויפהפייה הנעשית למכחול דק שבו הוא מתאר את עולמו שלו המשתקף במרחביו העצומים של העולם.

לכאורה מדובר בסיפור אנושי קטן, אך הרכבתו מחומרים מיתיים מעצימה אותו הרבה מעבר לממדיו הקונקרטיים: הקשר בין ארוס, אדם ואדמה, הגבריות כמסמנת בעלות טריטוריאלית והצבא כמערכת של דיכוי, כוחו של הכסף והאופן שבו הוא מחליש את הנזקקים לו.

נקודת המבט של הסיפור היא של הילד שאביו מכה אותו כמעט עד מוות, אך בתודעת הבוגר שלו, כמו בתודעת הילד, הוא אדם חופשי ברמ"ח אבריו, גם באלה המצולקים והקשים ממכות ועמל של שנים. וזה מה שעושה את "פאדרה פדרונה" מסיפור אנושי ליצירה גדולה. היכולת לצייר כתב אישום חריף כנגד האכזריות הפטריארכלית בלי להיגרר לצדדיה הנפגעים או האנרכיסטיים. מכיוון שנקודת המבט בסיפור אינה נכנעת לכאב, זהו מבט שכולו אנושיות וחמלה. והמבט הזה מראה כי גם במציאות האנושית הקשה ביותר אין בריח שאפשר לשים בפני חירות הרוח: גם האדם הכבול לקרקע מדמם מכאב יכול לעוף ללא כנפיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

במעין ביקורת אוטוביוגרפית על סיפור בדוי לכאורה חושף יגאל שוורץ את ילדות האימים שלו ואת עולמם המטורף של שרידי העולם הישן. יצירה ספרותית יוצאת דופן 

מקהלה הונגרית

יגאל שוורץ

דביר, 2014, 284 עמ'

ספרו של שוורץ הוא ספר קשה, מכאיב ותובעני. קשה ותובעני בסגנונו ומבנהו, ומכאיב ותובעני עוד יותר בתכניו. זהו ספר אוטוביוגרפי, ועם זאת זהו ספר שבורח מן האוטוביוגרפיה בחירוק שיניים, בקפיצת שפתיים ובעיניים שנסגרות כדי להעלים את הדמעות. דרושים הרבה כוחות נפש כדי לקרוא את הספר, ולא פחות מכך דרושות פתיחות רבה, סבלנות ונכונות להתמודד עם טקסט יוצא דופן.

שוורץ עושה בספרו מה שכותבי אוטוביוגרפיה אינם עושים: מספר את סיפורו באמצעות סיפור שנכתב על ידי אדם אחר. התוצאה היא ספר מבלבל מאוד, לא פעם מתעתע, בלתי שקוף, סותר את עצמו. שילוב של ביקורת ספרותית, ניתוח סמנטי־תרבותי, "שיעור לדוגמה בסוגיית אמת ובדיה" כדברי חיים באר, ואוטוביוגרפיה שמתחפשת לספרות (או להפך).

הספר נפתח במוטו כפול: בשירו המפורסם, המתורגם לעברית, של יצחק קצנלסון "חמש שנים", ולצדו טקסט של שיר כאב ועצבות בהונגרית. מוטו מעורר חשד שהמילים התמימות "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים…" והדברים על אודות חיות המחמד והמשחקים מסתירים משהו אחר לגמרי. מפחיד, אפל, מאיים.

עולם משפחתי רווי אלימות בשוט ובאקדח. יגאל שוורץ (מכסה את פניו) ובני משפחתו
צילום מתוך הספר

תהומות אפלים

אחרי המפגש עם השיר על מיכאל, "הסיפור בכלל עוד לא מתחיל": שוורץ מקדים ומספר לנו על מה שקדם לכתיבתו וכיצד היא התרחשה. על פגישתו הראשונה עם רות אלמוג, שאותה הוא מגדיר כ"סופרת הישראלית החשובה ביותר", ושלה סיפר פרקים מימי ילדותו שעליהם לא הרבה לדבר עם אחרים. היא ביקשה ממנו לחבר סיפור שיתבסס על זיכרונות אלה. התוצאה הייתה "הסיפור המטלטל" שנקרא "גמדים על הפיז'מה".

הספר שלפנינו הוא, במילותיו של שוורץ, "הגרסה שלי לגרסה של אלמוג לסיפור שלי". זהו מצב מוזר שמעלה, ואולי נועד להעלות, לא רק תחושות של עניין והזדהות רגשית עם המסופר, אלא גם ספקות באשר לאמיתותה של המציאות שנפגוש כאן: אמיתותו של סיפור הילדות, שמוצג לנו מצד אחד כמציאות ספרותית ב"גמדים על הפיז'מה" של רות אלמוג – המופיע בספר מיד לאחר ההקדמה – ומצד שני כאמת בסיפור האוטוביוגרפי של שוורץ עצמו. לאורך הקריאה מלווה אותנו שוב ושוב והתהייה מהו הסיפור האמיתי ומה הוא בגדר מציאות בדויה.

שוורץ עצמו מחזק את התהיות הללו כשהוא מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו. ליצור מצד אחד הרחקה והזרה באמצעות הבאת הסיפור של רות אלמוג במלואו בראשית הספר וניתוח ספרותי של הסיפור, ומצד שני לעשות מה שאוטוביוגרפיה אמורה לעשות: לחשוף את האמת ככל שכוחו מתיר לו.

מתוך סיפורה של אלמוג מתגלים לעינינו תהומות אפלים של חיי משפחה וחוויות ילדות והתבגרות במשפחה אחת מבין מי שמכונים בני הדור השני לניצולי שואה. ניצולי השואה בסיפור של אלמוג הם לוצי ואיזידור – גלגוליהם הספרותיים של הוריו של יגאל שוורץ, קטרינה ובלה (בן־ציון). לצדם ילדיהם מאיה וגיורא, שהם "הדור השני", בני דמותם של יגאל ואחותו נעמי.

פרשנות ביוגרפית

הסיפור "גמדים על הפיז'מה" הוא פנינה ספרותית, מרתקת ומזעזעת עד עצירת הנשימה. זהו סיפור על אהבה־שנאה בין בני זוג, בין הורים לילדיהם ובין אחות ואחיה. יש בו רמזים לגילוי עריות, אלימות וניסיון לרצח, ומנגד חמימות אנושית, חמלה והתגייסות לעזור. כל אלה לצד נטישות ובריחות של האם והתקפי איבוד־שפיות זמניים שלה, שמהלכם ידוע מראש ומפחיד מאוד. גם האב, איזידור, בסיפור של אלמוג הוא דמות אפלה שהחושך שבו גובר על האור. איזידור "מפעיל" במכוון את התקפי השיגעון של אשתו, נוהג באלימות ואכזריות כלפי ילדיו ומקיים יחסים של גילוי עריות עם בתו.

שוורץ מנתח את הסיפור של אלמוג, מגלה את האמצעים הספרותיים שבהם היא משתמשת, וחושף ב"פסקאות פרשניות־ביוגרפיות" את אישיותה ועמדותיה של הסופרת שמסתתרות מאחורי השכבות הספרותיות של כתיבתה. הוא מבקר בחריפות את ה־type־cast, את הסטריאוטיפיות שמאפיינת את תיאור ההורים בסיפור, ואת השימוש במילות צופן מוכרות ומשומשות כגון “רכבת, טרנספורט, סבון, סלקציה ולאגר…“.

בייחוד הוא תוקף את תיאור “התגובה הקיצונית (של האם) למילות הצופן שמשמיע האב…“, כאשר תגובה זו מתוארת בסיפור כ“טרנספורמציה שהיא עוברת מאדם לכלב“. בנקודה זו מעלה שוורץ טענה חזקה שלפיה “חוקרי ספרות כבר עסקו בכך שסופרים שעוסקים בקרבנות השואה בוחרים לתאר את התגובה שלהם לטראומות שעברו באמצעות הסמנטיקה החייתית…“. שוורץ מעמת את הסיפור עם זיכרונותיו על ילדותו. הוא חושף את השמות האמיתיים ואת האנשים האמיתיים המוסתרים מאחורי השמות והאנשים הבדויים בסיפור.

מן הניתוח של הסיפור של אלמוג יוצא שוורץ לכיוונים חדשים. כדי לאשרר את כתיבתו הוא מרבה לשבץ בה מובאות ממקורות אחרים, החל בטקסטים שכתבה אחותו ועד קטעי ספרות יפה וספרות עיון. בסוף הספר מופיעה רשימת מקורות, שכוללת את “הלב“ של ד‘אמיציס ואת “הענק וגנו“ של אוסקר ויילד, ספרי זיכרונות על השואה, וגם “אליעזר והגזר“ של לוין קיפניס.

חלק מן ה“ציטוטים“ הם מדומים: וידויים דמיוניים, מונולוגים־שלא־היו של אביו ושל אמו, דיאלוגים בדיוניים עם אחותו. לא תמיד קל לזהות מי הדובר בטקסטים אלה, והם משולבים בטקסט באופן שלעתים רק הגופנים השונים מבדילים אותם מכתיבתו של שוורץ עצמו. חלקם מאשררים את הסיפור האוטוביוגרפי וממשיכים אותו, חלקם חולקים עליו, או תורמים נקודות מבט וזוויות הסתכלות נוספות לסיפורו של שוורץ.

איזידור ירה שוב

בכתיבה האוטוביוגרפית ניכר מאמץ של שוורץ לשכנע את הקורא שהדברים שהוא כותב הם המציאות האמיתית, בניגוד למציאות הבדויה בסיפור של אלמוג. הוא מקפיד לציין, למשל, שדמותה של מגדה בסיפור של אלמוג – אחותה של האם, ממלאת מקומה ו"האם החורגת הטובה" בתקופות שבהן האם נוטשת את הבית – היא דמות בדויה. או שדמותו של רובן, המתואר בסיפור כעוד אחד מניצולי השואה שהקיפו את המשפחה, שונה מדמותו של "מקבילו האמיתי שמעון, (ש)היה גם היה… שלא כמו מגדה, שלא הייתה לה מקבילה בעולם האמיתי. אמת, רובן־שמעון זה לא היה כלל ניצול שואה. הוא היה יהודי מצרי, נשוי לאישה מאותה קהילה…".

שוורץ מרחיב את הדיבור על דמותו האמיתית של האב – שהיה "איש אלים־רצח" אבל גם איש מוכשר ואינטליגנטי, אוהב יצירה ולימוד, מקורב לחצר הסאטמרית, שכתב ספר העוסק בפרשנות התורה וזכה "בהסכמות הגאונים הצדיקים שליט"א" ובשבחי רבנים חרדיים בירושלים, ושמצא את תיקונו בטיפוח הפרדס שלו.

תיאור הפרדס הוא מופת לידע ותיאור פרטני ורגיש, שמיועד להעמיק את הבנתנו את דמות האב. הוא מציג את צדו האחד של האב, הצד היוצר, המטפח, המואר. ומצד שני: "ראו עליו שמחשבות קשות צולבות את מוחו, בעיקר שעה שקם ממה שנראה כעוד שנת סיוטים, וישב באי־נחת על קצה המיטה, ידיו מונחות על רקותיו, כאילו הוא מנסה לחסום איזה פיצוץ פנימי מלפרוץ החוצה. וכשכבר פתח את פיו – צעק, ועוד איך צעק. הוא היה איש אלים. אבל… גם עדין בדרכו…".

בניגוד להעדפה של רות אלמוג כלפי האם – שבה היא רואה קרבן של בעלה – ניכר במקומות רבים ששוורץ מנסה להגן על אביו. גם כשהוא מצטט את הסצנה מתוך סיפורה של אלמוג שבה האב יורה בבנו. כותבת אלמוג: "כשאיזידור יצא מן האורווה הוא החזיק בידו רובה. איזידור צעק 'לא לזוז!'… איזידור ירה. מעמוד הבטון ניתזו שבבי טיח. איזידור ירה שוב…". שוורץ, לעומת זאת, כותב: "שנים הייתי בטוח שהמצאתי את האירוע הזה… לא הייתי בטוח אם היה או לא היה… אני לא זוכר הד של ירייה… וגם זה לא היה רובה אלא אקדח…".

אבל הוא זוכר "את ריצת חיי שבאה אחרי…" וזוכר שהגיע לבקש חסות אצל רובן, הוא שמעון. הוא מכיר ביחסים הדו־משמעיים ששררו בינו לבין אביו ובחלק שהיה לו ביחסים אלה: "חשתי שעדיפות הגובה שלי על אבי מסוכנת לי, קריאת תיגר על מעמדו שאותו ערערתי, בעידוד מסיבי של אמי, באלף ואחת דרכים". עיקר ביקורתו של שוורץ מופנית כלפי אמו. דמות האם מתומצתת במקום אחד במילים האלה "איומה ומסכנה, נערצה ופתטית".

בעולם המשפחתי החצוי הזה, העמוס קונפליקטים ורווי אלימות בשוט ובאקדח, גדל יגאל שוורץ. ואפילו אם לא הכול התרחש במציאות כמתואר בספר, די גם בחלק כדי שנבין מתוך איזו ילדות איומה, שיצרו שני אנשים אומללים, תלושים, קרבנות של פשע שאין לתארו, צמח ויצא העורך וחוקר הספרות המוכר שכתב את הספר המרשים והקשה שלפנינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

ההגות הדמוקרטית־ליברלית מתקשה לדבר על מושג האחווה בהקשרו המקורי – המשפחתי והלאומי – ומנסה להחליפו ב"סולידריות". השיח היהודי בקובץ תורם להשבת המושג לשיח הישראלי 

מסע אל האחווה

עורכים: י"צ שטרן וב' פורת

המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014, 473 עמ'

לא רבים יודעים אך השילוש "חירות, שוויון ואחווה" היה רק אחד השילושים שנפוצו בימי המהפכה הצרפתית, והפך למזוהה עִמה רק עשרות שנים לאחר מכן. אך למרות זיהוי שילוש זה עם ערכי הדמוקרטיה ועם תורת זכויות האדם, נוטים הוגים דמוקרטיים וחסידי זכויות אדם להתעלם מהצלע השלישית בשילוש: האחווה.

מדוע? מפני שהאחווה מתקשרת בראש ובראשונה לקשר דם, לקשר בין אחים. קשר בין אחים הוא קשר אקראי, קשר שבו אינך בוחר עם מי להתקשר. ולמרות כל אלו, קשר זה נתפס כקשר מחייב ביותר. הֶקשרים אלו של האחווה הם בדיוק מה שמרתיע את ההגות הדמוקרטית הליברלית, המייחסת חשיבות רבה ביותר לאינדיבידואליזם ולאוטונומיה של הפרט ומתרחקת ככל הניתן ממתן הכשר ללאומיות אתנית, לאומיות המבוססת על קשרי דם – או לפחות תודעה כזאת – בין בני הלאום.

כישלון הדבק החברתי

רתיעה זאת בולטת בכמה ממאמרי הקובץ שלפנינו, כמו במאמרה של רחל אליאור (העוסק ביחסי יחיד־יחד בתקופה החשמונאית) המסתיים בהצעה הבאה:

[...] ואולי [ראוי] גם לחשוב על צעדים הדרגתיים בתחומי התרבות, הפוליטיקה והמשפט להגדרת המשותף והמפריד במרחב ציבורי של מדינה דמוקרטית ליברלית המחויבת לזכויות האדם של אזרחיה ותושביה ועל תחימת תחומים בין א־לוהי מקודש ואוניברסאלי החל על כל אדם, כגון בריאה בצלם א־לוהים, חירות, צדק, דעת, אמת ושוויון, לבין זכויות יתר החלות רק על בני לאום מסוים, המונע אותן מזולתו, או על הבחנה בין ראוי ופסול החלים על הכלל ללא הקשר לאורחות חיים נבדלות.

בתפיסה הדמוקרטית הליברלית קשר הדם הנתפס כראוי מורחק מהמעגלים הקרובים לאדם, מהמשפחה הקרובה והמורחבת ומהלאום, אל עבר המעגל הרחוק ביותר האפשרי – האנושות כולה. אלא שאז ניתן להקשות: מדוע צריך לייחס משמעות כלשהי לקשר הדם האקראי ולא בחירי בין כל בני האדם (כלל האנושות), המעגל הרחוק, בניגוד לקשר הדם האקראי ולא בחירי במעגלים קרובים יותר כמו הלאום?

יש לרתיעה הליברלית מקשרי האחווה גם ביטוי מילולי: העדפת החלופה של המושג "סולידריות". ביטוי זה בולט במאמרו של רוביק רוזנטל, אשר שיבץ את מושג האחווה ב"מילון הסולידריות" שלו כערך אחד מני כמה והגדירו כ"מילה הקרובה ביותר לסולידריות בעברית". בהקשר זה מושג האחווה לא רק מתרחב ממשמעותו המקורית – כמו במושג אחוות לוחמים, הנדון במאמרו של אסא כשר – אלא מתנתק ממנו (השוו לניתוחו של בני פורת בקובץ).

בנוסף, לפי רוזנטל, הסולידריות, בשונה מהאחווה, מכילה "את יסודות השותפות, היחד, הפעולה למען מטרות משותפות והתמיכה ההדדית. סולידריות אינה מייצגת בהכרח אינטימיות, והדגש בה הוא על נאמנות והקרבה". משמע, אין בסולידריות מרכיב של קשר דם אקראי, לא בחירי. זה אולי ההסבר לכך שכדברי רוז'12""נטל, הסולידריות היא "דרך כלל 'סולידריות אד הוק'. היא ניזונה מתחושות של זהות משותפת, אבל אינה חופפת לזהות הזו". במילים אחרות, קשה לקיים סולידריות לאורך ימים ואין היא חודרת למעמקי האני האנושי, לזהותו של האדם.

אולי יש בכך כדי להסביר את הקושי להתמיד במה שמכונה "סולידריות חברתית", סולידריות כעין זו שפרצה לתודעה הישראלית בקיץ 2011 אך נמוגה לאחר מכן. לסוגיה זו התייחס יובל אלבשן במאמר שביטא את אכזבתו מכך ומכישלון עמיר פרץ לגבש קואליציה חברתית שתתמוך במפלגת העבודה בבחירות 2006. נעיר כאן כי פעמים רבות בהגות המוסרית המערבית, כולל בקובץ זה, מושג הסולידריות מתקשר להיבט החברתי־כלכלי – "סולידריות חברתית" – ולמסקנה הכאילו מתבקשת ממנו, "צדק חברתי" (ראו גם מאמריהם של בני פורת, ברוך כהנא, מוקי צור, וידידיה צ' שטרן), אך הוא נעדר מהקשרים רוחניים־אידיאולוגיים ולא נתפס כקשור אליהם.

קושי להתמיד ב"סולידריות החברתית". מאהל המחאה בשדרות רוטשילד, קיץ 2011
צילום: פלאש 90

אין אינדיבידואליזם

הרתיעה הליברלית מקשרי האחווה והסתפקות בקשרי סולידריות מחלחלת גם לתחום האזרחי. במאמרו של ירמי סטביסקי בקובץ הוא כותב כי "האתגר האמיתי בחברה דמוקרטית מערבית [קרי: ליברלית. י"ג] הוא כיצד לבנות חברה שכל השותפים בה יוכלו להתקיים באופן אינדיווידואלי, שוויוני וחופשי. מציאות זו מחייבת התנתקות מזיקה שבטית". משפט מעין זה רווח בשיח הדמוקרטי הליברלי, אך לנו הוא נראה מוקשה, שכן כיצד ניתן לבנות חברה, שהיא קולקטיבית במהותה, כשהאינדיבידואל – ורק הוא – עומד במרכז? הרי לכאורה קבוצת אינדיבידואליסטים יכולה לכונן לכל היותר שותפות תועלתית וחוזה עסקי (חשבו על רעיון "האמנה החברתית", למשל), כעולה מהמטפורות השימושיות בהגות הליברלית שעליהן הצביע בני פורת במאמרו (בניגוד למטפורות הרווחות שצוינו על ידי פורת כרווחות בתנ"ך ובחז"ל, כדוגמת "אח" ו"רֵע").

בהקשר זה חשובים דברי הרב יעקב מדן בקובץ זה, שלפיהם בהקשר הישראלי העמדת הקשרים הבין אישיים רק על האזרחות מובילה לרעיון הנפל של חברה אזרחית, של לאומיות ישראלית שתהווה תחליף לזיקה לאומית אתנית, ללאומיות יהודית: "המחויבות איש לרעהו כאחים הערבים זה לזה הפכה להיות מחויבות לחוק, המחויב לשמור על זכויותיו של כל אזרח. השיח הפך משיח 'חובות' לשיח 'זכויות'".

תיאורטית, שיח של זכויות אינו חייב להוביל לתפיסה אנוכית ואינדיבידואליסטית שאינה מעודדת פיתוח קשרי אחווה או סולידריות ויש הטוענים שדווקא הקפדה על חירות ושוויון הם אלו המובילים לאחווה. אולם בפועל שיח הזכויות אינו מעודד קשרי אחווה או סולידריות. ובלשונו של אבי שגיא בקובץ זה:

[...] הקהילה האזרחית עלולה לייצר יחס של ניכור בין החוסים תחת מטרייתה, שכן השיח שהיא מייצרת הוא שיח של זכויות וחובות. שיח זה אינו משום דיאלוג או פנייה הדדית שמייצרת שותפות. [...] יתר על כן שיח זה מכונן יחסים היררכיים ולא סימטריים: יש תובע ויש נתבע. האזרחים עומדים אלה מול אלה בתיווכו של החוק ולא מתוך עניין עמוק של אני בזולתו. [...] השיח האזרחי הוא אינסטרומנטלי.

אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית מהווה אפוא מכשול לפיתוח קשרים חברתיים משמעותיים, בוודאי ברמה של אחווה. ואכן, כך מראה לנו ברוך כהנא במאמרו בקובץ, שלפי המחקר האנתרופולוגי והפסיכולוגי העדכני בפועל טרם נמצאה חברה שבה מתקיים אדם אינדיבידואליסטי במובן החמור, המצליח להתנתק מכל הקשר חברתי ותרבותי.

בדלת האחורית

ניתן להבין את היווצרותה של האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית ואת השפעתה בתרבות המערבית על רקע המאבקים והמלחמות, שנבעו, לפי הוגי הדעות של אידיאולוגיה זו, מתפיסות קולקטיביסטיות, ממערכות יחסים קלוקלות בין אחים, הן במעגל המצומצם והן במעגלים רחבים יותר, ומבליעת הפרט בתוך הקבוצה. כפי שתיארו בקובץ זה בני פורת, המזכיר את מאבקי האחים בחומש בראשית; הרב יעקב מדן, בדיונו על צומתי דרכים שהובילו למלחמות אחים או לערבות הדדית בתוכנו; ויאיר שלג, בדיונו על השיח המילולי האלים בחברה הישראלית.

אלא שהרתיעה מפני חולאים אלו עדיין אינה מחייבת את המסקנה שיש לבסס הגות דמוקרטית ומוסרית רק על הפרט, האינדיבידואום, כפי שנהגה ההגות הדמוקרטית־ליברלית. יחסים קלוקלים בתוך קולקטיב והפגיעה האפשרית בפרט רק מחייבים תשומת לב אליו במסגרת הגות דמוקרטית ומוסרית המייחסת משמעות מרכזית (גם) לקבוצה, לקולקטיב. לא חייבים לבחור בין הפרט לבין הכלל, אלא אפשר גם וגם. באופן זה קל יותר להוסיף ריסונים ואיזונים להגות קולקטיביסטית מאשר להוסיף ריסונים ואיזונים להגות ליברלית־אינדיבידואליסטית.

ניתן למצוא בהגות הדמוקרטית העכשווית מחשבות כאלה כמו בהגות קומוניטרית (קהילתנית) וברב תרבותיות. ונכון טוען בני פורת ביחס למקורות היהודיים "יש בהם תשתית רעיוניות שאכן מאפשרת את צמיחתם המקבילה וההרמונית של כמה יסודות חברתיים, שמנקודות מבט אחרות עלולים להיראות כנוגדים זה את זה".

ניתוח רב־מוקדי ומורכב ברוח דברים אלו מצוי בהמשך מאמרו של בני פורת, שהוא מאמר המבוא לקובץ, וגם במקצת המאמרים האחרים שנכתבו מנקודת מבט יהודית (אלו של הרב יובל שרלו, ברוך כהנא, הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי והרב יעקב מדן). כך למשל, הרב שרלו מרחיב את מושג האחווה לעבר המעגל הלאומי תוך ניסיון לאזן בין ערך האחווה המקורי לבין כללי אתיקה מקובלים בתחום המשפט ובתחום האחריות הציבורית.

ניתוח זה הוא התרומה החשובה של הקובץ לשיח היהודי, הדמוקרטי והמוסרי, שבלעדי "האחווה" הופכים לשיחים דלי לשון ודלי עומק. על הניסיון להשיב את ה"אחווה" לשיח הישראלי ראוי המכון הישראלי לדמוקרטיה לברכה. אך נראה כי גם הוא היה מתעלם מה"אחווה" אלמלא תוכנית המחקר שלו "דת ומדינה" בראשות פרופ' שטרן, תוכנית המנסה לשלב את המרכיב היהודי בדמוקרטיה הישראלית. במילים אחרות, השבתה של ה"אחווה" לשיח הדמוקרטי נעשית בדלת האחורית ובהקשר ישראלי־יהודי בלבד.

נקווה שמחקרי הקובץ יחלחלו בכל זאת גם לשאר המיזמים והתוכניות של המכון שעד כה היו מבוססים על אידיאולוגיה ליברלית־אינדיבידואליסטית, שמבחינות מסוימות היעדרה של האחווה ממנה וחולשת הסולידריות בתוכה הם מנקודות התורפה הגדולות ביותר שלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014