יותר משנתיים לאחר מות אביה חווה הסופרת התקפי רעד מפחידים, ואלה שולחים אותה למסעות בין רופאים ולשיטוטים אינטלקטואליים ופסיכולוגיים. אוטוביוגרפיה רצופת תובנות אנושיות
האישה הרועדת או תולדות העצבים שלי
סירי הוסטוט
מאנגלית: יוסי מילוא
עם עובד, 2014, 157 עמ' (+ 11עמ' הערות וביבליוגרפיה)
זהו ספר מוזר ויוצא דופן. למי שמצפה לרומן, נובלה או ביוגרפיה של אישה רועדת, אולי הציטוט הבא יוכל לספק מושג מדויק יותר על אופיו ותכניו של הספר, ולהתאים את ציפיות הקורא אל מה שיימצא בדפים שלפניו, טוב יותר ממה שמבקר ספרות מסוגל לעשות:
"ראשיתו של הספר הזה בהרצאה שהרציתי בבית החולים הפרסביטריאני של ניו יורק בחסות 'התוכנית לרפואה נרטיבית'… קבוצת הדיון בנירו־פסיכואנליזה, שהשתתפתי בה כמעט שנתיים, פתחה לפניי את הדלת לתחום רחב הידיים של מחקרים בתחום המוח… ב'מרפאה הפסיכיאטרית', שם אני מעבירה בהתנדבות חוגי כתיבה לחולים המאושפזים… (המשתתפים) מעניקים לי תובנות רבות ערך על המשמעות האישית של מחלתם, ובלעדיהן לא היה הספר הזה יכול להיכתב…" (מתוך "דברי התודה" של המחברת, עמ' 157).
ציטוט חלקי וקטוע זה מקיף, בין היתר, פסיכיאטריה, נוירו־פסיכואנליזה וחקר המוח – ואלה רק חלק מן התחומים שנדונים, בין אם בפירוט או בקצרה, בספר הזה. נושאים נוספים הם פילוסופיה ומדעי הדתות, מיניות, רוחניות, ביו־פידבק וניו־אייג'. וגם בזה לא תמה הרשימה.
נאום מטלטל
הספר נפתח בצורה שגרתית ופשוטה למדי, אם כי רווית צער, אובדן ואבל. במבט לאחור אפשר לומר שהספר מניח כאן בעדינות לפני הקורא מלכודת דבש, ורק לאחר שיילכד בה יגלה שחבויה בה כוורת שלמה של דבורים שכולן נכונות להתנפל, לעקוץ ולאתגר אותו ואת כישוריו האינטלקטואליים והרגשיים.
“כשנפטר אבי הייתי בבית, בברוקלין“, מספרת הסופרת הניו־יורקית הידועה, “רק ימים אחדים לפני כן ישבתי ליד מיטתו במוסד סיעודי בנורת‘פילד שבמינסוטה. גופו היה חלש, אבל נפשו נשארה צלולה וחדה… ריאתו קרסה בפעם השנייה… ואמי התקשרה אל שלוש בנותיה, זו אחר זו, כדי שנאמר לו כמה מילים בטלפון… כשהצמידה אמי את השפופרת אל אוזנו לא יכולתי אלא לומר בגרון חנוק: ‘אני אוהבת אותך כל כך‘. אחר כך אמרה לי אמי שהוא חייך כששמע את קולי…“. לפנות בוקר, כשהודיעו לה בטלפון שאביה מת, נדמה היה לה שהיא שולטת בעצמה ובכאב: “כשבאה השעה לא בכיתי. כתבתי…“. ובהלווייתו של אביה היא נשאה את ההספד “בקול רם, בלי דמעות“.
ואז, בלי התראה מוקדמת, שנתיים וחצי לאחר מותו, כשנשאה דברים לזכרו בקמפוס האוניברסיטה שבה שימש אביה פרופסור במשך קרוב לארבעים שנה, “אמרתי את המשפט הראשון, ובאותו הרגע עבר בי רעד וטלטל אותי בחוזקה מצווארי ומטה. רעדתי כאחוזת התקף… למרבה הפליאה לא הושפע קולי כלל… הצלחתי להמשיך… כשהסתיים הנאום נפסק גם הרעד…“.
"כשהסתיים הנאום נפסק גם הרעד". סירי הוסטוט
צילום: אי.פי.איי
פירורים אוטוביוגרפיים
לא צריך דמיון רב כדי להבין עד כמה אירוע כזה יכול לערער את מי שזה קורה לו. הפחד שדבר כזה עלול לחזור (ואכן, הוא חזר), תחושת הבושה, הצורך להחזיק מעמד ולא ליפול. "דומה היה כאילו כוח לא ידוע השתלט פתאום על גופי…". אנו מכירים את המחזה הקלאסי של אנסקי ואת הפקודה שפוקד בית הדין של העיר על הדיבוק שאחז בלאה: "צא דיבוק צא! דיבוק צא, צא!“. גם הוסטוֶט חושבת על אותה אפשרות: “אילו אירעה לי תקרית הרעידה בתקופת ציד המכשפות היו התוצאות עלולות להיות הרות אסון. קרוב לוודאי שנראיתי כאישה רדופת שדים… אבל בניו יורק של שנת 2006 לא היה שום רופא שפוי בדעתו שולח אותי אל מגרש השדים“.
אלא שהרעד אינו הבעיה היחידה שלה. לאורך הספר אנחנו מתוודעים לתופעות מוזרות ולהתקפים נוספים שחוותה: התקפי מיגרנה קשה, שקדמו להם חוויות של “שמחה עילאית, על טבעית“; הבזקי אורות, שמיעת קולות ועוד. התקפי הרעד המפחידים שולחים את הוסטוֶט למסעות בין רופאים ומרפאות ולשיטוטים אינטלקטואליים במבוכי המדעים השונים, והקורא מוזמן להילוות אליה באמצעות הספר.
היא בוחנת אבחנות אפשריות שונות למחלתה, מאפילפסיה ועד פסיכיאטריה, הפרעה דו־קוטבית ועוד. היא בוחנת אותן, מקבלת או דוחה, וכך לאורך כ־150 עמודים דחוסים של כתיבה תובענית ומרוכזת. מאחר שמרבית האבחנות והניתוחים המדעיים הללו זרים לי ואולי גם לכם, לא אתיימר לפרט או להסביר אותם כאן. לאמתו של דבר, אותי עניין דווקא משהו אחר. לא האבחנות הרפואיות, אלא פירורי האוטוביוגרפיה שמפזרת המחברת בין הדפים.
ייתכן שהעניין שלי באלה קשור בין השאר לעובדה שסירי הוסטוֶט היא אשתו של הסופר פול אוסטר, שבגיל 64 כתב את האוטוביוגרפיה היפה שלו “יומן חורף“ (עם עובד, 2013). תהיתי אפוא האם גם אשתו מצאה דרך מיוחדת ואישית להפגיש את קוראיה עם הביוגרפיה שלה. התברר אמנם שאין זה כך, אבל כמה קטעי ביוגרפיה שגיליתי בספר מעניינים ומצדיקים מבחינתי את המאמץ הכרוך בהתמודדות איתו.
כך, למשל, בעמ‘ 20 היא מספרת: “יש בי חלק שפוחד מן האנליזה. אני מתקשה להביע את הפחד הזה במילים מפני שאינני יודעת בבהירות מה מקורו. אני מרגישה במעורפל שיש פינות נסתרות באישיותי שלא הייתי רוצה לחדור אליהן… גם הקרבה היתרה שבדו־שיח בין המטפל למטופל מאיימת למדי. עצם המחשבה שאומר כל דבר שעולה על דעתי נשמעת לי מפחידה“. וגם: “האנליסט המדומיין שלי הוא גבר… כי אני רוצה דמות אבהית, הד של אבי…“.
אני נכתבת
מעניינים עוד יותר הם ההרהורים על תהליך הכתיבה שלה, שבאים בעקבות הדיון בתופעת "הכתיבה האוטומטית" (עמ' 57 ואילך): "לכתיבה האוטומטית היה בעבר מקום בתיאוריה המדעית. כיום היא מנודה… מדוע?… בזמן כתיבה אוטומטית אין לכותב שליטה על הנכתב: לא אני כתבתי את הטקסט, כביכול, אלא הוא נכתב למעני… השימוש בכתיבה אוטומטית הוכתם בגלל זיקתו אל ההיפנוזה ותורת הנסתר, ובלי ספק גם בגלל (האופנות המדעיות)… (היא נחשבת למושג מיושן) ששימש רופאים לבושי פראק וחבושי צילינדר… אבל ההרגשה שהמילים מוכתבות לכותב ולא הוא מחבר אותן אינה נחלת העבר בלבד. משוררים רבים, ובהם בּלֶייק וייֶטס וגם מחברים בני זמננו, הרגישו שהרוחות או המתים הם שהעניקו להם את שורות השיר, או שהן הופיעו בהבזקים של השראה פתאומית.
"אמירות כאלה אינן יוצאות דופן בקרב סופרים, (הן) אפילו נפוצות למדי. כשאני כותבת היטב אני מאבדת לא פעם את הרגשת היצירה. המשפטים באים כאילו לא אני בראתי אותם… איני כותבת; אני נכתבת… ההרגשה (הזאת) פוקדת אותי כמה פעמים במהלך כתיבת ספר… אילו הייתה לי נטייה להסברים מיסטיים הייתי מעלה על דעתי מלאך – או שטן – המפעיל את אצבעותיי המקלידות…".
ובהמשך לאותו עניין מופיע בעמ' 71: "כשאני כותבת, חלק גדול מן הפעולה אינו מודע. אני מרגישה שמתחת למילים יש עולם קדם־מודע שמתוכו אני שואבת אותן. מחשבות שעדיין לא נוסחו במילים ובכל זאת הן שם… וכשאני מוצאת את המילים אני מאמינה… כן, זה מה שרציתי לומר… אני אוהבת את הביטויים 'ביַרְכּתי המוח' ו'על קצה הלשון' מפני שהם מעידים על עולם תחתון זכור למחצה…". הקטעים האלה, שנכתבו בעקבות אותו רעד מבהיל שאחז בסופרת, מזכים את הקורא במבט נדיר ומנוסח להפליא אל תוך פנימיותו של תהליך הכתיבה.
שאלות חשובות
בסופו של דבר, לאחר שליווינו את המחברת בחיפושיה אחר הסברים לתופעות החריגות אצלה – המיגרנה, שמיעת הקולות ובעיקר הרעד המבהיל – וחצינו יחד עמה תיאוריות וסיפורי מקרים ואבחנות אפשריות לרוב, לקראת סוף הספר (בעמ' 146) היא נאלצת להודות ש"בדיקת ה־MRI אינה מעלה דבר, המוח שלי נראה נורמלי לחלוטין… האם שוב חזרתי לנקודת ההתחלה? אני מטופלת אצל פסיכואנליטיקאי שהוא גם פסיכיאטר, וגם אצל רופאה נוירולוגית. אבל איש מהם אינו יודע לומר לי מיהי האישה הרועדת“.
ואולי דווקא מנקודת־שפל זו בחיפושים נפתחים בפניה, ובפני הקורא, חלונות חדשים? אולי התשובה היא ש“ניתוק פנימו של אדם – החלק הנוירולוגי והפסיכולוגי, ממה שמחוצה לו – בני אדם אחרים, השפה, העולם, הוא אולי מעשה מועיל, אבל מלאכותי“? או שההפרדה בין רפואת גוף ורפואת נפש היא מוטעית? או ש“ההבדלים בין החתכים האלה הם עניין של מיקוד – איך ראוי לראות ולפרש מחלה ותסמיניה“? “הסוגיה היא של תפיסה ומסגרת, של חלונות תחום המצמצמים את זווית הראייה… כשהחוקרים לכודים במסגרות נוקשות וקבועות מראש שאינן מאפשרות תנועה מספקת של אוויר פנימה והחוצה, הדמיון הפורה של המדע נחנק…“ (עמ‘ 65).
ומכאן לשאלה הרחבה יותר של מהות ה“עצמי“: האם נכון להפריד בין ה“עצמי“ והמחלה? או שתפיסת העצמי צריכה להיות רחבה יותר; להשתנות ולהתרחב במהלך החיים ולכלול גם את כל מה ש“שלי“, את מה שסביבי, את ההצלחות והכישלונות, את העולם הסובייקטיבי ואת העולם ה“בין־סובייקטיבי“, את הפנים ואת החוץ?
ספרה של הוסטוט אינו קל לקריאה. לא פשוט לעקוב אחר תיאורי המקרים והסימפטומים, ההסברים והתיאוריות השונות. אבל מי שבמקום להיצמד לפרטים שומר על ראש פתוח ומבין שהשאלות חשובות מהפתרונות, ושיש מרחב ומגוון של אפשרויות וזוויות ראייה, זוכה בסופו של דבר לתגמול בדמות תובנות, אינטרוספקציות ורעיונות פילוסופיים יקרי־ערך. הן לגבי סיפורה של הכותבת, מצוקותיה ויצירתה, והן ובעיקר לגבי ה“עצמי“ של כולנו, כבני אדם ויצורים חברתיים, בני תרבות ובעלי מגוון של תכונות רוחניות ונפשיות.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014
