מצגות משוכללות לא יצילו את ההוראה אם היא אינה מטמיעה את יסודות החשיבה העצמאית, ושטיפות מוח לא מחליפות חינוך. ספרו האחרון של מורה מובהק 

למען החינוך לא אחשה

הזעקה על זניחת החשיבה בחינוך ובהוראה

דב לנדאו

מכללת שאנן, 2014, 363 עמ'

פרופ' דב לנדאו השתייך לאותו זן של אנשים שדחף מרכזי אחד מפעיל אותם וכל כוחות הנפש שלהם מגויסים למטרה חשובה אחת. אצל לנדאו הייתה זאת ההוראה, כל הוראה: פורמלית ובלתי פורמלית, בכל שלבי הלימוד, מכיתות היסודי ועד הדרכת דוקטורנטים. אפילו שיחה אגבית בנסיבות חברתיות הייתה עשויה להפוך לשיעור. כמו פעם בביקור חולים אצלו במלון, כשנתן לי הרצאה פרטית על האופן הנכון של העברת יסודות הספרות בקורס שעמדתי ללמד ("זכרי, הספרות היא סימבולית…").

אכן, אינני כותבת מתוך ריחוק הנפש. דב היה מורה יקר ומפמ"ר יקר לא רק לי אלא לכלל מורי הספרות בשנים שבהן כיהן כמפמ"ר ספרות; אבל לא הייתי כותבת על ספרו אלמלא ראיתי בו טקסט חשוב ומועיל שכל איש חינוך בישראל חייב להכיר את הרעיונות הגלומים בו. הגיגיו של לנדאו שונים במהותם מכל מיני סיסמאות או הפלגות אוטופיסטיות וכל מיני גילויי דעת, אפילו מרשימים, שגם הופיעו על גבי מוסף זה. קל לדבר גבוהה גבוהה על הוראה וחינוך ועל שינויים נדרשים, ודיבורים כאלה נשמעים בלי סוף; אך כיצד עושים את הדברים באופן רוחני ועמוק וגם מעשי, יעיל ובעיקר אמיתי? מה הם הכלים שעושים את מלאכת החינוך?

המבוגרים שבין הקוראים יכולים, כמו שעושה לנדאו, למנות כתריסר "חידושים" של זמנם שיצרו אשליה של הדרך האולטימטיבית. "שיעור פרונטלי" הפך, לגמרי שלא בצדק, למושג שלילי, ובמקומו הוצעו למורים חידושים כמו הוראה בקבוצות, הוראה יחידנית, שקפים, סרטי טלוויזיה, מחשב, מצגות. כמובן שמורים המשיכו ללמד כרגיל באמצעות השיעורים הפרונטליים, אך הוראה "מבריקה" יותר נחשבה זאת שהפגינה איזה פן של חדשנות. בקורס "אמצעי המחשה", שהיה חובה לכל מי שלמד לתעודת הוראה, אמר המרצה הנלהב שצריך לעקוף את הוורבליות ולהשתמש באמצעי המחשה.

פלונית שנשבתה בקסמי השקפים ניסתה ללמד באמצעותם את המבנה הדרמתי של "המלט", וגילתה שהבנת החומר לא רק שלא עלתה אלא אף ירדה, כפי שהתברר במבחן. השקפים של ימינו הם המצגות, וכנראה שאף הן אינן מוסיפות הרבה מעבר לאלמנט הקישוטי וההצהרה הטמונה בהן שהמרצה מעודכן בחידושי הטכנולוגיה. ספרו של לנדאו מנפץ בין השאר את האשליות על אודות הערך הלימודי של החידושים למיניהם, ומציע דרך הוראה שאינה תלויה ברוחות הנושבות והמתחלפות.

הפנימיות של ההוראה היא העיקר, לא רפורמות צילום: AP

הציונים שווא ידברו

בהקדמה מאלפת מאשים לנדאו את מערכת החינוך בכך שהיא נוקטת שיטות של אילוף, ואינה מנצלת לטובתה את הדרכים הטובות שפותחו מאז ראשית הפסיכולוגיה. דרך המלך היא הוראת "חשיבה לוגית בהירה וברורה" שרק היא עשויה בסופו של דבר לפתח את הפוטנציאל הטמון בתלמיד. ואין הכוונה לשיעורי חשיבה, אלא לשימוש יומיומי ותדיר בדרכי החשיבה השונות בכל שיעור שהוא, בכל כיתה, בכל דרגת לימוד, כולל בקרב תלמידים הנתפסים כמוגבלים ביכולותיהם הלימודיות.

במרוצת עשרות שנים שלח לנדאו מנשרים וגילויי דעת לראשי מערכת החינוך. אני תוהה כיצד האיש המפוכח הזה, שידע איך העולם מתנהל, דימה שדבריו ההגיוניים והמבוססים יזיזו משהו בממסד. הצלחה אמיתית הייתה לו בקרב המורים שעל עבודתם פיקח ולזכותו זוקפים את העלאת הרמה והרחבת האופקים התרבותיים בתקופה שבה כיהן כמפמ"ר. בשבעת המנשרים מצוי האני מאמין החינוכי שלו, ואביא מקצת דבריו.

לנדאו גורס ש"הציונים שווא ידברו" ולא הם המשקפים את ההישג הלימודי. בכל שלב של ההוראה חייב המורה ליצור גירוי אינטלקטואלי על ידי שאלות מתאימות שכופות חשיבה, כמו שאלות השוואה למיניהן. לנדאו רואה בהשוואה את הבסיס לכל סוגי החשיבה, ומסתייע רבות בטקסונומיות שונות ובעיקר של בלום, וכן במידות שהתורה נדרשת בהן. נשמע אולי פשוט ופחות מרשים מאשר הצהרות נלהבות על מחשוב בתי הספר ולמידה מרחוק ועבודות חקר ועוד דברים חשובים בפני עצמם, שבשום פנים ואופן לא נועדו להחליף את לימוד החשיבה.

לפי לנדאו ולפי ניסיונם של מורים רבים, אין תחליף לשיעור הפרונטלי המבוסס על דיון פורה או עבודה עצמית מודרכת המכוונת לחשיבה. הצלחת התלמיד, זאת האמיתית ולא הנמדדת במספרים, מתבטאת לפי לנדאו ביכולת להשתמש בכלי החשיבה באופן עצמאי. וכידוע להרבה מורים ומרצים, כאשר יכולת זאת נעדרת הסטודנטים עושים "גזור והדבק" ומגישים עבודה לתפארת.

תנאי להפעלת החשיבה הוא ריבוי חומרי דעת, מדגיש המחבר. טקסטים למיניהם, שעליהם יוכל התלמיד לחשוב. אין דומה מי שלמד עשרה פרקי תלמוד למי שלמד מאה, וכך הוא בכל תחומי ההומניסטיקה. הכמות עצמה יוצרת איכות, והיא גם סוד ההצלחה של ההוגים הקדמונים ביוון, שלא הכירו את הכלים המחשבתיים המשמשים אותנו כיום. קליטת חומרי הדעת נעשית לא רק במישור העיוני אלא גם בזה הרגשי, על ידי שימוש באינטואיציה וביכולת החווייתית; ואכן, בספריו השונים מרבה לנדאו להצביע על איכויות רגשיות וסוגסטיביות של ביטויים למיניהם. צורת הלימוד שאליה הוא מכוון ממזגת יכולות נפשיות שונות ואין בה "ייבוש שכל".

 נושא אחר הוא החינוך לערכים. לנדאו גורס שהטפה ושטיפות מוח אינן חינוך. לעומת זאת, פיתוח החשיבה הכרחי כאשר מחנכים לערכים, כי הבחירה בערך המתאים מיוסדת על יכולת ההבדלה הרציונלית בין טוב לרע. כמובן שלנדאו מתנגד בכל תוקף לכפירה הפוסטמודרנית ב"אמת", עניין המופיע בחלק מספריו ודורש עיון בפני עצמו.

החינוך כחידה

שבעת המנשרים עשירים בתובנות ואף כתובים בסגנון מושך. יש עניין מיוחד במנשר השביעי, שבו נוקט לנדאו עמדה מעניינת ומבוססת לגבי הוויכוח על לימוד התנ"ך בגובה העיניים. הוא מזהיר מפני עבודת אלילים במסווה של אמונה אורתודוקסית, עם רמז משתמע, בלי דברים מפורשים, לדברי הרמב"ם בנושא. זהו פרק מעניין במיוחד המשקף את תהליכי החשיבה של דב לנדאו עצמו.

בדיונים השונים לנדאו אינו שוכח לתת את הקרדיט למורים הגדולים שאצלם למד, ואשר כולם נקטו דרכי חשיבה מרשימות. ביניהם ישעיהו לייבוביץ', ראובן פויירשטיין, צבי רודי, ברוך קורצווייל ונחמה לייבוביץ', שאותה מכנה לנדאו "מורת המורים".

 אחרי המנשרים מופיע מדור רחב מאוד ומחולק לפרקים רבים בשם "החשיבה וההשוואה", שנראה כמו קורס אוניברסיטאי שנתי בהיקפו ותכניו, וצריך לעיין בו טיפין טיפין על מנת להפיק את עושרו. בפרק זה מרוכזים רעיונות ותרגילים שגם הופיעו במאמרים ובספרים שפרסם, אך כאן זכו לגיבוש מוצלח במיוחד שכל מורה יוכל להתפרנס ממנו ברווחה.

ניכר שהמחבר אינו סומך על ידיעת הקורא, ובטון של פרופסור מסביר ומפרט ממש הכול: תפקידי המורה מבחינת תהליכי ההוראה, סוגי חשיבה כמו אנליזה וסינתזה, הדגמות מתחומי דעת שונים כולל מקורות מהתורה שבעל פה וניתוח שירים. הדיונים משולבים באקטואליה של פעם, כמו למשל הצבעה על ההיסק המוטעה של השופט שחרץ את דינו של דרעי.

העיון בחלק ארוך זה של הספר תובע מהקורא התמקדות שקטה וסבלנית אך התועלת רבה. לנדאו אינו הראשון שכתב על חשיבה, והוא אכן מסתמך על חוקרים והוגי דעות רבים ואינו מתיימר להמציא את הגלגל, אך החידוש בכתיבתו הוא העיבוד התכליתי והמגובש המשולב בניתוחים ותרגילים מעשיים למורה. לנדאו לוקח את המושגים הידועים לכיוונים שונים ומשתמש בהם באופן יצירתי ששיאו ניתוח הטקסטים.

הקורא מוזמן לקרוא למשל את הפרק על ה"דירוג" ואת הניתוח הנפלא של דברי רבי יהודה בן תימא במסכת אבות ה כא (עמ' 56–63). בכל פרקי המדור הזה משובצות שאלות רבות, אשר מעניקות למורה את הכלים האולטימטיביים להנעת החשיבה והעניין. מושג חשוב במשנתו החינוכית של לנדאו הוא החידה: בטקסט המעניין טמונה איזו חידה מאתגרת, וכלי הניתוח השונים נועדו לחשוף אותה.

בלי רפורמות

בהמשך הספר מופיעה סדרת פרקים הכתובה בסגנון פובליציסטי או מסאי ובה מתייחס לנדאו לנושאים שונים, תוך כדי שילוב עקרונות רוחניים עם הזמן והמקום. במאמרים אלה מתבטאים בעת ובעונה אחת שני היבטים באישיותו: היותו איש רוח והיותו איש המעשה הקשוב למציאות היומיומית.

לנדאו דן גם בשאלות עקרוניות וגם בבעיות מעשיות ואפילו ברפורמה של ועדת דברת נשמתה עדן. בין השאר הוא כופר ברעיון שרפורמות מבניות עשויות לשפר את מצב החינוך, או שתוספת משאבים כספיים תעשה את המלאכה. יש אמנם חשיבות גם לגורמים חיצוניים כמו מספר התלמידים בכיתה. כיתה עמוסת תלמידים אינה עשויה לאפשר למידה ראויה, אבל הפנימיות של ההוראה היא העיקר ולא רפורמה כזאת או אחרת.

בפרקים אלה דן לנדאו בנושאים רבים וביניהם: הוראת התלמוד, בעיית המשמעת, התערבות ההורים בחינוך, החשבת הגורם המספרי כיסוד שלילי בתרבות המערבית, דלדול הרוח. במסה העמוקה "חינוך הומניסטי בעידן הטכנו־ברברי" פורש לנדאו את רעיונותיהם של אורטגה אי גאסט ונייל פוטסמן ומחיל אותם על המציאות בישראל תוך כדי יצירת מעין דיאלוג עם רעיונותיהם.

הספר נכתב בתקופה שבה נאבק לנדאו במחלות קשות וידע שקצו מתקרב, ואחרי פטירתו הוציאו ילדיו את הספר לזכרו. זהו ספר מיוחד, עשיר ומרתק ביותר, שחלקו המרכזי נועד לעיון עמוק, ואילו החלקים האחרים הפובליציסטיים והמסאיים יותר באופיים נועדו לקריאה קלה יותר, אך עם זאת רצינית מאוד. ספר רב ערך להורים ומורים ולכל מי שמתעניין בבעיות החינוך והתרבות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

חבר המחתרת בפולין, הזכור מסרטו של לנצמן "שואה", מתאמץ להוכיח שארצו כמדינה כבושה לא שיתפה פעולה עם הנאצים ומתאר את תסכולו נוכח שתיקת העולם 

סיפורה של מדינה במחתרת

יאן קרסקי

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

ידיעות ספרים ועליית הגג, 2014, 468 עמ'

בקפל הזמן שבין יום השואה ליום העצמאות מצאתי את עצמי מתעמקת בספרו של יאן קרסקי הפולני. איש המחתרת האנטי־נאצית במולדתו וגולה מפורסם מפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. לישראלים מוכר שמו בעיקר בזכות עדותו המצולמת בסרטו של קלוד לנצמן "שואה". בעדות זו מספר קרסקי על ביקורו בגטו ורשה בשנת 1942, ועל ניסיונותיו שעלו בתוהו להביא לידיעת המנהיגות היהודית בעולם החופשי ובעיקר לידיעתם של צ'רצ'יל ורוזוולט את היקף הרדיפות וההשמדה המתרחשות בגטאות ובמחנות על אדמת מולדתו, ולהניעם לפעול להצלת היהודים. בזכות פעולות אלו, שהיו כרוכות גם בסיכון אישי, זכה יאן קרסקי בשנת 1982 בתואר "חסיד אומות העולם" ובשנת 1994 הוענקה לו אזרחות כבוד של מדינת ישראל.

יש להדגיש, כפי שעושה גם המתרגם באחרית הדבר שלו, שרוב הספר מוקדש לפעילותו של קרסקי במחתרת הפולנית ובשירות הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. באחרית הדבר מתאר רצ'קובסקי את הרקע לכתיבת הספר, והפרטים שהוא מביא חשובים להבנת הספר, חוזקותיו וחולשותיו. הם מקבלים חיזוק גם ב"סוף דבר" שכתב קרסקי עצמו בחתימת המהדורה המקורית של ספרו: בספטמבר 1943, "אחרי כמה שבועות של הרצאות שמשכו קהל רב", ולאחר שמילא את שליחותו ונפגש עם אנשי ממשל בכירים בארה"ב (כולל הנשיא רוזוולט) – במטרה לשכנעם לתמוך בכינונה של פולין חופשית ודמוקרטית לאחר המלחמה ולמנוע את השתלטות הקומוניסטים עליה – הוא הבין שנחשף, ושתפקידו במחתרת ועמדותיו הפוליטיות "שרפו" אותו הן מבחינת הגרמנים, שעדיין שלטו אז בפולין, והן בעיני סטאלין שלטש את עיניו לארץ זו.

בנסיבות שנוצרו נמנע ממנו לשוב לארצו, וכדי למלא את היעדרותו הכפויה ממולדתו בתוכן משמעותי ומועיל החליט לכתוב "ספר על המחתרת הפולנית שיתבסס על חוויותיו מן המלחמה". "ביולי 1944", כלומר עוד לפני תום המלחמה, "היה הספר כתוב… ובסוף נובמבר הוא יצא לאור". העובדה שהספר נועד לשוק של קוראים אמריקנים הכתיבה במידה מסוימת את אופיו ("הרבה מקום לחוויות האישיות ולתיאורים סנסציוניים של חיי המחתרת על חשבון הכתיבה האידיאולוגית והפוליטית…").

דבר זה אולי לא היה לגמרי לרצונו של קרסקי וייתכן שפגם בטוהר האידיאולוגי ובעוצמת המסר הפוליטי האנטי־קומוניסטי של הספר בעת ההיא. אבל הוא תורם מאוד לכך שלמרות שבעים השנים שחלפו מאז הספר שומר על רעננותו וקריאותו. כמובן, גם התרגום המעולה של ניר רצ'קובסקי, והערות השוליים המעשירות שהוסיף לטקסט, תורמים תרומה חשובה לאיכותו של הספר ולקירובו לקורא הישראלי.

המדינה הפולנית איננה

מטרתו של קרסקי בכתיבת הספר היא להביא לידיעת הקורא את קורותיה, שיטות הפעולה והמבנה של המחתרת הפולנית, ולהצביע על הקשר שבינה לבין הממשלה הפולנית הגולה, כאשר המחתרת והממשלה הגולה שואבות את הלגיטימציה הלאומית ואת הסמכות שלהן זו מזו באורח הדדי. תוך כדי כך הוא מתאמץ להוכיח שפולין כמדינה כבושה לא שיתפה פעולה עם הכובש הנאצי ובניגוד למדינות כבושות אחרות לא הצמיחה "קוויזלינגים" ושמרה על היושרה הלאומית והדמוקרטית שלה. קרסקי קיווה שעובדות אלו יבטיחו לארצו את חירותה ומקומה במשפחת העמים הדמוקרטיים בסיום המלחמה – דבר שכידוע לא קרה, מטעמים פוליטיים ובשל אינטרסים בני־אותו־זמן של המעצמות המנצחות ובראשן ארה"ב, אנגליה ובריה"מ.

בשל מטרה זו הכותב גם מטשטש ומעלים במידה מרבית את עוצמת השפעתה של בריה"מ ושליחיה בפולין, מה שמשתמע מדבריו הבאים: "המדינה הפולנית במחתרת, שאליה השתייכתי, הייתה תחת פיקודה של הממשלה הגולה בלונדון. אני יודע שחוץ מן הארגון הזה היו גורמים נוספים שפעלו בזירה תחת הנחייתה או השפעתה של מוסקבה. מכיוון שרציתי לתאר רק דברים שאני יודע מניסיוני האישי, לא מצאתי לנכון להזכיר את פעילותם בספר זה" (ההדגשה שלי. ח"פ). זהו כמובן תירוץ קלוש למה שנעשה מתוך כוונה פוליטית ברורה.

הספר בנוי באופן כרונולוגי, וכך מתאפשר לנו לעקוב אחר השתלשלות הדברים מן הרגע שבו – בשחר אחד בספטמבר 1939 – גרמניה תקפה את פולין, ותוך שעות ספורות, או לכל היותר שבועות ספורים, פולין חדלה להתקיים כמדינה. תיאוריו של קרסקי בארבעת הפרקים הראשונים מאפשרים לנו לעקוב מקרוב אחר התהליכים הכאוטיים המגולמים במילים "תבוסה", "התפוררות צבאית" ו"השתלטות אויבת". פרקים אלה נכתבו מתוך מעורבות רגשית חזקה והם בעלי איכות ספרותית מרשימה, שכמעט משכיחה את עומק הטרגדיה שבה מדובר ואת תקופת האימים שתבוא בהמשך.

לוחם פולני במלחמת העולם השנייה

מתו צעירות

לאחר שנמלט מן השבי הרוסי וחזר למחצית המערבית של פולין, לחלק הכבוש בידי הגרמנים, משתלב קרסקי בהדרגה בפעילות המחתרתית. יש בספר אבחנות מפתיעות אחדות, למשל ההסבר של קרסקי ליתרונות ההשתייכות למחתרת מאורגנת: "במבצע ההוא (ציד־אדם ברחובות ורשה ותפיסת כעשרים אלף איש, שחלקם נשלחו לעבודות כפייה בגרמניה) נלכדו כמאה אנשי מחתרת. כולם, בלי יוצא מן הכלל, שוחררו…". לחברי המחתרת היו ניירות מזויפים איכותיים, סיפור כיסוי טוב שאִפשר להשיב שאלות מספקות לשוטרים הנאצים שערכו את המעצרים, רשימה מוכנה מראש של כתובות מקלט לשעת הצורך וכדומה.

פרק 19 מוקדש לנושא "המבנה הארגוני של המדינה במחתרת", והכותרת האוקסימורונית מדגישה את הפרדוקס שמגולם באמירה על היתרונות של השתייכות למחתרת לעומת מצבם המסוכן של אנשים שהסתירו באופן ספונטני חברי־מחתרת או שסייעו להם. במקרה שנתפסו לא היה לאנשים אלה כל אמצעי הגנה וכל סיכוי להינצל. גם "תפיסת הזמן" ממלאת כאן, לדברי קרסקי, תפקיד חשוב: "תנועת מחתרת שמהמרת על מלחמה קצרה מנסה לזרוע כמה שיותר תוהו ובוהו (בזמן קצר). החשאיות והסודיות נדחקות למקום השני. ההצלחה שלך נמדדת במהומה שזרעת יותר מאשר בחוסן של הארגון… במידה מסוימת, החברים הראשונים במחתרת הפולנית נפלו קורבן לשגיאה מסוג זה…". זה מסביר גם את המספר הרב של מנהיגי מחתרת שנתפסו בתקופה הראשונה של הכיבוש הגרמני, לפני שהמחתרת התארגנה כראוי ולפני שיכלה לספק לחבריה הגנות מתאימות, ואת כושר ההישרדות הטוב יותר באופן יחסי של פעילי המחתרת בתקופות המאוחרות.

לעומת זאת, תפיסת "המדינה במחתרת" שיקפה את ההכרה שהמלחמה תארך זמן רב, ויש חשיבות לא רק לפעולות שנעשות אלא גם לשרידות של הארגון ושל הפעילים. לצורך זה נבנה גרעין מרכזי חזק שתיאם ואישר את פעילות הקבוצות והיחידות בשטח, ונוצרו מנגנונים לבידוד המרכז מן הקבוצות בפריפריה, כך שנפילת חוליות בשטח לא תביא לנפילת הארגון כולו.

נוגע ללב במיוחד הניגוד שבין פרק 24, העוסק בשגרת העבודה של איש המחתרת, שיושב במשרד מחומם ומצויד היטב ויש לו כתבניות וקצרניות, מקום מגורים קבוע וכתובת מילוט למקרה הצורך, לבין פרק 25 המוקדש לקשריות. במבנה ההיררכי והמבוזר של יחידות השטח, המופרדות לגמרי ממרכז הארגון, נחוצה חוליה שתקשר בין היחידות למרכז. לשם כך גויסו הקשריות. הן היו לרוב צעירות מאוד, ולרוב לא זכו לחיות עד לזקנה.

הקשרית "הייתה צריכה להיות זמינה תמיד, לגור במקום שקל למצוא אותה, ואסור לה להחליף שם וכתובת ללא אישור. כל עוד נמשכה פעילותה אסור היה לה לחפש מחסה במקום אחר, כי משמעות הדבר הייתה ניתוק הקשרים בין חברי הזרועות השונות של המחתרת… סופן הבלתי־נמנע היה ליפול בידי הגסטאפו… (ולרוב נתפסו בנסיבות מרשיעות או עם חומרים חשודים בכליהן). רבות נשאו על גופן רעל וקיבלו פקודה להשתמש בו ללא היסוס במקרה הצורך… 'תוחלת החיים' הממוצעת של קשרית הייתה חודשים בודדים…".

ביקור במחנה ריכוז

קרסקי עלה בהדרגה בסולם התפקידים במחתרת, ושימש בעיקר בתפקידי איש קשר ודיפלומט. תחילה כמקשר בין הקבוצות השונות שהרכיבו את המחתרת הפולנית הלאומית, ובינן לבין הממשלה הגולה בלונדון. מאוחר יותר שימש גם כשליח במגעים הפוליטיים בין הממשלה הגולה לבין גורמי ממשל שונים, בעיקר בארה"ב. בדרך זו הוא התגלגל גם לעסוק בנושא היהודי. לכאורה, זה היה כמעט עניין אגבי. מאחר שיצא ממילא מוורשה לדווח מן המחתרת לממשלה הגולה, התבקש גם להיפגש עם נציגי ארגונים יהודיים על מנת להעביר מהם דו"חות אל הארגונים שלהם בלונדון.

כתוצאה מכך, עדותו של קרסקי בנוגע לשואת היהודים משתרעת רק על שני פרקים, מספר 29 ו־30. אבל אילו פרקים הם אלה! אפילו בעת שנכתבו, עוד לפני שהמלחמה הסתיימה, ניכרה בהם מעורבות רגשית ותסכול עמוק של הכותב. קרסקי נפגש, כאמור, עם נציגי שני ארגונים יהודיים בגטו ורשה – נציג ציוני ונציג ה"בונד". "זה היה בקיץ או בסתיו של 1942", כותב רצ'קובסקי, "אחרי האקציות הגדולות בגטו ורשה, שבמהלכן נשלחו רוב יושבי הגטו להשמדה בטרבלינקה".

באותה שליחות העביר קרסקי דו"ח שהכינה המחלקה היהודית באגף ההסברה של המחתרת, ובו המידע על הטרנספורטים מהגטאות, על מחנות ההשמדה ועל מספר יהודי פולין שכבר הושמדו. שני המנהיגים היהודיים, ששמם לא נמסר בספר, מסרו דיווח על המצב הנורא בגטו ובעיקר ביקשו מקרסקי שיעורר את מנהיגי העולם החופשי להציל את היהודים שעוד נותרו לפליטה באזורי הכיבוש הנאצי.

אדישות ואנוכיות

ניכר בכתיבה שקרסקי היה מזועזע מפגישה זו ומשני הביקורים שערך בעקבותיה (מיוזמתו) בגטו ורשה עצמו. הוא גם לא נרתע מליזום ביקור נוסף, קשה ומזוויע עוד יותר: ביקור במחנה ריכוז והשמדה ליד בלזץ'. מי שראה את סרטו המונומנטלי והחשוב של קלוד לנצמן בוודאי זוכר את הופעתו המרשימה של קרסקי בסרט, ואת הכאב, הזעזוע והתסכול שניכרו בו כשסיפר – עשרות שנים לאחר מעשה – על הרשמים האיומים מסיורים אלה ועל אכזבתו העמוקה מכך שכל מאמציו היו לשווא.

אבל שיא הזעזוע המתין לו דווקא במקום בלתי צפוי: בפגישה עם נציג ה"בונד" במועצה הלאומית הפולנית בגולה, שמואל זיגלבוים. לאחר שקרסקי הציג לזיגלבוים את החומר שהביא – דו"חות וצילומים מגטו ורשה – התפרץ זיגלבוים ושפך עליו, על השליח, את כל הייאוש והתסכול שלו מכך שאינו מצליח להניע את מנהיגי בעלות הברית לפעול להצלת היהודים.

כמה חודשים אחר כך נמסרה לקרסקי הודעה על התאבדותו של זיגלבוים. "הוא השאיר מכתבים, ובהם אמר שעשה כל מה שביכולתו כדי לעזור ליהודים בפולין, אך לשווא. שכל אחיו עומדים למות, והוא מצטרף אליהם…".

"מאז", כותב קרסקי, "חזרתי וחשבתי פעמים רבות על שמואל זיגלבוים… (הוא היה בעיניי) אחד הקרבנות הטראגיים ביותר של המלחמה הזאת וזוועותיה, כי במותו לא היה אפילו שמץ של נחמה. הוא היה לגמרי רצוני ונואש… הוא חשף עד כמה נעשה העולם קר ועוין, ואילו תהומות של אדישות ואנוכיות מפרידות בין אומות ובני אדם…".

רוזוולט התעלם

קרסקי הגיע בסופו של דבר בשליחות הממשלה הפולנית הגולה עד לנשיא האמריקני. רוזוולט מוכן לשמוע ורוצה להבין ויש לו חזון שחובק את האנושות כולה, אבל אין לו שום עניין בסכנה הקומוניסטית המאיימת על חירותה של פולין, וגם לא שום כוונה לפעול להצלת היהודים. רצ'קובסקי מצטט את הד"וח של קרסקי על הפגישה: "הנושא היהודי תפס דקות ספורות בלבד… קרסקי סיפר לנשיא על הגטאות ומחנות ההשמדה… והסביר שכדי להציל אותם נחוצה התערבות חיצונית של בעלות הברית. רוזוולט לא התייחס לדברים…".

"אין ספק", מסכם רצ'קובסקי את פועלו של קרסקי, "… כעד מבוגר ומתוך ידיעת ההיקף האמיתי של השואה, הוא ראה את עצמו בעיקר כמי שנכשל בהצלת היהודים… קרסקי, בעוצמה המרשימה של עדותו, הבהיר באופן נחרץ שהדרגים הבכירים ידעו גם ידעו (על היקף ההשמדה): הרי הוא עצמו סיפר להם…".

"על פי עקרונות האמונה שלי," אמר קרסקי בנאום שנשא ב־1983, "האנושות ביצעה (כלפי היהודים) את החטא הקדמון השני. החטא הזה ירדוף את האנושות עד קץ הימים. וכך אני מאמין שצריך להיות".

ספרו של קרסקי הוא ספר חשוב, שגם כתוב בצורה מרתקת ושובת לב. כתיעוד היסטורי של פולין המחתרתית במלחמה, וכעדות ממקור ראשון על השואה ושתיקת העולם, יש בו עניין גם עבור הקורא הישראלי, ולא רק בפרקים הנוגעים לעניין היהודי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ז אייר תשע"ד, 16.5.2014 

מיהו מיץ פטל

האמת על הזמנים המשונים האלה

אדם פולדס, מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

אחוזת בית, 356 עמ'

לא שצריך תירוץ כדי להוציא לאור ספרות קלה, או לקרוא אותה; אבל אם צריך היה תירוץ, אם צריך היה להרוויח בעמל את הזכות הזו להרוויח כסף קל בשוק הספרים הקשה, להוצאת "אחוזת בית" יש כל הצידוק שבעולם. היא מרבה לטפח ספרות שלא נועדה להיות רבת־מכר, ואם אפשר לממן את הוצאתה בעזרת כמה ספרים שוברי שוק, למה לא.

וכך הנפיקה "אחוזת" בשנה שעברה את "פרויקט רוזי", והשנה, בעיצוב עטיפה דומה המבשר המשכיות, את הספר הזה. שתי יצירות מתורגמות (היטב) ומתוסרטות היטב, נוסחתיות משהו ונקראות בשטף ובהנאה, המַפנות מבט אוהב, וקומי במידה, אל אנשים בעלי חריגויות. כאז כן עתה, אני יכול לכתוב פה: זהו ספר קיץ מושלם שעושה טוב על הנשמה. וכאז כן עתה, אנשי יחסי הציבור של ההוצאה מוזמנים לגזור את המשפט ולהדביק.

במרכז הספר הנוכחי שתי דמויות, שנוצר ביניהן קשר עדין ומיוחד והן יוצאות יחד להרפתקה. הווארד מקנאמי הוא לא־יוצלח מסורבל למראה, שסבל בילדותו מהתעללות בבית ובכיתה ובעטיה נכלא במוסד לעבריינים צעירים. סול דוסון הוא ילד תמים ומרופד כאתרוג, שהוריו, בסוג אחר של התעללות, מגדלים אותו כאומן של שינוּן וזיכרון. ברקע נמצאת בריטניה בזמנים לא כל כך משונים אלה, ימים שמפת המעמדות מתעדכנת בהם בשל התעצמות ההגירה למדינה. הצירוף יוצר סיפור חביב, וקלישאתי משהו, שייהנו ממנו קוראים בגיל תיכון ומבוגרים כאחד.

על מה נלין? על הקנקן, לא על מיץ הפטל שיש בו. אדם פולדס הוא סופר צעיר ומעניין שעושה את מלאכתו נאמנה. לפי העטיפה הוא "מכוכביה הבולטים של סצנת הספרות והשירה בבריטניה ומי שספריו זכו בשנים האחרונות לפרסים ולשבחי הביקורת", ויש גם פירוט מעורר תיאבון. אולי זה נכון, אך הציפיות המופרזות שזה מעורר מתנפצות. ובעיקר מעוררת ציפיות סרק הכותרת הבומבסטית־בטעם־טוב של הספר, מז'אנר "החיים כמשל", "על מצבו של האדם" או "קיצור תולדות הזמן". אם ניגשתם לַספר כדי למצוא בו תובנה חדשנית על מהות זמננו, גשו הלאה.

יד המקרה

המחברת האדומה: סיפורים אמיתיים

פול אוסטר

מאנגלית: ברוריה בן־ברוך, עם עובד, 109 עמ'

כשהיה פול אוסטר בן שמונה זכה להיתקל בכוכב הבייסבול הנערץ עליו. הוא ניגש באומץ וביקש חתימה. השחקן נענה ברצון. אבל לא לילד ולא לשחקן היה עט, או עיפרון. מאותו יום והלאה נשא עמו אוסטר כלי כתיבה בכל אשר ילך. כך נעשה סופר; כלומר כך לפחות הוא מספר לילדיו.

כשהיה בן תשע או עשר משך ילדה שהחליקה בשלג מתחת לגלגליה של מכונית שהידרדרה לכיוונה; אחרי עשרים שנה פגש אותה, וגילה שהיא כלל אינה זוכרת את הדבר, כלומר מעולם לא הייתה מודעת לכך שניצלה ממוות; חוויה שהייתה מכוננת בשבילו עברה מעל לראשה של הניצולה עצמה.

אלו הם שניים מהסיפורים האמיתיים בספרונו של הסופר הפופולרי. מעשים מוזרים או סתם יוצאי דופן שלימדו אותו כיצד העולם מתנהל: ביחסיות, באופנים מקבילים התלויים בנקודות מבט, ובעיקר בצירופי מקרים. אלה הם רוב הסיפורים בספר: סיפורים על צירופים בלתי מסתברים. למשל, סיפור על טלפון משנה־חיים שאדם מקבל מאהובה ישנה באותו יום שבו חזר לחשוב עליה אחרי שלא עשה זאת עשרים שנה. או סיפור על כך שאוסטר, בלי שידע זאת, בילה חלק ניכר ורב חשיבות מילדותו באותו בניין ניו־יורקי שנכתב בו ספר אשר עתיד היה למלא תפקיד מעניין בעיצוב דמותו וקורותיו, הלא הוא "הנסיך הקטן".

קשה להכריע אם צירופי המקרים מתקבצים ובאים דווקא אל מעטים בני מזל, הצוברים על ידי כך שפע של זיכרונות ודמיונות ונעשים סופרים – או שמא דברים כאלה קורים כל הזמן לכולנו, אך רק אלה מאיתנו שניחנו בכישרון הסופר, הכישרון לדוג סיפורים ומשמעויות מתוך הזרם השוטף של החיים, מבחינים בהם. כך או כך, ברור שרק מעטים יודעים לספר עליהם בחן התמציתי של אוסטר.

לא כל הסיפורים בספרון מסעירים או מוזרים במיוחד, וחלקם בנים חורגים בו. יתרה מכך, מי שמבקש להכיר את אירועי חייו של אוסטר כבר למד עליהם פה ושם כשתיבלו כמה מספריו, ובפרט הכירם באופן ממצה למדי, על שיאיהם ומשבריהם, בספרו הקודם שהופיע בעברית, "יומן חורף". ובכל זאת, המַחברת האדומה על אנקדוטותיה ומוזרויותיה מציעה נקודת מבט חדשה על מקורות ההשראה של מי שחיבר, לא במקרה, את "ספר האשליות" ואת "מוזיקת המקרה".

אירופה הקלאסית

מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר

רומה נוטקביץ' בן־עטר עם דורון ש' בן־עטר

מאנגלית: סמדר מילוא, יד ושם, 206 עמ'

רוֹמה נוּטקביץ', נערה ורשאית ממשפחה יהודית אמידה, משכילה ומלוכדת, עברה את מה שאפשר לקרוא לו מסלול הליבה של השואה. ורשה המופצצת והנכבשת, גטו ורשה המצטמק מאקציה לאקציה, גיחות ממנו החוצה, שהות באומשלגפלאץ והינצלות ארעית ממנו, השתתפות פאסיבית במרד הגטו עד תומו, בית החרושת למוות מיידאנק, אושוויץ על מוראותיה לתקופה ארוכה של עבודת כפייה תוך שרשרת של היחלצויות מהשמדה, צעדת מוות, ולבסוף מחנה העבודה רוונסברוק בגרמניה ותקופה של הרפתקאות והתחזות לנוצרייה בפולין שאחרי המלחמה. אירופה הקלאסית.

כצפוי אצל מי ששרדה לכל אורכו של מסלול ביעותים כזה, יחידה במשפחתה וכמעט יחידה בין סובביה, סיפורה של רומה עשוי מן הבלתי צפוי. פעמים רבות הצילה אותה תושייתה, ופעמים אחרות ניצלה בזכות החלטה נמהרת ובלתי הגיונית לכאורה. דווקא מפני שהיא עברה במסלול־שואה מוכר כביכול, חוויותיה עשויות להפתיע את מי שכבר שמע הכול. זיכרונותיה מלמדים על תמימותם הנוראה של חלק מהנספים – ומנגד על הידיעה הברורה של היהודים בגטו ורשה בדבר גורלם של אלה הנלקחים משם. היא מתארת מקרים של אובדן אנושיות וגם של גילויים נאצלים של גבורה וחסד, כגון של אחראית הבלוק של רומה שסירבה למסור אסירות למיתה ושילמה את מלוא המחיר.

נוטקביץ', שהייתה בארץ ישראל לרומה בן־עטר, מדווחת דיווח חי מלבה הפועם של המאפליה – אך לא רק בכך מתאפיין הספר. העורך והכותב־שותף של סיפורה, שהוסיף לו פרקים קצרים מנקודת מבטו, הוא בנה דורון, היסטוריון ומחזאי. שלושת כובעיו אלה ניכרים היטב. כבן, הוא מספק נקודת מבט נוספת, חיצונית־קרובה, על אמו ששתקה עשרות שנים, אמו שלא נרדמה בלי פת לחם מתחת לכרית גם כשחיה פה חיים נוחים. כהיסטוריון הוא בדק את הניתן לאימות, וערך את הסיפור על פי גישתו המקצועית המתנגדת לפסילת זיכרונות ניצולים כמקור היסטורי. וכמחזאי וכותב מיוּמן ידע ליצוק את הסיפור באיזון מיטבי בין ענייניות לשיתוף רגשי, ולצמצם את פרטי הרקע וסיפורי המשנֶה למינימום הכרחי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014 

העם ששב לארצו ולריבונותו זקוק לחידוש התרבות והמשפט היהודיים בפסיקה אקטואלית היונקת מהמקורות. יוכי ברנדס הרימה את קצה הכפפה

היהדות שלא הכרנו

יוכי ברנדס

כנרת, זמורה־ביתן, 2014, 279 עמ'

התמיכה וההתנגדות לחוק הלאום מסתירות פרשנויות שונות למפעל הציוני. חלק מהתנועה הציונית תפס את הציונות בעיקר כתנועת הצלה. מטרת הציונות לפי גישה זו היא אחת – לייצר ליהודים, כבני אדם, מקלט בטוח, מקום שבו יוכלו לחיות. ישראל זנגוויל הטריטוריאליסט אמנם פרש מהתנועה הציונית, אולם יובליו של רעיון זה התגלגלו לתוך התנועה הכנענית, ומשם עד לימינו אנו, ולפיו היהדות נתפסת כפולקלור שאמור להתבטל אל מול ערכי ה"נאורות" המערבית.

מאידך גיסא, הזרמים המרכזיים של התנועה הציונית תפסו מאז ומעולם את הציונות גם כמפעל רנסנס תרבותי. מאלדד וז'בוטינסקי ועד גורדון וכצנלסון הציונות נתפסה כשיבת ציון, שאמורה להגשים את חזון נביאי ישראל. רוב זרמי הציונות הסכימו כי הציונות איננה רק הצלה פיזית, אלא יותר מכך הצלה רוחנית. מדובר בחזרה לארצנו, חזרה לשפתנו, חזרה לתרבותנו, חזרה לחיים, חזרה להיסטוריה.

אולם חזרה זו להיסטוריה מהווה בעיה. במשך 2,000 שנות גלות יהודים לא עסקו ב"הלכות מדינה". מלבד כמה פירורים בהלכות מלכים אצל הנשר הגדול, הרמב"ם, רוב רובה של הכתיבה ההלכתית הגיעה עד לרמת "הלכות קהילה". כך למשל, השולחן ערוך נפתח בצורך להתגבר כארי בעת הקימה בבוקר, וכאגב אורחא מניח, כמשיח לפי תומו, שהאדם יכול לישון בלילה. אולם איך יישן האדם ללא שמירה?

בבתי המדרש שלנו ממעטים לענות לאתגר. מתברר כי יש גם בית מדרש ללא חידוש. הלכות תולעים בחסה יש, הלכות משרד חוץ יהודי אין. הלכות כלי שני יש, הלכות משרד אוצר יהודי אין. אפילו הלכות צבא יהודי אין, שכן צבא יהודי הוא לא רק צבא שאוכל כשר ומשתמש בפטנטים של מכון צומת, אלא צבא המונע על ידי ערכים. הערכים מניעים את החברה, ובמקום שהיהדות מדירה את עצמה וגודרת עצמה לתוך ד' אמות של הלכות הגולה, בא העולם המערבי על שלל ערכיו השונים והמשונים ותופס באופן מודע יותר או פחות את עולמנו הציבורי.

יוכי ברנדס, שהמחנה הציוני־דתי אוהב לסנוט בה ולראות בה בת חורגת שיצאה אל מחוץ למחנה, שמאלנית רחמנא ליצלן, באה ומקדשת שם שמים בדורנו. היא מבינה היטב שהגלות היא חטא (ראו למשל בעמ' 180), ועשייתה מבטאת ניסיון לקחת חלק בניסיון לכפר עליה. הספר "הפרדס של עקיבא", שהוא ללא ספק אחד הספרים המעולים שנכתבו בעברית, היה לסימן הראשון. אם בתחילת המהפכה הציונית שבנו אל ארצנו ואל שפתנו, הרי שספריה של ברנדס מעידים על המשך המהפכה – שיבה אל תרבותנו. במקום עוד תרגום או חיקוי פתטי של יצירות תרבותיות לועזיות לעברית, ברנדס משכילה ליצור תרבות שמנהלת דיאלוג עם העבר התרבותי של עם ישראל.

תלונות לבורא עולם – לא למחוקק. מצעד הגאווה בירושלים
צילום: מרים צחי

חיוניות התורה

בספרה החדש "היהדות שלא הכרנו" ברנדס ממשיכה את השיבה לתרבות ומבקשת לעלות עוד קומה מעלה. לא רק חידוש התרבות היהודית אלא חידוש המשפט העברי. צריך לומר את הדברים כפי שהם – בעיניי יוכי ברנדס לא מבקשת להציג את היהדות שלא הכרנו, אלא מבקשת לפסוק הלכה. יש מי שיאמרו שהיומרה שלה הייתה צנועה יותר, שכל מה שהיא ביקשה הוא להראות שלסוגיות אקטואליות רבות המעסיקות אותנו יש התייחסות במקורות התרבות היהודית, אבל אם פסיקת הלכה היא "כינוי להכרעה מבוססת מקורות של מורה הוראה בשאלה הלכתית הנתונה במחלוקת", אזי ברנדס אכן פוסקת הלכה. היא מבקשת לקבוע כיצד ראוי לעם ישראל ולפרטים שבו להתנהג תוך ביסוס דבריה על המקורות. קל וחומר כשתוקף הטיעונים שלה רחב לאין שיעור יותר מכל פסיקת הלכה בשו"ת סמ"ס, והם מעמיקים לא פחות מאלו שבכמה שו"תים רבניים.

בין אם מסכימים עם המסקנות מרחיקות הלכת שברנדס מגיעה אליהן ובין אם לאו, כתיבה מן הסוג הזה, על שלל הקשיים שיש בספר, היא הליבה הציונית של דורנו, היא הגשמת המתודה של דגל ירושלים. ספרים מהסוג הזה אמורים להוות השראה לחקיקה בכנסת, או להחלטות של בית המשפט העליון. ללא ערכים יהודיים, ללא הזדקקות לתורה ולתפיסותיה ולערכינו התרבותיים, ללא ערך יהודי מוסף, המפעל הציוני יהיה לגוף ללא נשמה. המפעל הציוני יתנכר לחזון נביאי ישראל אם לא נשאף להיות אור לגויים. הלכה למעשה נתבולל, שכן לא תהיה לקיומנו משמעות מעבר לקיום כשלעצמו אם נחיה כאן רק על פי ערכים מערביים. בעצם נהיה לגויים שמדברים במקרה עברית.

ברנדס איננה מתחמקת מעומק האתגר וניצבת מולו באומץ, גם אם לעתים בשטחיות. פסיקת ההלכה של ברנדס מבטאת את התובנה כי העלאת התורה שבעל־פה על הכתב פגעה במהותה של התורה שבעל־פה (עמ' 111). התורה שבעל־פה אמורה הייתה להגיב לחיים המשתנים. המילה החיה הפסיקה להיפגש עם המקורות, והיהדות הפכה למציאות פסקים של איסור והיתר. התורה שבעל פה איבדה מחיוניותה ונותרה כלואה בספרים חסרי עימות עם המציאות. ברנדס מבקשת לטעון כי ההלכה היא מערכת גמישה שבה שולטים מכלול ערכי מוסר קבועים, שמקורם בתורה עצמה, ולכן התורה שבעל פה יכולה להתפתח ולהשתנות, כאשר חוקים מסוימים נתפסים כמנוגדים למטרת העל של היהדות עצמה. על המסורת שבעל־פה מוטל לגזור את העקרונות לחיים אנושיים. ברנדס מבקשת לבטא את הערכים הללו ולתרגם אותם להלכה מעשית שלפיה על ישראל לנהוג בשנת תשע"ד.

מתודולוגית, הפסיקה של ברנדס, שאותה היא מפעילה שוב ושוב לאורך הספר במגוון רחב של סוגיות שבהן היא עוסקת, מאופיינת בארבעה שלבים:

ישנם דינים מסוימים ותפיסות מסוימות שהתקבעו בעבר, כגון תפיסת המשפחה, תפיסת קדושת החיים או דינים הנוגעים למעמד האישה.

ישנה התכלית הסופית של התורה כולה, שאותה מנסחים הנביאים או שניתן לחלץ אותה מהדיון התלמודי, או שהיא מופיעה בתפיסת אחד הראשונים או האחרונים. זהו האידיאל התורני, המטרה הכוללת שאליה שואפת התורה בשלמותה (כמו "ואהבת לרעך כמוך", או ההגדרה "דרכיה דרכי נועם"). כל אלה קיימים במסגרת המסורת בעולם האידיאה, בצורה מופשטת.

ההתנגשות בין המציאות לבין האידיאה. לעתים ישנו מצב שבו דין או נורמה נוגדים את תכליתה העקרונית של התורה.

הפתרון: שינוי הנורמה החברתית או הדין, שאותו יש לבצע בהתאם למטרת התורה.

ערכים אלטרנטיביים

שלוש בעיות עקרוניות אפשר לזהות בספר. ראשית, אופי הדיון: נראה כי ברנדס ידעה היטב שהיא מנועה מלהיות פוסקת הלכה המקובלת על הבריות מטעמים של הדרה מגדרית, ולכן זירת הפעולה שבה היא בחרה לפעול היא הזירה הציבורית הישראלית הכללית. הקורא המדומיין שאליו הפנתה ספר זה הוא בן הבועה, ישראלי־חילוני, פתוח ורצוי משכיל. ברנדס מניחה כי הקורא הוא פחות או יותר בור בכל מה שקשור בעולם הרוח היהודי והיא מושיטה לו יד ומבקשת להוליך אותו בנעימות דרך עולם הערכים היהודי שממנו היא מזמינה אותו לשאוב.

בחירה זו, גם אם ניתן להבינה, אי אפשר להצדיקה, דווקא בשל החשיבות הגדולה של ספר מסוג זה. האתגר שנטלה על עצמה ברנדס גדול מדי מכדי להקדישו לקורא ההדיוט. כתיבה מן הסוג הזה דורשת מאמץ מעמיק יותר. על מנת להצדיק את "תכלית התורה" נדרשת התייחסות מקיפה יותר ושיטתית יותר. הקורא שאין זה לו מפגש ראשוני עם מכמני תרבותנו מוצא את עצמו שוב ושוב מתוסכל מהיקף הדיון הלא ממצה שברנדס עורכת. הספר, בסופו של דבר, הוא אסופה משודרגת של מאמריה מתוך טור שבועי שפרסמה בעיתון "ישראל היום", אך הגיעה העת שברנדס תמען את ספריה לא רק אל הקורא הפשוט. כשם שהרב ישראלי זצ"ל ידע להוציא לצד השו"ת להמון "במראה הבזק" גם את "ארץ חמדה", טוב תעשה ברנדס אם תפרוס את עושר יריעת עולמה הרוחני ותוציא מתחת ידיה דבר הלכה פסוק היטב.

הבעיה השנייה קשורה בעבותות לראשונה, וייתכן כי אם ברנדס הייתה ממצה את אופק הדיון לא היינו נדרשים לה. קריאה צמודה במאמריה מעוררת שאלות על אודות תוקף הגזרה שבין המטא־הלכה שהיא מוצאת לבין פסקיה. כך למשל, פסיקה רופפת וכתיבה לא מדויקת מספיק מצויות בפרק על אודות המתת החסד. בפרק זה היא מתארת את סיפור מותו של רבי חנינא ש"לא הסכים לזרז את קצו בפעולה אקטיבית כמו שאיפת עשן, אבל הוא כן הסכים, ואף ביקש, שיסירו ממנו את הספוגים שמעכבים את מותו… עיכוב המוות הוא עינוי, עינוי קשה, ואין שום מצווה למות בעינויים" (עמ' 27). אולם אם הסוגיה היא דווקא עיכוב המוות, מה ההבדל בין הספוג לשאיפת העשן? לא ברור.

הכתיבה גם אינה הדוקה מספיק ולכן היא מצערת את הקורא הרציני. למשל בדיון על אודות הומוסקסואלים, שבו ברנדס כותבת: "איך אפשר לדבר גבוהה גבוהה על אידיאל המשפחה היהודית, ובה בעת למנוע מיהודים את הזכות להקים משפחות ולהוליד ילדים?" (עמ' 45). אפשר להסכים או לא להסכים עם מסקנתה־נבואתה כי "בקרוב מאוד מדינת ישראל תעניק להומוסקסואלים שוויון זכויות מלא", אולם הכנסת עניין הזכות לסוגיה צורם. אם לברנדס יש תלונות על הזכות הטבעית להולדת ילדים על ידי גברים הומוסקסואלים עליה להפנות אותן לבורא עולם, לא למחוקק.

הבעיה השלישית והקשה ביותר היא ההתבטלות האידיאולוגית בפני ערכים אלטרנטיביים. לעתים נדמה, וייתכן שהדבר הוא תוצר של הבחירה בקהל היעד, כי ברנדס מוצאת אידיאלים ומטא־הלכות גם במקומות שהם לא נמצאים בהם. במקום שאיפת אמת, צצה התבטלות רעיונית בפני הצייטגייסט המערבי. כך למשל היא כותבת כי “היהדות היא אוקיאנוס של דעות ורעיונות. זה טיבה. זו גדולתה. כל אדם יכול למצוא בה מקורות כרצונו…“ (עמ‘ 41). אמירה מרחיקת לכת זו היא פליטת קולמוס שחותרת תחת הספר עצמו. לתורה, כפי שברנדס יודעת היטב, יש 70 פנים ולא 71. לתורת החיים שלנו יש יסוד אותנטי, עלינו רק לעמול הרבה למצוא אותו ואחר כך, ברוח הכתיבה הנשגבת של ברנדס, לנסות ולפסוק לאורו בצניעות ובזהירות הלכה לחברה הישראלית.

סופו של דבר, חסרונות הספר בטלים ומבוטלים ביחס לחשיבות העצומה של המהלך התרבותי שברנדס מובילה. התובנות החכמות והמרשימות שהיא מצליחה להאיר בפרקים רבים לאורך הספר יעניינו ויאתגרו כל קורא ציוני הצמא להלכות מדינה יהודית. בפרקים רבים ברנדס מפליאה להצביע ברגישות על הדרך ליישם רעיונות יהודיים עתיקים. כך למשל בפרק הנפלא על תוכחת הנביאים, או בפרק על בת פרעה, שאותה היא מציגה כחסידת אומות העולם הראשונה. אומץ עמדותיה כפול – לא רק הבעת תוצאות העיון שלה דורשת אומץ; יותר מכך יש להעריך את האומץ לחרוש את נתיב הריבונות היהודית, נתיב הממתין לזורעים כבר אלפיים שנות גולה. נחשון בן עמינדב היה גאה בה.

רונן שובל הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית בסורבון, מרצה, מייסד תנועת "אם תרצו" וחבר הנהלת המוסדות הלאומיים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014 

אחת מהמצוות בנושא המקדש היא הצבת שמירה עליו. האם היא נוהגת גם בהעדרו? פרט מתוך רבים בספר בעניין העיר והמקדש 

אוצר ירושלים והמקדש

עורכים: הרב פרופ' אברהם שטינברג, הרב שלמה רקובסקי ור' אשר גרוסברג

יד הרב הרצוג, הוצאת אנציקלופדיה תלמודית, תשע"ג, 360 עמ'

לאחרונה הגיע לשולחני אוצר, אוצר של ממש, "אוצר ירושלים והמקדש" מבית המדרש של יד הרב הרצוג. חלק מתוכנו של הספר נלקח מן האֵם הוותיקה, האנציקלופדיה התלמודית, מן הערכים "ירושלים", "הר הבית" ו"בית המקדש", אך כל החומר נערך, עובד והושלם בידי עורכי הספר החדש: הרב פרופ' אברהם שטינברג (מנהל מוסדות יד הרב הרצוג וראש המערכת של האנציקלופדיה התלמודית), הרב שלמה רקובסקי ור' אשר גרוסברג. מלבד השינויים בתוכן יש גם שינוי משמעותי בעיצוב הספר. העיצוב והעימוד המוכרים של האנציקלופדיה הוחלפו והותאמו לספר המיועד להיות ספר לעיון ולקריאה, המקורות שצוינו באנציקלופדיה בהערות שוליים הוכנסו לגוף הספר בתוך סוגריים, ובסך הכול הספר נעים ונוח לקריאה ולעיון.

לספר חמישה חלקים: ירושלים, גבולות ירושלים, הר הבית, בית המקדש ותחומו של הר הבית המקודש. כל חלק מתפרט לחלקי משנה המפורטים בתוכן העניינים, דבר המקל על ההתמצאות בספר. שני הפרקים העוסקים בגבולות ירושלים ובתחום הר הבית המקודש נכתבו על ידי ר' אשר גרוסברג, על סמך מקורות חז"ל והבהרות מעודכנות מממצאים ארכיאולוגיים וטופוגרפיים. פרקים אלו מלווים בתמונות צבעוניות, בתרשימים ובמפות, שכמה מהם צורפו לכיס מפות בסופו של הספר. איכות הצילומים היא טובה מאוד, אך באשר לתרשימים הסרוקים יש מקום לשיפור באיכות הסריקה.

איתמר ליברמן, מורדות הר ציון, ירושלים, 2013

משוררים ושוערים

מתוך שלל החומר המצוי ב"אוצר ירושלים והמקדש" אזכיר פרט אחד שקיומו הוא מצוות עשה וביטולו הוא בגדר לא תעשה – שמירת המקדש. כתב הרמב"ם בפרק האחרון בהלכות בית הבחירה (ח, א־ג):

שמירת המקדש מצות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויב ולא מליסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטורין שיש עליו שומרין לפלטורין שאין עליו שומרין. ושמירה זו מצותה כל הלילה, והשומרים הן הלויים והכהנים… ואם ביטלו שמירה עברו בלא תעשה, שנאמר "ושמרתם את משמרת הקדש", ולשון שמירה אזהרה היא, הא למדת ששמירתו מצות עשה וביטול שמירתו מצות לא תעשה.

השאלה היא האם מצוות השמירה נוהגת בימינו כאשר בית המקדש חרב. לכאורה היה אפשר לומר שאם אין על מה לשמור אזי מצווה זו אינה נוהגת, אבל כתבו כמה מן האחרונים שגם בזמן הזה קיימת המטרה למנוע כניסת מי שאסור לו להיכנס למקום הקודש (כמובן בהנחה ש"קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא").

אבל שאלת מצוות השמירה בזמן הזה תלויה גם בשאלת הגדרתה של המצווה כעבודה. בעל ה"אבני נזר" הראה שזו מחלוקת ראשונים בין הרמב"ם והתוספות שסברו ששמירה היא עבודה לבין הרא"ש והמפרש למסכת תמיד שסברו ששמירה אינה עבודה. משמעותה המעשית של מחלוקת זו היא שאם אכן שמירה היא עבודה אז הכהנים אינם יכולים לקיים מצווה זו בימינו מכיוון שהם טמאי מתים ופסולים לעבודה (ויש שציינו גם את העדר בגדי הכהונה בהיעדר תכלת). ולגבי הלויים, יש שכתבו שהלויים טפלים לכהנים, ואם הכהנים אינם יכולים לשמור אז גם הלויים אינם עושים זאת; ויש שכתבו שהבעיה ביחס ללויים היא שאין אנו יודעים מי מהלויים הוא מן המשוררים ומי מהם הוא מן השוערים, ועל פי ההלכה אסור להם להחליף את תפקידיהם.

ולמרות הכול כתבו אחרונים שראוי להעמיד אנשים בקרבת שערי הכניסה להר הבית כדי שיודיעו לרבים את חומר איסור הכניסה למקום הקדוש ויפרישום מאיסור. בהערת שוליים לדיון על שמירת המקדש בזמן הזה נכתבו הדברים הבאים (הקשורים ליום ירושלים שנחגוג בשבוע הבעל"ט): "מיד לאחר כיבוש העיר העתיקה והר הבית בשנת תשכ"ז העמיד משרד הדתות שומר מיוחד שהזהיר מלעלות להר הבית וחילק כרוז שחובר על ידי הרבנות הראשית לישראל בעניין חומר האיסור של כניסה להר הבית (הכותל המערבי – הלכות ומנהגים, עמ' צב)".

בהקדמה של הרב פרופ' שטינברג לספר "אוצר ירושלים והמקדש" הוא מזכיר בין היתר את דבריו המפורסמים של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ה אות כז): "כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". בעיניי, "תכלית הכוסף" אינה רק בתחום הרגשי אלא בעיקר בתחום הלימודי והעיוני. לימוד ועיון מעמיקים ורציניים מעידים בהחלט על "תכלית הכוסף". בהקשר הזה יש לספר "אוצר ירושלים והמקדש" תרומה נכבדת ומשמעותית בהצגת נושאי ירושלים והמקדש באופן השווה לכל נפש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014 

אישה צעירה, שעברה וההווה שלה לא האירו לה פנים, מתעקשת להשתקם ומגלה סודות איומים במשתלה שבה היא עובדת. רומן שכוחו בעושרו הלשוני הלא מצוי

שתיקת הצמחים

לבנה מושון

עם עובד, 2014, 395 עמ'

הכתיבה של לבנה מושון מסוגננת, עשירה, ספרותית ועם זאת מדויקת. אוצר המילים עשיר בהרבה מן המצוי בדרך כלל, ובייחוד בכל הנוגע לעולם הנוף והצומח: שמות עצים, פרחים וציפורים, תיאורי ראות, שעות היום ומזג האוויר – לכולם יודעת המחברת לקרוא בשמות ובתארים. החל בשעונית אכילה (המטפס המוכר בשם פסיפלורה) ועד ירגזי, גיבסנית וריחן. העושר הלשוני הבלתי מצוי והלא צפוי הזה מפליא את הקורא מן המשפט הראשון ומחייב אותו להאט את קצב הקריאה ולטעום כל מילה. אחרי זמן מה מחלחל הסגנון העשיר הזה אל זרם הדם וקשה, לאחר קריאת הספר הזה, להסתגל שוב ללשונם הדלה של ספרים רבים אחרים.

הצרה השמאלית

גיבורת הספר היא תמר בוברוצקי לבית עסיס. במקצועה היא עובדת סוציאלית טיפולית – אחד מאותם מקצועות המיועדים לתמוך במי שגורלם הכה בהם או שלא שפר עליהם מלכתחילה. היא גם לומדת לתואר שני, וזוכה להערכה מצד המרצה שלה. ובכלל, תמר היא צעירה נבונה, בעלת אופי חזק וחדת עין. עד כאן הצד המואר של התמונה. בצד הלא מואר נאספו כמה וכמה צללים, שהקשים ביניהם הם שניים: ראשית, תמר היא נכה מלידה – זרועה השמאלית לא התפתחה עד לבשלות והיא קצרה יותר מן הימנית, מעוותת וכבדה, ובקצה תלויה כף יד ובה שלוש אצבעות בלבד.

כתם הצל החשוב האחר הרובץ על חייה הוא העובדה שבגילה הצעיר – היא רק בת עשרים ושבע – התאלמנה מבעלה סשה (אלכסנדר). גבר יפה תואר אבל פגוע נפש, אכול פחדים וחרדות איומים התוקפים אותו לעתים עד כדי אלימות ועד רצון למות. ככל הנראה סשה אכן נטל את נפשו בכפו בזמן ששירת שירות קבע בצבא. תמר, שאינה מסוגלת להתייצב באופן מלא מול מה שקרה ולקרוא לו בשם, מכנה את הדבר "האסון", וכך נותר האירוע לוט בערפל של השתקה והדחקה, והאבל שלה על אובדן הבעל והאהוב לא נחווה עד תומו.

בתוך כל אלה חייבת תמר גם לחיות את חייה, או את מה שנותר מהם לאחר שאיבדה את האיש שאהב אהבה עזה לא רק אותה, אלא גם את ה"שמאלית שלה" – את הזרוע הנכה, אשר בכובד ובחוסר התפקוד שלה מושכת תמיד את קיומה של תמר כלפי מטה. הנכות הזאת עולה לתמר גם במחיר כבד בחייה המקצועיים: למרות יכולותיה המקצועיות הגבוהות היא נאלצת להחליף שוב ושוב את מקום עבודתה, ובכל פעם מפוטרת משום ש"הלקוחות מתאוננים" או שהיא "מפחידה את" הילדים בפנימייה "המפחדים" מן הזרוע מוכת־הגורל שלה. שוב ושוב קורה לה שהיא באה לראיון עבודה, והמעסיקים הפוטנציאליים נמנעים מלהעסיק אותה בתירוצים שונים שמכסים על הסלידה מפני אותה "שמאלית".

ניצולי שואה פוקדים את החממות וקונים עציץ שיפריח מעט את חייהם
צילום: שאטרסטוק

סודם של הניצולים

בסופו של דבר תמר מתקבלת לעבודה במשתלה. וגם שם, מן היום הראשון המעסיק שלה – אוריה במברג, שהיא מכנה אותו "הממושקף" או "בעל הראש הקירח" או (במקרה הגרוע מכול) "הפשיסט" – מעליב אותה בפני הלקוחות ושלא בפניהם. הוא קורא לה "נכה", מתאונן שהיא מוגבלת, מטיל עליה כל מיני עבודות שהן למעלה מכוחה של אישה בריאה ובוודאי שאינן לפי כוחה של אישה שתפקודה חלקי.

היחסים בין המעביד לתמר הם מזעזעים ממש. הם גדושים עלבונות מצד אחד, התמרדויות קטנות וחסרות אונים מן הצד האחר. אבל תמר למודת אכזבות ואינה ממהרת לעזוב אפילו מקום עבודה גרוע. הרחק במעמקי התודעה שלה עוד שמורים ריחה של מחלקת היילודים, ריח מדי האחיות וחומרי הניקוי בבית החולים שבו ננטשה חודשים ארוכים לאחר לידתה, כאשר הוריה סירבו לקחת אותה הביתה, וזיכרון ההתעמרויות בה כילדה בודדה בגן הילדים ובבית הספר.

העבודה במשתלה מפגישה את תמר עם הסוד האיום של המקום, עם אביו של אוריה ועם הזקנים ניצולי השואה שפוקדים את החממות ואת חלקות הפרחים כדי לקנות צמחים לבית הקברות או עציץ שיפריח מעט את חייהם. כך השואה חודרת גם היא לחייה של תמר בדרכים שונות ובעיקר משונות, ומוסיפה עוד אפלה לצללים הרבים והכואבים הממלאים את חייה. ובכל זאת, אי שם ברבע האחרון של הספר מגיחות לעברה מתוך האפלה המקיפה אותה שתי קרני אור שאולי יהפכו שוב את חייה למאושרים. השתילים, לבלוב העצים ושמש הקיץ העזה אולי יביאו את השינוי המיוחל.

חפירה יתרה

רומן בנוי כידוע גם על סגנון, אך בעיקר על דמויות ועלילה. על הסגנון דיברנו והכתיבה, כאמור, משובחת, וכל משפט ממש אוחז בקורא שיתעכב עליו וייהנה ממנו עד למיצוי. אלא שהדבר אינו מחפה על חולשותיו של הספר. מרכיבי העלילה והמפנים בה ברובם מופרכים אם במעט ואם בהרבה. שׂקי הדשן המפוקפקים והבלתי־סבירים שמגלה תמר באגף הסגור של המשתלה, שנאסר עליה להיכנס אליו, מבשרים רעות; ויחד עם השקים הללו גם הופעתו של אביו של בעל המשתלה, עיסוקיו והקשר שנוצר בין תמר לבינו. דרוש עיקום ניכר של ההיגיון כדי לקבל אותם כמרכיבים מתקבלים על הדעת במהלך הסיפור.

נושא השואה, שאמור לכאורה להוות את שיאו הרעיוני או החווייתי של הסיפור, נתפר אל תוך העלילה בחוטים שהאבסורדי והמופרך מאפיין אותם. אמנם אי אפשר לתלות במחברת אשמה של זילות השואה, כי הכתיבה אינה נלעגת או צינית, אבל שימוש מניפולטיבי ובלתי נחוץ בנושא יש ויש כאן.

ובאשר לדמויות – מלבד דמותה של הגיבורה, תמר, שאת אישיותה ומצבי רוחה אנחנו מכירים לפניי ולפנים ואולי אפילו יותר מדי, הדמויות האחרות משורטטות בקווים כלליים, שאינם מבהירים את כוונותיהן ואת המוטיבציות שלהן ואינם מסבירים את התנהגותן. מה הרקע ומה גרם למצבו הנפשי הנורא של סשה? מה יודעת אמו, אווה בוברוצקי, ומדוע היא שונאת את תמר כלתה? מדוע נוהג אוריה במברג, בעל המשתלה, בתמר בדרך שהוא נוהג? ומי הם כל האנשים שמופיעים בחטף בסיפור ונעלמים כלעומת שהופיעו? מה מקומם ומה הנחיצות שלהם לעלילה?

כל זה סתום מדי, רופף מדי ולא מנומק ומבוסס דיו. לעומת החפירה היתרה עד מיאוס בתחושותיה ובדיכאונותיה של תמר, מרבית העניינים האחרים מטופלים בשטחיות מעצבנת. הם גורמים לעתים לתחושה שכל תפקידם בספר הוא למלא נפח. כך, למשל, לימודיה של תמר וחיי החברה המעטים שלה, שמתוארים בצורה מקוטעת וכלאחר יד, ואפילו יחסיה עם הוריה שאינם מובהרים די הצורך.

אין ספק שהספר הזה והכתיבה הטובה ורבת הכישרון הזאת ראויים ליתר איזון ולכידות במבנה, בתוכן העלילה ובדמויות שמאכלסות אותה. ייתכן שעריכה טובה יותר הייתה מביאה את כל מרכיביו וחלקיו של הספר לאותה רמה גבוהה ומרשימה כמו סגנון הכתיבה היפהפה שלו. חבל מאוד שזה לא נעשה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג אייר תשע"ד, 23.5.2014 

אהבתם הגדולה של בני הזוג אינה מסתיימת בשל מחלת האיש ומותו ויש בה כדי לייצר עוצמות ולהעניק עתיד. רומן מינורי ונוגע

צרות קטנות

טובה אבירם

טוטם, 2014, 169 עמ'

בשנים האחרונות ראו אור כמה ספרי מקור מהדהדים בנושא ההתמודדות עם מחלת הסרטן, בהם "על החיים ועל המוות" של יורם קניוק ו"תוצאה חיובית" של המשוררת דורית ויסמן. ספרים אוטוביוגרפיים אלה עוסקים בהתמודדות אישית של החולה עם מחלתו. רומן הביכורים של טובה אבירם, "צרות קטנות", מביא את נקודת המבט הפרוזאית של אלמנתו של חולה סרטן ואת התמודדותה המאוחרת עם מחלתו ועם הכאב על מותו שלא קהה עם השנים.

 הרומן מתרחש בצל מחלת הסרטן ובצל המוות הממשמש ובא, והוא מלמד שיש לא רק חיים לאחר המוות אלא גם אהבה לאחר המוות. אבירם מספרת למעשה סיפור אהבה בצל המחלה, אהבה שנשמרת גם לאחר מותו של הבעל החולה, שהצוואה הרוחנית־אוהבת שהוא משאיר לאשתו מאפשרת לה לפתוח בחיים חדשים. אבל החיים החדשים האלה, כפי שיתברר בהמשך, הם רק מעגל סגור. בסרטן מטפלים באמצעות הקרנות, ואילו החיים הישנים של האלמנה מקרינים כל הזמן על חייה החדשים כאילו מדובר בטיפול כימותרפי־נפשי אינסופי, שלא רק החולה זקוק לו אלא גם המקורבים אליו.

בשתי הסוגיות הללו, השפעת הנפש על המחלה וסיפור אהבה בצל המחלה, מתכתב ספרה של אבירם עם ספרים אחרים העוסקים במחלת הסרטן. אחד מהם הוא "מארס מחלת הסרטן", ספר מעניין אך נשכח של פריץ צורן (שם בדוי) שמחברו ראה במחלת הסרטן התגלמות גופנית של מחלת נפש. השני הוא הרומן "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין העוסק בסיפור אהבתם של צעירים חולי סרטן. במקרה של אבירם, אין מדובר בבני נוער אלא בבני זוג בשנות השלושים לחייהם.

השפעת הנפש על המחלה וסיפור אהבה בצל המחלה
צילום: אי.אפ.פי

הזאב הרע

אבירם יצרה גרסה משלה להתמודדות עם המחלה. מדובר במעין וריאציה לא מודעת ל"ז'יל וג'ים", סרטו הידוע של פרנסואה טריפו משנת 1962, שמתרחשת הפעם בבית החולים הדסה בירושלים, שעליו מרחפת בימים אלה סכנת סגירה אבל בספרות הוא נוכח מאוד, ברומנים של טובה אבירם ובעיקר בזה של אלי עמיר "מה שנשאר". דניאל היפה הוא בעלה של מילי האקזוטית. דניאל נוטה למות לאחר שהתגלה גידול ממאיר בראשו. הוא מטיל על זאבי, חברו הטוב מילדות, לדאוג לאשתו לאחר מותו, אבל הזאב הרע לא ממתין אפילו למות חברו ומנסה את מזלו עם מילי בגינה הצמודה למחלקה האונקולוגית, שם מאושפז דניאל. לאחר מותו של דניאל ממשיך הזאב בחיזוריו העקשניים אחרי מילי. "תני למת את מנוחתו" (עמ' 150), הוא מציע לה תוך שהוא מצטט לה משיריו של נתן אלתרמן. מילי אמביוולנטית מאוד. מצד אחד היא חשה כעס עצור על בעלה המת ששלח לה את הזאב החי כדי לשמור עליה, ומאידך היא נמשכת ליחסים האסורים הללו.

"צרות קטנות" עוסק כמובן למעשה בצרות גדולות. מחלת הסרטן שמתגלה אצל דניאל בגיל צעיר משבשת את חייו ואת חיי אשתו מילי שנאלצת להתלוות אליו ברגעיו הקשים ביותר. עוצמות האהבה של מילי מאפשרות לדניאל לגבור לרגע על המחלה, עד שהיא מתפרצת בשנית והוא נכנע. לאחר מותו מילי מדוכאת כל כך עד שהיא "רוצה להיות אחת מהאלמנות ההודיות ההן, שנשרפות עם בעליהן… הכאב היה חזק ומצמית, אבל מסתבר שהחיים היו חזקים לא פחות" (13). גם לאחר מותו נשאר עבורה דניאל המבוגר האחראי, והוא מלווה אותה במתן עצות טובות בחלומותיה ובמחשבותיה.

 הספר כתוב כפסיפס ספרותי, המכיל חומרים רבים הנארגים בשיטת שתי וערב, והוא מוליך את הקורא קדימה ואחורה במכונת הזמן. רובד ההווה מתרחש בשנות ה־90, ואילו רובד העבר נחלק לשתי תקופות שונות: העבר הרחוק מתרחש בימי השואה (שבה נספתה סבתה של מילי), והעבר הקרוב מתרחש בימי הקיבוץ, שם היו דניאל ומילי חברים ושם התאכזבו עד עומקי נשמתם מהחלום הסוציאליסטי. רובד ה"עתיד" ברומן מתרחש בניו יורק, שבה מחפשת האלמנה למלא את צוואת דניאל ולבנות לעצמה חיי אהבה חדשים עם פרופסור יהודי אמריקני שמזכיר לה מאוד, ולא במפתיע, את בעלה המנוח.

  הרומן מתפרש על פני שלוש יבשות, בין קיבוץ לבין כמה ערים בישראל ובחו"ל, בין ילדות, בחרות וזקנה, כאשר מילי, הגיבורה הראשית, משחזרת וכותבת את זיכרונותיה המסייעים לה כמו תמיד לגלות את עצמה מחדש. כוחו של הרומן בסגנון האלגי־מינורי הרהוט שלו, שמצליח לגעת בקורא, אף שנראה כי אבירם ניסתה לחבר בין יותר מדי סיפורים בעת ובעונה אחת, ולא כולם נשזרים יחד במארג באותה מידה של עניין או ממריאים לאותן האיכויות הפרוזאיות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

קיבוץ חידושיו של הרב ליכטנשטיין מראה את דרכו בלמדנות ובניתוח סוגיות אנליטי, וגם חושף טפח מעולמו ההגותי והרגשי. מענה שיטתי לאופנת שו"ת הסמ"ס

מנחת אביב – חידושים ועיונים בש"ס

הרב אהרן ליכטנשטיין

עורך: הרב אליקים קרומביין

659 עמ', בהוצאת "מגיד" וישיבת הר עציון, תשע"ד

כמה יגיעות יגֵעַ אדם עד שהוא מוציא מתחת ידיו דברי תורה וחכמה. כמעשה עבודת האדמה, כך עבודת האדם: חרישה וזריעה, השקיה וטיוב, עידור ותיחוח, פיתוח וטיפוח, קציר ועימור, בציר ומסיק. רק לאחר כל אלה, ואם זכה בסייעתא דשמיא וראה ברכה בעמלו, זוכה אדם להביא את פירותיו לביתו, ומקיים בהם מצוות אסיף. הייפלא אפוא שמכל מצוות שבתורה, ומכל מועדות שבלוח השנה, זכה דווקא "חג האסיף" לתואר "החג", בה"א הידיעה, ולקיום מצווה מיוחדת של "ושמחת בחגך"?

עומר ואסיף

הופעת "מנחת אביב", קובץ מאמריו העיוניים וההלכתיים של ראש ישיבת "הר עציון" הרב אהרן ליכטנשטיין, חתן פרס ישראל לספרות תורנית, הוא יום חג לכל אוהבי תורה. עשרות שנים מרביץ הרב ליכטנשטיין את תורתו ברבים, בארץ וחוצה לה. וכריבויה של "תורה שבעל פה", שקולה הולך ונשמע ואף נקרא (משהועלה עלי כתב) מסוף העולם ועד סופו, כך מיעוטה היחסי של תורתו שבכתב.

שמונת כרכי השיעורים שהופיעו עד כה מלמדים על רוחב דעתו ועמקותו בתורה, אך כדרך תורה שנכתבת על ידי תלמידי הרב ולא על ידי הרב עצמו, חסרה היא לעתים את ה"ניצוץ" המיוחד, את אותו ברק אישי שמלווה אותה, בתוכנה ובדרך ניסוחה המיוחדת לו. מטבע הדברים, כרכי ה"שיעורים" מוגבלים ברובם למסכתות הישיבתיות, אם כי גם כאן ניכר חותמו של הרב ליכטנשטיין. כך, למשל, שניים מהם עניינם בענייני טהרות ובקונטרס "דינא דגרמי" של הרמב"ן, תופעה יוצאת דופן כשלעצמה בעולם הישיבות.

בשל עיסוקיו הרבים לא נתפנה הרב לכתיבה שיטתית ועקבית של תורתו. ועם זאת, בשעות של חסד, ובהפוגה בין שיעור לשיעור, נכתבו על ידו דברים בסוגיות שונות. ברבות השנים הלך וגדל מספרם והיקפם. המאמרים המקוריים נקבצו ובאו, "מגילות מגילות", קבצים קבצים, בכתבי עת שונים, בארץ ובחו"ל. רק כעת, משהגיע הרב לשנות גבורותיו, קובצו מאמרים אלה אל מקום אחד, והובאו עדי אסיף.

בניסיונם להגדיר את מלאכת ה"עימור", הן לעניין דיני מלאכות שבת הן לעניין מצוות התלויות בארץ, כבר עמדו חכמים, ראשונים ואחרונים כאחד, על טיבן וטבען של מלאכות העימור והאסיף, ואמרו שהעומר השלם גדול הוא מסך כל חלקיו. ה"עומר" אינו רק צירופן של שיבולים זו לזו, אחת לאחת, אלא ברייה חדשה, בעלת איכות שונה ומהות שונה, הקובעת ברכה לעצמה.

כך בשדה וכך בבית, בית המדרש. כדוגמת ה"עומר" וה"אסיף", כך גם תורתו של הרב ליכטנשטיין. ריכוז מאמריו אל מקום אחד אינו רק מעשה טכני, של קיבוץ פריטים פזורים אל מקום אחד, אלא יצירה חדשה. עיון בה מגלה מסכת מעמיקה של דברי תורה והגות, הלכה ואגדה, המקיימת בין חלקיה השונים קשרים וזיקות.

לצד הסוגיות השגורות מסדרי מועד, נשים ונזיקין, באו כאן עיונים מעמיקים בהלכות זרעים ומצוות התלויות בארץ, עיוני קדשים וטהרות, ואף כמה עיוני הלכה. זהו ספר למיטיבי לכת בעולמה של תורה, אך כל מי שייתן לבו לעיין בו בשימת הלב הדרושה יצא נשכר הרבה, הן בדרך הלימוד הן בהרחבת הדעת במגוון סוגיות.

כמעשה עבודת האדמה, כך עבודת האדם: חרישה וזריעה, עידור ותיחוח, קציר ועימור
צילום: שאטרסטוק

שמיטת כספים

עיון בסוגיות השונות מלמד על קו מאפיין אחד: ניסיון לברר וללבן את העקרונות שמתוכם ובהם צומחים ועולים הפרטים. לשם כך נזקק הרב לכל מרחבי ההלכה, מן המסד ועד הטפחות. כך, למשל, בדונו במצוות שמיטת כספים, יוצא הרב מן הפסוק המפורש בתורה, על דרך עשה ולא תעשה, שרב בו הסתום על הגלוי: "שמוט כל בעל משה ידו… לא יגוש את רעהו ואת אחיו". אך מה תוכנה של מצווה וכיצד היא עשייתה?

הרב מביא בעניין זה מחלוקת ראשונים. לדעת היראים, לא המועד כשלעצמו משמט אלא הצהרת המלווה "משמט אני". עליו מוטלת חובת "גברא" להפקיע את החוב. לעומת זאת, לשיטת ה"אור זרוע" חלוף הזמן הקובע, תום שנת השמיטה, הוא המשמט. וכך עולה אף מדברי הרמב"ם: "כשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית – אבד החוב". כמובן, הנפקא מינה המעשית בין שתי השיטות תתבטא במקרה שבו המלווה נמנע מלומר, בניגוד למצוות התורה, "משמט אני". בעל העיטור אוחז בזה ובזה וקובע שבשמיטת כספים נאמרו שני דינים מקבילים: גם חובת גברא וגם "אפקעתא דמלכא".

אכן, הרב ליכטנשטיין אינו מסתפק בהעמדת השיטות השונות על מכונן. לאור שיטת הרמב"ם ודעימיה, הוא תוהה ובצדק רב: אם אמנם שמיטת כספים "אפקעתא דמלכא" היא, מה בדיוק המצווה המוטלת על המלווה?

 בדרך אופיינית מעיין הוא בדברי בעלי התוספות, שביקשו להביא לחמם מרחוק, מדין בכור, שמצווה להקדישו אף על פי שכבר קודש מאליו בשעת לידתו. הרב ליכטנשטיין מסיק שאין הנדון דומה לראיה: בבכור מצוות ההקדשה אינה מחייבת רק "הצהרה", אישור מצב קיים, אלא "היא קובעת צורך במעשה קידוש חדשני המטביע בבכור תוספת קדושה". ואילו בשמיטת כספים, אם החוב כבר נשמט לחלוטין, אין השמטת המלווה מחדשת ולא כלום, ואם כן הדרא קושייתן לדוכתא: מצוות עשה ד"שמוט", מה טיבה?

גם למאן דאמר ששמיטת כספים "אפקעתא דמלכא" היא, הפקעה זו אינה עוקרת את החוב מיסודו אלא רק "מקפיאה" אותו. מכאן הצורך בהשמטתו הפעילה של המלווה, שמוסיפה יתר תוקף לפטור הלווה מתשלום החוב, ויוצרת את הנתק ה"כורת" סופית את הזיקה שבין הלווה למלווהו, נתק מוחלט, לצמיתות, ולא רק לשעה.

כדרכו, חורז הרב דיני בכור בדיני ריבית, דיני השבת חוב ממוני בדיני מתנה, ומתוכם ובם בונה הוא את בניינו, תל תלפיות של למדנות וניתוח אנליטי מרהיב, מדויק עד לחדא. הניתוח הדק, העדין, היורד עד השיתין, עוקר את ההנחה השגורה מעיקרה: לדעת הרב, בשונה מהמקובל, "אפקעתא דמלכא" אינה עוקרת את החוב לחלוטין, אלא רק מתישה את כוחו. ממילא מובן מדוע הלווה יכול להחזיר חוב שעברה עליו שביעית ואף "רוח חכמים נוחה הימנו", שהרי החוב לא עבר ובטל מן העולם אלא רק "הוקפא". מתוך הבנה זו ברור מדוע נדרשת השלמת ההשמטה באמצעות פעולתו האקטיבית של המלווה.

אינטימיות בתפילה

 על אף שמדובר בספר למדני לעילא ולעילא, בין השיטין נגלה טפח גם מעולמו הרוחני של הרב. כך, למשל, אגב הפרק הרחב שדן בהשמעת קול בתפילה, נוקט הרב זעיר פה זעיר שם ניסוחים אופייניים המשקפים את "איש התפילה" שבו: "יש שיקול פנימי ומאזן בין שני גורמים המעצבים את דמות ותוכן התפילה. כוונה יתרה מכאן, ושפה רכה מכאן".

הגם שעל דרך הכלל אין לרב כל עסק בנסתרות, מצטט הוא את לשון הזוהר שלפיה "אי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש, לית ליה מאן שציית ליה לעילא" [=אם אותה תפילה נשמעת לאוזניו של בן אדם אחר, אין היא נשמעת למעלה], ומדגיש על בסיס דברים אלה את "האינטימיות והפרטיות שבתפילה, שבהעדרן נמצאת התפילה פגומה ואינה מתקבלת". הניתוח כולו הוא למדני, אך ביני לביני חודרת רוח הגותו של הרב, רווית הרגש והנשמה, לשורות העיסוק ההלכתי היבש והמוקפד, נותנת בו טעם ומאצילה עליו משהו מניחוחה הטוב.

דוגמה נוספת, אחת מני רבות, באה במאמר החותם את הספר ועניינו בשאלה "שגרתית" כביכול, שנשלחה לרב מתלמידיו המשרתים בצבא ומבקשים לדעת האם אוהל צבאי חייב במזוזה.

כדרכו אין הרב מסתפק בשורה האחרונה, ב"פסק הלכה" שנאמר כביכול ברוח הקודש. הוא פותח בבירור מעמיק של פשט הפסוק המדבר ב"מזוזות ביתך", ונדרש להגדרת "בית" הן לעניין איסור חמץ בפסח הן לעניין איסור "ולא תביא תועבה אל ביתך".

מכאן עובר הרב להבחנה שבין "ביתך" במישור הקנייני לבין "ביתך" במישור הגיאוגרפי והתפקודי: "דירה", מקום שאדם קובע בו את "עיקר מושבו" ומגוריו במציאות. הרב נותן דעתו להבחנה המהותית שבין מערכות הדינים השונות: בחמץ ה"בית" אינו חלק מקיום המצווה אלא רק "נסיבה", אתר שבו מתקיים איסור חמץ. לעומת זאת, במצוות מזוזה ה"בית" הוא ה"חפצא" והמחייב של המצווה.

נפקא מינה מתבקשת, שמופיעה כבר בתלמוד וממנו בדברי הפוסקים, היא חובתו של שוכר בית במזוזה. אם זו חובת "הדר", אין משמעות לשאלת בעלותו של הדירה. אכן, אפילו אם החובה תלויה בבעלות קניינית, יש לדון האם שכירות לזמן יוצרת זכות קניינית בנכס ("שכירות ליומיה – ממכר הוא"), ולו לשעה, אם לאו. כדרכו, דן הרב גם ברמת החיוב. אפילו נאמר ששכירות אינה מחייבת במזוזה מן התורה, אפשר שחייבת היא מדברי חכמים.

עטרה ליושנה

וכאן, כדרכו, תוהה הרב מה חידשו חכמים: האם הרחיבו את המצווה באופן שגם כשאין "בעלות" ממש אלא רק "מגורים" חלה חובת מזוזה, או שמא הרחיבו את דין "שכירות" וקבעו שגם "בעלות לשעה" – בעלות היא לעניין החיוב במזוזה מדרבנן. מתוך עיון בדברי התוספות במקום אחר (ע"ז כא, א) למד הרב שדי בכך שהדירה "נראית כשלו" לעניין חיוב מזוזה, היינו לשיטתם יש כאן הרחבה של מושג ה"בעלות", ודי בדירה "שנראית כשלו" כדי לחייב אדם בקביעת מזוזה מדבריהם.

הרב אינו מסתפק בכך ועובר לנתח בצורה מעמיקה את מושג ה"מגורים", תוך בחינת השאלה האם גם מגורים כפויים, דוגמת בית סוהר או, להבדיל, לשכת פלהדרין שבה שוהה הכהן הגדול קודם יום הכיפורים, נחשבים כ"דירה" המחייבת במזוזה. מכאן הוא נודד לבירור המונח "דירת עראי" (כגון מגורים בספינה בעת הפלגה ארוכה, או בבית מלון). אחר כל אלה, אפשר שחובת המזוזה אינה חלה על החיילים עצמם, שהם כ"אורחים לשעה" באוהל, ובוודאי אינם בעליו, אך חלה על הציבור או צה"ל שהם "בעלי" האוהל־הבית.

בעולם שבו מקיימים בהידור מצוות "עשות ספרים הרבה", מתוך הגודש המציף אותנו בולט ספרו של הרב בדברי תורה המיוסדים על אדנים מוצקים. אכן, בהידום קול המונם של פסקי הלכה המבוססים על "רוח הקודש" ונשלחים במסרונים וציוצים נטולי מקורות ובסיס מוצק, בולט חיבורו של הרב בניגונו המיוחד, המעמיק והצלול, השיטתי וההגיוני. ספרו של הרב ליכטנשטיין מחזיר עטרת לימוד תורה ליושנה. בינות לשיטין נגלית, צפה ועולה, אישיותו המוסרית והרגשית, שתורה וחכמה, הלכה ואגדה, חברו להן בה יחדיו והיו לאחדים בידיו.

פרופ' אביעד הכהן הוא דקאן המרכז האקדמי "שערי משפט" ועמית מחקר במכון ון־ליר בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

פלא הקיום היהודי נעוץ במסורת המקרא והטקסטים שאחריו. בעיניים אתיאיסטיות ואוניברסליסטיות נותנים מחברי הספר מענה למערערים על קדמותו

יהודים ומילים

עמוס עוז ופניה עוז־זלצברגר

מאנגלית: ברוריה בן ברוך

כתר, תשע“ד 2014, 276 עמ‘

כבר בפתח ספרם מצהירים המחברים כי יש להם אג'נדה: הם יהודים ישראלים וחילונים; הם אינם מאמינים באלוהים ומגדירים לכן את זהותם היהודית מכוח השפה העברית והטקסטים היהודיים, עתיקים וחדשים. הם גם מציינים כי את הרעיון לכתיבת הספר קיבלו מפליקס פוזן, פילנתרופ יהודי שחי בבריטניה, אשר השקיע עשרות מיליוני דולרים לקידום רעיון התרבות החילונית־יהודית כציוויליזציה ולאו דווקא כדת.

הספר אכן מדגים עד כמה מנסים השניים לספק את הסחורה לקראת גיבוש מסגרת של זהות יהודית סביב הטקסטים המסורתיים של כתבי הקודש, ללא אמונה וקדושה. לקורא האמון על ארון הספרים היהודי יהיה קשה לגלות בספר חידוש או רעיון מקורי, אך הוא יכול ללמוד על הניסיון וגם על המבוכה שמלווה את ההתמודדות של חלק מהציבור החילוני עם מורשת היהדות.

עמוס עוז, מחשובי הסופרים בישראל, יחד עם בתו ההיסטוריונית פניה עוז־זלצברגר, מנסים לבחון את מה שהם מכנים "פלא הישרדותו של העם היהודי דרך משקפי קריאה חילוניים והומניסטיים". אך גם עם משקפי הקריאה נטולי האמונה הדתית, השניים נשענים בעיקר על הטקסטים המקודשים של היהדות ומנסים לבצע בהם סלקציה שתתאים לעידן המודרני, ואולי אפילו הפוסט־מודרני.

היורשים הבלעדיים

התנ"ך הוא עבורם "ספר עוצר נשימה", גם אם לא הכול בו מובן וגם כשמסירים ממנו את הילת הקדושה. לשם כך הם ממירים את המונח "מתן תורה" במושג "קבלת הספר" (או שמא מדובר בתרגום החוזר?), אך גם יודו כי בלעדיו לא תיתכן לאומיות עברית, כי מסביבו היא "קרמה עור וגידים… נשאה אותו בארון, הפקידה אותו במקדש, וכשחרב הבית שכפלה אותו ברבבות עותקים". גם כשהם מכנים את סיפורי התנ"ך כמיתוסים שלא מעוגנים במחקר היסטורי, הרי שהם נלהבים מתפיסת הברית של בני ישראל המבוססת כדבריהם על "שבועת האמונים לאלוהים מאז ימי אברהם", ומגדירים עצמם כ"נמעניו המילוליים של התנ"ך" וכיורשים הבלעדיים של הטקסטים שלו.

למרות הצהרתם האתיאיסטית והאוניברסליסטית המחברים מפגינים בהתלהבות את ייחודו של עם ישראל וספרייתו: בעוד "כל ספרויות העולם העתיק מונחות מתות בארונותיהן, העברית לא מתה מעולם". כך הם גם מכניסים לשושלת הרוחנית של היהדות את המשנה והתלמוד ואת כל חכמי הדורות. גם אם יש בתלמוד סוגיות הנראות להם זרות ושוליות, מדגישים האב ובתו כי מדובר בהישג היסטורי: תיעוד מפורט של "ההיררכיות הלמדניות הכבירות ביותר שהתקיימו לפני עליית האוניברסיטאות במערב".

גם את עקרונות הצדק והמוסר שואבים העוֹזים מהטקסטים הדתיים של התורה והתלמוד, כבר בפולמוסים של אבות האומה עם הא־ל. אלה מסבירים, לדבריהם, את הנהייה היהודית אחרי צדק חברתי, כלכלי ופוליטי ואת תפיסות תיקון העולם ו"רדיפת הצדק חסרת המנוח, שמקורה בכתבי היהודים". ההומור היהודי "המר־מתוק" בא לידי ביטוי במילים שבהן בוחרת התורה לתאר אירועים ועימותים, כמו למשל קביעת שמו של יצחק מפני ששני הוריו צחקו להבטחה האלוהית ששרה תלד לעת בלותה. שוב בולטת בייחודה הדת היהודית המאפשרת את מה שהם מכנים "ויכוח משעשע למדי בין שרה והאלוהים", כששרה על פי הכתוב מתכחשת ואומרת "לא צחקתי" (ככתוב "כי יראה") והאלוהים משיב: "לא כי צחקת". וכך הם מסכמים את חילופי הדברים: "אין עוד דתות, למיטב ידיעתנו, שסמוך לרגע לידתן עוסק האל במשחק 'דווקא כן אמרת' עם האם הקדמונית".

בניגוד לתדמית, התנ"ך לא כך כך שוביניסטי. מרים מניחה את משה בתיבה, ג'יימס טיסו

פרשנות חילונית לגאון

הספר נכתב במקורו באנגלית והמחברים עמלו לקדם את מכירתו בעיקר בארצות הברית, בבריטניה ועוד כי "בראש ובראשונה הוא נועד לקהל עולמי, יהודי ושאינו יהודי". הקורא הישראלי זכה לתרגום טוב של ברוריה בן ברוך, עם מעט "פלפולים" נוספים של המחברים הרואים ביצירה "חיבור ישראלי מאוד". הספר מלווה בדיון ובדיאלוג על כוחה של המילה הכתובה ביצירתה של זהות יהודית לכלל ולפרט יחד, עם היבטים אוניברסליים המדגישים את תרומת היהדות לעולם.

כחלק מהמאמץ השיווקי מציגים השניים ויכוח משעשע, אם כי לרוב הוא נראה מלאכותי ולא מהותי, בין "הסופר שבינינו" ל"היסטוריונית שבינינו". למעשה אין ביניהם מחלוקת רצינית ביחסה של היהדות למילים, לספרים, ללימוד, לחיי המשפחה והילדים, להישרדות העם ולמסורות העתיקות, לאוכל, לטקסים או להבדלים מיניים. קו הרצף היהודי לדורותיו, גורסים המחברים, איננו ביולוגי אלא מילולי.

במפגש עם התלמוד הם יגייסו את מה שהם מכנים "הסיפור המרהיב" על תנורו של עכנאי ("איך נוכל לדלג על מעדן תלמודי עסיסי שכזה?") שהפך אולי לטקסט הפופולרי ביותר, ממש מכונן, בבתי המדרש החילוניים ואצל הזרמים הליברליים ביהדות. מה שמסעיר את דעתם הוא התערבותו של בורא עולם במחלוקת חכמים שבסופה הוא מקבל את דעתם כי "לא בשמים היא"(בבא מציעא נט, ב).

הקביעה כי לאחר מתן תורה בסיני עברה סמכות ההכרעה לבני אדם, לחכמים ולהחלטות הרוב מוכיחה לדברי המחברים כיצד הפכה התורה לממלכת האדם, לדיון המבוסס על השכל האנושי והשיח הרציונלי ברשות הרבים. הם שואבים עידוד רב מסוגיה זו ומוצאים בה גם את שורשיה של ההתרסה, החקירה והחוצפה היהודית, שהרי על פי הגמרא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מחייך לכאורה בסוף הדיון ואומר "ניצחוני בניי". כך מתקדש גם התלמוד אצל המחברים והעמידה הנכוחה מול בורא עולם נתפסת אצלם כ"רגע מפואר ומכריע בהיסטוריה האינטלקטואלית היהודית".

ניסיונם לטעון כי רק בתלמוד התגבשה הבדלנות היהודית בין ישראל לעמים, לעומת התנ"ך, אינו משכנע נוכח שפע הפסוקים במעמד הר סיני כמו גם בברכות ובקללות המדגישים את הבחירה, הברית הייחודית והצורך המתמיד להיבדל מיתר העמים. הם עוסקים הרבה פחות בספרות החכמים המאוחרים יותר, אך מנסים לגייס את רבי סעדיה גאון כתנא מסייע בקביעתו הידועה "שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה". מכאן הם מסיקים כי בני ישראל הם אומה, לאום, רק בזכות הטקסטים: "אנו עם בשביל שקראנו כך וכך". מצלצל יפה, ובהחלט מתאים לקו הלאומי שהם מדגישים כנגד המערערים על קדמוניות הלאום היהודי־ישראלי, אך קשה לקבל את סעדיה גאון בפרשנות אתיאיסטית. בידוע שכל תפיסתו העיונית, בצל הוויכוח הגדול כנגד הקראים, נועדה להדגיש את חשיבות ההלכה וקיום המצוות על פי דברי חכמים כיסוד קיומה של האומה.

נטול פרובוקציות

הספר מקדיש פרק שלם (יותר מ־50 עמודים) למקומן של נשים בכתבי הקודש היהודיים, כדי לטעון כי בניגוד לתדמית המקובלת התנ"ך הרבה פחות שוביניסטי משחושבים מבקריו. הם עוברים ביעף על פני דמויות נשים בתנ"ך ומדגימים עד כמה בוקעת קריאתן הדומיננטית של אותן "בנות ישראל החזקות הללו, התנ"כיות" בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי היהודי. בניתוח לשוני מעניין הם מציעים במקום "שיר השירים אשר לשלמה" תוספת זעירה של יו"ד, "אשיר לשלמה", כדי לטעון כי את שיר השירים כתבה אולי אישה המכריזה כבר בפתיחה על הקדשת שיר אהבתה. הפרשנות אינה כה דרמטית כפי שהם מנסים לשכנע והיא בהחלט משתלבת גם עם התפיסה האורתודוקסית האלגורית של אהבת כנסת ישראל לא־ל שבחר בה.

הספר כתוב בשפה קלילה ושובת לב אך קשה לראות אותו כספר הגות ועיון מעמיק. נראה כי הפעם מנסה עמוס עוז שלא לעורר פרובוקציות ולא להשתמש בלשון דמונית וארסית כנגד בני הפלוגתא שלו. נראה גם כי הכותבים ערים לכך שבארצות הברית, הנשענת על מורשת יהודית־נוצרית ושיש בה עשרות מיליוני מאמינים בתנ"ך, לא כדאי להסתבך בדיון על הזיקה הדתית־אמונית לארץ ישראל. יש בספר גם "קריצות" לקורא הצעיר בן זמננו, בעולם ובישראל, בקביעה כי "העברית היא הסטארט־אפ הלשוני הגדול ביותר בתקופה המודרנית" ובמקום אחר באמירה כי האינטרנט "הוא מבוך משמעויות נפילי ונפתל, מרחב בעל אופי תלמודי מאוד".

מול ויכוח הארכיאולוגים על אמיתות התנ"ך טוענים עמוס עוז ובתו כי אין זה משנה אם סיפורי המקרא הם אמת או משל, וכי יש להתפעל מהמסר שהם מעבירים. בעוד החוקרים מתווכחים על זיהוי פיסת החרס שנתגלתה בחורבת קיאפה שבעמק האלה ותוהים אם היא מאשרת את סיפור מלכות בית דוד, מציע הספר "יהודים ומילים" להתמקד בתוכן האוסטרקון. הטקסט של הכתובת חוזר על הציוויים המוסריים של המקרא המדברים על עבודת ה', משפט צדק ליתום, לאלמנה, לגר ולעבד, ואלה, על פי המחברים, "החדשות המסעירות באמת". הם גומרים את ההלל על רמתם המוסרית של אבותינו הקדמונים אך ממשיכים להתפתל עם משנתם האתיאיסטית ומסכמים: "אילולא היינו, מחברי ספר זה, חילונים גמורים, דווקא כאן היינו אומרים: נס. אצבע אלוהים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' בסיון תשע"ד, 6.6.2014

גדעון רוצה לכתוב רומן ואלמה תעזור לו, ואולי גם לעצמה. רומן על כתיבה, אהבה וגיל, שהוא משחק צבעוני שלא מיצה את נושאיו

חלומותיהם החדשים

חיים באר

עם עובד, 2014, 480 עמ'

גדעון שורק הוא גמלאי של "המוסד", המשתוקק לכתוב רומן על החיים בארץ ישראל בתקופה הרת הסכנות של איומי הפלישה הנאצית. במשך שנים אסף גדעון חומר על התקופה, אבל אין הוא יודע כיצד להפיק ממנו רומן. הוא מגיע לאלמה ובר, סופרת של רומן אחד, במטרה להמיר את הקלטות שאמו המנוחה השאירה לו; ואחר כך מאמץ את אלמה כמנחה ויועצת בסדנה הפרטית. מכאן נפרשים עניינים רבים במישורים שונים ומשונים כיד הדמיון הטובה.

הספר שלפנינו, פרי עטו של אחד מבכירי סופרינו, מתיך יחדיו כמה סוגי הוויות וסוגות: עלילה ארספואטית שכוללת עצות מעשיות לפרחי כתיבה מתלבטים; ספיחים של עלילות "המוסד" וצביון קל של מותחן; סיפור פסיכולוגי על אודות ילד נטוש רגשית ופיסית וסיפור אהבה עדין בין גבר בן שבעים לאישה בסוף שנות הארבעים לחייה; כל זה מתובל בסוגיית הורים וילדים בין דורית במשמעות קשה וחריפה, ובאירועים בדיוניים על רקע היסטורי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

גם הכתיבה אינה הומוגנית וכורכת דרכי עיצוב שונות. בראשית הרומן חווה הקורא בהירות קלאסית וסימבוליקה עדינה ונרמזת ואפילו השהיות נוסח יעקב שטיינברג. אבל אשליית הקלאסיות נעלמת עד מהרה, כאשר הרומן מתפרע לכל מיני כיוונים, משלב גבוה ונמוך ומחבר שיחות ברומו של עולם עם כל מיני הבלים יומיומיים ובנליות של קיום פיסי.

ניגודים כאלה קיימים במישורים שונים. הנה למשל פתיחת הרומן העצובה והמבשרת רע מכינה אותנו לדרמות של מתח וסכנה, אך סגירת המעגל בחלק האחרון מתהפכת לסוגה קומית מובהקת כולל הסוף הטוב, שהוא לא ממש טוב. ואסתפק בכך כדי להימנע מרמיזות המשחיתות את הנאת הקריאה (ספוילרים בלעז). והנאה יש כאן בשפע רב.

המחבר כדמות

וכאן אני רוצה להפריד בין חוויית הקריאה לבין העיון הביקורתי בחומרי הרומן. בעת הקריאה הבחנתי אמנם בכמה עניינים מופרכים או מוגזמים (למשל אולריקה שדומה כל כך לעפרה גם במראה וגם במחוות הגופניות), כשהריבוי עצמו הופך למכשלה ספרותית. מכל הגילויים והווידויים מצטיירת מציאות כל כך מעוותת משפחתית, כל כך קיצונית לעתים בנוראותה, כמעט עד הרס האמינות הריאליסטית; עם זאת, נשאבתי לעלילה המרתקת, הצבעונית, רבת ההומור והרגישויות, ואף לשילובים של הגות, היסטוריה, תיאורי מסע, תיאורי תמונות, שיחות מרתקות ובקיאות מרשימה.

אבל התחושה הסופית היא של רומן הטרוגני, שאינו נותן תחושה של רצינות אמיתית, של "הליכה עד הסוף". למרות שהדמויות עצמן אכן מפגינות נועזות ואפילו נועזות יתר במישורים שונים, הרומן עצמו נותר כמין משחק מרתק. מאלף, מחכים, אבל משחק. נכון שלפי ההוגים הגדולים כל אמנות היא משחק, אבל היצירה הגדולה צריכה לתת תחושה של חשיבות שמעבר למשחק.

דומה שהכותב המיומן הזה, שמאחוריו היצירה הדגולה "חבלים" (1998) והרומן המהפנט והחכם כל כך "אל מקום שהרוח הולך" (2010), חרג הפעם ממסלול הרצינות והמחויבות ורקם ביודעין יצירה פוסטמודרנית שהיא כל הדברים ביחד, אך ללא אותו ערך מוסף כמו ברומנים אחרים שלו. אפשר אולי להניח שהכתיבה על עולם חילוני מובהק יוצרת ממד של ניכור אצל סופר שבא מעולם רוחני שונה.

סממן פוסטמודרני מובהק הוא הופעתן של דמויות "אמיתיות" ומוכרות לצד הגיבורים הבדיוניים (ביניהן שמו של יואב שורק, עורכו הקודם של מוסף זה…), כולל אזכור שמו של המחבר כדמות ממשית ברומן, בעניין הממד הלא מוסרי של כתיבה על אודות ההורים; כתיבה שחושפת את פגמיהם וחולשותיהם. אף זה חלק מהדיון הארספואטי, ונוצר גם קשר "דון קישוטי" של סרוונטס, שבו נזכר הגיבור כדמות ידועה זה מכבר; כאן וגם שם מדובר בקשר שבין הספרות הבדיונית לבין המציאות הממשית, קשר שהוא הבסיס לעלילת "דון קישוט", המופיע כנושא חשוב בדיונים על אודות הכתיבה והחיים.

סוד הקסם

הגורם המאחד ב"חלומותיהם החדשים" הוא הדמויות המרכזיות, והן מצוירות בחן רב, בעוד הדמויות המשניות או השוליות נוטות לחד ממדיות. אלמה ממזגת באישיותה תקיפות, נחרצות, קצת חוסר סבלנות, מעשיות רבה. אישה מציאותית מאוד, שלמרבה האירוניה מתמחה בפירוק מחסומי כתיבה ואימונים ספרותיים ומצליחה מאוד בתחומה, אך לעצמה אינה מסוגלת לעזור, ונשארת סופרת של רומן אחד, שבו השקיעה את מלוא טינותיה כלפי אב רודן ובעל דומה לו.

אלמה מוצגת כאישה ברוכת כישרונות, תרבותית ומשכילה מאוד, ובעלת יכולות נפשיות מפותחות. דמותה מעוצבת בעיקר על ידי דיבוריה ומעשיה, כמעט ללא תיאור חיצוני, וגם על ידי מחשבותיה המשקפות את עולמה הסבוך. גם גדעון הוא דמות בלתי נשכחת ונוגעת ללב. בכיר ב"מוסד" שהפך ל"לשעבר" ומנסה לשמור על הדרת כבוד אישית ולא לשחק את ה"צעיר", אך נסחף לעבר האביביות השופעת של אלמה. הדמויות הן סוד קסמו העיקרי של הרומן וביטוי להישג ספרותי ברור.

ההיסטוריה משחקת תפקיד חשוב ברומן, והיא מופיעה בו תדירות באופנים שונים: חומרים שנאספו, ביקור בגרמניה, סיפורים על אמו של גדעון שרלוטה, אשר מילאה תפקיד חשוב במהלך מלחמת העולם השנייה. הכול נושם היסטוריה, אבל אין הדברים מגיעים לכלל מיצוי רעיוני או מסכת הגותית כלשהי. אין זה רומן הגותי או פוליטי, למרות שפע החומרים שיכלו להיות מעוצבים בכיוונים אלה. והרי בכל יצירה ספרותית קיים ממד פוליטי נסתר, מה שליוטר כינה בשם "תת מודע פוליטי". קל וחומר ברומן שיש בו כל כך הרבה השתמעויות פוליטיות. אבל ההטרוגניות הרבה של החומרים הנמזגים אלו באלו מונעת מראש יצירה שיש לה מוקד רציני אחד. התחושה היא שאין נושא ברומן שמגיע לידי מיצויו המלא, לא הזקנה, לא האהבה ולא החיפוש האישי.

מסר אופטימי

נושא שבכל זאת מצליח לקרום עור וגידים ולהגיע למיצוי יחסי הוא הארספואטיקה: הדיון על חומרי הספרות, על הקשיים העומדים בפני הסופר, על תהליכי כתיבה ועל מה שעומד מאחורי הבחירה בנושא מסוים. הגיבור אולי יכתוב את הרומן שלו ואולי לא, והגיבורה בעלת האופי והמודעות העצמית הגדולה שפורחת באהבתה קרוב לוודאי שאכן תפרוץ את המחסום שמנע ממנה את הרומן השני; אבל הרומן עצמו, הרומן שלפנינו, הוא המימוש האמיתי של הדברים, הוא הרומן שאלמה מדמיינת עבור גדעון, ודרך העלילה מודגמת הדינמיקה של הכתיבה כדבר ששתול בעומק החיים ואינו המצאה סתמית של התודעה. המסר החשוב של הרומן הוא הקשר הנפתל והגורלי בין עומק החיים לעומק הכתיבה, בין דחף החיים לדחף הכתיבה, כמו תאומים סיאמיים שאין ניתן להפרידם. לבם הפועם הוא אחד.

תכונה בולטת של הרומן היא הימנעות מהתרות ופתרונות, אולי גם כדי למנוע אפקט קיטשי. לדוגמה, אולריקה אומרת לגדעון שטרם ההתמסרות לאושר עליו ועל אלמה לפתור שתי בעיות קשות בחייהם: הניכור המוחלט מצד בתו של גדעון, והקונפליקט עם הבן המתבגר של אלמה. גדעון אכן מתעתד להתמודד עם הבעיות האלה, אך טיב ההתמודדות והצלחתה נעלמים מהקורא, כמו דברים אחרים שהסופר בחר להשאירם בחידתיותם, ואפילו הגיבורים אינם יודעים אותם. הסוף הטוב הוא אם כן בעירבון מוגבל, והקורא נתבע להשלמת פערים או להשלמה עם החסרים. פתרונות מושלמים היו יוצרים זילות של הרומן, וסופים "רעים" היו עלולים לפגוע באפקט הקומי שאופייני לסוף היצירה.

ומה הם חלומותיהם החדשים? ומה היו הישנים? הדברים מפורשים בפיה של אולריקה, הם נושאים את בשורת ההתחדשות, היכולת לאהוב למרות האכזבות, לפתור בעיות משפחתיות קשות למרות הכישלונות, לפתוח פרקי חיים חדשים למרות עבר כאוב, לחיות את החיים היפים למרות ההיסטוריה. מסר אופטימי שעלול להיסתר מיניה וביה על ידי הסיום הפתוח, הנושא בתוכו חידה בלתי פתורה, אולי צרה חדשה. על כל פנים, הכותרת ניתנת להבנות שונות, ובשום פנים אינה מביעה גישה סגורה אחת.

השורה האחרונה מבחינתי היא שכדאי ומעניין לקרוא את "חלומותיהם החדשים". על אף הבעיות של הרומן שעליהן הצבעתי, חוסר השלמות של סופרים טובים עדיין הרבה יותר מעניין מליטוש וברק של סופרים מכווני־קהל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו בסיון תשע"ד, 13.6.2014

 פנטזיה פוסט־פוליטית

הצורף

משה סקאל

כתר, 269 עמ'

לפנינו ערבסקה. בצורתו, "הצורף" הוא עלילה מסולסלת, מסועפת, סימטרית מלמעלה למטה וסימטרית מימין לשמאל. בתוכנו, הוא רוקם מרחב מזרח תיכוני, ערבי, בשׂוּם, מפתה, מסתורי. זה ספר שכתיבתו היא חלק מסיפור עלילתו, שהמסַפר בו הוא פנטזיה על המחבר שלו. שגיבורו הוא יהלום ומסַפרו הוא סופר ושוליית צורפים, המסגסג יחדיו עמים ודתות, פותך שלוש משפחות לשתיים ואת השתיים לאחת, ושוזר הכול לטבעת אוריינטלית אחת.

"הצורף" הוא געגוע לעולם ללא גבולות. למזרח תיכון ישן וטוב או חדש ומבטיח, קולוניאלי או פוסט־אביבי. האביב הערבי ומחאת שדרות רוטשילד של 2011 הם סומסום הנפתח אל מערת פלאים של טרום 1948, אל ימים שלא ישובו. גיבורי הספר, הערבים שגלו מיפו לדמשק והיהודים־הערבים שגלו מדמשק ליפו־תל־אביב, מגלים שהשיבה אבודה. מפני שאפשר לחזור למקום אבל אי אפשר לחזור בזמן. מיטותיו של הספר מתאכלסות בתערובות רב־לאומיות, חד־מגדריות ושש־רגליות, וכמו המשחק המשוכלל המתקיים בו בין ההתרחשות לבין המצאתה ותיעודה, גם זו קריאת תיגר על גבולות ומגבלות.

ההיסטוריה נלחמת בספר הזה נגד האהבה. "מדינת היהודים" מנפצת את "אלף לילה ולילה". לא שהציונות מועמדת יחידה אל דוכן הנאשמים; האשמות הן ההיסטוריה, הלאומיות והפוליטיקה. כך למשל ירי הצלפים הערבים מיפו לתל־אביב בתש"ח אינו מוכחש, אלא הופך לחלק מהסימטריה הגדולה של הספר: צלפים יהודים יורים ליפו, וגם צלפים ערבים יורים לתל־אביב. וזה שולי ולא כל כך משנה. אפשר לראות את הרומן הזה כפנטזיה פוסט־ציונית, או ליתר דיוק קדם־ציונית. אבל נכון יותר לראות אותו כפנטזיה פוסט־פוליטית.

בעל "הצורף" מצרף יחדיו לרקמה עלילתית אחת פיסות מן ההווה הדיגיטלי־וירטואלי־נדל"ני של תל־אביב ונתחים רוטטים, ועדיין מהבילים, של העבר. את האורנמנטיקה האקזוטית השופעת, במסורת שחרזדה ועל סף הנוסח של רומנֵי המרפסת השכונתית, הוא מרסן במסך כבד של ז'ורנליסטיקה עכשווית. זו האחרונה משתלטת במידה רבה על הסגנון ומקנה לכתיבה אופי דיווחי למדי. בפס הצר שמותירים שני היסודות הללו המתרוצצים בתוך "הצורף" נותר מרחב מִחיה לא גדול דיו, ועדיין מהנה, לספרות צרופה.

 ————–

תאטרון קומי־טרגי

המיזנתרופ

יונתן יבין

זמורה־ביתן, 477 עמ'

תחילה, העלילה נראית רק תירוץ. יונתן יבין, כך נדמה לקורא, בחר גיבור מיזנתרופ, כלומר שונא־אדם, יהיר וציני ומבריק, מחזאי תל־אביבי צעיר ומצליח מאוד בזירת התיאטרון הרפרטוארי הממוסחר, שהכול משחרים לפתחו ורק מחכים שישפיל אותם ביציאה שנונה – ובכן, יונתן יבין בחר בגיבור כזה כדי למצוא תירוץ תקין־פוליטית ליידות בנו מלאי בלתי נגמר של שנינה ארסית. לתאר את המצב התל־אביבי/ישראלי/אנושי בלי מסך של נימוס. להרהיב בדימויים, להתאכזר באבחנות, לשפד אנשים לא תמיד על עוול בכפם. את כל זאת, הֵבין יבין, מוטב לעשות, בעידן של תקינות פוליטית ושל בוז ליום גדולות, בחסותו של גיבור שמותר לו. הנה סיבה ראשונה מדוע "המיזנתרופ" הוא תענוג חריף, מרוכז, מעורר. אספרסו ארוך מאוד.

אך זוהי רק ההתחלה. העלילה מתגלגלת במהירות אל מחוזות סוערים. המיזנתרופ האולטרה מתוחכם שלנו לומד עם הקורא שיש צורות מתוחכמות אפילו יותר, ושיגעוניות לגמרי, לשנוא בני אדם ולהרוס אותם, והצורות הללו יסודן לא במיזנתרופיה אלא בדיכאון ובשנאה עצמית. העלילה המופרעת, המופרזת, המופרכת משהו, לופתת את הקורא כתמנון: בזרוע של הומור ובזרוע של עמקות פסיכולוגית ובזרוע של תחבולות מעולם המותחנים, ובזרועות של טכניקות כתיבה מקוריות המשחזרות את דרך הרוח של התודעה. כמאמרה הצודק של העטיפה האחורית, זהו רומן קיצוני: והקיצוניות שחשבנו תחילה שהיא רק של הגיבור עוברת לכל הממדים.

התיאטרון משמש כאן תֶמה וגם מטפורת־על. התיאטרון הממוסחר מעומת בסיפור המעשה עם תיאטרון הפרינג', וזהו גם טיבו של הרומן עצמו: מקצוענות ספרותית של כותב מיומן, הנישא על מסורת הרומן הגדול ויודע לבדר, מעומתת בו עם פרינג'יות המגרה את העצבים ומתגרה במוסכמות מתוך בוטות שאינה שווה לכל נפש. (ויהיו שיאמרו: על גבול הפורנוגרפיה. ראו הוזהרתם). זו קומדיה מצחיקה המתגלה כטרגדיה על מרב חוקיה: גיבור בעל היבריס המגלה שכוחות גדולים ממנו קובעים את גורלו. היא כתובה כטרגדיה קלאסית, מצוידת בחמש מערכות (אמנם במידה חלקית בלבד של הצדקה מבנית, ובדחיסה בלתי אפשרית של לוחות הזמנים) ואפילו בקטעי מקהלה שיריים משובחים, המאפשרים להתאוורר לרגע מנקודת המבט של הגיבור.

אחרי "שמר־בית" האנין, ספרו הקודם, יונתן יבין תוקע יתד חדה מסוג אחר ומקבע את מעמדו כאחד המוכשרים בסופרי ישראל. אם חיפשתם מתחרה ל"הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר על תואר רומן השנה, באורך וברוחב ובעומק ובעונג, הנה לכם.

 ———–

מונולוגים של תודעה

עונת פרא

דיויד קאהן

כרמל, 328 עמ'

החשדנות של קורא מסוגי כלפי "עונת פרא" מתחילה כבר ברשימת הדמויות שבהתחלה, המציגה למשל "רוח חומלת של אישה, המרחפת באוויר מוקפת בפרפרים כתומים". היא נמשכת באיור הפותח, המראה בריון בשריון אוחז עץ עקור ומביט בציפור. והיא עוברת לאורך כל הטקסט הרווי סמלים, מיתוסים, סיפורי בראשית, רוחות, חיות קדם, ניסים ונפלאות. ספרי פנטזיה וניו־אייג' כבודם במקומו מונח, אך מדורנו זה נוטה לוותר עליהם, מסיבות של טעם אישי בלבד; אמנם טעם שרבים שותפים לו.

אך החשדות שווא ידברו. ראיה ראשונה: הספר נקי ממסרים ומהטפה. ראיה שנייה: אם המדור כותב על הספר, חזקה עליו שקראהו מראש עד סוף. ואילו מדובר היה בפנטזיה או בניו־אייג' רגילים, לא היה מחרף נפשו לעשות זאת – אפילו לא למענכם, קוראים אהובים. והנה קרא, ואפילו בשקיקה, ואפילו, לעתים מזומנות, בתחושת התקדשות. הוא קרא מתוך השתאות מתמשכת מיופיים של התיאורים, מעמקות ההתבוננות הפסיכולוגית ומקדחתנותו של הדמיון היוצר – השתאות שעמדה בתוקפה גם ברגעים של חוסר סבלנות כלפי הווליום הרגשי הגבוה. כגון כאן: "אני מתכדרר כקיפוד בוער שמתגלגל אל אסונו. זעמי שמתלקח כמו מבקש לכרות את ראשי ההרים מעל כתפיהם. להזרים אדמה בוערת מצווארם המדמם, ולכסות את ערוות העמק" (עמ' 186).

היצירה עשויה מונולוגים קצרים של תודעה – מעין מחזה המזכיר באווירתו את "נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן. העלילה היא קורותיהם הקטסטרופליים של כפר קדמוני משונה ושל כמה מתושביו, ואף היא נופלת מחוץ לזמן. אבל העלילה היא רק פיגום לאנציקלופדיה של רגשות, תחושות, חושים וחושניות, תירוץ למפגן של כישרון כתיבה והמחשה. כדאי אפילו לקרוא את הספר פעמיים: פעם אחת ברצף, כדי לא להחמיץ את ההשתקפויות וסגירות המעגל למיניהן, ועוד פעם בלגימות קטנות ונבדלות, כי כל פסקה בספר היא בעצם שיר.

"עונת פרא" הוא ספר חריג. הוא אינו קורץ לא למורגלים בסיפורת ריאליסטית, לא לאלרגיים לסימבוליות מטפיזית ולא למזהים אמנות איכותית עם איפוק ולשון המעטה. אך כדאי להם לנסותו, שכן הולמות אותו שורותיו של אלתרמן: "כי מלא הוא אמת ותוגה ופיוט – / שלושה סימני משורר".

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

איש העסקים זומר מגלה את סגולתו של האלכוהול בשמירת סודות ושקרים ובזה הוא מצטרף לגלריית הגיבורים המכורים של פאלאדה בדרכם לתהום. קריאה בעיניו של מטפל 

השתיין

הנס פאלאדה

מגרמנית: יוסיפיה סימון

ידיעות ספרים, 2014, 319 עמ'

התחלתי לקרוא את ספריו של הנס פאלאדה כקורא המעוניין בספרות יפה, ולא כאיש טיפול בתחום ההתמכרויות. אלא שלא הצלחתי להתנתק מהרגישות המקצועית ולכן מן הספר הראשון שקראתי, “לבד בברלין“, לא יכולתי להתעלם מדמויות משנה רבות של מכורים בספריו. דמויות של שני רופאים מכורים לסמים ומהמר כפייתי עלוב נפש ב“לבד בברלין“, בעל הבית השתיין ב“איש קטן לאן“, עורך העיתון השיכור ב“מי שאכל פעם מצלחת פח“ וכמובן השתיינות של פאלאדה עצמו, שאותה הוא מזכיר, אם כי בצורה מקוטעת, בספרו האוטוביוגרפי “בארצי הזרה לי“. הספר “השתיין“ מוקדש כולו לדמותו של אדם מכור לאלכוהול וייתכן שזהו אחד התיאורים היותר אמינים ושלמים לדמותו של אדם מכור ולדינמיקה של ההתמכרות.

בספר אנו פוגשים בדמותו של ארווין זומר, או ליתר דיוק בשתי דמויותיו. אחת היא של בעל עסק ובעל בית מכובד בעמיו, שחי עם אשתו בבית פרברים ומדי יום יוצא לעבודה במשרד. זוהי הפרסונה הציבורית של ארווין זומר. אך מתחתיה חי אדם אחר – כפי שהגיבור עצמו מתאר זאת ממש בעמוד הראשון : “מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפתיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת, ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש, בעל ביטחון עצמי רב“. ההסבר הזה חשוב במיוחד לאור המשפט הפותח של הספר, “מובן שלא תמיד הייתי שתיין“. הפער בין הדמות הנכבדה שבתחילת הספר לשבר הכלי שבסופו עלול להיראות בלתי אמין. לכן פאלאדה חושף בפנינו מיד את זרעי הפורענות שקיימים כבר בדמות הגיבור שלו.

ככלל, ייתכן שהבחירה בדמות של איש עסקים אינה מקרית. התחום העסקי נתון מטבע הדברים לתהפוכות גורל שלא תמיד צפויות, גם אם האדם עצמו עשה את כל אשר ביכולתו. אין אפשרות להיאחז בוודאות מוחלטת בתחום העסקי, ולכן מי שיבקש להיאחז בוודאות כזו בכוח צפוי להתרסקות כואבת. כנראה שאין זה מקרה שאחד משני המייסדים של החברותא “אלכוהוליסטים אנונימיים“, ביל וילסון, היה איש עסקים.

כולם אשמים

הכול התחיל מדבר קטן. מריבה קטנה של זומר עם אשתו מוציאה אותו מהכלים, ופתאום הוא מגלה שמספר לגימות מהמשקה גורמות לו להרגיש טוב יותר. מאוחר יותר הוא מגלה שעסק שלו הפסיד במכרז רציני והדבר יגרור הפסדים כבדים. זהו "מבחן המשבר הראשון" שבו זומר מגלה מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. לא להימנע מהפסדים או לחפש מיד אחרי מקור הכנסה אחר, אלא להסתיר את ההפסד מאשתו, כדי שהוא לא יצטרך להודות בפניה בכישלון עסקי וודאי שלא לבקש את עזרתה. כאן נוצר המרכיב השני החשוב להופעתה של התמכרות – סוד והצורך לשמור עליו – וגם מתגלה הכלי הנפלא שמסייע בשמירת סודות, הלוא הוא האלכוהול.

מכאן ההידרדרות כבר קלה יותר. סוד אחד גורר סודות נוספים, שקר מוביל לשקר. איש העסקים האמין הופך מבלי משים לאדם ששש להזדמנות "לסדר" את הקליינטים שלו. הם שמים לב לכך ומנתקים את הקשרים העסקיים. הוא הולך ומערים שקרים נוספים כלפי אשתו. בשלב מסוים, במקום לבלום את ההידרדרות הוא מתחיל להאיץ אותה – להסתובב בבתי המרזח ולבגוד. האלכוהול הופך לדבר המרכזי בחיים – במקום העסק, המשפחה, הקשרים החברתיים. ארווין זומר שותה אלכוהול גם כשהוא לא שותה אותו. הוא עסוק כל הזמן בדרך להגיע לבקבוק, להסתיר את הרגלי השתייה שלו ולהעמיד פנים ש"עסקים כרגיל".

ההידרדרות הולכת ונעשית אוטומטית. בשלב מסוים הוא מוצא את עצמו פורץ באישון לילה לבית של עצמו ומנסה לגנוב את כלי הכסף והתכשיטים של אשתו. אמנם הוא מצליח להימלט באותו רגע, אך מתנהג בחוסר זהירות ולכן נעצר תוך זמן קצר ומובל אחר כבוד בתחילה למעצר ולאחר מכן לבית חולים מיוחד לחולי נפש. כשהשוטר מוביל אותו בתחנת הרכבת של העיר והוא חושש בכל רגע לפגוש שם מי ממכריו, הגיבור עצמו תוהה כיצד הידרדר תוך פרק זמן כה קצר בצורה כה חמורה.

זומר תוהה, אבל בתובנה עמוקה ומדויקת פאלאדה מדגיש שהוא לעולם לא מאפשר לעצמו אף הבזק של מחשבה על חלקו ואחריותו בעניין. הוא כועס על אשתו ה"יעילה מדי" וה"מתנשאת עליו", מתלונן על הקשיים העסקיים, מתעב את בעל הדירה הרמאי שאכן רימה אותו. הוא רק מסרב לראות את עצמו כפי שהוא באמת – אדם אגואיסט שמרוכז בעצמו, שקוע ברחמים עצמיים, שאיבד את היכולת להישיר מבט לעצמו ולעולם ומסוגל להתנהל בצורה מניפולטיבית בלבד.

דמות השתיין חוזרת שוב ושוב בספריו של פאלאדה. אדריאן ברואר, פונדק עם איכרים שיכורים, 1625‎

נשיקה אחרונה

פאלאדה עושה עבודה יסודית בשרטוט דמותו של אדם מכור ומסלול ההידרדרות הנפשית והמוסרית שלו והתמונה הנגלית לעין דוחים למדי. לא מעט יצירות אמנות וקולנוע מציירות מכורים כגיבורים שההתמכרות היא דרכם היחידה להתמרד נגד מוסכמות החברה או כקרבנות שטראומות חייהם "גורמות להם" להידרדר להתמכרות. כך הרבה פעמים נוצרת סביב ההתמכרות הילה רומנטית של חיים בניחוח בוהמייני או אפילו חלק בלתי נפרד מחיים של אמנות ויצירה. פאלאדה, לעומת זאת, מצייר דמות שהיא אולי גם טראגית, אבל בעיקר דוחה. ארווין זומר יכול לעצור את ההידרדרות של עצמו, אבל לשם כך הוא יצטרך לוותר על חלק מהאגו, להודות שהוא טעה, לבקש סליחה, להודות שיש משהו חזק יותר ממנו, לחדול מרחמים עצמיים. ואת זה הוא לא רוצה לעשות. לכן, בסופו של דבר, הוא מאבד את הכול.

סופו של ארווין זומר הוא סוף עגום (ככלל, "סוף טוב" אינו מומחיות של פאלאדה כסופר). גם לאחר תקופה של הימנעות כפויה מאלכוהול כתוצאה משהייה במוסד זומר משתכר בהזדמנות הראשונה כדרך היחידה להגיב לכך שאשתו פתחה בשיתוף פעולה עסקי עם אדם אחר, שיתוף פעולה שהפך בהדרגה לקשר רומנטי. פאלאדה מתאר ביד אמן את הפנטזיות האינפנטיליות של זומר על נקמת הדם שלו בשניהם, ואז את ההרגעה העצמית באמצעות מנה גדושה של כוהל שנגנב מהמרפאה. בשעת משבר זומר חוזר לדרך המוכרת להרגיע את עצמו. קצת בדומה לגיבור אחר של פאלאדה, האסיר וילי קופלט ב"מי שאכל פעם מצלחת פח". קופלט מנסה לנהל חיים ישרים לאחר שחרורו מהכלא, אך הלחץ הנפשי המתמיד של אסיר משוחרר בסופו של דבר חזק ממנו ובסוף הספר קופלט חוזר לתא הכלא המוכר וסוף כל סוף נרדם בשלווה, אחרי תקופת חופש מורטת עצבים. לזכותו ייאמר שהוא לפחות ניסה. לעומתו, ארווין זומר כלל אינו מנסה להשתחרר מלפיתת ההתמכרות, אלא שוקע בתוכה, תוך האצת ההרס העצמי, כשהוא חולם על פרֵדה מהחיים תוך נשיקה אחרונה לפי… הבקבוק.

אנו חיים היום עשרות שנים אחרי שפאלאדה כתב את ספרו. ספרי האבחון ואנשי הטיפול לא מספיקים לעקוב אחרי סוגי ההתמכרויות החדשים שצצים חדשים לבקרים – סמים סינתטיים חדשים, הימורים, סקס, אינטרנט, קניות, רשתות חברתיות. נראה שהשתיין של פאלאדה יצא מהאופנה, אך מה שפאלאדה מתאר בספרו הוא לא סיפור של אלכוהוליזם, אלא של התמכרות – מחלת נפש של אדם שאינו מסוגל להתמודד עם הרגשות שלו ומתחיל להיעזר ב"עזרים חיצוניים" לשם כך. תיאור המנגנון הנפשי של המכור ומסלול ההידרדרות שהוא חווה נשאר מורשת חשובה שפאלאדה הותיר אחריו. אולי גם כתזכורת לסופו הטרגי.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

סימון המטרה שאליה שואפים להגיע, תוך זיהוי תכונות התנהגויות מכשילות או מקדמות לקראתה, הוא המפתח להצלחה. מדריך אינטליגנטי שרוצה לראות תוצאות 

אינטליגנציה תוצאתית

היכולת לניהול עצמי ממוקד מטרה

דיתי קליין

מטר, 2014, 176 עמ'

בעת קריאת "אינטליגנציה תוצאתית" עלתה בדמיוני תמונתו של ברוך מאיר מ"סיפור פשוט" של עגנון, כפי שהיא מתוארת ברוב גאוניות בפרק ב' של הרומן: "הוא אינו שוקל בדעתו אם נמצאה לו זכות… ומבטל את רצונו מפני רצון אחרים כדי שתהא דעתו נתונה לעסקיו" (על כפות המנעול, עמ' סב–סג). אכן אינטליגנציה תוצאתית במיטבה, כפי שנראה בהמשך הדברים.

אבל כוונת הספר של דיתי קליין אינה להפוך אותנו למצליחנים ציניים, ומושג ההצלחה אינו דווקא זה המקובל, של הצלחה כלכלית מפוארת, אלא אותו סוג הצלחה סובייקטיבי שבו אדם חווה את פסגת שאיפותיו האישיות ביותר בכל תחום שבו בחר כמטרה. וכי מהי הצלחה? האם סופר גדול אך חצי אלמוני הוא אדם שהצליח? השאלה היא מהו הקריטריון שעל פיו הוא מודד את חייו. מי שמודד את הצלחתו לפי מושגים חברתיים מקובלים עלול לראות עצמו כמפסידן גם אם הוא עושה עבודה איכותית ומספקת. לכן יש חשיבות להדגשת הפן האישי של ההצלחה ולהימנעות מהחלת קריטריונים חיצוניים שאינם משקפים את הצרכים הנפשיים לאמיתם.

ספרי הדרכה מתפרסמים לעשרותיהם, ולעתים נראה שכבר אין מה לחדש; אותם רעיונות עולים שוב ושוב בצורות שונות בכל הספרים הטובים. הספר שלפנינו אמנם מטמיע רעיונות המצויים בספרים ידועים, אך בונה מדרגה נוספת העשויה ליצור שדרוג של יכולות אישיות. אין זה ג'אנק פסיכולוגי מאלו המצויים למכביר, אלא ספר ידידותי שמאזן בין תיאוריה להדרכה, כאשר התיאוריה מובאת בקיצור ובקלילות וההדרכה בהירה, מוקפדת, רב־שלבית אבל לעתים גם תובענית למדי ודורשת מהקורא סבלנות. לאמתו של דבר "אינטליגנציה תוצאתית" אינו מיועד לקריאה בידורית אלא לעבודה אישית מוקפדת, משהו כמו אימון על ידי מדריך אנושי שאת מקומו ממלא הספר.

סמנכ"ל או חותנת

מהי אינטליגנציה תוצאתית וכיצד היא עובדת? ולפני הכול, מהי בכלל אינטליגנציה? המחברת מציינת שיש אינסוף דעות ותיאוריות על מושג זה, אך ברור היום שמלבד האינטליגנציה הלוגית והמילולית יש אינטליגנציות נוספות. הידועה ביותר היא הרגשית, וכן קיימות שבע האינטליגנציות של גרדנר, אך גם הן אינן סוף פסוק, וכנראה מספרן גדול יותר. כולנו אינטליגנטים אפוא, בדרגות ורמות שונות, אבל לא תמיד מצליחים לממש את כישורינו ("האדם הוא יצור אינטליגנטי מטבעו", אמר פעם פרופ' לייבוביץ' בהרצאת אורח ששמעתי באוניברסיטת בר־אילן, "אם כי לא תמיד זה ניכר…"). יש אנשים מזהירים שכישוריהם טמונים בקרן זווית, ולעומתם בינוניים המטפסים בסולם ההצלחה. נראה שקיים גורם סמוי המחולל הצלחות וכישלונות ואותו גורם אינו זהה לרמה השכלית ואף לא להשקעה בעבודה. גורם זה הוא לב מחקרה של ד"ר דיתי קליין, והספר כולו עוסק בפענוחו.

האינטליגנציה התוצאתית היא היכולת להשיג מטרה על ידי ניהול עצמי, והיא משלבת את כלל האינטליגנציות הייחודיות לאדם אך מקימה מפלס נוסף שממנו רואים את הנוף באופן יותר בהיר וממוקד. מושג המפתח הוא התמקדות בתוצאה. לפני כל פעולה יש לראות בעיני הדמיון והשכל את התוצאה המבוקשת: לפרסם ספר, להתקדם לדרגת סמנכ"ל, להגדיל את המכירות, לשפר את המראה, לכתוב דוקטורט, להתקבל ללימודי פיזיותרפיה, לרזות, להתחתן, להתגרש, לשפר את היחסים עם החותנת… אבל תמיד להתמקד בדבר אחד. והדבר האחד הזה חייב להיות מוגדר היטב ולא ערטילאי. אחרי שהמטרה מחוורת מתחילה החשיבה על הדרך להשגתה. שלב אחר הוא זיהוי התנהגויות מכשילות או מקדמות, נושא שהמחברת דנה בו רבות.

לדוגמה, עובד רב־כישורים שסובל מחוסר ביטחון וכל רוח נושבת מעיפה אותו לצדדים, ספק אם ישיג את מטרתו במלואה. וכמוהו דמות הפוכה, איש ריב ומדון שמתקוטט עם עמיתיו ומתנגש תכופות עם הבוס, או כל אדם אחר שהרגשות שלו מעבירים אותו על דעתו ועל שכלו, ועל כן הוא פועל באופן שמכשיל אותו. אלה דוגמאות קיצוניות, אך בחיים המקצועיים, הלימודיים והחברתיים יש מצבים רבים שבהם האדם מחבל בהצלחתו עקב התנהגויות הרסניות. וכאמור, הרסנות מתבטאת לא רק בתוקפנות יתרה אלא גם בהססנות והימנעות.

לפעול על פי היש הנתון בדרך להצלחה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

צורך נפשי

 קליין מדגישה שוב ושוב שהתנהגויות בלתי נכונות, שמקורן ברגשות, מבוססות על פרשנות סובייקטיבית לאירועים. וכאן הגענו שוב לברוך מאיר של עגנון: הוא נראה לנו אדם סימפתי, מחייך יפה לבלומה, מעניק נדבות לקבצנים, מופיע לתפילה בציבור כי אמרו לו שכך יאה, אינו מתווכח, זורם, עוקף רגשות. הוא נוהג לפי ההנחיות של הספר – מתמקד בתוצאה, נמנע מעשיית שטויות בשל רגשות ושומר את האנרגיות שלו למטרתו החשובה ביותר שהיא הצלחה מסחרית.

זאת דוגמה להתנהגות ממוקדת מטרה, אם כי כמובן התנהגות כזאת אינה מחייבת את ההליכה על גבול אי המוסריות, כפי שעשה בהמשך ברוך מאיר. בעקבות דמויות ספרותיות רבות ממוקדות מטרה שעשו דברים איומים אני חשה צורך לציין שהתמקדות יתרה, במיוחד במסגרת קרייריסטית של ארגון, או בעסק כלכלי, עלולה לגרום להקהיה רגשית ולכרסום באותנטיות. לכן צריך לקבל את ההנחיה הזאת בעירבון מוגבל, כדי להימנע מהפיכת הזולת לאמצעי במקום למטרה. אני גם תוהה אם אין עדיפות לגישה הפוכה שמדגישה דווקא את הדרך ולא את המטרה, במיוחד בתחומי העשייה הרוחנית. עם זאת, בעולם המעשי התמקדות במטרה היא דרך המלך להצלחה.

קליין גורסת שצריך לפעול על פי היש הנתון. הצלחה אינה דווקא תוצאה של שדרוג הכישורים. לדעתה צריך לפעול עם מה שיש ולנסות לגשר על הפער שבין המצב העכשווי ובין המצב המיוחל. השגת המטרה מורכבת מצעדים קטנים ותכליתיים של "ניהול עצמי ממוקד תוצאות". אין אדם שאינו יכול להפיק מעצמו יכולות של הצלחה, בהדרכה מתאימה כמובן, כאשר התוצאה היא שיפור לטווח קצר וגם הישג לאורך זמן ומינוף היכולות האישיות.

אחד המוטיבים החשובים בספר הוא מילוי הצרכים האישיים. לא די להצליח במובן החיצוני, אלא צריך למלא את הנפש. הצרכים הנפשיים מבדילים בין אדם לאדם, והצלחה בחיי הנישואין, גורסת המחברת, כרוכה בדמיון בצרכים הנפשיים. מי שממוקד בהשגת ביטחון ושלווה מוטב אולי שלא יינשא למי שאוהב בילויים סוערים. מוטב שיהיו לבני הזוג מושגים דומים על החיים, ובכך צריך להתמקד כשמחפשים בן זוג. ולגמלאים אומרת הפסיכולוגית ש“הצרכים המניעים אותנו אינם פורשים לגמלאות“ וניתן לספק אותם בדרכים שונות.

לשרוד בארגון

דיון רחב מוקדש בספר למעכבי הצלחה ויוצרי הצלחה – תכונות שמפריעות או מסייעות. קל לזהות את התכונות כאשר בודקים הצלחות וכישלונות לאורך זמן ואז מגלים תכונה שעמדה לנו לרועץ או הפיקה מאתנו את מיטבנו.

החלק האחרון של הספר עוסק באינטליגנציה התוצאתית כפי שהיא מתבטאת במסגרת של ארגונים שונים. הבעיה היא זיהוי המטרה האישית כאשר ישנן מטרות רבות בארגון, ולעתים הן מתנגשות זאת בזאת. גולת הכותרת של הפרק היא הנושא של קבלת עובדים לארגון באמצעות תשאול מפורט מאוד העוסק בהתנהגויות המעכבות והמוצלחות, על מנת לזהות את האינטליגנציה התוצאתית של המועמד. למרות שאינני מתיימרת להבין בארגונים, השיטה הזאת נראית לי מופרזת ומסורבלת וכמעט בלתי אפשרית. אבל כדאי להכיר את הדברים, לפחות כדי להתכונן כראוי לראיון עבודה, למקרה שהמראיין אימץ את השיטה.

הספר חשוב לאנשים צעירים שעדיין לא זיהו את מטרותיהם, וכן למי שמתוסכלים בעבודתם וחשים שלא מיצו את יכולותיהם ולכל מי שמנסה לשווא לשפר דברים בחייו ואינו מצליח. יש בספר אופטימיות גדולה ועצות טובות למכביר. מומלץ למי שאוהבים וצריכים להשקיע בהתפתחות אישית.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

יוסי קליין הוא עיתונאי שכתב רומן על עיתונאי שרצה לכתוב רומן על פרשת רצח. מושבה קטנה, ניצולי שואה, שירותי ביטחון, עיתונים ומו"לים בישראל של שנות השישים 

על זה לא מדברים

יוסי קליין

אחוזת בית, 2014, 287 עמ‘

 יוסי קליין הוא העורך שגילה בשנות השמונים את יגאל סרנה בעיתון "כל העיר" הירושלמי. מדי שבוע הציע סרנה לקוראי העיתון כפולת עמודים או יותר שעסקה בסיפור של בית ירושלמי או פרשה היסטורית נעלמה. כשקליין הקים את עיתון "חדשות" הוא לקח איתו את סרנה, וזה המשיך "לצבוע" את עמודי המגזין בצבעים קצת שונים מהצהוב של עמודי החדשות. אחר כך סרנה נפרד מקליין ועבר ל"ידיעות אחרונות".

סרנה נפרד מיוסי קליין, אבל השאלה היא אם יוסי קליין נפרד מסרנה. ברומן הביכורים שלו מגלה קליין את מה שהיה ידוע זה מכבר ליודעי הח"ן שהכירו את כתיבתו המינימליסטית מהעידן הירושלמי שלו – שקליין הוא תאומו של יגאל סרנה של פעם או שסרנה הוא בעצם תאומו של קליין. אלא שבעוד שמו של סרנה מוכר בתקשורת, קליין נשאר קצת בצל ככותב. ככל שסרנה הרבה לכתוב ולפרסם (אולי יותר מדי), כך קליין מיעט בכך ושנים רבות ערך עיתונים ושבועונים ברשת שוקן. בשנים האחרונות הוא אמנם מפרסם טורי דעות בעיתון "הארץ", אבל הוא אף פעם לא ניסה להיות סרנה. אף פעם עד הספר הזה, שבו הוא משחזר פרשיית רצח עלומה מלפני יותר מחמישים שנה ומעבד אותה לרומן נוסחה בנוסח סרנה, דהיינו סגנון הנע בין פרוזה נטו לפרוזה עיתונאית.

פעמיים קליין

  "על זה לא מדברים" הוא רומן העוסק לכאורה בפרשת רצח, אבל פרשת "הרצח הנורא", כפי שהיא מכונה, היא רק תירוץ לעיסוק במשהו אחר לגמרי, ואולי חשוב יותר מבחינה ספרותית – החיים במושבה קטנה בישראל של שנות השישים. מושבה המאוכלסת בעיקר על ידי ניצולי שואה הממשיכים להרגיש כמו פליטים מפוחדים ומנסים לשרוד מול ביעותי העבר, כל אחד בדרכו. עולמם מזדעזע עליהם כאשר מתרחש שם רצח שאפשר היה אולי לפענח אותו אלמלא כוחות גדולים וחזקים מהם היו רומזים להם שכדאי מאוד להשתיקו.

באשמורת בוקר מתקרב אלמוני לביתם של גניה ומרדכי הירש, יורה למוות בגניה היפה ופוצע קשה את בעלה. הרוצח נמלט ולא נתפס, ובמושבה הקטנה פושטות שמועות מי עומד מאחורי הרצח המסתורי שהמשטרה לא מצליחה לפענח. גניה נסעה סמוך למותה לברית המועצות, נסיעה שיצרה חרושת שמועות שהקג"ב הוא זה שבעצם שלח בעקבותיה את הרוצח. אחרים מתעקשים שכדורי המתנקש כוונו דווקא נגד בעלה שהיה קאפו במחנות.

28 שנים לאחר פרשת הרצח מוזמן יליד המושבה, עיתונאי בשם קליין, כשמו של המחבר, להפיק ספר יובל להיווסדה של המושבה שהפכה בינתיים לעיר. במקום להנפיק את האלבום המוזמן, מנסה קליין, המשמש עורך זוטר בדסק החדשות של אחד העיתונים, להתחכם ולכתוב רומן דווקא על פרשת הרצח. קליין נתקל בחומה גבוהה מדי של השתקה והטעיות מכוונות, המונעת ממנו לגלות מיהו הרוצח האמיתי. דווקא כשהוא מתקרב לפתרון התעלומה, יד נעלמה דואגת להתערב ולטשטש עקבות. קליין הבדיוני נאלץ למעשה לגנוז את החקירה שלו בלא תוצאות, וכמובן גם את הרומן שניסה לכתוב בעמל רב, בעוד קליין האמיתי, המחבר, מפרסם את הרומן שקליין הבדיוני לא הצליח לפרסם. מי משניהם צדק בהחלטתו? קליין הבדיוני או קליין האמיתי?

פרשת רצח כתירוץ לעיסוק בחיי מושבה קטנה. שלום פלש, "קיבוץ נען", 2012
מתוך התערוכה "נוף נעלם" המוצגת בגלריה רוטשילד תל אביב

בין העיתונאי לסופר

האם ניכר על כתיבתו של יוסי קליין שהוא היה עורך בעיתון? בהחלט כן. עיתון הערב שמחפש סנסציות מעסיק כתב ספורט לא מיומן בסיקור פרשת הרצח, ואילו עיתון הבוקר המפלגתי, שבתחילה לא הזכיר אותה במילה, נאלץ בהמשך להיגרר אחרי הסיקור הסנסציוני של עיתון הערב ומסקר אף הוא את הפרשה. תיאור התחרות בין העיתונים משעשע ומשקף את הבקיאות של קליין בנושא.

את הרומן האנטי־בלשי הזה, שחותר נגד הז'אנר, אפשר במידה מסוימת לקרוא כרומן סאטירי על ז'אנר ספרי הבלש ואפשר לזהות בו במקביל כמה נושאים מרכזיים. זהו רומן על העיתונות והתחקיר העיתונאי, על הספרות והחלום להיות סופר, על הוצאות הספרים והעורכים שלהן, וכן רומן על ישראל של פעם, על השב"כ ומערכת הביטחון, רומן על ניצולי שואה חשדניים שלימדו את עצמם לשתוק, וכמובן רומן מתח על פרשת רצח. הרומן מחדד את הפער שבין ישראל של ימינו, שבה אפשר לפרסם כמדומה הכול, לבין ישראל הישנה, שבה כל פיפס נקשר אוטומטית לביטחון המדינה, גם כשהקשר בינו לבין הביטחון היה מקרי בלבד.

במיטבו מוכיח קליין שהוא בעל כישרון כתיבה מבוזבז המעלה את השאלה איפה הוא היה קודם לכן. אבל כפי שהוא מתברך בכמה מסגולות הכתיבה הטובות של סרנה העיתונאי, הוא גם סובל מכמה מחולשותיו הקטנות של סרנה הסופר, וכתוצאה מכך הרומן שלו נע בין הקטבים של העיתונות והספרות ולעתים מערבב בין הז'אנרים. כמדומה שלא רק קליין גיבור הספר אלא גם קליין מחבר הספר מתלבט באותה השאלה: מה הם רוצים להיות – עיתונאי או סופר? פנחס שדה או ג'ון לה קארה?

לטעמי, קליין מוצלח יותר כסופר מינורי מתבונן מאשר ככותב בלשי. כמה מפרקי ההתבוננות ברומן יפים מאוד, אך מקצת מהפרקים האחרים נדמים לעתים כמו כתבת צבע שנמרחה לרומן. דהיינו, יותר מדי תיאורי אווירה מסביב מאשר העמקה בדמויות. הרומן גם מאריך לעתים יתר על המידה באשר לנפתולי ההתלבטויות של העיתונאי החוקר, שמתקשה להחליט איזה רומן הוא רוצה לכתוב, קושי שמייצר בסופו של דבר את הרומן שהעיתונאי קליין כנראה רצה לכתוב. /

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב בסיון תשע"ד, 20.6.2014

זיהוי מדויק של פריטי הריהוט בתקופת המשנה מסייע להבנתה בעיקר 
בהקשר של הלכות טומאה. הישג לחקר הריאליה התלמודית 

ריהוט הבית במשנה

קרן חוה קירשנבום

אוניברסיטת בר־אילן, תשע"ד, 360 עמ'

את דמויות חכמי המשנה והגמרא ראו לומדים רבים במשך מאות בשנים, כפי שמלמד אותנו התלמוד הירושלמי: "לעולם יהא בעל שמועה לנגד עיניו". את שפתם של חכמים מפענחים גדולי ישראל מימי הגאונים דרך רש"י ועד לאחרוני האחרונים. אך את הריאליה של החיים שהתרחשו בימי חכמי המשנה איננו יודעים. אנו לומדים את קורות הימים וסדר הדורות, אנו מנחשים את דמותו של רבי עקיבא וחבריו, אנו מדמיינים את שיחותיהם של חכמים, אך כמעט אלפיים שנות חיים מפרידות בינינו. לעתים קרובות מדי ריחוק זה גורם לנו להחמיץ את עומק התורה שביקשו הם למסור לדורות הבאים. שכן אם התורה נצח היא, הריאליה אינה אלא בת חלוף.

בדרך כלל אנו לומדים את המשנה מתוך המציאות הרווחת בימינו וכך מפרשים את דברי חז"ל בהתאם לידיעות הריאליות שלנו. כל אחד מבין כמה תקלות יכולות להיוולד במהלכים כאלה, גם בפרשנות גרידא וגם חלילה בהלכה. הדוגמאות על תקלות מעין אלה רבות הן ואין כאן מקומן.

לפני עשרות שנים כתב אחד מקברניטי המחקר התלמודי, הרב פרופ' שאול ליברמן, את הקביעה הבאה: "אין להבין יפה לא את ההלכה ולא את האגדה מבלי ההכרה של צורת הריחיים, תולדותיהן התפתחותן ומשמשיהן" (ש' ליברמן, "ריחיים והמכודנין להן", תרביץ נ, תשמ"א, עמ' 128). על אותו משקל כתב אחד ומיוחד שבחוקרי דורנו, הרב פרופ' דניאל שפרבר, משפט כולל יותר: "אין להבין יפה לא את ההלכה ולא את האגדה מבלי הכרה של צורת החיים דאז, תולדותיהן, התפתחותן ומשמשיהן" (ד' שפרבר, תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד, ירושלים תשנ"ד, עמ' 1).

קביעה זו של שני חוקרים דגולים בחכמת ישראל הביאה את אחת מתלמידות החכמים שבעירנו, ד"ר קרן קירשנבום, לצלול למים העמוקים של חקר הריאליה של הריהוט בתקופת המשנה.

צריך לראות את המחקר כדי להבין את גודל המעשה. מתוך ענווה עצומה וקפדנות מדוקדקת הלכה ד"ר קירשנבום ופירקה את כל הריהוט המוזכר במשנה לחלקים ראשוניים. נקודת המוצא שלה לגבי כל פריט בריהוט הבית של חכמי המשנה הייתה לומר "איני יודעת". כמו דף חלק נכנסה אל כל פרטי הרהיטים המוזכרים במשנה ובדרך של איסוף, מיון ובירור מעמיק הגיעה לתובנות לגבי כל תכולת פנים הבית: השולחן (על צורותיו השונות), הכיסאות לסוגיהם, המיטה וכליה, הארונות וחלקי חלקיהם. כל אלה מפוענחים בדרך המחקר התלמודי מתוך המקורות של חכמי המשנה והתלמוד בארץ ישראל ןמתוך אוצרות הארכיאולוגיה והפרשנות המחקרית לדורותיה ומסייעים בהבנת המקורות ההלכתיים. מונחים כמו דלפקי, אפיקולוס, קתדרה, אפיפורן, מלבן המיטה, נקליטין ועוד מונחים רבים אחרים נידונו בספר ומסקנות המחקר נתמכות גם על כמאה תמונות של ממצאים מהתקופה.

לימוד מתוך הסביבה. העתק כיסא מנצרים העשוי אבן
מתוך הספר

מבחינה זו משלימה ד"ר קירשנבום מפעל שהחל בו שמואל קרויס בשם "קדמוניות התלמוד". ספר זה יצא לאור בדיוק לפני מאה שנה (1914) ובחלקו השני עסק בריאליה התלמודית של "כלי תשמישי הבית". מאה השנים שעברו בין מחקרו של קרויס למחקרה של קירשנבום באות לידי הבדל גדול באופן השימוש בחומר התלמודי שבידינו. קרויס נעזר לצורך מחקרו בעבודת דוקטור שפורסמה בסוף המאה ה–19 על הריהוט במשנה, שבה לא נעשתה שום הבחנה בין שכבות של מקורות תנאיים או אמוראיים, ארץ ישראלים או בבליים. מאז המחקר הזה התפתחה בעולם המחקר ההבנה של הבחנה בין שכבות של מקורות והפרדה בין מקורות ארץ־ישראליים ובבליים. ד"ר קרן קירשנבום היא כבר תוצר של הזן החדש של החוקרים התלמודיים ועבודתה מסולתת מאותם מעקשים שהיו מנת חלקו של קרויס.

עבודתה היא פרי המחקר התלמודי הדקדקני שאינו מוותר על אף תחום ידע. ראשון לכול הוא חקר הלשון. בירור הנוסח הוא מלאכה בפני עצמה שדורשת מיומנות עדינה של ברירה בין כתבי יד ועדי נוסח משניים. ההשפעה העממית על שמות הרהיטים שבתלמוד מחייבת את הלומד לצלול בים המקורות שמעידים על "שפת רחוב" במרחב היווני והרומי (מושג שטבע ליברמן באחד ממחקריו הקדמונים). לאחר חקר הלשון ומקור המונח מגיע תורם של ממצאי הארכיאולוגיה שמסייעים לזהות את הכלים שעליהם מדבר הכתוב.

אחד ההישגים הגדולים במחקר הוא הלימוד מתוך הסביבה. עם ישראל לא חי בבדידות "אלא היה מעורה בתרבות הכללית שהייתה שוררת באותו זמן בארצות של סביבות הים התיכון" (ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, עמ' יב). ממילא המחקר המתקדם לומד מכל הישגי המחקר הארכיאולוגי של העולם היווני והרומי ומתוכו לומד אין סוף ידיעות על עולמם של חכמים, שחיו באותה סביבה תרבותית. אחר כך מגיע תור החקר ההלכתי, שתכליתו להראות שהזיהוי של הכלי תואם את ההלכה שעליה מדבר הכתוב. עבודתה של קירשנבום כוללת את השימוש בכל כלי העבודה הללו גם יחד – הישג כביר לחקר הריאליה התלמודית.

מי שמחפש ריגושים ודרמות בספר ינחל אכזבה. הוא כתוב כמיטב המסורת של מחקר התלמוד, בכובד ראש ובמדידה קפדנית של כל פרט וכל מילה. העמל של הכותבת מעניק לנו, הקוראים, את האפשרות לאכול את פירותיה מבלי לחוות את דמעת החרישה והזריעה שנלוותה למלאכה קשה זו. אין לנו אלא להודות ולברך ברכת הנהנין על מתיקות הפרי שהגישה לנו.

הרב ד"ר בנימין לאו הוא רב קהילת רמב"ן בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

החידה ששמה אורי אבנרי אינה מתפענחת בספרו האוטוביוגרפי, שרק מגביר את השאלה כיצד הפך איש דל ביטוי ושבלוני לאישיות כה משפיעה על האליטה הישראלית 

אופטימי

אורי אבנרי

ידיעות ספרים, 2014, 581 עמ'

בניגוד למה שמקובל לחשוב, לאנשי רוח בישראל בהחלט הייתה השפעה מכרעת על החיים הציבוריים בארץ. אפשר לחשוב בהקשר הזה על נתן אלתרמן, ישעיהו ליבוביץ', עמוס עוז, דוד גרוסמן, מרטין בובר. עד כמה שזה עשוי להפתיע חוקרים של החברה הישראלית, הייתי מציין את אורי אבנרי כמי שהשפעתו נמצאת באותה רמה כמו גדולי אנשי הרוח בתולדות המדינה. הוא עשה זאת בעיקר באמצעות כתיבתו, העיתונאית, התעמולתית והפוליטית־היסטורית. אם הייתי צריך לדרג שלושה שתיעלו זרמים בחברה הישראלית והשפיעו על תודעת צעירים ואנשי אליטה אלו היו אלתרמן, ליבוביץ' ואבנרי.

אם יש ערך כלשהו לספר הביוגרפי החדש שפרסם אורי אבנרי, הרי הוא בחשיפתו האינטלקטואלית של המחבר. אנשי רוח שהשפיעו בישראל היו משכמם ומעלה. את זה אי אפשר לקחת מהתרבות הישראלית הפוליטית. מגרוסמן ועד פרופ' בן ציון נתניהו, מיעקב טלמון ועד אליעזר ליבנה. ישראל נתברכה באנשים מעורבים שהעמיקו לחשוב, לנתח ולנסח. בין האנשים האלה אורי אבנרי היה בינוני. אם כך, מה היה סודו?

קופץ מעניין לעניין

נכון, גם לאבנרי היו פה ושם הברקות אינטלקטואליות מדהימות. למשל, "מלחמה או שלום במרחב השמי". חוברת שכתב בגיל 24 בסמוך להחלטת הכ"ט בנובמבר 1947 באו"ם. אבנרי חזה בחוברת את הגל הבא של פוליטיקת השמאל. הרבה לפני אינטלקטואלים אחרים במערב הוא זיהה את עליית חשיבותו של העולם השלישי, והתווה כיוון לעבר תנועות השחרור הלאומיות של הודו ובעיקר של העולם הערבי. הוא זיהה גם את הבעיות שישראל, המדינה שעתידה לקום, תיאלץ להתמודד איתן בעקבות ניצחונות במלחמות.

הייתה לאורי אבנרי יכולת לחזות את הנולד במאמרים בודדים, כמו ערב מלחמת ששת הימים, או מיד לאחריה. אבל הסיכום של קריאת הספר הביוגרפי "אופטימי" הוא אכזבה. אבל אולי בכך, באכזבה הזו, הוא כבר מסמן את הצורה שבה נראה בעתיד את דמותו של אורי אבנרי. יש בספר ובדרך כתיבתו כדי להעצים תכונות שליליות בכתיבה של האיש, וכתיבה אחרי הכול הייתה אומנותו.

אפשר להתחיל בשם – "אופטימי". זה לא שם מוצלח לספר שמחברו הוא אורי אבנרי; זה מתאים אולי לטרקטט אידיאולוגי של סמדר שיר, ואני די בטוח שאבנרי של שנות ה־50, ה־60 וה־70 היה פוסל שם כזה. אבל צריך לומר שכאשר החל להחדיר את ספריו למיין־סטרים של המו"לות בישראל, אפשר היה כבר לראות את המגמה הסכרינית: "אויבי, אחי". מה זה לעומת "בשדות פלשת – 1948" או "הצד השני של המטבע" או אפילו "צלב הקרס".

אחרי שם הספר, באה הקריאה המשרה תחושה של רמת אמינות נמוכה. אבנרי מגלה טפח ומכסה טפחיים. אין תחושה של גילוי לב, של מסירת הסיפור האמיתי. זה ספר ארכני למדי, המספר על "אני והמציאות", "אני והאישים הפוליטיים המרכזיים" שדרכי חצתה את דרכם במסלולים מסוימים. אבנרי מעדיף לכתוב על אחרים, פחות על עצמו. צריך להיות מומחה לתולדות אורי אבנרי כדי להבחין פה ושם בפניני מידע חשובות שהוא מפזר בתוך סיפור חיים הקופץ מעניין לעניין, אחורה וקדימה, תוך הבטחות רבות בנוסח "ועל כך בהמשך". אך ככל שמתמידים בקריאה, לא תמיד ההבטחה מתגשמת. אורי אבנרי הוא חידה והחידה אינה מתפענחת בספר וזהו עיקר החדשות.

יכולת לחזות את הנולד במאמרים בודדים. אורי אבנרי
צילום: אלי דסה

קולוניזציה פלשתינית

יש כמה נקודות למחשבה שעוזרות להבין את האישיות. כשיצאה הביוגרפיה הפוליטית שכתבתי עליו, "רצח בין ידידים", לפני שלוש שנים וחצי, הצגתי את דמותו של אבנרי לראשונה בהקשר של מורשתו התעמולתית פוליטית של וילי מינצנברג, הארכי־תועמלן הקומוניסטי, "המיליונר האדום", כפי שכונה. במאמר ביקורת גדול שנכתב על הספר שלי הייתה התייחסות לסוגיה; הכותב התקשה להאמין שאת עיקר ישותו של אבנרי כעיתונאי וכדמות ציבורית ניתן להבין ולהסביר במסגרת ה"מינצנברגיזם". אבנרי הוא הרי העיתונאי בה"א־הידיעה של העיתונות העברית, המשפיע והמהפכן הגדול, העומד בשורה אחת יחד עם דב יודקובסקי, עזריאל קרליבך ואולי עוד אחד או שניים.

אכן, הוא השפיע יותר מכל אחד אחר על העיתונות בארץ מאז קום המדינה. אבל הכול, הכול!, נעשה במסגרת ה"מינצנברגיזם". דהיינו, מתוך מחשבה על הדרך שבאמצעותה ניתן להשתמש בעיתונות כדי לערער את יציבות המדינה, החברה והמשטר. אם יש ערך לספר הביוגרפי הנוכחי של אבנרי הוא בכך שהאיש עצמו מאשר את הטענה הזאת.

נקודה נוספת למחשבה, המסייעת להבנת הנקודה הקודמת: אבנרי עסק בצורה אינטנסיבית בשפה. תרומתו הגדולה באמת היא יצירת העברית העיתונאית המודרנית, החסכונית, השימושית. הוא מזכיר את תיאור הלשון של "העולם הזה" כ"שפה רזה ושרירית". אך הוא עסק רבות בהמצאת מילים ומטבעות לשון, ואת חלקם הוא מזכיר בספר. זה מתיישב היטב עם ההתעמקות בהמצאת סיסמאות פוליטיות וביטויים הנושאים משמעות פוליטית אידיאולוגית. למשל, "גוש שלום". למשל, "המרחב השמי". למשל, השימוש במילה "שלום" כאשר מדובר למעשה במלחמה לשילוב הקהילה העברית בארץ ישראל בתוך תנועת השחרור הלאומית הערבית. בשלב מסוים זו הפכה ל"פלשתינית", והמילה שלום שימשה כאיל ניגוח תודעתי לצורך קולוניזציה פלשתינית של המוח הישראלי.

ונקודה שלישית שעולה מבלי שהכותב מודע לה: החלוקה הדיכוטומית של אישים, מדינות ותנועות לטובים ורעים; אנשי כת השטן ולהקת המלאכים. בישראל, גם האחרונים הכזיבו. אך לפחות הם אינם זוכים לדמוניזציה מצד הכותב. הטובים המיתולוגיים בעולמו של אבנרי הם יצחק שדה, יגאל אלון, יצחק רבין ושמעון אבידן. כולם אכזבו בחולשתם, אך הם אינם מחוברים לעולם החושך של אנשי "היד השחורה", שהם בן גוריון, שמעון פרס, משה דיין וכמובן איסר הראל, המכונה אצל אבנרי שוב ושוב "איסר הקטן".

טובים ורעים

החלוקה הקוטבית הזאת חוצה גם בין ציונים – ולא משנה כמה הם הרחיקו לכת שמאלה – לבין אותם אלה שהם קודם כול אנטי־אימפריאליסטים ופרו־ערבים וככל הנראה אינם ציונים. אבנרי מדווח ללא פרשנות על הקשר שנוצר בין נתן ילין־מור לבין שירות הביטחון החשאי הסובייטי, האן־ק־וו־ד, בתחילת מלחמת העולם השנייה: "אנשי הקג"ב (צ"ל אן־ק־וו־ד. השירות הסובייטי החשאי שינה את שמו לקג"ב רק בשנות ה־50, אחרי מות סטלין והוועידה ה־20. א"ל) תפסו את בגין ושלחו אותו למחנה עבודה אכזרי באזור הארקטי", כותב אבנרי, "אל ילין־מור התייחסו אחרת. הם כבר צפו שהנאצים יפלשו לברית המועצות, וליטא תהפוך בסיס להתקפה שלהם על לנינגרד. אנשי הקג"ב באו אל ילין־מור בהצעה: לעזור לו להקים בליטא ארגון מחתרת יהודי…".

אבנרי נותן לאירוע הזה ספין חיובי: "ילין־מור התגאה בצדק בתשובה שנתן להם". הוא הציע לאנשי השירות החשאי הסובייטי לקיים משא ומתן עם "המנהיגים שלי" בפלשתינה, ואלה יגידו לו מה לעשות. בעצם, אבנרי מספר כאן שילין־מור הפך לאיש קשר של הסובייטים כשהגיע לארץ ישראל. האם אפשר אחרת, אחרי מפגש כזה עם אנשי האן־ק־וו־ד? אך הוא מתייחס לזה בחיוב וילין־מור הפך למעשה לאחד משותפיו הקרובים לדרך של אורי אבנרי בשנות ה־50 ותחילת ה־60 כשהשניים הקימו את "תנועת הפעולה השמית".

לעומת ילין־מור מציג אבנרי את שמחה פלפן המפ"מניק הקדמון בתיעוב. כל כך משום ששמחה פלפן קיבל מימון לכתב העת שלו, "ניו־אאוטלוק", ממשרד החוץ – קרי גולדה מאיר. הרי איך אפשר להשוות בין אנשיו של לברנטי בריה, המסייעים למחתרות של שחרור לאומי ונלחמים ב"נאצים" (אצל אבנרי, אגב, אין גרמנים במלחמת העולם השנייה, רק "נאצים". עוד נקודה למחשבה), לבין הרוע של גולדה מאיר, אשת "המשטר הציוני". את מאבקו המתוכנן של ילין־מור משווה אבנרי לדפוס הפעולה של הפלשתינים. זה הקריטריון לכל הטוב. ואילו מה שקשור לציונות – הוא הרוע. אנשי מפ"ם הלוא יושבים על אדמות של ערבים בברעם.

בסיכומו של דבר, אי אפשר שלא להרהר בפער העצום בין רמת הכתיבה של אורי אבנרי לבין רמת הכתיבה, למשל, של משה דיין, אחד מאויביו הדמוניים. דווקא שר הביטחון המיתולוגי, שעיסוקו היה בניהול מאבק לאומי ואסטרטגיה מלחמתית, כתב כסופר ומשורר, וידע לכתוב על עצמו ועל מולדתו ברגישות ובאמינות. מי שמצפה לכתיבה עזת ביטוי של סיפור אישי השזור בתולדות המדינה ומערכות התקשורת שלה, עשוי להגיב בפליאה. כיצד הפך האיש דל הביטוי הזה, אורי אבנרי, שרעיונותיו ותפיסותיו כל כך מקובעות ושבלוניות, ל"אינטלקטואל" המשפיע ביותר על האליטה הישראלית – בייחוד זו שכוללת את מפלגת העבודה ושמאלה?

בספרי ניסיתי לתת תשובה לשאלה הזאת. מסתבר שבטכניקה של לוחמה תודעתית ניתן להטות גם את דרכי החשיבה של אנשי רוח רציניים. יתר על כן, חוקר ומדען יכול לעשות לעצמו שם דווקא בזכות כתביו השטחיים בתחום התיאוריה הפוליטית, בעוד גאוניותו המדעית האמיתית הייתה משאירה אותו אלמוני. מקרה נועם חומסקי הוא הבולט ביותר. נראה שגם גאוניותו של אורי אבנרי בתחום תקשורת ההמונים הייתה נשארת זניחה ונשכחת אלמלא הרכיב עליה הכלאה פוליטית רדיקלית שהפכה אותו ללווין של האסטרטגיה הקומוניסטית הבינלאומית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

ישראלית ופלשתיני בגלות ניו יורק מדמים שהם יכולים לקיים ביניהם קשר אנושי אוניברסלי במנותק ממקורותיהם. ספר חדש ורגיש שמצליח לצייר תמונה מורכבת ורב־רובדית

גדר חיה

דורית רביניאן

עם עובד, 2014, 344 עמ'

הופעתו של ספר חדש משל דורית רביניאן, מחברת הרומנים הנהדרים "סמטת השקדיות בעומרינג'אן" (1995) ו"החתונות שלנו" (1999), היא שמחה גדולה. הספרים ההם, שנכתבו כשהסופרת הייתה בת 22 ו־27, היו חגיגה ענקית של עושר סגנוני, שפע דימויים וציורים, צבעים וקולות. הם לפתו את הקורא ומשכו אותו פנימה, אל עולם קסום ואקזוטי שעיקרו נשים, חייהן, מלבושן ותכשיטיהן הצבעוניים.

עכשיו היא חוזרת אלינו. בוגרת יותר, צנועה יותר, חסכונית בכתיבה ובדמויות. נעלמו הזיקוקין די־נור, השפה התרסנה וכמוה גם העלילה. במקום המולה גדולה של נשים ותכשיטיהן, סיפור על אישה אחת וצעיר אחד – ספק גבר, ספק נער בהתבגרות. במקביל נעלמה תחושת ה"ייבוא" – של תרגום ספרותי לחיים של אנשים אחרים, האִמהות, הדודות והסבתות הפרסיות של הסופרת. הספר החדש הוא בבירור שיקוף של חומרי המציאות של רביניאן: הישראלית שחיה כאן, מגיחה לשם, וחווה את המציאות המשותפת לקוראיה ולה.

ולנו יש פלאפל

עלילת הספר פשוטה: ליאת היא ישראלית שחיה חיי־ארעי, על אשרת־מחקר סטודנטיאלית, בדירה שאולה בניו יורק. בפגישה שלא מתקיימת עם אנדרו, אחד מידידיה, היא פוגשת את מי שבא להתנצל בשמו. זהו חילמי. צעיר פלשתיני, צייר. על רקע העיר הזרה, בימים שלאחר פיגוע התאומים, ותוך כדי ההיסטריה האמריקנית מול כל מי שמוצאו מן המזרח התיכון, ליאת וחילמי מרגישים קרובים – שניהם חווים את תחושת הזרות בניו יורק, ואת התחושה המסויטת של נרדפות בשל מוצאם ובגלל המראה שלהם שבולט על הרקע האמריקני: עור שחום, שיער שחור עשיר ועיניים כהות. מה גם שהוא ערבי והיא ממוצא פרסי, כלומר: איראני, כלומר: חשודים מיידיים בהשתייכות לטרוריסטים. לצד הנסיבות החיצוניות שיוצרות סוג של ברית ביניהם, הם חולקים גם מאפייני עומק משותפים: שניהם מאותה פיסת אדמה – ארץ ישראל, ויש להם זיכרונות־אוכל דומים, אסוציאציות לשוניות ותדמיות ויזואליות משותפות.

על רקע אורח החיים העצמאי, המנותק ממחסומי העבר, שהם מקיימים בניו יורק, בהוויה התרבותית והלשונית הזרה שהם משוקעים בה (הם מדברים ביניהם אנגלית – גם אם מתגנבות אליה מדי פעם מילים או הגיות ערביות/עבריות) – ישראל ו"הסכסוך" נדמים רחוקים ובלתי רלוונטיים לחייהם העכשוויים. המרחק מ"שם" והדמיון ביניהם "כאן" מאפשרים קרבה נפשית וחירות רומנטית.

אלא שעד מהרה נחשפים הדברים המפרידים. ודווקא דרך הפרטים הקטנים, היומיומיים, שמסתננים ומאירים את קווי הגידור: זה מתחיל לכאורה בטוב, במה שנראה כמשותף. מפיה של ליאת, המספרת, אנחנו שומעים: "משהו באיך שאמר את זה… 'אִין תֵּלָאבּיבּ', הוסיף לפיתה לתחושת הקרבה שחשתי כלפיו". לכאורה, הנה עוד זיכרון של שניהם שעליו אפשר לבנות קשר בין־אישי. ליאת מספרת לחילמי: "גרנו ליד הים, בדירה של ההו־" – "באמת?" עיניו התעגלו פתאום. "ליד הים?… אני, מאז שהייתי ילד, הייתי בים רק שלוש פעמים. שלוש פעמים כל החיים שלי…" .

פתאום, דווקא בניו יורק, המרוחקת אלפי קילומטרים מן הארץ, מתברר לליאת (ולמי שלא יודע) – שהמרחק בין ביתו של חילמי בחברון או ברמאללה לבין הים הוא מרחק נפשי – "תבנית נוף מולדת" שונה משל ליאת. זהו גם מרחק "טכני" – מרחק הנסיעה, האישורים, צה"ל. וגם, כמובן, מרחק פוליטי. דווקא דרך החסכנות הלשונית שמאפיינת את הספר, ובניגוד לרצונה הבסיסי של רביניאן שלא להילכד בסוגיות "הסכסוך", הופכות אמירות ידידותיות קטנות ואגביות לבעלות משמעות.

תחושת הזרות של ניו יורק כמקור לקרבה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

חזקה וחלש

החוזק העיקרי של הרומן הוא בדיוק בזה: בעובדות המציאות הקטנות, באמירות, במחוות ובהתנגשויות הזעירות, המילוליות והבלתי־מילוליות. שכולן יומיומיות, לא דרמטיות, לא מכוונות וכמעט אגביות. זה יכול להיות ה"כשר־כשר־כשר" – כל השלטים והכרזות של המסעדות והמעדניות היהודיות שליאת וחילמי עוברים לידן, שמדגימים את הנוכחות והעוצמה היהודית בניו יורק; זו יכולה להיות שיחת הטלפון בין ליאת להוריה בישראל; השקרים שהיא משקרת, פליטות הפה שכמעט מגלות את האמת והניסיון לכסות עליהן, ואחר כך הניסיון לכסות על הכיסוי מפני חילמי. רביניאן מציירת בקווים דקים ועדינים: תחילה את אשליית הרומנטיקה והאהבה של ליאת, שחושבת שניו יורק מקנה להם וליחסיהם חסינות. אחר כך את התפתחות ההבנה של הרפיפות שהמציאות כופה על הקשר ביניהם.

ההסתייגות והחשדנות של חילמי כלפי סיכויי הקשר ביניהם מתעוררות קודם. משום שהוא פחות מאמין בכוח הרגש לגבור על המציאות, ומשום שהוא החלש ביניהם, הצעיר והפגיע יותר. היא חזקה, מאמינה בשליטה בגורלה, אקדמאית שמתקיימת על "מילגת פולברייט למחקר" ומתרגמת במקצועה. כלומר, אמונה באורח מקצועי על בניית גשר ותרגום בין־תרבותי. במקצועה ובאופייה היא גם קרובה יותר לתרבות האמריקנית, דבר שאף הוא מוסיף לביטחונה העצמי. ואילו הוא חי בין חרדה לכישרונו כצייר לאי־ביטחון בגבריות שלו.

"יש שלושה דברים שאני לא יודע לעשות… שלושה דברים שגבר צריך לדעת…", הוא אומר כבר בפגישתם הראשונה, כשהם מדברים על הים. "גבר צריך לדעת לנהוג. ואני לא יודע… לא יודע לירות ברובה… ולשחות. אני לא יודע לשחות…". גם סיטואציית הנחיתות של פלשתיני בעימות מול חיילים ישראלים, וההגנה של אחיו הבכור עליו כששניהם מושלכים לכלא – תורמות לערעור הבסיסי של ביטחונו העצמי. וכאשר הוא נשאב לקדחת של יצירה, הוא נקלע גם למערבולת של חרדות וחלומות נבואיים ונושאי מסר. בחולשתו הוא מעשן יותר מדי ומסניף ג'וינטים כדי להתמודד.

בסיטואציה הזאת, שהיא מבחן לא פשוט לזוגיות שלהם, ליאת, בביטחונה בעצמה, בנשיותה וביכולות שלה, אינה מסוגלת לעמוד לצדו: "אני לא יודעת איך להתמודד עם הקדחתנות הרגשית הזאת, המבוהלת, ולא רוצה להתמודד עם הפגיעות שלו… ברגע שהוא מדבר אני מאבדת את הסבלנות שלי. נרתעת מהחולשה שלו…". בזמן שחילמי רק מבקש אמפתיה, רוצה שהיא תקשיב לו ולחרדותיו, היא נואמת לו בסגנון אמהי ופטרוני, שיש בו מרכיב בולט של קהות רגשית וגסות רוח: "אני אגיד את זה עוד פעם. זה טבעי מה שקורה לך עכשיו… ההרגשה הזאת שאתה כל יכול… כל החזיונות האלה, הסימנים, החלומות המשונים… כי אם יש לך הכוחות להגשים את היופי הזה, אז אולי החרדות, כל מיני פנטזיות מופרעות שלך, גם הן עלולות איך שהוא להתממש…".

אי אפשר לברוח

רביניאן בונה מרכיב אחר מרכיב, פעם לכיוון המשותף ופעם לכיוון המפריד, עד שנוצרת תמונה מורכבת ורב־רובדית כמו האנשים עצמם: לעומת הסתיו הנעים, העוטף, שבו נדמה שניו יורק היא המקום שבו יש להם סיכוי לבנות משהו ביחד, בא החורף והקור העז ומעמיס על יחסיהם ממדים חדשים של עומס והפרעה: "לנו, המזרח תיכוניים, שארצנו חמה וחורפינו סמליים, קלילים… הקור הזה טורף את כל הקלפים… אם קודם חשבנו שאנחנו אזרחי העולם, נפשות אוניברסליות שאינן תלויות בשפת אם, בגבולות או במרחקים גיאוגרפיים… צלו החשוך של החורף מזכיר לנו שאנחנו בסך הכול לא שונים בהרבה ממהגרים זרים אחרים…".

אבל שניהם לא באמת מהגרים, וניו יורק אינה באמת המקום שבו הם הולכים לבנות את חייהם. והמקום שממנו באו לא נשאר שם, רחוק, אלא בא אליהם: פעם אלה ישראלים שהם נתקלים בהם במקרה, פעם אחרת – אחיו של חילמי וחבריו הערבים. ולבסוף – החשיפה האולטימטיבית, האמנותית־אינסטינקטיבית, של המפריד. זו שמשקפת את האותנטיות הפנימית של חילמי: בכיתובים לציוריו שמוצגים בניו יורק, "באותיות דפוס מתחת לשם האמן ושנת היצירה… 'מסמיה־אל־זרירה'", "זה הכפר שלנו", מסביר חילמי, והיא אומרת "חשבתי שאתם מחברון". "מחברון", הוא מהנהן, "אבל רק מאז שישים ושבע, כשההורים שלי ברחו מהמחנה פליטים ביריחו… הכפר שלנו היה קצת דרומה מליד… איפה שעכשיו זה שדה התעופה שלכם – " "־ לוד?" – "שיהיה לוד – ". כך, שלא במתכוון, נפערת התהום שביניהם. חלומות השיבה, המפתח הפלשתיני הישן, אפילו כאן, בניו יורק.

כצפוי, ליאת שבה לארץ, לתל אביב. ושלא כצפוי, חילמי מפתיע ומחליט לנסוע גם הוא הביתה, לג'יפנה (גופנה) שליד רמאללה. הוא עוזב ראשון, ועדיין הקשר ביניהם נמשך. הם משוחחים בטלפון, ערב־ערב. תחילה היא מניו יורק לרמאללה, אחר כך הוא מג'יפנה לתל אביב. "כשהייתי מחייגת אליו ממנהטן נדרשה הקידומת 1 ואחריה אזור החיוג. ואילו עכשיו, כה קליל ופשוט לכאורה. די בקידומת 02 לאזור ירושלים…".

אבל הפשטות הזאת היא מדומה: הוא מספר על עקבות האינתיפאדה, על ההרס, הגברים החמושים והרעלות. אחר כך על הגדר. "הגדר שדמיינתי אותה כמו משוכות הצבר שסימנו בהן פעם את גבולות הכפרים", וחילמי מתאר אותה כמפלצת. הגדר שמפרידה ביניהם, אבל גם מגִנה עליה מפני הגעגועים אליו. ומפני האפשרות שיפתיע ויגיע לתל אביב.

הספר הרגיש והיפה הזה מציג את סיפור חיינו דרך סיפור אנושי של התקרבות והתפרדות. הסופרת אינה נוקטת עמדה פוליטית, אם כי רבים מן הביטויים לקוחים מן הלקסיקון המרכז־שמאלי של השיח הישראלי. היכולת של רביניאן לבנות סיטואציה מורכבת, שבה נשברים סטריאוטיפים של חוזק וחולשה ונחשפות קִרבות אמיתיות מאחורי המפריד, היא הישג ספרותי ואנושי ראוי לציון הבנוי על כתיבה רגישה, מעודנת ולא־שבלונית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014

ספר שיריה של סיון הר־שפי, אולי הביטוי הפיוטי הצלול ביותר שניתן לניאו־חסידות, הוא גם ספר ההשלמה בין הגוף והנשמה. כישרון ציור מילולי עילאי 

שמש שקהלת לא ידע

סיון הר־שפי

הקיבוץ המאוחד, תשע"ד 2014, 93 עמ'

בהכללה, בהפרזה, מתוך הסתייגות ומודעות לחלקיות נכונותו של הדבר, בדחילו ואפילו באיזה רשימו של רחימו, נֹאמר: ריב לנו עם רוחו של קהלת. חיינו המודרניים, יהדותנו כפי שהתעצבה באלפיים ומשהו השנים האחרונות, עבריותנו, כולם נאבקים בשָׂרו של המלך החכם הקדמון, וליתר דיוק בדימוי שהתעצב, לאו דווקא בצדק, לבעל המגילה הקדומה: המחזוריות הסיזיפית, הפרישה אל מגדל השן של האין־טעם, הייאוש המתוק, ההשלמה.

ריב לנו עם קהלת האסקטי, עם הדימוי הנזירי־מתנשא־בז־לחומר שהלבשנו לו, עם הפיתוי הרוחני שאינו אלא מסֵכה לבָנה על פניו של מלאך המוות, ובעצם, בואו נלך עם זה עד הסוף, ריב עם האתוס הנוצרי. ריב זה רבים רוב הרבדים ששיקענו ביהדותנו מאז ימי בית שני ועד היום: הפרושיות־רבניות עם "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", המשיחיות ותיקון עולם שלה, החסידות, האף־על־פי־כן הציוני.

יומיומו של האדם המודרני, יומיומנו שלנו, אף הוא מאבק בקהלת: מאבק בפיתוי לא לפקוח עיניים בבוקר, בדיכאון ובתשישות, בתחושת האין־תוחלת ובציניות. וגם תולדות השירה העברית החדשה עשויות להשתרטט כקורות המלחמה ברוחו המצמיתה של קהלת. מלחמה שחזיתותיה משתנות עם השנים, ואשר על דגלה, על דלת יצירת הכתר של השירה העברית המודרנית "שמחת עניים", חקוקה אמרת המפתח: לא הכול הבלים, בתי. לא הכול הבלים והבל.

וזהו ריבהּ, ואלה נפתוליה, וזה ניצחונה, של סיון הר־שפי. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח, כתב המשורר הקדמון שאני משמיץ פה לאו דווקא כדין, והמחזוריות הזו היא גם המפתח במחזור שיריה־תפילותיה־הַשבָּעותיה של המשוררת בעלת הרוח הגדולה הסובבת הולכת בתוכנו. ממקום שהיא יוצאת אליו היא שבה, אל מקום שהרוח הולך, וסופה מעיד תמיד על תחילתה של הליכתה – אך לעולם אינו חוזר עליה. ספרה, ספר ההשלמה בין הגוף והנשמה, בנוי כמעגל, כמסגרת בתוך מסגרת. וכך גם רבים משיריה.

למוש חיים

זה ספר תולדות ירידתה של הרוח – של הנשמה, ליתר דיוק – של הציפור, ליתר דימוי – אל העולם והגוף. פותח וגם סוגר אותו סיפור מסגרת חלומי, בארמית של זוהר ובתרגום עברי, על ירידה זו, ירידה צורך עלייה. ולצדו ממסגרים את הספר פרקי פרולוג ואפילוג, שהציפור בהם היא ה"אני". "כְּמוֹ צִפּוֹר עַל גַּג, בְּקַרְקָעִית הָעוֹלָם אֲנִי", פותח השיר שבפרולוג, "אינסוף" (עמ' 7), ובסופו חוזרת וצפה הציפור על הגג ומתגלה כדבר שהוא דווקא גבוה. "בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּלְאַיִם/ אִשָּׁה וְצִפּוֹר", פותח שיר האפילוג, "מקור השניוּת" (עמ' 92). מסע הנשמה הציפורית אל קרקעית הקיום הממשי, החי, הוא מסע של פרידה כואבת, של ויתור, של כמיהה, מסע מיסטי־קבליסטי המתדפק פתאום אל ההיוולדות, אל הקיום, אל האושר שרק הממשי יכול לתת.

התרסתה של הר־שפי כלפי קהלת, זה שלא ראה חדש תחת השמש וגם את השמש ספק אם ידע לראות, תיאמר בגלוי בלב הספר, בשירי השמש עזי המבע, אך שִׂיאה נאמר דווקא בסמוי, בשיר האחרון שלפני שירי המסגרת המסיימים: "וְעַכְשָׁו אֲדָמָה הִיא הָרוּחַ/ לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא// מַה שֶּׁנִּתָּן לִי – מֻנָּח בְּיָדַי/ אוֹ לְרַגְלַי, אוֹ לְרֹאשִׁי/ אַךְ לֹא לְמַעְלָה מִזֶּה// אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָשֵׂאת עֵינַיִם/ אֵיךְ יָרִימוּ רִיסַי/ אֶת סֶלַע הָאֵינְסוֹף/ עֵינַי בְּךָ, אִישִׁי, וִילָדֵינוּ/ מֵרֵאשִׁית עַד אַחֲרִית// לָמוּשׁ חַיִּים/ כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (עמ' 90).כן, גם קהלת גומר ככה.

ולא שהר־שפי מתנגדת למה שבעיני קהלת הוא "כל האדם", יראת האלוהים ושמירת מצוותיו; אדרבה, ספרה הוא באחד מפניו העיקריים מסע אל הנפש הניאו־חסידית, אולי הביטוי הפיוטי הצלול ביותר שניתן לניאו־חסידות המתחדשת עלינו בשג"ר אלפיה ובעשתרות צאניה בשנים האחרונות, על אהבת ה' ועבודת ה' וקרבת ה' שבה. אבל, מַשמיעתנו סיון הר־שפי בנקודה האסטרטגית ביותר בספרה, כל־האדם הוא קודם כול האפשרות "למוש חיים", ההמשכיות האנושית, המגע עם הזולת הקרוב.

נחמנית, נבואית, רליגיוזית. סיון הר שפי
צילום: פלאש 90

כמת שהתפכח

שלוש חטיבות עשוי הספר, לבד משירי המסגרת. בכל אחת מהן שירים המבטאים מגוון רחב של חוויות ואמירות, ועל כן אפשר היה לחשוד שהחלוקה היא רק עניין של עריכה ועשיית סדר, בייחוד לנוכח העובדה שהחטיבות כמעט שוות זו לזו באורכן. אך לא: החלוקה לחטיבות, בין אם היא מעשה ידיה של הר־שפי ובין אם של העורכת לאה שניר, מבליטה את המהלך המחזורי של הספר. שתי חטיבות שעניינן מסע הנשימה, הירידה והעלייה, עומדות מכאן ומכאן, ראשונה ואחרונה.

ראשונה היא חטיבת שירי "נפילה אל המדרגה העליונה" – נפילתה־עלייתה של הנשמה אל העולם. "הַנְּשָׁמָה יוֹרֶדֶת אֶל תּוֹךְ הַגּוּף/ כְּמוֹ לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעַתְךָ,/ לְצוּף פִּרְחֲךָ", היא אומרת לא־לוהים (עמ' 25). והנה ציור מופלא של קרבת א־לוהים בתוך הנפילה הזאת: "בַּדֶּרֶךְ חָלַפְתִּי עַל פָּנֶיךָ/ וְהָיִיתָ כָּל כָּךְ אֲנִי,/ שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לְךָ/ אַתָּה" (עמ' 24).

כנגד החטיבה הזאת עומדת, שלישית ואחרונה, חטיבת "כמת שהתפכח" – שירים של השתחררות מדיכאון ושיבה משיכרון המוות־שבחיים אל התאווה לחיים, אם בעזרת ר' נחמן ומילותיו, אם בעזרת ההיפתחות אל הזולת וההיפקחות אל האור. ר' נחמן, היא אומרת, "הִצִּיל אוֹתִי מִשִּׁגָּעוֹן", ממצב שבו "הַבָּבוּאָה שֶׁלִּי הָיְתָה סוּג שֶׁל מַחֲלָה, כְּמוֹ טַפִּיל/ הַבָּבוּאָה שֶׁלִּי אָחֲזָה בַּעֲקֵבַי/ שָׁכְבָה עַל הָרִצְפָּה בְּטֶנְטְרוּם/ וְצָרְחָה וְצָרְחָה שֶׁהִיא/ אֲנִי". רבי נחמן מברסלב "הֵגִיחַ בִּדְמָמָה מִן הַלֵּב הַמֵּת", הפך אותה מ"רקובה" ל"קרובה" (הר־שפי חזקה במשחקי מילים עדינים, טובי־טעם), ועזר לה "כְּמוֹ שֶׁרַק הַמֵּתִים הַחַיִּים/ עוֹזְרִים לַחַיִּים הַמֵּתִים" (עמ' 66). והשמש? היא הזמינה אותה, "כְּמוֹ רוֹפֵא טוֹב", "לְהִכָּנֵס הַחוּצָה" (עמ' 86). להיכנס החוצה! אליו, אל האור, אל העולם, אל מה שמחוץ ללילה הפנימי. תראו איך בשתי מילים של פרדוקס עדין, בשתי מילים יומיומיות כל כך, היא מגדירה לפלא את התרופה.

ובתווך, על ציר ההיפוך, החטיבה האמצעית קרויה "באדמה הכחולה". האדמה כחולה כי בשמים רגבים חומים, כאמור בשיר מחטיבה זו ששמו "הפוך": "צָב הָפוּךְ,/ קְעָרָה לְצַעַר הָעוֹלָם./ אֲנִי נִצֶּבֶת מֵעָלָיו/ נִרְכֶּנֶת/ הוֹפֶכֶת/ וּמַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת/ רַגְלַי בּוֹטְשׁוֹת בָּאֲדָמָה הַכְּחֻלָּה/ וְרֹאשִׁי בָּרָקִיעַ הַחוּם,/ הָרָגוּב" (עמ' 40). ההיפוך הושלם: הצב ההפוך התיישר, המשוררת נטלה ממנו את הופכיותו, וכנראה גם את צער העולם. זוהי חטיבה שרובה שירי טבע וצבע, והיא לב הספר.

"הִזְהַרְתִּי אוֹתְךָ שֶׁאֲנִי עוֹנָתִית", היא מעידה על עצמה בשיר "הטבע שלי" (עמ' 58), ומדווחת שעכשיו פקעות החלמוניות פורחות בצהבותן בוואדי, אבל "אַחַר כָּךְ אֶפְקַע וְאָפוּג/ כְּתַאֲרִיךְ/ שֶׁל גְּאֻלָּה". הנשמה מפַנה בחטיבה זו את מרכז הזירה ובמקומה נכנסת אני ומלואה, אני שהשיגה את המגע הישיר עם העולם וקשרה איתו מערכת דו־סטרית של מטפורות: הוא היא והיא הוא. בשיר "התעוררות", למשל, היא נבראת כמו העולם, בעשרה מאמרות, "לִהְיוֹת אֲנִי שֶׁל יוֹם אֶחָד" (עמ' 45).

ויום אחד שכזה ­– יום אחד שהוא אני, אני של יום אחד – נמצא בלבה של החטיבה שבלב הספר. זהו מחזור "שירי שמש", מחזור שירים שעניינו מחזור של יממה, מהחושך דרך האור העדין של השחר אל אור הצהריים הצועק, ושוב אל התאפללות הערב. "גּוּף הַתְּאוּרָה שֶׁלְּךָ/ מַתְאִים בְּדִיּוּק/ לְסוּג הַחֹשֶׁךְ שֶׁלִּי", היא כותבת בעוד לילה (עמ' 47), אם אתם עוד זקוקים לראיות בדבר המזיגה העילאית שיש בהר־שפי בין כישרון ציור מילולי לבין כישרון ההרגשה.

שיר־השירימית

האור הוא המטפורה המרכזית לכל אורך הספר; עובדה לא מפתיעה כשלעצמה, אך מכל בחינה אחרת כן. זהו אפילו האור מבחינתו הפיזיקלית. "יְהִי חַסְדְּךָ עָלֵינוּ:/ אֲנַחְנוּ – אֶנֶרְגִיָּה אֲפֵלָה/ אֲנַחְנוּ – הַיְּקוּם הַמִּתְפַּשֵּׁט// אֱסֹף נָא/ עִקְבוֹת הַחֶלְקִיקִים/ (מַחֲצִית חַיִּים אֲנַחְנוּ מִתְפָּרְקִים)", היא כותבת בשיר פיזיקלי־מטפיזי המתרחש במאיץ חלקיקים ("מנהרה", עמ' 19). "וּבְאֶמְצָעִית הָאוֹר/ בַּחֹשֶׁךְ הֶעָשׂוּי כִּכְלִי/ הָיָה קַו דַּק דַּק זְקִיקִי/ וְשָׁתִיתִי וְשָׁתִיתִי/ שָׁתִיתִי אֱ־לֹהִים בְּקַשִּׁית/ עִוֶּרֶת כָּאֶבֶן/ צְמֵאָה כְּמוֹ דָּג/ בַּמַּעֲיָן הַזּוֹהֵר/ שֶׁבַּצּוּר", הִיא מדמה עמודים אחדים קודם לכן ביופי משכנע ("באמצעית האור", עמ' 10). מיד אחר כך, בשיר אחר, ביום מעונן, תדוג אותה קרן אור כחכה.

הָאוֹר הַצּוֹחֵק, היא קוראת לאור בשיר־פלא בחטיבה האחרונה ("האור הצוחק", עמ' 75), וגם האור המְצַחֵק, שכמו בספר בראשית "הִשְׁבִּיר בִּי רָעָב שֶׁל שָׁנִים". "הָאוֹר הַצּוֹחֵק עָשָׂה מִמֶּנִּי/ צְחוֹק/ וְאוֹר/ וְעוֹד". ועוד ועוד ועוד (ויושם גם לב אל צבא הדימויים הרענן של בעלי החיים הקטנים הממלל את הספר): אלבום תמונות זוהרות הוא לנו, שכולו רק מילים.

ומהי סיון הר־שפי עצמה? ומה תמצית ספרה, תמצית דמה, תמצית מאבקה? יש בספר שירים אחדים שהם מיני־מניפסטים, הצהרת כוונות. אחד מהם מודפס גם בגב הספר. אחר הוא שיר הנושא "שמש שקהלת לא ידע", שבו היא מתלבטת בקול על יחסה אל העולם הזה: האם להתקרב אליו עוד "אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי מַשְׁמִיצָה אוֹתוֹ", או "לְהִשָּׁאֵר בְּעֶמְדַּת תַּצְפִּית/ בְּמִגְדַּל הַיַּעֲרָן// כֵּן, כְּשֶׁהָאֵשׁ דּוֹלֶגֶת בָּאַמִּירִים" – צד שהיא מודה שהוא "הַמָּוֶת שֶׁבִּי", הַקּוֹרֵא לה לקבל את הקיים ולהשלים עמו (עמ' 84).

אך המניפסט הפשוט והמפורש ביותר הוא כנראה השיר "בחירה" (עמ' 28): "מְשַׁעֲמֶמֶת עַצְמִי לַמָּוֶת/ בְּמַחְשָׁבוֹת מְלֵאוֹת בּוּז/ לָעוֹלָם הַזֶּה.// מוּטָב אַצְמִיד אֹזֶן/ לִגְעִיַּת הַבְּהֵמוֹת/ מִתְפַּקַּעַת מֵחִיּוּת,/ וְלֹא לְשִׁירַת מַלְאָכִים שְׁמֵימִית/ מְפִיצַת אוֹר יְקָרוֹת/ וְקִפָּאוֹן.// מוּטָב אֶרְצַע אָזְנִי/ לְגוּפִי הַזֶּה/ הַמִּתְאַמֵּץ לוֹמַר ­– – ". כן, ככה הוא נגמר. לא נגמר.

אל נטעה בה. סיון הר־שפי איננה משוררת החצר של הגוף והחומר. היא נחמנית, היא נבואית, היא רליגיוזית עד להתפקע. היא פשוט לא קֹהלתית. היא שיר־השירימית. ולכן, גם לכן, אני בעדה פה.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

כמו בכלל ספריו של נסבו, גם אנשי ארגון צדקה דתי כמו צבא הישע מתגלים בקלונם וחושפים את הבעייתיות והצביעות של החברה הנורווגית ושל מוסדותיה 

המושיע

יו נסבו

מנורווגית: דנה כספי

בבל, 2014, 487 עמ'

"הארי התעורר בשעה שמונה … מעל הרכס הנמוך במזרח האדימו השמים כמו בתולה והכוכב האחרון החוויר ונעלם" (עמ' 405). ברוכים הבאים לצפון הרחוק. ברוכים הבאים לאוסלו בירת נורווגיה, שבה בחודש דצמבר זורחת השמש בשעה שמונה, מחזיקה מעמד אך בקושי, חיוורת וחלשה, רק כדי לשקוע אחרי שבע־שמונה שעות לעוד לילה ארוך וקר מאוד.

"המושיע" הוא ספרו השישי של יו נסבו, סופר המתח הסקנדינבי שספריו הפכו רבי מכר עולמיים. הוא הרביעי שיוצא לאור בעברית, והוא מתפרסם בארץ תשע שנים אחרי שיצא לאור בנורווגיה.

סוד קסמם של ספרי המתח הסקנדינביים, שהפכו להיט בינלאומי החל מסדרת מרטין בק שכתבו בני הזוג פר ואלו ומאי שובאל (קראו את הספר המרתק והמהפכני "רוזאנה", בהוצאת כתר) ועד ל"טרילוגיית המילניום" של סטיג לארסן ולסדרה הנפלאה עם קצין המשטרה קורט וואלנדר (מאת הנינג מאנקל), הוא בזרותם. הם פורשים בפנינו עולם אחר, קר ואפל, מאופק ומתון על פני השטח, רצחני ואלים בתוך תוכו, באזור גיאוגרפי ונפשי שאנחנו לא באמת מכירים. אך יחד עם כל אלה, האנושיות שבו, על כל מורכבותה וחסרונותיה, מוכרת לנו מאוד, כי בני אדם הם בני אדם בכל מקום.

והנה, ב"המושיע" מתווספת לזרות הסקנדינבית גם הזרות הטמונה בצבא הישע ובמושגים הנוצריים שהוא מייצג. הספר עוסק לא מעט במחילה ובישועה, ובדרך שבה לפעמים משמעותן מקבלת פנים אחרות וחדשות. למרות הזרות, ואולי גם בגללה, "המושיע" הוא ספר מרתק ומהיר, עם עלילה מורכבת ורבת תפניות. לי היה קשה להניח אותו מהיד, ולמרות אורכו (שזכה לנזיפות בכמה ביקורות שקראתי) הצטערתי שהוא נגמר אחרי 487 עמודים בלבד.

ברוטאלי עם לב

גיבורו של הספר הוא קצין המשטרה המבריק, האלכוהוליסט והבודד הארי הולה, המככב בעשרה מתוך שנים עשר ספריו של נסבו. אוסלו בחורף קודרת ממילא, אך הקריאה ב"המושיע" היא חוויה אפלה במיוחד. חומרי העלילה הם צבא הישע הנורווגי, ארגון צדקה נוצרי המתנהל בדפוסי היררכיה ואתוס שבאמת דומים לצבא אמיתי; רוצח שכיר שלחם בשנות התשעים כילד קרואטי חסר פחד מול הסרבים במלחמת הבלקן האכזרית והעקובה מדם; מסוממי העיר; מעשי רצח ואונס ברוטליים; הגברים והנשים המשרתים במשטרת אוסלו, הנלחמים יום יום בפשיעה האלימה המפעפעת כמו ביוב העולה על גדותיו לרחובות השקטים לכאורה של עיר מהוגנת, שלווה וסובלנית.

הכוח המניע של הספר אינו עלילת המתח. היא אכן מהווה ציר שסביבו מתפתח הספר, והיא באמת מותחת ומעניינת כשלעצמה, אבל בעיניי העיקר הוא דמותו הלא שגרתית של המפקח הארי הולה, שכמו עמיתיו, השוטרים גיבורי ספרי המתח הסקנדינביים, מתעמת – דרך עיסוקו בפשע – עם הפנים האמיתיות של מדינת הרווחה שבה הוא חי. כמו כל גיבור טוב של ספר בלשים גם הארי הולה הוא אדם פגום. הוא אלכוהוליסט, הוא בדרך כלל בלתי נסבל (בעיקר מול מפקדיו), הוא מתקשה ליצור יחסי קרבה עם עמיתיו ועם הנשים שבחייו, והטעם שלו במוזיקה הוא באמת נורא. יחד עם זאת הוא מבריק, נחוש ועקשן, עם לב שנפתח דווקא לאנשים העלובים החיים בשולי החברה. יש בו משהו ברוטלי שאינו מאפיין את רוב האנשים בסביבתו המהוגנת (דוגמת המשטרה ומוסדות הציבור והחברה האחרים בנורווגיה), והברוטליות הזו, הכל כך לא סקנדינבית, הופכת אותו לשונה, למיוחד ובמובנים מסוימים גם לאטרקטיבי ולמעורר הזדהות.

דמותו של הולה מתפתחת מספר לספר, וב"המושיע" אנחנו נפגשים עם גרסה יותר בוגרת ומורכבת שלו, שיודעת לתרגם אהבה וכאב לא רק להרסנות הטמונה בשתיית אלכוהול בלתי נשלטת. "להרף עין פגיע אחד הארי חש רחמים ותו לא. לא הרחמים שהיה יכול לחוש כלפי הקורבן או קרוביו, אלא כלפי מי שלרגע קורע לב אחד עומד מול אנושיותו העלובה שלו עצמו" (עמ' 263). זה ההארי הולה המתבגר שאותו אנו פוגשים בספר זה.

ארצות סקנדינביה כעולם אחר, קר ואפל
צילום: שאטרסטוק

תיקון לעולם אפל

ספריו של נסבו חושפים – דרך עלילות הפשע – את המורכבות, הבעייתיות והצביעות של החברה הנורווגית ושל מוסדותיה. גם אנשי ארגון צדקה דתי כמו צבא הישע חוטאים ברדיפת כבוד, בתאווה מינית אלימה ובאפליית נשים. כמו שמעירה בציניות מרטינה, בתו של מפקד צבא הישע הנורווגי: "מייסד הצבא, ויליאם בות', אמר שאנשיו הטובים ביותר הם נשים. ולמרות זאת המצב אצלנו דומה לזה שקיים בשאר החברה. גברים טיפשים ובטוחים בעצמם שולטים על נשים חכמות שסובלות מפחד גבהים" (עמ' 299).

גם בנורווגיה יש אילי הון, טייקונים, שצוברים עושר אגדי על חשבון התמימים וחסרי הישע. גם בנורווגיה יש קציני משטרה מושחתים, הפועלים מחוץ לגבולות החוק שעליו הם אמורים להגן ולאורו הם אמורים לפעול. ב"המושיע" יש הד לפרשת שחיתות רצחנית וקשה שבה נלחם הארי הולה לאורך כמה מהספרים הקודמים בסדרה. הפרשה נחשפה והעבריין המוביל בה (קצין משטרה מבריק ואכזרי) נהרג באופן די מזוויע. בספר זה נוסף מעין אפילוג לפרשה זו והארי מגלה כמה דברים בעייתיים מאוד גם על מפקדו האהוב ביארנה מולר, שמסיים את תפקידו ויוצא לגלות עצמית בעיר ברגן, שהגשם יורד עליה ללא הפסקה. דווקא המפקד החדש, גונר האגן, שמגלם באישיותו את כל מה שהארי לא סובל, דווקא הוא מפתיע כל פעם מחדש, וגם דרך דמותו אנחנו מגלים שהעולם יותר מורכב, מסובך ומפתיע מכפי שלפעמים היינו רוצים שיהיה.

"הבן שלי היה אדם מת שרק חיכה… חיכה שמישהו יעצור את הלב שלו שסירב להפסיק לפעום. חיכה ל… ל…"

"מושיע."

"כן, בדיוק. מושיע."

"אבל זה לא התפקיד שלך, הולמן."

"נכון, זה התפקיד של אלוהים."

(עמ' 72)

הארי הולה נוזף כאן באדם שנטל על עצמו את תפקידו של האל. אבל בסוף הספר זה בדיוק התפקיד שלוקח הארי לעצמו. ובניגוד לכל הצהרותיו, הוא עוסק לא רק בישועה אלא גם במחילה ובהבאת תיקון.

התרגום של דנה כספי טוב וקולח. חבל שנפלו בספר כמה טעויות הגהה, שאינן הולמות את רמת ההפקה הגבוהה המאפיינת את ההוצאה בדרך כלל. בעיצוב הכריכה של ספר זה ושל שאר ספרי הסדרה בחרה הוצאת בבל במיתוג איכותי וגבוה, בניגוד להוצאות רבות ברחבי העולם שבחרו לספריו של נסבו כריכות צעקניות ובוטות המאפיינות ספרי פשע החותרים להיות רבי מכר. הכריכות של הסדרה עד כה יפהפיות, ויש לשמוח על הבחירה של ההוצאה.

בשורה תחתונה: מרתק, מורכב, אפל. מומלץ מאוד.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014

נשים יהודיות נטלו חלק פעיל בתנועת הנאורות כנושאות וכמתווכות רעיונות. אחת הסיבות להתעלמות מתרומתן היא המרת הדת של מרביתן. מחקר עסיסי ומרענן בעטיפה מיושנת  

וקולן יישמע

יהודיות נאורות בברלין

נטלי ניימרק־גולדברג

מרכז שזר ומכון ליאו בק, 2014, 368 עמ'

 "ספר זה מפגיש את קוראי העברית עם קבוצה מרתקת של נשים יהודיות שחיו בברלין בשלהי המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19, והיו בין הנשים הראשונות בחברה היהודית האשכנזית שהשתלבו בתהליכי המודרניזציה, השתתפו… בתרבות האירופית והפגינו קרבה לעמדות פמיניסטיות מוקדמות…".

במילים אלה פותחת המחברת, חוקרת במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן ובמכון ליאו בק בירושלים, את ספרה החשוב. חשוב – משום שמן הסיבות שיפורטו להלן, נושא הספר הוא בגדר חידוש לרבים, אם לא למרבית הקוראים המשכילים. ומי שיקרא אותו יגלה שהספר קורע אשנב אל פיסת חיים עלומה ומרתקת מן ההיסטוריה שלנו.

מחקרים היסטוריים על נשים בכלל לא היו רווחים עד להופעת הפמיניזם המודרני. על אחת כמה וכמה על נשים יהודיות, ועוד פחות מכך: על נשים יהודיות־אשכנזיות שפעלו במסגרת "תנועת הנאורות". ספר הזיכרונות של גליקל מהמלן (אשת עסקים יהודייה מן המאה ה־17) עורר סנסציה רבתי, אבל אין לו הרבה מתחרים במחקר. גם ההתמקדות בתנועת ההשכלה, שהובילה בהמשך הדרך לציונות, "תרמה ללא ספק לתפיסה שהנשים היהודיות לא היו פעילות בשיח הנאורות", משום ש"ההשכלה היהודית הייתה תנועה גברית בעיקרה…" ומרבית הקוראים והצרכנים של פעילותה היו גברים ובנים (בית הספר המודרני הראשון ברוח ההשכלה שנוסד בברלין ב־1778 נועד לבנים בלבד).

רומנטיקניות פורקות עול

סיבה מרכזית להתעלמות מן הנשים היהודיות הבולטות שפעלו בתנועת הנאורות היא העובדה שמרביתן המירו בשלב זה או אחר של חייהן את דתן. עובדה זו גררה התייחסות שלילית אליהן אצל מיעוט החוקרים היהודים שבכלל הזכירו אותן, והתעלמות מצד היתר. תשובת החוקרת לעניין זה היא שמרבית המקורות הכתובים שהותירו לנו נשים אלה "נכתבו לפני המרת הדת, כאשר היו עדיין יהודיות. שהרי מרביתן התנצרו בשנות השלושים, ואפילו הארבעים והחמישים לחייהן". ומאחר ש"היו קווי דמיון… בין מעורבותן הרבה של הנשים האמורות בתרבות ובחברה הלא־יהודית… למעשיהן ולשאיפותיהן של יהודיות מודרניות ששמרו אמונים ליהדות, מחקר זה עוזר להאיר מגמות של תרבות וחילון (בקרב) נשים יהודיות בהקשר היסטורי רחב יותר". במילים אחרות: למרות המרת הדת המאוחרת שלהן, עדיין ניתן להפיק תובנות חשובות ממה שכתבו נשים אלו לגבי נשים יהודיות אחרות בנות זמנן, שנטו למודרנה וחילון אך עדיין שמרו אמונים ליהדות.

היו עוד סיבות להתעלמות מנשים אלו. נשיותן של "היהודיות הנאורות", כפי שמכנה אותן החוקרת, ודפוסי הפעילות שלהן, היו אף הם בעוכריהן. ראשית, בעוד הגברים של תנועת ההשכלה נחשבו לרציונליסטים, הנשים נחשבו באופן כללי לרגשניות, סנטימנטליות, והן זוהו יותר עם תנועת הרומנטיקה שפעלה מוקדם יותר ובמקביל לתנועת הנאורות. הדבר הפך אותן ואת פעילותן לבלתי־נחשבות, רומנטיות, לא רציניות. גרוע מכך, התנועה הרומנטית זוהתה עם פריקת עול המוסר הבורגני, שבירת קדושת המשפחה וכדומה, ומובן שלא יאה לאישה, ובעיקר יהודייה, להיות קשורה לכך.

שנית, הגברים פעלו בזירה הציבורית, החשובה, ואילו הנשים פעלו במסגרות פרטיות ובעיקר כ"נשות סלונים". המילה "סלונים" גררה התייחסות אל פעילותן כאל משהו לא רציני, סוג של בילוי קל ומבדר, ולעתים אפילו סטיגמה שלילית, כבילוי לא מוסרי. בעניין זה כותבת ניימרק־גולדברג, שבעקבות ספרו של יורגן הָבֵּרמַס ייחס המחקר חשיבות לנקודת הראות של אנשים פשוטים, מה שאפשר גם ל"נשות הסלונים", וביניהן גם לנשים הנאורות היהודיות, לתפוס את מקומן כ"מרכיב חשוב ומהותי בקהל הנאור… כנושאות וכמתווכות רעיונות".

הציטוט האחרון מתייחס לסיבה נוספת להתעלמות מנשים אלו: הנשים שזוהו עם תנועת הנאורות, ופעלו כידידות ומארחות של פילוסופים וגדולי הרוח בזמנן, נתפסו כנגררות, כ"גרוּפיוֹת" וכדמויות סבילות בחברת אותם מאורות, ולא כדמויות פעילות, שחושבות באופן עצמאי, יוצרות וכותבות. בעקבות הָבֵּרמס, הרחבת נקודת הראות אל פעילויות פרטיות, המצויות במעגל השני של היצירה והתיווך של התרבות, מחייבת אפוא התייחסות מחודשת גם אל "היהודיות הנאורות".

נשים מרתקות בחשיבתן, בכתיבתן ובקורות חייהן. הנרייטה הרץ, אנטון גרף, 1792

מסיבות ומכתבים

לצד הנימוק האקדמי להתייחסות לדמויות אלה, "להדגיש את מעורבותן של נשים (יהודיות) בנאורות ואת תרומתן הפעילה לתוצר התרבותי של התקופה", קיים גם הנימוק הבלתי־אקדמי, האנושי, והוא הרבה יותר פשוט: הנשים שבהן מדובר, ובעיקר החשובות יותר ביניהן, היו פשוט נשים מרתקות. גם בחשיבתן ובכתיבתן, ועוד יותר מכך מבחינת קורות חייהן והאנשים שאיתם התרועעו.

תמונת השער מראה לנו אחת מהן, מן הידועות בקבוצה זו: הנרייטה הרץ (1764־1847). אכן, מן הציור לבדו אי אפשר לנחש שמדובר באישה יהודייה, אם כי שם משפחתה־מנישואים מעיד על כך (יש לציין שהנרייטה הרץ המירה את דתה לאחר מות בעלה ב־1813). כמו הנרייטה, נהגה לאחר נישואיה השניים גם דורותיאה שלגל, אשר שמה לפני הנישואים דורותיאה מנדלסון, ושם אחותה רחה מנדלסון, מזכירים לנו את אביהן, משה מנדלסון הידוע.

היכרותו של החכם והפילוסוף היהודי עם החברה האינטלקטואלית הגרמנית מן המעלה הראשונה, ובייחוד ידידותו עם הפילוסוף עמנואל קאנט ועם המחזאי גוטהולד לֶסינג, היוו חלק מן הרקע החברתי ומן הבסיס להתפתחותן האינטלקטואלית של בנותיו. רחה מנדלסון נישאה ליהודי, מנדל מאייר, ושמרה על יהדותה. ואילו אחותה דורותיאה נישאה נישואים שניים לנוצרי (פרידריך שלגל). דורותיאה, וכן גם האח אברהם, אביו של המלחין פליקס מנדלסון, המירו את דתם.

דמות מרכזית נוספת בחבורת הנשים היהודיות הנאורות היא רחל וארנהאגן לבית לוין. גם היא יהודייה שנישאה לנוצרי, הדיפלומט והעיתונאי קרל־אוגוסט וארנהאגן פון אנזה, והמירה את דתה. מכריה ובאי־הסלון הרבים שלה, כמו גם של הנשים שהוזכרו קודם, כללו אישי ספרות, חוקרים, פילוסופים מרכזיים ועוד. ביניהם היו, למשל, המשורר והמחזאי יוהאן פון גתה, חוקר הטבע והגיאוגרף אלכסנדר פון הומבולדט, בני משפחת מנדלסון, היינריך היינה ועוד. בעלה השני של דורותיאה לבית מנדלסון היה המשורר, הבלשן והדיפלומט פרידריך שלגל – שאותו הכירה בעת שהיה אורח בסלון שניהלה בתקופת נישואיה הראשונים לשמעון פייט (או וייט).

 ספרה של ניימרק־גולדברג אינו עוסק באופן ספציפי בביוגרפיות המרתקות של נשים אלו וחברותיהן: פרדכן ליבמן, אסתר גד, לאה סלומון – אשתו של אברהם מנדלסון ואמו של פליקס מנדלסון־ברתולדי ועוד. כראוי לחוקרת מגדר והיסטוריונית, תשומת לבה נתונה לנושאים ההיסטוריים הכלליים והעקרוניים המעניינים את הדיסציפלינה המדעית שלה. היא דנה במכתבים של נשים נאורות כמקור לידע היסטורי, ובעיקר בתפקיד החשוב שמילאו מכתבים אלה כמתווכי רעיונות ותכנים תרבותיים וכמפיצי עקרונות הנאורות, וגם כאמצעי ליצירת רשתות של בעלי דעות דומות על פני מרחקים גיאוגרפיים ומעמדיים (networking).

קשה אמנם לדמיין את יוהאן וולפגנג גתה יושב ממש בסלונים של האחיות שרה ומריאנה מאייר, אפילו לאחר שנישאו – שרה לברון פרדיננד פון גרוטהוס ומריאנה לנסיך האוסטרי היינריך ה־14 פון רויס. אבל קשר המכתבים בין מריאנה לגתה נמשך כעשרים שנה, מאז שהאחיות הכירו את המשורר במרחצאות של קרלסבאד (קרלובי־וארי) שבבוהמיה. וחליפת המכתבים מלמדת לא רק על חייה הפרטיים של מריאנה, אלא גם ובעיקר על המתרחש בתחומי התרבות, ובייחוד התיאטרון, בברלין ובווינה, ומביאה את המידע הזה לגתה היושב בויימאר הפרובינציאלית.

מנה של רכילויות

ניימרק־גולדברג דנה בשקיעתה של ההגמוניה של הספרות הדתית בחברה היהודית דוברת הגרמנית, ובאורח החיים של החברה הגבוהה היהודית בגרמניה ואוסטריה – הנוהַג לבקר במרחצאות המרפא, הרגלי הקריאה של הנשים המשכילות והמפגשים החברתיים בבתים פרטיים שהפכו להזדמנויות לערעור ההפרדה המגדרית, ללימוד בלתי פורמלי ולטיפוח קשרים עם לא־יהודים – שהביא במקרים רבים לנישואים מעורבים ולהמרת דת.

נושא המרת הדת תופס מקום חשוב בספר, משום שהמרת הדת הייתה, ועודנה, סוגיה רחבה שהקיפה לא רק את העניין האמוני ואת שמירת המצוות – אלא גם סוגיות של זהות והזדהות עם הלאום היהודי, קשר עם משפחת המוצא; ובמקרים של נישואים שניים – השאלה של גירושין, שלא נחשבו למעשה נאות בחלקיה השמרניים יותר של החברה היהודית, וההינתקות ממסגרות חיים שנבנו יחד עם הבעל הראשון.

אגב הדיון בנושא המרת הדת, אבל עוד יותר מכך בפרק "אמנציפציה נשית: נישואין, גירושין, עצמאות", זוכה הקורא גם למנה ראויה ומהנה מאוד של רכילויות, ביניהן גם עסיסיות. מה שמרענן את הספר ומוסיף תבלין לטקסט שהיה עלול להיהפך בקלות ליבש.

יש לומר לזכותה של המחברת שלמרות המראה המיושן של הספר, בכריכתו וגופניו הצפופים בפסקאות ארוכות, ולמרות הערות השוליים המרובות והאפרט המדעי שעלולים להבהיל קוראים (אבל שראויים לכל שבח וחיוניים בספר שמיועד בעצם לקהל אקדמי), הספר מפתיע לטובה ברעננות של כתיבתו ושל תכניו.

חמישים עמודי הביבליוגרפיה והמפתחות מקִלים מאוד על החיפוש ועל מעקב נוסף למי שמתייחס אל הספר כספר עיון, והערות השוליים מעניינות מאוד בחלקן גם בעיני מי שאינם נמנים עם עמיתיה למקצוע של ניימרק־גולדברג. וכך, למרות שהספר נכתב על פי כל כללי הפרסום האקדמי, הוא מעניין וקריא גם לקוראת המשכילה מן השורה, ומומלץ לכל מי שלִבם פתוח לגורלן של נשים יהודיות יוצאות דופן בנסיבות ובתקופה שאתגרו את היהדות.

פורסם במוסף'שבת', 'מקור ראשון', ו' תמוז תשע"ד, 4.7.2014