לחם וחשיש וירח

ניזאר קבאני

מערבית: יותם בנשלום

עולם חדש, 193 עמ'

ניזאר קבאני (1923-1998) היה מגדולי המשוררים הסורים במאה האחרונה יחד עם המשורר אדוניס. הוא כיהן כדיפלומט וכשגריר סוריה בסין, אך ייזכר בשל פעילות פוליטית חשובה אחרת: בשנות נעוריו שלחה יד בנפשה אחותו הגדולה מכיוון שנכפו עליה נישואין לגבר שלא אהבה; קבאני הקדיש מאז את חייו לשינוי מעמד האישה בחברה הערבית, מתוך התמקדות בנושא האהבה: "האהבה בעולם הערבי היא כמו אסירה, ואני רוצה לשחרר אותה".

זהו גם המוטיב המרכזי של שירתו: האהבה הרומנטית לאישה כשיאו ומרכזו הקיומי של האדם. "אַהֲבָה הִיא תְּנוּעַת הִתְנַגְּדוּת, / שְֹחִיָּה נֶגֶד זֶרֶם פִּרְאִי", הוא כותב באחד משיריו המוקדמים; האהבה לאישה והשחרור הארוטי שבה הם מרד כנגד חברה שחוקיה מצניעים את האישה עד למחיקתה. האהבה בשירתו של קבאני משולה ליצירת דת ותרבות חדשה, רומנטית מאוד, החזקה מכל מוסכמה וחוק וחופה על כל כוחות הקיום והיקום: "יְרִיַדת הַדּוֹרוֹת לֹא הֵחֵלָּה מִפְּנֵי / שֶׁאֲנָשִׁים שָׁכְחוּ אֶת עֶקְרוֹנוֹת הַדִּקְדוּק, / אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת עֶקְרוֹנוֹת הַנָּשִׁיוּת, / וּמָחוּ אֶת כָּל שְׁמוֹת הַנָּשִׁים / מִזִכְרוֹן הַמּוֹלֶדֶת".

אלא שהקריאה בשירי האהבה הנפלאים של קבאני, המתורגמים לעילא בידי יותם בנשלום, אינה מספקת. פרק חשוב בספר מיוחד לשירתו הפוליטית, המבקרת את התרבות המוסלמית, גומרת את ההלל על הפאן–ערביות שרואה את נאצר כגואל ו"רֵעַ הַשֶּׁמֶשׁ" ואת העיר הכבושה ירושלים–אלקודס כנתונה בידי עם רוצח: "מִי יַצִּיל אֶת הַמָּשִׁיַח מִקּוֹטְלֵי הַמָּשִׁיחַ? / מִי יוֹשִׁיעַ אֶת בֶּן הָאָדָם?". בשירתו מותח קבאני ביקורת חריפה על העולם הערבי שלא אזר כוחות מספיקים כדי למוטט את "הָעִדָּן הַיְּהוּדִי הַלָּזֶה, / וְהֵם, / מוֹט יִמּוֹטוּ / אִם נִהְיֶה נְכוֹנִים".

זוהי שירה לאומנית מאוד, המלאה אהבה יוקדת ללאומיות הערבית ושטופת שנאה לנוכרים היהודים הגוזלים אותה מהם. המשורר המלא באהבה רומנטית לנשות העולם מתגלה במלוא פניו האנטישמיות כאשר הוא עוסק בעצם הנוכחות היהודית בארץ ישראל. כך הוא מצטרף לרשימה של משוררים ערבים חשובים כמחמוד דרוויש הפלשתיני, שרגשותיהם האנושיים אינם עומדים בפני ההכרה בזכותם של היהודים לחיים במולדתם ההיסטורית, ובזים לכל אפשרות של הסכם: "שָׁלוֹם הוּא שֶׁקֶר בְּמַסְוֶה / וְצֶדֶק שֶׁקֶר בְּמַסְוֶה, / נָתִיב אֶחָד אֶל פָלַסְטִין: / דֶּרֶךְ קְנֵה רוֹבֶה". שירה לא רק כותבת את הרוח, אלא קוראת אותה עוד הרבה לפני שהיא מנשבת: האביב הערבי המוקדם של חירות הפרט והאישה שאותו חוזה קבאני, הוא קריאה לסופות חורף ושדה הקטל של עם אחר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

ישמעאל, נציג של קרן שמבקשת לתרום לארגון שעוסק ביהדות פלורליסטית, יוצא למסע בין פעילויות וסדנאות משונות. מסע פנים–תודעתי המציע משמעות לחיינו התזזיתיים

שיר של יום

יובל יבנה

כהל, 2015, 442 עמ'

אמר רבי ישמעאל ברבי דותן איש קטמון: מדוע גרוע קפה של בתי מדרש? משום שדעתם של תלמידי בית המדרש נתונה ללימוד תורה ולא לעינוגי הגוף (עמ' 57).

מיליון דולר (!) מחפשים בית. תורם יהודי עלום שם מבקש לתרום לפעילות של יהדות פלורליסטית. חבריי המנהלים גופים מן הזן הזה נדרשים להירגע. מיליון הדולר הם במקרה הזה רק המעטפת המשעשעת המניעה את ספרו המצוין, המהנה והחשוב של יובל יבנה "שיר של יום".

המהלך העלילתי של הספר נושק באופן פרודי למחוזות ההזויים ביותר של תחום ההתחדשות היהודית. גיבור הספר, ישמעאל, גבר כבן ארבעים, נשוי ואב לילדים, העובד למחייתו ב"קרן לדמוקרטיה ופלורליזם", נשלח למסע בן שבוע ימים כדי לבחור את הגוף המבוקש בין בתי המדרשות המוזרים הפזורים במקומותינו. אם לא ימצא כתובת אטרקטיבית לכסף הוא עלול לשלם במשרתו. וכך עובר שליח הקרן בין בית מדרש חדשני המבוסס על תרמית לחוג תיאטרון מקראי דובר רוסית, סדנת יהדות לברוקרים, תפילה במניין טרנס–אטלנטי רב–דתי ועוד. עם זאת, עסיסי ואירוני ככל שיהיה, עניין מזוודת הדולרים ובתי המדרש האזוטריים הוא רק מסגרת למה שפועל ותוסס בליבת הספר – תודעתו הפעילה והרחבה עד מאוד של ישמעאל.

תודעתו של ישמעאל אמנם סובבת כול, אירונית בחלקה ומרתקת בתובנותיה, תוך שהיא קופצת בין כל מה שאפשר לחשוב עליו – משפחה ועבודה, תסכולים ושאיפות. נופים מקפיצים אסוציאציות משולחות רסן וזיכרונות מן העבר מתערבבים עם משימות עכשוויות, וכולם מתרחשים בתוך חגיגה לשונית משעשעת הנעה בין השפות השונות החיות כאן בארץ ובתודעתו של הגיבור.

עם זאת, המסע בספר אינו כאוטי. שאלה סמויה מסתתרת בספרו של יבנה: מה הם החיים? או קשה ממנה, האם יש בכלל חיים? והשאלות מופנות אלינו, קוראי הספר, בעלי משפחות, בעלי מקצועות, הרצים כעכברים במסילה. תשובה לשאלה אין, אך הספר רומז לנו היכן לחפש אותם, את החיים האבודים, לא בטקסטים העתיקים, לא במעבדה, לא במימושם של אידיאלים נשגבים, ואף לא במי האפסיים. במקום כל אלו, מדריך אותנו יבנה דרך גיבורו להתבונן במה שקורה לנו בדיוק כאן ועכשיו, בזירה המוכרת לנו היטב: מרוץ החיים הבורגני של בעל משפחה המבקש לשמור על פרנסתו, להיות הורה טוב דיו, לאפשר ליצריו פורקן סביר ותוך כדי כל זה – לחיות.

תודעתו של הגיבור, המתעקשת להתבונן בכל אלה, מעניקה חיים לו ולספר. אמנם תודעתו של ישמעאל אינה תודעה רזה. מבטו של ישמעאל ספוג בשאר רוח, בשאלות קיומיות, בהתכתבויות קרובות ורחוקות עם רבדים שונים של התרבות הכללית והיהודית על כל דורותיה והיא רווית תובנות מאתגרות. עם זאת, עצם החיים, החיוּת, נובעת מן התסיסה הקיימת כאן ועכשיו, ומתרחשת רק כשאנחנו לא מפנים מבט ממה שבאמת קורה לנו.

דמות‭ ‬המחברת‭ ‬בין‭ ‬עולם‭ ‬המבוגרים‭ ‬לעולם‭ ‬הילדות‭. ‬ליצן
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

בין חז"ל למובי דיק

אז אמנם כן, הספר עוסק בכל רובדי החיים. ביהדות, בפוליטיקה, בטיפות חלב הנושרות אל הרצפה ולא במעט גם בתשוקותיו המיניות של ישמעאל, ואלו אין בהם לא אטרקציה או פרובוקציה, כי אם רוחב יריעה של מבט כן ופיכח, משוחרר מפיקוח ומאימתו של המשטור המוסרי. יצריו של ישמעאל הם שם כחלק מהותי מן החיים עצמם, כפי שהם מתרחשים במכלול הסבוך של נפש האדם.

הפנטזיות של ישמעאל אמיתיות, בדיוק כמו מחשבותיו על תכלית החיים והמוות. הן אותו שאור בעיסה, הנובע בישמעאל ומניע אותו. באותו אופן גם אהבתו של ישמעאל לילדיו לא נגזרת מתפיסת עולם, אידיאולוגיה, ספר הדרכת הורים (ה' ירחם) או מתכונים מן העיתון. זו אהבה הורית כפי שהיא מתקיימת בדמותו של ישמעאל, אדם המבקש לשמור על חיוּתו ועל מבט רענן גם בתוך קיום בורגני הישרדותי, ועל כן משפחתו זו, שעליה הוא מדווח, יש בה רגעים של קרבה גדולה ורגעים של טורח. במפגש עם הילדים יכול ישמעאל להיות קשוב למחשבות הילדותיות הטבועות בו, לחוש אשם על שאין הוא הורה טוב כמבואר בספרים, לנוע עם ילדיו על כנפי הדמיון, אך גם לחפש דרך של מוצא מן המלכודות הטמונות בקיום זה.

בעוד שהחיוּת בספר נובעת מן המבט הכן והרושם–כול, הרי מה שמחלץ את תודעתו של ישמעאל מן הבנליה הוא העובדה שמבטו ספוג בשדות תוכן תרבותיים שונים. תודעתו של ישמעאל – המהבהבת בכל מה שהוא מצוי בו – שקועה בה בעת במרחבי החשיבה היהודית והכללית והיא מקיימת אינטראקציה, לשונית קודם כול, אך מתוך כך גם קיומית וחווייתית, עם השדות ההגותיים של היהדות. כך מתערבבת שפת חז"ל עם המרחב הירושלמי העכשווי, ומובי דיק מזכיר לחבריו הוותיקים של ישמעאל את הלווייתנים שהם רדפו פעם לפני שנים. מאבק הרואי, שמה שנותר ממנו הוא פלירטוט עגום עם מלצרית בבר.

אך לא רק תרבות ישראל והעולם הן המעמיקות את הספר. נקודת המגוז, אותה נקודה בציור שגם מבלי שתירשם בפועל כמו מושכת אליה את כל קווי הפרספקטיבה ואת חוטי הקיום, מתרקמת בספר בדמותו של ליצן המופיע לעיניהם של ישמעאל וילדיו. הליצן שר שיר מטריד, החוזר שוב ושוב במחשבותיו של ישמעאל. דמות זו מחברת בין עולם המבוגרים לזה של הילדות, בין הפומפוזיות של הקיום המקצועי לחוסר התוחלת שבו, בין שאיפות הרוח לתסכולו של החומר, בין החיים למוות.

הלץ הדתי

רוחו של אריה זקס, משורר ומתרגם, יוצר וחוקר תיאטרון, איש של בשר ורוח, נסיך הקרנבל העברי שהלך לעולמו מוקדם מדי, שורה מעל דפי הספר. דמות הלץ, שלה הקדיש זקס מסה מרתקת בספרו "שקיעת הלץ" (ספריית פועלים, 1978), היא דמות דתית, החיה את התוהו ובוהו שלפני הסדר האלוהי, המשקפת לאדם העומד מול האל את עצמו, במראה הממקדת את חולשותיו ואפסותו.

"שיר של יום" שואף להנכיח בעולם את כל מה שאנו מבקשים לשכוח ביומיום הטרוד שלנו. לקרוא לנו להתבונן בכל מה שלא נהוג להודות שרואים אותו, ולהביט בעיניו השוחקות של המחבר בכל מה שנהוג להתייחס אליו ברצינות רבה כל כך. קיומו של הלץ אינו מחליש את העולם הדתי, אלא להפך, מאפשר לו לבנות את עצמו באופן אמיתי יותר. חשיבותו הרבה של הספר היא אפוא בהנכחתו של רובד שאנו נוטים להשמיט מחיינו, וכמונו, גיבורו של יבנה יכול לחיות בעולם, לחיות ממש, רק בזכות תנועתה הקרנבליסטית והבלתי פוסקת של התודעה שלו, המתרוצצת מתוך שעשוע שאינו פוסק בין גבוה לנמוך, בתוך התשוקה, האבל, התקווה והייאוש.

אריה זקס נוכח בספר בעוד אופן. שם ההוצאה שהקימו יובל יבנה ויובל ליבליך, ובה הם מוציאים את ספריהם ופועלים למפגשי תרבות בין תחומיים, קרוי "כֹּהל", כשם אחד מספרי שיריו של זקס. ספר זה על כל פנים אינו מחווה לזקס, אלא המשך ומימוש של קריאתו לקיום של ממד ניהיליסטי וכאוטי מתלוצץ בתוככי העידן האידיאולוגי הדתי החמור ורב המריבות והמעללים שלנו. הוצאתו של הספר בהוצאה קטנה ונחבאת מעידה על כך שאת הפנינים שלנו כדאי שנחפש לא רק ברגעים הגדולים של החיים, ולאו דווקא מתחת לפנסיהן של ההוצאות הגדולות.

אהרן פוירשטיין הוא תסריטאי, חוקר תרבות, יהדות וקולנוע ומרצה על השילוב ביניהם

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

פעמים רבות מופנית אצבע מאשימה כלפי נפגעי אונס ותקיפה מינית על שלא צעקו, אבל האחריות מוטלת על החברה שמאפשרת השתקה. סיפורה של קרבן מושתק

דברי

לורי האלס אנדרסון

מאנגלית: יעל אכמון

כנרת, זמורה–ביתן, 188 עמ'

באחד מהמוסדות הטיפוליים–חינוכיים שבהם עבדתי פעם הייתה נערה שלא דיברה בכלל. לא היה דבר מתסכל מזה: במשך חודשים היא לא הוציאה מפיה ולו מילה אחת. כמו צל היא הלכה, רזה מאוד ושותקת. נראה היה שהיא מנסה להיעלם בכל חלל שבו הופיעה. העבודה איתה הייתה בלתי אפשרית כמעט: איך אפשר לעשות משהו עם נערה שלא אומרת דבר אלא רק בוהה בך בעיניים חלולות? אחרי למעלה מחצי שנה היא פתחה את פיה ואמרה משפט אחד. התברר שבמשך שנים היא נאנסה על ידי קרוב משפחה. לו הייתה לי האפשרות לקרוא את הספר "דברי" קודם לכן, אולי הייתי מבינה יותר. אולי הייתי מעניקה לה אותו, אולי הוא היה נותן לה קול.

איך לכתוב על הספר הזה? שהוא יצירת מופת, שהוא חשוב, שהוא שובר לב ומרפא, משנה חיים, שהלוואי שיכולתי לתת אותו לכל תלמידי בית הספר ולכל המורים שלהם כקריאת חובה מעצימה, מחייבת, מצילת חיים.

מלינדה סרדינו מתחילה את כיתה ט' כשהיא שותקת, ולא שיש לה עם מי לדבר – כל החברות שלה מהשנה שעברה מתעלמות ממנה וכל בית הספר מתנכר אליה. החברה הכי טובה שלה לשעבר אומרת לה שהיא שונאת אותה. בדרך לבית הספר הנערים קוראים לה זונה. בארוחת הצהרים מישהו משליך עליה אוכל והיא בורחת כי איש אינו מעוניין לעזור לה. המורים רואים בה תלמידה בעייתית מכיוון שהיא יורדת בציוניה, והוריה המותשים והעסוקים בעצמם מבינים שמשהו לא בסדר, אך מייחסים זאת למצוקה הרגילה של גיל ההתבגרות. כל בית הספר כועס עליה, כעס אכזרי, מתעלם, מתעלל, שאת הסיבה לו נגלה רק בהמשך: במהלכה של מסיבה בחופש הגדול היא התקשרה למשטרה וזו הופיעה והביאה את המסיבה לסיומה, למרות שלכאורה לא בוצע אף פשע.

מדוע התקשרה מלינדה למשטרה ומי היה הנפגע האמיתי במסיבה נגלה רק לקראת סוף הספר.

בינתיים מלינדה שותקת. אם מדברים איתה היא בקושי עונה או נושכת את השפתיים עד זוב דם, והשפתיים הסדוקות והפצועות שלה נעשות מוכרות לכול; בית הספר מתייג אותה כבעייתית והתלמידים קוראים לה מוזרה. יש לה ידידה אחת, נערה חדשה שנדבקת אליה מפני שאינה מכירה איש, ושתיקתה של מלינדה נוחה לה מכיוון שהיא מדברת בלי הפסקה; יש נער אחד מרדן בשיעור היסטוריה שמנסה בביישנות ליצור איתה קשר; ויש נער אחר, שמיניסט, שפניו מזכירות לה פני חיה והיא בורחת, מכווצת באימה, בכל פעם שהיא רואה אותו. בכל פינה של חייה היא כמו מנסה להיעלם בחלל, להפוך לבלתי נראית; לו יכולה הייתה נעלמת לגמרי.

ריבון על חייה

ב"דברי" מעניקה הסופרת קול לקרבן האילם, השותק, הזועק את האסון שעבר בשתיקתו. היא בוחרת לעשות זאת דרך מחשבותיה של מלינדה, ההולכת המומה וקפואה בעולם. פעמים רבות מופנית אצבע מאשימה כלפי נפגעות אונס ותקיפה מינית על שלא צעקו. הקריאה בספר תראה כי יותר מכול יש להטיל את האחריות לא רק על התוקף, אלא על החברה המאפשרת מציאות של השתקה כלפי הקרבנות. נפגעות תקיפה מינית עוברות אונס כפול: זה שבידי התוקף, ולא פחות חמור ממנו, זה שבידי החברה האדישה המעדיפה את שלוותה על פני הכרה באחריותה שלה. שתיקתה של מלינדה היא לא רק דומיית הקרבן שקולו נחמס ממנו שעה שידו של האנס סתמה את פיה, אלא השתקה אכזרית של כל הסובבים אותה, המתעלמים ממצוקתה.

אילו היה "דברי" סיפור של קרבן בלבד, כוחו לא היה רב כל כך. הסופרת לורי האלס אנדרסון, שסיפורה של מלינדה הוא גם הסיפור שלה כמי שעברה אונס בתחילת התיכון, משכילה להימלט מהמלכודת הנוחה של האדרת הקרבנוּת ובוראת סיפור מופלא על קרבן שהופכת את עצמה לריבון על חייה. באחד מחדרי השירות בבית הספר (שבו היא מסתתרת מפני המורים והתלמידים היורדים לחייה) מוצאת מלינדה פוסטר ועליו תמונתה של המשוררת האמריקנית הדגולה מאיה אנג'לו, שדיוקנה מעניק לה נוכחות וביטחון. תמונתה של אנג'לו – שנאנסה בעצמה בהיותה בת שמונה ובמשך חמש שנים לאחר מכן לא הוציאה מילה מפיה – צופה בה בשעה שהיא סוללת, באיטיות ובייסורים, את דרכה אל קול וצעקה משלה.

לאט, לאט מאוד, מחלצת מלינדה מתוכה קול, רסיסי מילים, צעקות שקטות. לאט היא מצליחה לעמוד מול החברה הצבועה שבקרבה היא חיה ולעמוד על זכותה של אחת מחברותיה לשעבר להימלט מגורל דומה ועל חובתה שלה למנוע אותו; באחד משיאי הספר היא מבינה שלמרות שנפגעה לא הייתה זו אשמתה ו"אני לא הולכת לתת לזה להרוג אותי. אני מסוגלת לצמוח".

הספר מהווה כתב אישום חריף כנגד חברה שרירותית, אכזרית ועסוקה בעצמה, וכנגד מערכת החינוך שהיא מעין בית חרושת למבוגרים מביאי תועלת, המעדיפה ציונים ושקט תעשייתי על פני קשב לתלמידים. היחיד במערכת שרואה כי שתיקתה של מלינדה אינה אילמת אלא טעונה במשמעות הוא המורה לאמנות (הסובל בעצמו מקיצוצי תקציב למקצועו הלא חשוב). הוא מעודד אותה לצייר עץ ולפרוץ דרך הנייר את מה שטעון ומתפוצץ בליבה. בעולם המעמיד במרכז מקצועות "ריאליים" והישגים שאותם ניתן לכמת ולמדוד מציבה האלס אנדרסון את האלטרנטיבה האנושית ששום יחידה במתמטיקה לא תוכל לתת: קשב חסר פניות, נדיב ומיטיב, לנפשו של האדם.

חוויית קריאה אינטנסיבית

יצירות "חשובות" נוטות להיות טובות פחות בדרך כלל מבחינה אמנותית, והן נשפטות לפי אמות מידה שמעריכות את מידת הערך שלהן ולא לפי ערכן האמנותי. "דברי", שאין עוררין על כך שהוא ספר חשוב ביותר, מתחמק בקלות מן המלכודת הזו מכיוון שבראש ובראשונה הוא סיפור הכתוב היטב. לעתים נדירות בחיי קראתי ספר שחוויית הקריאה שלו כה אינטנסיבית עד שקראתי אותו בנשימה אחת ונאלצתי להניחו לכמה שבועות כדי להתאושש. אין להסיק מכך שהוא מתאר זוועות שהנייר אינו יכול לשאתן; היפוכו של דבר – עיקר כוחו של הספר טמון בכך שאין הוא אומר דבר שלא ניתן לאומרו. זהו ספר נוער לכאורה שהוא יצירה ספרותית מעולה אף בקרב ספרות המבוגרים: הוא מתאר חיי יום יום שקטים שמתחת להם רוחשים חיי נפש אינטנסיביים ופצועים שהכנות נוטפת מכל מילה שלהם. לספר, כמו בכספת נעולה היטב ואולי כמו בכל חיי בן אנוש, יש תחתית כפולה.

ואולי מה שחזק יותר מכול הוא לא הסיפור עצמו, אלא העמודים שנוספו לו בסופו. בעמודים אלה מופיעים משפטים מתוך מכתבים שקיבלה הסופרת לאחר צאת הספר. כמות העדויות, הסיפורים, הצעקות השקטות של נפגעי תקיפה מינית היא בלתי נתפסת ושוברת לב. כל קורא של ביקורת זו מכיר נפגעת או נפגע אונס הנושאים את סבלם בדממה גם אם אין הוא מודע לכך. הקריאה ב"דברי" אולי תעניק להם קול.

אילו היה נכתב "דברי" כעת, יש לשער שהיה אף אכזרי יותר. בעולם שבו אפשר לצלם תמונות בכל טלפון נייד ולהעבירן בשניות לכל העולם, בעולם שבו מרבית הקשרים האנושיים מתקיימים ברשתות חברתיות, ההתעללות נעשית קלה לאין ערוך. אבל דווקא משום שהעולם משתנה בקצב מסחרר הספר עומד בכוחו והוא רלוונטי כל כך. הקלות שבה נאנסות נשים והאכזריות של החברה כלפי קרבנותיה עומדות בסתירה להתפתחות הטכנולוגית המרשימה של ימינו. ואולי, וזוהי האמירה העיקרית של "דברי", אנשים רעים ינצלו את כוחם כדי לפגוע באנשים אחרים, אבל כוחם של הקרבנות הוא ככוחו של העץ השבור שאותו מציירת מלינדה: עירום וחשוף ומוכה, אך ממשיך בצמיחתו, באומץ וברעד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

יותר מאשר סיפור על חברת ילדות ותעלומה, זה סיפור של דור שפתאום מצא את עצמו אחראי לכל מה שהופקד בידיו. צ'ילה הדיקטטורית כמשל

דרכים לחזור הביתה

אלחנדרו סמברה

מספרדית: אדם בלומנטל

עם עובד, 2016, 153 עמ'

אלחנדרו סמברה הוא סופר ומשורר צ'יליאני. מקובל להשוות אותו לרוברטו בוליניו. מקובל להשוות כל סופר או משורר צ'יליאני לבוליניו, אבל סמברה הוא כותב נפלא בפני עצמו והוא ראוי לקריאה בלי קשר לאביו הרוחני הכפוי. ספרו הראשון והנהדר ("בונסאי; חייהם הפרטיים של העצים") תורגם לעברית ויצא בהוצאת כרמל האיכותית–אך–נסתרת. אלוהי הארבע–במאה פסח עליו, ולא היה ברור אם שורשיו נקלטו דיים. בקטגוריית שמחות קטנות של יום חולין, הידיעה כי ספרו החדש "דרכים לחזור הביתה" ראה אור בימים אלו הייתה שמחה גדולה מאוד.

שמחתי הועמה קלות כשעיינתי בטעות בקורות חייו על הכריכה. להפתעתי הסתבר שבין הסופר האהוב עליי לביני מפרידות רק שנים רופפות. את מחיר השנים משלמים לא רק בסימני הגוף, אלא גם בספרים. פעם ספרות הייתה מסר נבואי מארץ החכמה והאמת. מה שקראה העין הצעירה כאמת צרופה נחווה היום יותר מדי פעמים כמו התחכמות או חיקוי. וההערצה היוקדת הופכת לפעמים לתהייה לא לירית בעיקרה: סליחה, אבל אנחנו בני אותו הדור. מה אתה כבר יודע, ולמה שאתעניין במה שיש לך להגיד?

סמברה, כך נראה, מוטרד מאותה השאלה.

נאבקים‭ ‬בנזקי‭ ‬המשטר‭ ‬הדיקטטורי‭. ‬הפגנה‭ ‬לזכר‭ ‬הנעלמים‭ ‬והנספים‭ ‬בהפיכה‭ ‬הצבאית‭ ‬שהתחוללה‭ ‬ב‮–‬1973‭, ‬צ‭'‬ילה‭ ‬2013
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס‭ ‬

פקיעת התובנות

"דרכים לחזור הביתה" נפתח בסיפור בגוף ראשון על סופר הפוגש מחדש את מי שהייתה חברתו המסתורית במשך כמה חודשי ילדות, ילדה אניגמטית בשם קלאודיה. בילדותם אי–שם בשנות השמונים הוא ביצע עבורה משימת ריגול ועקב אחרי דודה, מתבודד בשם ראול. ההתבגרות ונפילת המשטר הדיקטטורי בצ'ילה שופכות אור על תעלומה זעירה זו. אבל יותר משזה סיפור על חברת ילדות ותעלומה, זה סיפור ארס–פואטי. וגם, כפי שסמברה מיטיב לנסח, סיפור של דור שהיה דמויות–משנה. אנחנו, לא רק בצ'ילה, היינו דמויות–משנה בסיפור של ההורים ופתאום מצאנו את עצמנו בעולם. אנחנו השופטים והמורים וההורים והסופרים והמשוררים. האם אנחנו יודעים מה לעשות עם כל מה שהופקד בידינו?

"הסיפור הוא הסיפור של ההורים, חשבתי אז ואני חושב עכשיו", הוא כותב, "זה מה שחשבנו כשגדלנו, שהסיפור שייך להורים. כעסנו עליהם בגללו אבל גם חשנו הקלה משום שחסינו באפלולית הזאת. בזמן שהמבוגרים הרגו או נהרגו, אנחנו ציירנו בפינה. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקפל מפיות בצורת אוניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים, בהיעלמות" (52).

בצ'ילה נאבקים בנזקי המשטר הדיקטטורי. אצלנו בכלל בוטשים במשבר הציונות. ובכל זאת, הספר הקטן והמהודק הזה מעורר הזדהות. לא כי הוא לוקח אותנו אל מסתרי צ'ילה המרתקת, בשביל עובדות היסטוריות לבדן אין צורך בספרות, הוא מעורר הזדהות כי האישי, כשהוא במיטבו, הוא אוניברסלי. וסמברה הוא קול של דור שחורג מגבולות צ'ילה, ססגונית ואיומה ככל שתהא.

כתיבה היא התגלות. לא במובן המיסטי (אם כי לפעמים הנבואה ניתנת בדרך הטבע לסופרים ולמשוררים), אלא במובן פקיעת ההבנה. אותן תובנות פוקעות בקרב סופרים בני אותו הדור, אפילו אם הם גדלים במדינות שונות ואינם דוברים את אותה השפה. האנושות היא פאזל שחלקיו פזורים, אבל היא גם יצור חי ושלם בפני עצמו. וגם היא מתבגרת ולומדת.

 לפעמים ההתגלות היא בעיקר חיקויים של תוצר אחד שהצליח. דוגמה אחת היא "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". סיפורו של גיבור הספר החינני והאוטיסט תורגם לשלל שפות, כבש לבבות וגזר עלינו גיבורים הסובלים מכל לקות אפשרית על הספקטרום, מאספרגר ועד רגישות חושית. אבל גם בחיקויים הללו (האמנם כולם חיקויים? הרי הפקיעה מגיעה אחרי שנים של כתיבה בודדת) מסתתרת אמת. במשך שנים ארוכות העולם דחה את בעלי המוגבלויות, ואז, בתנועה הפוכה, האדיר אותם. התזה והאנטי תזה מבשילות לסינרגיה. הספרות היא חלק מהסינרגיה.

במדינת התקופה

סמברה הוא כותב מלבב מאוד. הוא מתנסח בפשטות ובבהירות והוא עמוק אך לא יומרני. הרומן הזעיר והלא ממומש בין הסופר לקלאודיה הוא סיפור יפה ומהודק. אפשר להשתעשע בחידות ארס–פואטיות (האם קלאודיה קיימת באמת? קיימת בסיפור? באיזה מהם?) וליהנות מעולמו רחב ההקשרים הספרותיים. אבל החלקים המותחים ביותר בספר הם לאו דווקא סודו של ראול וקורותיה של קלאודיה, אלא השיבה לבית ההורים. ממש כמו שהחלקים החשובים בביוגרפיה שלנו הם לא הרגע שבו צפינו באירוע מכונן בחדשות, אלא הפעם הראשונה שבה ברחנו מהבית, פרצנו גבול, הבנו משהו על בית הורינו.

ההורים נוטשים את הבנים. הבנים נוטשים את ההורים. ההורים מגִנים או מפקירים, אבל תמיד מפקירים. הילדים נשארים או הולכים, אבל תמיד הולכים. ושום דבר לא הוגן, בעיקר לא רחש המילים. שהרי אנחנו אוהבים את השפה והיא מבלבלת אותנו (67).

תקופה היא מדינה. הזמן הוא שפה. וילידי אותה התקופה, בכל מקום, הם אחים דוברי שפה משותפת. ראינו בטלוויזיה את אותן התרחשויות עולמיות באותם הגילים. חדרי הילדות שלנו היו לא פעם זהים. אותו מחשב קדמוני, אותם ספרים בספרייה, ומה גם אנשים כותבים.

כמו לכל מדינה, גם למדינת התקופה יש גבולות. סמברה מתעניין בגבולות. גבולות בית ההורים, גבולותיה של צ'ילה, גבולות הדמיון. לפעמים צריך לפרוץ את גבולות הבית כדי לגלות אחים. אבל כדי לגלות אחים צריך לומר במפורש: זה קודם כול הסיפור של ההורים. המאה הקודמת הותירה דור שלם של מדינות שמגדירות את עצמן מחדש. וזה היה הבית של בני הדור הנוכחי. תהום פעורה בין נזקי הדיקטטורה הצ'יליאנית לצלקות הלינה המשותפת בקיבוץ. ומעל התהום פרושה גשר התקופה.

סמברה חילק את ספרו לארבעה פרקים. עם או בלי כוונה, תוכן העניינים של הספר יוצר תמצית מדויקת: דמויות–משנה, הספרות של ההורים, הספרות של הילדים והפרק האחרון: אנחנו בסדר. פעם היינו דמויות–משנה. איכשהו הגענו לכאן. ובסופו של דבר אנחנו בסדר או נהיה בסדר.

זה אחד הספרים המצוינים והמתוקים שקראתי בזמן האחרון. מסוג הספרים שגורמים לתנועה נפשית הנעה בין לרצות לשמור אותו בסוד לבין לאחל לו החרמה בידי משרד החינוך. סמברה הוא סופר נפלא באמת. לא מכוח היותו זקן בחכמה ונציג אלוהי המילה. גן ההערצה, יש להודות, נפגם זעיר–זעירין עם השנים. במקומו הגיעה היכולת להזדהות, שהיא רגש דומה יותר לאהבה. נראה שהדברים הבשילו לידי כך. אנחנו בסדר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

שיפוט מהיר

האיש משם

יצחק בן–נר, עם עובד, 155 עמ' (מהדורה מחודשת)

"גבר קטוע יד נוסע ברכבת בארץ זרה, שנהפכת לארץ אויב. הרכבת לא תעבור את הגבול" – לשון הגב במהדורה החדשה והמחודשת של "האיש משם", הרומן הראשון של יצחק בן–נר. גב המהדורה המקורית, לפני כמעט חמישים שנה, פותח כך: "הרפתקאות צעיר ארץ–ישראלי החוזר פצוע ממצרים עם פרוץ מלחמת הקוממיות, נתקע בעיירה ערבית שעל הגבול ונאסף על ידי רופא מצרי נאור". הנה לנו עיקר הספר, וגם תרגיל באוניברסליזציה.

"בסיפור קולח ומותח מצליח יצחק בן–נר להאיר את נפשו של אדם שמלחמה גדולה מתחוללת מעל לראשו בעוד אחרת, שקטה, רוחשת בתוכו פנימה" – לשון הגב החדש. "העלילה הפשוטה והמזעזעת, הטון הכבוש, המעבר מאדישות הגובלת בציניות אל הזדהות עם גורל היישוב הנצור ולסוף עם הקמת המדינה ושמחת הניצחון – אוצלים לסיפור זה את קסמו וייחודו" – כתבו אנשי אותה הוצאת ספרים בימים עברו.

שני התיאורים נכונים: הספר קולח ומותח, והטון שלו כבוש ועובר מאדישות להזדהות; אבל בימינו "קולח ומותח" כנראה מוכֵר יותר. יש מלחמה פנימית, ויש חרדה לגורל היישוב הנצור; אבל פעם החרדה לגורל היישוב כנראה דיברה יותר אל לב הקונה המדומיין.

מרתק אף יותר – אמנם מרתק פחות מעלילתו כובשת הלב של הספר ומתהפוכות הלבבות של גיבוריו, האורח העברי ומארחיו הערבים – לעקוב אחר השינויים שנעשו, בשיתוף המחבר, בגוף הספר. אין כמעט משפט שנשאר כשהיה. הנוסח החדש בהיר יותר. הוא מסיר מעקשים וקישוטים מבלבלים (למשל: הקבוצות של חיילי מצרים החוזרים מובסים מארץ ישראל הפכו מ"צבאות" ל"גייסות"). הוא סדור יותר. אך ניכר שהעורכים מעריכים את הקורא העכשווי כפחות אורייני ונבון. הנוסח החדש נוטה להצעיק את הרָמוז (למשל: "הופתעתי לראות", לעומת "מצאתי" במקור), לוותר על מילים "קשות" (השיער ה"מצומת" לשעבר "נקלע לצמות עבות" עכשיו). ניכר המעבר מהקישוטי אל האלגנטי.

כשמשווים את העיקר, את הצד הרעיוני, מגלים תגלית משמחת: בן–נר ועורכיו לא ראו צורך לעדכן את הסיפור היהודי–ערבי הרגיש ולהרקידו על פי החליל הפוליטי בן הזמן. העריכה היא רק סגנונית. ספרו של בן–נר הצעיר בחן את הסיפור הישראלי במשקפיים מצריים (ולהפך), אולי באומץ יחסית לתקופתו, אך מתוך הכרה ברורה בצדקת הצודק. בספריו המאוחרים יותר של בן–נר, כשתססה בו המרירות הפוליטית, לא תמיד הצליח לשמור על כך, והדבר פגם באמינותו של סופר ריאליסט מעולה זה. ההוצאה המחודשת של "האיש משם" היא הצדעה ברוכה לסופר שלא קיבל את המקום הראוי לו, ואולי גם קריאת–כיוון מבן–נר הצעיר לבן–נר הנושק לשמונים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

ממשל אובמה הציק והטריד, רימה והפתיע את ישראל. ספרו של ההיסטוריון שהיה לשגריר עושה סדר בעובדות ולא נבהל מהספינים שאנשי הנשיא מנסים עכשיו להחדיר להיסטוריה

בן ברית: חיי כגשר בין ישראל לארצות הברית

מייקל אורן

ידיעות ספרים, 2016,
 422 עמ'

 האחרונה מתריסר הסיבות שהופכות את "בן ברית" לספר חובה היא שהוא כתוב טוב. לא במקרה פרופ' מייקל (שכשלו ניסיונותיו להיקרא מיכאל) אורןשובר שיא כישראלי היחיד שבפעם השלישית מכניס ספר לרשימת רבי המכר של הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס (על טיבו של העיתון המפורסם הוא כותב: "ידוע לשמצה כיצד המעיט בערכה של השואה בשנות מלחמת העולם השנייה", עמ' 274). השגריר לשעבר, שבימים האלו מכהן כח"כ מטעם סיעת "כולנו", פשוט יודע לספר סיפור. בעבר היו אלה ספרי היסטוריה על אחרים, ואילו הפעם העלילה, ההיסטורית גם היא, התרחשה על בשרו שלו.

כמו בשנותיו בתפקיד שגריר ישראל בוושינגטון (2009–2013), גם בספר אורן מדלג מעמדת השגריר המחויב למדינתו למבט ההיסטוריון הרואה את התמונה הרחבה. התוצאה היא גרסה רשמית, מלאה ומחרידה למדי, על יחסו של ממשל אובמה לישראל. אורן שופך את הבטן המלאה של ישראל על אובמה ובכך למעשה מציג בפעם הראשונה את גרסתה המפורטת והמנומקת של ירושלים למעללי הנשיא. עמוד השדרה של "בן ברית" הוא החלטות קטנות, נאומים גדולים, תדרוכים מכוערים ושקרים בוטים מצד ממשל אובמה, שנועדו לקצץ את ידיה ואת רגליה של ישראל, בכלל זה בתחומים הרגישים ביותר. את פרטי הטענות הללו נתניהו ואנשיו שמרו בבטן לאורך השנים, או לכל היותר הסתפקו באמירות כלליות. אורן הוא הראשון לפרוט את התסכול המפורסם למסכת עובדתית רצופה.

"הממשל הפתיע/לא עדכן/שבר מוסכמות/דרש דרישות", מתאר אורן את מראה עיניו ומשמע אוזניו מוושינגטון הבירה, ואת התגובה: "נתניהו נדהם/זעם. הייתי צריך להרחיק את השפופרת מהאוזן מעוצמת הקול". זהו חוט השני של הספר, מביטול מכתב בוש, דרך הניסיון לכפות בהפתעה את קווי 67', עד מעשה הרמייה והקריסה בנוגע לאיראן, תוך כדי הרבה מאוד הצקות, הכפשות והטרדות לכל אורך הדרך. מרבית עמיתיי הפרשנים והכתבים התייצבו דווקא לצד ממשל אובמה בעימותים הללו; אורן, ומכאן החשיבות האדירה של ספרו, עושה סדר בעובדות ולא משאיר אבן אחת מהנרטיב "אובמה הטוב, נתניהו הרע".

הוא אמנם לא שוכח לתת לאובמה מילה טובה במקומות שהוא ראוי לכך (התקצוב לכיפת ברזל, ההתגייסות לכיבוי השרפה בכרמל ועוד), אך השורה התחתונה שלו מבהילה, לא רק ביחס לישראל אלא בנוגע למדיניות החוץ של אובמה בכלל. "מבולבלת", מגדיר אותה אורן, אף כי המינוח "עלובה" כנראה הולם יותר. השגריר–ההיסטוריון מונה בזה אחר זה את הכישלונות הפנומנליים של אובמה במזרח התיכון.

מדיניות‭ ‬מבולבלת‭. ‬תמונתו‭ ‬של‭ ‬הנשיא‭ ‬אובמה‭ ‬על‭ ‬חולצה‭, ‬קובה‭, ‬מרץ‭ ‬2016
צילום‭: ‬אי‭.‬פי

טלפונים מבהילים

בעצם הסקירה אולי אין הרבה חדש, אבל הזווית של אורן כאחד שהיה שם, שקיבל טלפונים מבהילים באישון לילה, שמתרוצץ בין הבית הלבן למחלקת המדינה, לקונגרס, למרחבי אמריקה וכמובן לישראל, שמנסה לעקוב אחר הסתירות הפנימיות והבלופים התורנים של הממשל, ושמשקיע את ימיו ולילותיו כדי לכבות את השרפה התורנית; וכל זאת בצירוף תיאורים אינטימיים, ציטוטים וסיפורים מפגישות סגורות, הם שהופכים את "בן ברית" לייחודי.

אורן, צריך להוסיף, מציג את עדותו בידיים נקיות. הוא לא משתייך לימין הישראלי וגם לא נמנה על אנשי חצרו של נתניהו, לא קוֹדם למינויו ולא לאחר מכן, כך שאפשר לייחס לגרסתו אמינות מקסימלית. לא במקרה הממשל הסתער על ספרו בחמת זעם כשיצא לאור בארה"ב בקיץ האחרון. הם יודעים ש"בן ברית" מקלקל את "המורשת" שאובמה ונושאי כליו מנסים עכשיו להחדיר להיסטוריה האמריקנית. אורן הוא היסטוריון שמונה לשגריר. מול עובדות אי אפשר לבלבל אותו עם ספינים. לכן, אגב, גם נתניהו לא יוצא פטור בלא כלום. כך למשל, אורן מעמיד באור מגוחך את ראש הממשלה בתיאור המסר הסותר שקיבל מירושלים בתגובה לגילוי שאובמה מנהל מגעים עם איראן מאחורי גבה של ישראל. השיחה הראשונה ממשרדו של נתניהו אמרה ש"ישראל מברכת על כל מאמץ לפתרון הבעיה האיראנית בדרכים דיפלומטיות", אך השיחה הממתינה מאותו משרד עצמו, ובאותן דקות ממש, תקפה את הממשל בשצף קצף. חבל שהשגריר לא מגלה מי תדרך אותו בשתי השיחות.

חבל שפה ושם השתרבבו לספר טעויות עובדתיות. בעמ' 233 נכתב שהאינתיפאדה השנייה פרצה בשנת 2002, שנתיים לאחר המועד הנכון. בעמ' 79 נטען שנתניהו היה יו"ר הליכוד הראשון שהסכים להקמת מדינה פלסטינית, בשעה שאריאל שרון עשה זאת כבר ב–2001. חרף הליקויים הללו "בן ברית" הוא כאמור ספר חובה, גם משום שאורן יורה את האמת שלו בלי להתחשב במה יגידו. הוא לא נרתע לבוא חשבון עם השנִיות של בית גידולו היהודי–אמריקני, שתומך בלהט בישראל אלא אם כן לא נוח לעשות זאת. הוא גם לא מתבייש להיות פטריוט שיוצא לקרב למען מדינת ישראל והעם היהודי, בלי נחיתות ובלי עכבות. כמה חסרות לנו דמויות חילוניות, ציוניות ולא 
ציניות כמותו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016

סיפורם של לוחמי יחידת העילית "אריות הים" הוא סיפורה של אמריקה עצמה, סיפור חיים בעלי משמעות וסיפורה הכואב של מלחמה. מהאיש שחיסל את בן לאדן

לא גיבור

מארק אוון וקווין מורר

מאנגלית: גיא הרלינג

כתר, 2016, 221 עמ'

"לא גיבור" הוא עוד ספר החושף אותנו לעולמן של היחידות המיוחדות הפועלות במסגרת צבאות ברחבי תבל, והפעם אנו זוכים להצצה ליחידת העילית "אריות הים" של הצי האמריקני. אבל יש בספר הזה כמה דברים העושים אותו ליותר מ"עוד ספר". מחברו, הכותב בשם עט, היה בצוות שחיסל את גדול הטרוריסטים, אוסמה בן לאדן, והוא היה שם, ממש בחוליית החוד שפרצה לחדרו של הארכי–מחבל והרגה אותו. מקרב יחידות העילית האמריקאיות, אין ספק שאריות הים נמצאים ממש בפסגת הפסגות. יש משהו בפשטות ובישירות של הספר שנכנס לך ללב, ויש סיפור מאחורי הסיפור, שנותן ממד עומק לספר.

יחידת אריות הים היא הקומנדו הימי האמריקאי, ולוחמיה מוכשרים לפעול ולהילחם בתווך הימי. אבל למעשה מדובר ביחידת קומנדו היודעת להילחם בכל זירה, בכל מקום. מחבר הספר שירת במשך שלוש עשרה שנים ביחידה וכמעט כל הקרבות שבהם השתתף היו ביבשה, במדבריות עיראק ובהרים של אפגניסטן. דווקא על אחד המבצעים הימיים המפורסמים שבהם השתתף, הצלתו של קפטן ריצ'רד פיליפס, רב החובל של אניית הסוחר "מרסק אלבמה", שנחטפה על ידי שודדי ים סומליים, נאסר עליו לכתוב. סיפור חטיפתו והצלתו של קפטן פיליפס עובד ב–2013 לסרט משובח ומצליח בכיכובו של טום הנקס.

"לא גיבור" מתחיל בילדותו של המחבר בכפר נידח ומנותק באלסקה, ובחלומו כנער להתגייס לאריות הים. אחר כך הוא מספר על תהליך האימונים המפרך, שבאמת מותח את היכולות ואת כוח הרצון של הלוחמים עד מעבר לקצה. למרות הקושי הלא ייאמן של האימונים, אפשר לנחש שבשעת מבחן אוון וחבריו ליחידה לא הצטערו על אף דקה מהם. לאחר ההכשרות מגיעות ההצבות הקרביות. אמריקה אינה נלחמת רק על אדמתה. כמשרתיה של מעצמה חייליה נשלחים לקצוות העולם כדי להילחם, ובעשורים האחרונים זירות הקרב המרכזיות שלה היו עיראק ואפגניסטן. הספר מפרט, פעם אחר פעם, עוד פשיטה ועוד קרב, תמיד במרדף תוקפני בעקבות לוחמי אויב המסתתרים בתוך האוכלוסייה האזרחית או בשטחים הרריים רחוקים ומאיימים.

הלוחמים האמריקאים באים מעליונות צבאית. הם מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, הציוד שלהם איכותי ומשוכלל, המודיעין העומד לרשותם יוצא דופן, הטכנולוגיה התומכת בהם היא הטובה ביותר, רוח הלחימה שלהם איתנה. והנה הפרדוקס. הם מנצחים בקרב אחרי קרב. הם מממשים את עליונותם הצבאית. אין כמעט סיטואציה טקטית שבה ידם אינה על העליונה, אבל לא ברור אם הם מנצחים במלחמה.

יודעים‭ ‬להילחם‭ ‬בכל‭ ‬זירה‭, ‬בכל‭ ‬מקום‭. ‬לוחמי‭ "‬אריות‭ ‬הים‭" ‬באימון‭, ‬1986

הרואי וטרגי

הספר נפתח בפרק ששמו "ארבעים שמות". אלה שמות של ארבעים חברים ומכרים המופיעים ברשימת הטלפונים בטלפון הסלולרי של אוון. ארבעים גברים שנהרגו במשימות קרביות ובאימונים, והוא אינו מסוגל למחוק אותם מהטלפון. הם משמשים לו תזכורת נמשכת של מידת ההקרבה הנדרשת מחיילים קרביים ושל גודל המחיר שאומה נלחמת נדרשת לשלם.

לקראת סופו של הספר כותב אוון על פשיטה שבה השתתף על בית בעיראק. אחרי שחיסלו את הלוחמים העיראקים הוא וחבריו גילו בבית ילד קטן, כבן חמש, שהסתתר במהלך הקרב וראה את האימה כולה מתרחשת לנגד עיניו. בשבילו זה לא היה עוד משחק מחשב. אוון מתאר גם חתול שמלקק את שלולית הדם שנקוותה מתחת לגופתו של אחד העיראקים שנהרגו בפשיטה. תמונה קטנה זו נשארת צרובה בזיכרון שלנו. מלחמה היא בוודאי משהו הרואי, אבל היא גם טרגית ומעוררת אימה.

"היום הקל היחיד היה אתמול", זה המוטו של אריות הים. הוא משקף את מציאות חייהם של הלוחמים ועוזר להם לשמור על צניעותם. אוון מתאר אימון שבמהלכו נתקע על מצוק נישא, משותק מרוב פחד. "היי בן אדם", אמר לו מדריך הטיפוס, "פשוט תישאר בתוך עולם המטר על מטר שלך". בגובה של מאות מטרים מעל פני התהום הסביר לו המדריך: תתמקד רק במה שאתה יכול להשפיע עליו. אם תעשה את זה, בעולם שנמצא ממש מסביבך ובטווח השפעתך, תוכל להשתחרר מפחדיך ולהיות אפקטיבי. "במקום להתמקד באימה ובפחד", אומר אוון, "למדתי להתמקד בדברים שאני יכול לשלוט בהם. אני שולט בציוד שלי. אני שולט בחזרות שאני עושה, ואני שולט במחשבות ובתהליך קבלת ההחלטות שלי".

במובן מסוים "לא גיבור" אינו רק סיפור של לוחמי יחידת עילית בצבא האמריקאי. הוא סיפורה של אמריקה עצמה. אמריקה משתרעת על פני אלפי קילומטרים. יש לה יותר משלוש מאות מיליון אזרחים. ומכל קצוות הארץ העצומה והמגוונת הזו, מערים ומעיירות ומחוות נידחות, ממדבריות ניו מקסיקו ומהיישובים הזעירים והקפואים של אלסקה, וכן, גם מהערים הגדולות בחוף המזרחי ובחוף המערבי ובמישורים הגדולים שבלב ארצות הברית, מכל אחד מהמקומות האלה מגיעים גברים צעירים שחלומם הוא שירות מאתגר בתנאים קיצוניים וחיים של לחימה מתמשכת. ייתכן מאוד שעבורם זו גם דרך לחיות חיים שיש להם משמעות, חיים שיש בהם גאווה ותחושת ערך עצמית, הדרך שלהם להתחבר לנימיה הנסתרים של אומה גדולה.

הגיל הממוצע של הלוחמים ביחידה שבה שירת אוון היה 31. את הלוחמים לא הובילו קצינים אלא מפקדי צוותים בדרגת סמל. זו חבורה של גברים בשיא כושרם הגופני והמנטלי, הממלאים תפקידי לחימה כבר עשר וחמש עשרה שנים. במובן זה הצבא האמריקאי שונה מאוד מהצבא הישראלי. אצלנו כולם צעירים יותר. הקצינים צומחים מתוך שורות הלוחמים. לדעתי, היחידה הדומה ביותר אצלנו ליחידות המיוחדות האמריקאיות היא בכלל לא יחידה של צה"ל אלא דווקא של המשטרה – הימ"מ.

נקמה במיליונים

העולם שמתאר אוון הוא עולם טקטי מאוד. כל כולו מרוכז במשימה. הוא לא עוסק בהקשר הרחב של הדברים, בשאלות של מדיניות ופוליטיקה או בסוגיות אסטרטגיות. הספר כתוב בשפה פשוטה וישירה. אולי דווקא בגלל מאפיינים אלה הוא עובר כמאוד אותנטי ואמין. חסר היה לי בספר הממד הרגשי. אנחנו לא יודעים דבר על המשפחות של הלוחמים. הם כאילו חיים בבועה שכל כולה פעילות מבצעית.

לאחר ארבע עשרה שנות שירות, החליט אוון לעזוב את הצבא. עוד שש שנים והיה כבר זכאי לפנסיה לכל ימי חייו. הוא ויתר על השירות שלו הקדיש את חייו, ויתר על ההטבות הכספיות שהיה זכאי להן. הוא לא מסביר את ההחלטה המשמעותית שלו, למעט אמירה כמעט סתמית שהוא התעייף. על חבר שלו הוא מספר ש"גם בו, כמוני, ניכרים סימני הגיל. ולא בגלל השנים – בגלל הקילומטרז'". אבל הוא לא מוסיף מעבר לכך, וזה חסר. מה שמיותר בספר הם סימני המחיקה השחורים המופיעים פה ושם, לפעמים לאורך עמודים שלמים. אלה הם סימני הצנזורה הצבאית האמריקאית. הם לא מוסיפים דבר, ואפשר היה לוותר עליהם.

ואמרנו שיש גם סיפור מאחורי הסיפור. מארק אוון אינו שמו האמיתי של המחבר. ספרו הראשון "אין יום קל" עסק במבצע החיסול של בן לאדן. הוא הפך לרב מכר גדול, אך סיבך את אוון מעל לראשו. כשיצא ספרו הראשון לאור יעץ לו עורך דינו לא להגיש את הספר לאישור ביטחוני של משרד ההגנה האמריקאי. אנחנו, אמר לו, נצנזר את מה שצריך. כנראה שלא הייתה זו עצה טובה במיוחד. מטעמים שאולי נוגעים לביטחון המדינה, אבל בוודאי השתלבו בהם גם אגו, נקמנות וקנאה, תבעה ממשלת ארצות הברית את אוון בגין חשיפת סודות מדינה. בין הסודות הנוראים שחשף – השימוש של אריות הים באמצעים לראיית לילה (שנחשפו בגדול בסרט על אריות הים שמשרד ההגנה תמך בו) ושם היחידה המיוחדת של אוון (קבוצת הלוחמה הימית המיוחדת לפיתוח לחימה, הידועה כיחידה מספר 6 – הכול, אגב, נמצא באינטרנט).

שמו האמיתי של אוון – מאט ביסונט – נחשף על ידי גורם אלמוני, וסימן אותו כיעד לנקמה של אל קאעידה. הוא נאלץ להגיע להסדר פשרה עם הפנטגון, שבמסגרתו העביר לאוצר האמריקאי 4.5 מיליון דולר מתוך רווחיו על ספרו הראשון וויתר על הזכויות להסרטת סרט על בסיס הספר. נראה שאוון חרג בהרבה מהמטר על מטר שלו. יכול מאוד להיות שהעולם של מבצעים צבאיים במקומות הנידחים והמסוכנים ביותר בתבל נראה לו פתאום פשוט ומובן ובטוח בהשוואה לעולם שבו השחקנים הראשיים הם ממשל, כסף, עורכי דין, יצרים ופרסום.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

ביקורת שירה

איזון שביר

יערה בן דוד

הקיבוץ המאוחד, 110 עמ'

בנוף השירה העברית בת זמננו בולט בדקותו ספרה היפהפה של יערה בן דוד. זהו ספר נדיר בכוחו ובעדינותו, בהיקפו ובפואטיקה שלו, המשרטט שירה עמוקה שעוסקת במהויות המשקפות את פניו של האדם.

בנוסף להיותה משוררת, בן דוד היא גם אמנית קולאז'ים. היכולת שלה לטוות פיסות שונות של חומר לכדי יצירה שלמה ניכרת בכל מילה בספר, באופן שבו היא טווה מפגשים עם דמויות שונות מחייה לכדי מארג אנושי חומל ושלם. הספר, שמוקדש "לַחיים אִתי / ולחיים בתוכי לאחר לכתם", הוא ספר שכולו התבוננות מלאת חסד בזולת, על המצוקה והפלא שבו. באופן נדיר בשירה בכלל ובשירה העברית בפרט, מצליחה המשוררת להנכיח את הדמויות כבני אדם ממשיים, ובעת ובעונה אחת לקיים אותם כביטוי לעולמה הפנימי. בעולם הזה בולטים האח המת, המטפלת הזרה של האם והאם עצמה, שלה מוקדשים שירים שתוכם רצוף חמלה ואהבה ("הִנֵּה אֲסַפֵּר לָהּ, אֲנִי מְהַרְהֶרֶת / אֲבָל אֵינִי אוֹמֶרֶת דָּבָר. / וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר עַד עַכְשָׁו / הוּא כַּבֶּגֶד הַשּׁוֹמֵר עַל חֹם גּוּפָה").

שער נפלא מוקדש לדמות שקופה בחברה ובספרות הישראלית, העובדת הזרה בּוֹבִּי בַּאם, המטפלת הנפאלית של האם, החיה במרחב של כיסופים לאם ולבן שהשאירה מאחור: "כְּשֶׁאֶחְזֹר אָבִיא לְךָ, יַלְדִּי – / הִיא שׁוֹזֶרֶת חֲלוֹם בַּחֲשַׁאי. // כְּשֶׁנִּרְדָּם הִיא הוֹפֶכֶת / לְצִפּוֹר בַּרְזֶל / צוֹלַחַת לֵיל עֲטַלֵּף וְאֶרֶץ זָרָה, / קְטֵנָה וְהוֹלֶכֶת בִּקְצֵה הַזִּכָּרוֹן". בעמדה על סף הדלת בשובה הביתה היא "תְּחַיֵּךְ, תִּתְמַהְמֵהַּ, תַּחֲרִישׁ, / תִּכְבֹּשׁ פָּנֶיהָ כְּעֵץ רוֹכֵן בּגַעֲגוּעַ אֶל רֵיח אַדְמָתוֹ". 
זהו ספר שירה הומניסטי מאוד, שכולו התחקות מחויבת אחר הממד האינטימי המחבר בין אנשים. בסופו של דבר מתחוור כי על אף פערי המרחק והשפה שביניהן, דק מאוד ההבדל בין המשוררת המתגעגעת לאחיה או לאִמה הדועכת, ובין המטפלת צרובת הגעגוע לבנה ולחייה הרחוקים. ספרה של בן דוד מוכיח כי ככל שמעמיקים ברגש מגיעים אל האנושי המשותף למכלול בני האדם.

"לְהַקְדִישׁ שִׁיר זֶה לַעֲשֹוֹתוֹ / מְעַט לְמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַלְאָכִים, / תַּכְרִיךְ לְעָבָר אוֹ לְעָתִיד בִּלְתִּי נִרְאֶה. לְמִי – אִם בִּכְלָל. / אוּלַי לַזֶּה שֶׁהַנֶּצַח חָפֵץ בִּיקָרוֹ, לוֹ אֲנִי מַקְדִּישָה אֶת קְרוּאַי, / מְצוֹתֶתֶת, מְצַטֶּטֶת, מְצוֹדֶדֶת, מַשִּׁילָה נַעַל. // לְלֹא פְּרִי וּקְלִפָּה, דַּי בַּגַלְעִין לְנַפְשׂוֹ. / לָכֵן מוּטָב לְלֹא הַקְדָּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים לְמֶלְצַר: / בְּבַקָּשָׁה קָפֶה שָׁחוֹר לְלֹא מַמְתִּיק וְחָלָב."

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

סדרי המשנה לא זכו לפופולריות שלהם זוכים לימוד התנ"ך או הדף היומי. ספר חדש–ישן מבקש לעשות מהפכה בלימוד המשנה ומציע מפגש ספרותי, ערכי ומוסרי עם תכניה

נשמת המשנה

קריאה ספרותית וחיפוש משמעות

יעקב נגן

דביר, 2016, 464 עמ'

אחת המשניות המצוטטות ביותר היא זו של התנא ר' יהודה בן תימא, המפרטת את תוכנית הלימודים לנער: "הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד…" (אבות ה, כא). המשנה אינה מציעה מה יש ללמוד לאחר גיל חמש עשרה, אולם המעבר ההדרגתי מהמקרא למשנה ומשם לתלמוד לא מיושם כמעט בפועל. לימוד הגמרא תופס את רוב רובו של הלימוד התורני ומתחיל בגיל צעיר בהרבה מהמפורט במשנה ואילו לימוד המשנה נזנח כמעט לחלוטין.

לימוד התלמוד לעומת זאת זכה לפופולריות גדולה. בישיבות לימוד בעיון של התלמוד הוא העיקר כבר שנים, אבל שיעורי הדף היומי – טעימת תלמוד יומית – נפוצים בכל מקום. גם לימוד התנ"ך כלימוד עצמאי זכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות, בעקבות אישים כדוגמת נחמה לייבוביץ' והרבנים יואל בן נון ויעקב מדן, שהפכו את לימוד התנ"ך לאבן שואבת בהרצאות ובכנסים, ובזכות חידוני התנ"ך למבוגרים ולנוער ועד פרויקט 929.

ואילו המשנה? נראה היה שיש ללימוד המשנה עדנה מסוימת, באמצעות פירושו של פנחס קהתי, שבמלאכת מחשבת של איש אחד ביאר את כל ששת סדרי המשנה פירוש נהיר ובהיר. אולם למרות פירושו ופירושים אחרים, ישנים וחדשים, לימוד המשנה לא תפס תאוצה ונותר אצל רבים בעיקר לימוד לזיכרון לקרובים שנפטרו (גם בספר זה תמצאו מפתח משניות לפי א"ב לשימוש למטרה זו).

סיבה אפשרית לכך היא כי המקרא בחלקו הגדול סיפורי, וגם התלמוד עמוס באגדות נפלאות, אך המשנה – פרט למסכת אבות שאין בה כמעט הלכות ועיסוקה בדברי חכמה, מוסר ודרך ארץ – דומה יותר לקודקס חוקים טכני, שהוא מטבעו יבש ואפרורי.

ספרו של הרב יעקב נגן בא לנסות לתקן מציאות זו. מהי נשמת המשנה? קשה להגדיר. המונח נשמה הוא מונח חמקמק ובוודאי כאשר הוא מתייחס לטקסט, אבל הכוונה היא לרוח החיה שמאחורי קובץ החוקים. אותה רוח שתלמד אותנו שהמשנה אינה "יבשה" כלל. מהדורה קודמת של הספר יצאה לפני כעשור בהוצאת "גילוי" של ישיבת עתניאל. באופן מעט תמוה, דבר קיומה של המהדורה הקודמת מוצנע ולא מובא כצפוי במבוא לספר עם פירוט השינויים וההוספות. במהדורה הנוכחית הספר הורחב, נערך מחדש ויצא בהוצאת דביר, תוך פנייה ברורה לקהלים חדשים. כבר בשתי המילים הראשונות במבוא ניכר הרצון לפרוץ את גבולות העולם הישיבתי, שלא היה פותח שום ספר בציטוט של מרסל פרוסט. גם ההמלצות על כריכת הספר מדגישות מגמה זו ובפרט המלצתה של ד"ר רות קלדרון, שכידוע מובילה מגמה של לימוד תורה בציבור החילוני.

בקריאה‭ ‬שלו‭, ‬האדם‭ ‬במרכז‭. ‬הרב‭ ‬יעקב‭ ‬נגן (‬מימין) ‬באירוע‭ ‬בין–דתי‭, ‬ירושלים‭ ‬2013
צילום‭: ‬שרה‭ ‬שומן‭, ‬פלאש‭ ‬90

מה חשוב בליל הסדר?

מתוך אלפי המשניות בש"ס, בחר הרב נגן לספרו מעט שבמעט – שבעים וארבעה פרקים, שלעתים כוללים יותר ממשנה אחת, וביאר אותן בקצרה או בארוכה. הביאור אינו ביאור טכני למילים הקשות או להלכה שבמשנה, אלא ניסיון להגיע לעומק המשנה ולהיבטיה הספרותיים, לבחירה במילה מסוימת ולא במילה אחרת, למיקומה של המשנה בתוך רצף המסכת ולכוונות הפנימיות הטמונות בה. פעמים רבות נדרש המחבר גם לגמרא וגם למדרשים, אך המשנה היא תמיד העיקר.

נביא כדוגמה את הפרק העוסק במשנה הראשונה בפרק ערבי פסחים:

ערבי פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.

פירוש מסורתי למשנה יפרש מילים קשות ויעסוק בשאלות הבאות, שכולן נמצאות גם בתלמוד: מהי ההגדרה המדויקת של סמוך למנחה? איזו כמות של מזון אסור לאכול? האם יש הבדלים בין פסח ראשון לשני? מה הדין כאשר ערב פסח הוא בשבת? מי מוגדר עני שמותר לו לקחת מקופת הצדקה? מה השיעור של כוס יין? זהו העיסוק ההלכתי–טכני במשנה, וככל שהוא חשוב, הוא לא מעניינו של הרב נגן שמנסה להגיע לרציונל הרוחני שמאחורי הדברים, למגמות הנסתרות שהשפיעו על עיצובה וניסוחה של המשנה, ואינו מתעכב על פירושה של מילה בודדת או על פרטים הלכתיים.

מתוך רגישות לבחירת המילים ולכוונות שמאחוריהן, תמצית ביאורו של הרב נגן למשנה זו היא בערך כך: באופן מפתיע עיקר המשנה הראשונה אינו מצוות ליל הסדר עצמו, שמובלעות במשנה, אלא העני; ולא סתם עני אלא העני המרוד ביותר – האדם העני ביותר בישראל. ומדוע עני זה ישתה ארבע כוסות יין, האם לא די לו בכוס אחת? ועוד שעני מרוד זה ישתה את כוסות היין בהסבה כדרך העשירים – האם ראוי לנהוג כך על חשבון הציבור? ניסוחה העדין של המשנה, "עני שבישראל", מרמז על משמעות נוספת – גם העני הוא חלק מעם ישראל. שייכות זו מעניקה לו מעמד מכובד, בלי קשר למציאות הכלכלית שלו, וגם את הזכות והחובה להתנהג בעושר ובגדולה שהרי "כל ישראל בני מלכים הם".

חגיגת הסדר אינה רק אכילה ושתייה ברווחה, אלא גילוי מהותו הפנימית של האדם, שהרי גם אם הוא העני שבעניים הוא בן ישראל ובן חורין. מעבר לכך, הדגשת האדם העני בפתיחת הפרק העוסק בליל הסדר מדגישה כי כל אחד מאיתנו צריך להרגיש כעני וכמשועבד. לכן מתחיל סדר ההגדה בקריאת "הא לחמא עניא" וב"עבדים היינו". כולנו מתחילים את ליל הסדר כעני משועבד אך בחלוף זמן קצר יוצאים אנו מעבדות לחירות והופכים, גם העניים, לבני חורין ולעשירים המסִבים לסעודת מלכים.

לוותר על ג'ון לנון

בקריאה זו של הרב נגן, מאחורי העיסוק הגלוי בהלכה המשנה עוסקת באדם עצמו. ולא רק באדם המוגדר במשנה, אדם עני, אלא בכל אדם ואדם מישראל. במשניות אחרות מגמות אלו אף חזקות יותר וכוללות סיפורי חיים אישיים (שוב, האדם במרכז) והקשרים תרבותיים ישראליים וזרים. אפשר לראות בהקשרים רחבים אלה ראייה מרחיקת לכת של כוונות המשנה, אולם הם עולים בקנה אחד עם תיאורו של הרב נגן כ"פעיל במיזמי שלום בין היהדות לאסלאם ובשיח בין היהדות לדתות המזרח".

הזכרנו כבר את מסכת אבות, ואפשר לומר שספרו של הרב נגן מנסה להפוך את המשנה כולה למעין מסכת אבות. המשימה רק בתחילתה, הספר נותן טעימות מכל סדרי המשנה ויש לקוות שיהיו לו המשכים, אולי אפילו קריאה במסכתות שלמות.

נהניתי לקרוא וללמוד בספר ולבצע את פעולת הצלילה והניסיון לחקור את עומקה של המשנה, גם אם לא תמיד הייתי מוכן לקבל את המסקנות. עבורי, כקורא דתי, לא היה צורך בחיבור המשנה ליצירות כגון "דמיין" של ג'ון לנון, אך אני מקבל בהבנה את הצורך בכך על מנת לקרב קהלים נוספים או אולי לשם יצירת חיבורים חדשים בתודעתם של הלומדים. לקהל מכיר ולומד משנה, הספר נראה לי מתאים כנדבך נוסף, לאחר לימוד מסורתי של המשנה. לקהל המתעניין במקורות או נחשף אליהם לראשונה, הספר מאפשר עיסוק במשנה, אמנם לא בצדדיה ההלכתיים, אך בצדדים הספרותיים שלה ובפניה ההומניים והאוניברסליים.

גדי איידלהייט הוא מהנדס תוכנה ועורך האתר 
"ספר שקראתי השבוע"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

זיכרונות אהבה משפיה
אוריאל לין, סטימצקי
123 עמ'

יש משהו משובב נפש בכך שאיש ציבור רב עלילות ושׂבע ימים בוחר לכתוב את ספר הזיכרונות הראשון שלו לא על הקריירה שלו אלא על ילדותו. ולא זו אף זו: על שנה וחצי בלבד מתוכה. שנים ארוכות בילה הילד אורי אסולין, הוא אוריאל לין, בכפרי נוער ובמוסדות, מאז גירושי הוריו והתגייסות אמו לצבא הבריטי כשהיה בן שש, ואת כולן הוא בסך הכול זוכר לטובה – אך דווקא השנה וחצי שעשה בגיל 10–11 בכפר הילדים מאיר שְׁפֵיָה שבמורד הדרומי של הכרמל נתפסת בעיניו כתקופה המעצבת בחייו.

"זיכרונות אהבה משפיה" הוא ספר זיכרונות, אבל הוא נכתב ונקרא כסיפור עלילתי רהוט ומושך לב, המתוגבר בפיסות תיעוד מעניינות. זה ספר פשוט, עם יומרה מוגבלת, אבל קורן ממנו משהו שאין ברוב הספרים מסוגו. הח"כ לשעבר מהחטיבה הליברלית בליכוד, נשיא איגוד לשכות המסחר כיום, כתב בגוף ראשון סיפור עדין ומלבב על אהבת ילדוּת בין ילד וילדה ממשפחות מפורקות; סיפור שיש בו מן התעלומה וההרפתקה, שחִנן בא להן מהיותן אמיתיות ובהיותן רחוקות כל כך מרוח תקופתנו; סיפור המספק לקוראים, מבוגרים ובני נוער כאחד, הזדמנות לחוות את הווי שנות הארבעים בארץ.

החברות בין אורי הביישן חובב הטבע והספרות מירושלים לשולי המשוחררת, הרוקדת אך הנוּגה מתל–אביב, מין הפכים משלימים, בנתה את אישיותו של הילד לכל חייו. הדבר התאפשר בזכות הקרקע החינוכית הדשנה והתומכת של כפר הילדים שפיה, שהוא בעצם גיבורו הראשי של הספר. בנקודה זו חוברים יחדיו חנו הספרותי של הספר ועובדַת היותו תיעודי והיסטורי, והופכים את פיסת הזיכרונות החביבה של עסקן הציבור ליצירה הראויה לתשומת לב. שכן האמון שניתן בימים ההם בילדים, והחופש שניתן להם, מעוררים קנאה ומחשבות.

חניכי כפר הילדים המטפח והאוהב ההוא יכלו להסתובב ביום ובלילה מחוץ לכפר, בין הרים ובין סלעים, לשרות עם נחשים ולתפוס טרמפים לתל–אביב. ניתן בהם האמון שיסתדרו ושישרדו, שיתמצאו ושיימצאו. לא תורת חינוך פרוגרסיבית הנחתה את ההנהלה במדיניות החופשית שכיום לא תעלה על הדעת, כי אם טבעיות, בריאות, וגם אמונה בגידול דור ראשון לגאולה, דור שלוקח אחריות. התנאים השתנו מאז, נכון, אבל בימינו המגוננים עד חנק והיסטריה, ימים שבהם חיילים הם "ילדים" וילדים הם "במרכז", נדמה שהרוח השתנתה עוד הרבה יותר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

נשים ידעניות ודעתניות, גברים פוסט טראומתיים, יתומים שנאלצו להתאסלם ומהגרים שנישאו לגויות מאכלסים את סיפוריו היפים של גלוסקא על בני תימן. יצירה אופטימית שראויה לגאולה

עד עפר

יצחק גלוסקא

גוונים, 2015, 287 עמ'

"עד עפר" משתייך בעיניי לקבוצת ההפתעות הספרותיות: ספרים של סופרים שנשכחו, הודרו, לא קיבלו חסות ובמקרה הקיצוני הזה אף לא יצאו לאור בחיי מחברם. "עד עפר", שם כה צנוע שכה יאה למחברו שהיה עניו כעפר ולא ידע לדחוף את עצמו.

יצחק גלוסקא היה איש חינוך וחוקר הלשון העברית וכיהן כפרופסור באוניברסיטת בר–אילן. הוא פרסם סיפורים רבים בבמות שונות, ושניים מהם אף זכו בפרסים ספרותיים. עם זאת, שמו לא נודע ברבים כסופר, ורק אחרי פטירתו זכתה יצירתו לצאת לאור כספר מגובש, פרי עמלם המשותף של משפחתו, ידידיו ומוקיריו.

מושב‭ ‬של‭ ‬עולי‭ ‬תימן‭ ‬בגליל‭, ‬1950‭; ‬ צילומים‭: ‬סיימור‭ ‬קטקוף‭, ‬לע‭"‬מ‭ ‬

תמימות ותום

הרומן הקצר "עד עפר" פותח את האסופה, אך אני ממליצה להתחיל את הקריאה בסיפורים הקצרים, הנגישים יותר, ובהם אפתח את הדיון בספר. אלה סיפורים קצרים ויפים, חלקם עם נופך של אגדה. רובם טובים ומיעוטם טעוני השלמה. גלוסקא נוטה להעמיד את דמויותיו במצבים קיצוניים: הסיפור "זיתים פצועים" מתאר פוסט טראומה של לוחם. סיפור מעולה הממחיש את השריטות הנפשיות העלולות להיווצר עקב המלחמה.

סיפוריו של גלוסקא אינם מודרניים, לא רק במובן הצורני של "מודרניזם" אלא בתכנים הייחודיים. מבחינה פואטית זוהי כתיבה קלאסית שמרנית שמנומרת פה ושם ביסודות מופלאים ופנטסטיים. מבחינת נושאיהם בולט בסיפורים קו אישי ברור שמיוסד על אמונה דתית עזה ותמימה. האמונה הגורפת הזאת מרחפת מעל הסיפורים ומעצבת התייחסות מיוחדת במינה אל הגיבורים וקורותיהם.

גלוסקא מבליט את היסוד הניסי שבמציאות. אין מקריות ולעתים מתרחש אירוע מיוחד שמתיר את התסבוכות העלילתיות והנפשיות. בסיפור "ברית דמים" בולט נושא ההתבוללות כרעה חולה ואיומה. אהרן הכהן, בן למשפחה תימנית שורשית, נישא באנגליה לגויה ובנו קרוי יוהאן. הבחור מתחבר בקשר אהבה עם מירי הקיבוצניקית, אבל אפילו הוריה החילונים של מירי אינם משלימים עם החלטתה להיות בקשר עם בחור שהוא בן לאב יהודי ולאם גויה: "שמעי נא! לא יצאתי עם אמא שלך מהגיהנם של אושוויץ כדי שבתנו תתחתן עם גוי" (עמ' 255). המשבר נפתר בדרכו האופטימית של המחבר, שמעניק לדמויותיו אפשרויות תיקון.

סיומים טובים כאלה אולי אינם לפי רוח תקופתנו, אך הם אותנטיים וסבירים מבחינת תפיסת העולם של גלוסקא, שמתבטאת גם בממד הציוני ובאמונה ללא פקפוק בזכותנו על הארץ, כפי שהיא מובעת מפי הגיבורים. האמונה הגורפת הופכת את מקצת הסיפורים לדידקטיים, אך בלי לקלקל את השורה הספרותית. השקפת עולמו של הסופר מתבטאת גם בסיומים סגורים המביעים אופטימיות רבה. נראה שהדבר קשור גם לאישיותו של הסופר, שעורך הספר ד"ר פלטיאל גיאת מעיד עליו "שהיה בעל חן מיוחד של תַמות". ואכן יש בכתיבתו של גלוסקא הרבה מהתמימות והתום שנדירים כל כך בסיפורת ימינו.

מחזיקים‭ ‬ספר‭ ‬תורה‭ ‬במחנה‭ ‬העולים‭ ‬בית‭ ‬ליד‭, ‬1950‭;

הרמוניה עדתית

גלוסקא נולד בארץ ומשפחתו עלתה ארצה מתימן בראשית המאה העשרים. כתימני נתקל במציאות של דעות קדומות הבאות לידי ביטוי בסיפורים "הכד שפקע" ו"בחבלים קשים" המציגים את הניגוד בין דעות קדומות שטחיות לבין עוצמת הקשרים האנושיים שמעבר להבדלי המוצא. עם זאת, כיוון כתיבתו אינו לוחמני: בסיפוריו ניסיונות אמיתיים ליצירת הרמוניה בין העדות, כשהרעיון המנחה הוא ששיבת ציון הניסית מגשרת על כל הפערים. משהו מאוד רחוק מספרות המחאה מסוג "ערס פואטיקה".

גיבורו האופייני של גלוסקא הוא "אחר", לא רק כתימני אלא כבחור רוחני ומופנם, הנוטה להרהורים ולהתפעלות, נוהג באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הקוד החברתי, ולכן נתפס כתימהוני. דמות אופיינית אחרת היא של גבר פוסט טראומטי, שרוח רעה משתלטת עליו וגורמת לו לנהוג באלימות נפשית ולעתים אף פיסית. לעומת זאת, דמויות הנשים מתאפיינות ברובן בחוזק, באקטיביות ובמוחצנות. האישה מחזרת לעתים אחר הגבר ואינה מהססת לבקר את חולשותיו; אם כי יש ביטוי גם לאישה הקרבנית מדעת, שנאלצת לעבוד כעוזרת בית על מנת לממן לבן את לימודיו, כאשר האב שאינו עני דוחק בו לצאת לעבודה ואינו מבין את חשיבות ההשכלה. כללית, הספר מפריך סטריאוטיפים המיוחסים לאישה התימנייה בת הדורות הקודמים, ובמיוחד בולט הדבר ביצירה "עד עפר", שבה מתוארת אמו של הגיבור כידענית ודעתנית.

בסיפוריו של גלוסקא תיאורי טבע יפים ורבי משמעות של נופי ארץ ישראל ותימן. הסופר נוטה מאוד להאנשת הטבע ולעיצובו כבעל נפש והבנה: עצים משמשים כמקלט, כהצלה, ובאחד הסיפורים העץ אף מדבר אל הגיבור, באופן שנתפס גם כפנטסיה אגדית וגם כהשלכה פסיכולוגית. נראה שיחס זה אל הטבע אף הוא חלק מאותה "תַמות" המאפיינת את המחבר ואת כתיבתו.

אציין עוד את הסיפור "חמדה גנוזה" שנראה לי כמתכתב עם "תהילה" של עגנון. מתוארים בו אישה זקנה מאוד ואיש מדע צעיר המנסה לעמוד על סוד חיוניותה ואריכות ימיה. כמו תהילה אף לה יש זיקה לירושלים, והיא נראית כאשת מופת הנוגעת במטפיזי, אך מהלך הסיפור שונה, בהתאם לדרכו הבלתי אירונית של המחבר.

מחנה‭ ‬לקליטת‭ ‬עלייה‭ ‬כסלון‭, ‬1950

פערים תרבותיים

 לשונו של הסופר בהירה ועשירה, ומכילה ארמזים רבים מהמקורות שמבוארים בהערות השוליים על ידי העורך. המחבר אף משתמש במילים תנ"כיות יחידאיות. התרשמתי מיכולת התיאור של גלוסקא ומדימוייו המקוריים, שחומרי הגלם שלהם לקוחים תכופות מדיני ישראל. בעת הקריאה ציינתי לעצמי הרבה משפטים יפהפיים רבי דמיון. הסיפורים מלווים בהערות רבות מאוד של העורך, שעשה עבודה מצוינת בעריכת הספר והנגשתו לקוראים, ומצא את האיזון האופטימלי בין שמירה על לשונו הייחודית של הסופר, כולל צורות כתיב חריגות, לבין הכללים הנהוגים היום.

"עד עפר" שונה מאוד מהסיפורים הקצרים. הוא שויך בזמנו לסוגת הרומן, אך התרשמתי שאינו רומן ואינו נובלה אלא סיפור ארוך מאוד, ייחודי במבנהו, שאינו תואם הגדרה סוגתית כלשהי. זהו סיפור מעניין במיוחד המתאר נער רגיש ורוחני על רקע חיים כפריים בתימן, ואחר כך בעדן ובישראל. דרך גורלה האישי של משפחת יחיא סעיד מתוארות הבעיות כגון "גזרת היתומים" – יתומים הנלקחים ממשפחותיהם ונאלצים להתאסלם. הגיבור אף מתמודד עם יהודי מומר שמנסה לפתות אותו להתנצר ומעתיר עליו דברי כפירה. לעתים התיאור מזכיר חוויות המוכרות לנו מספרות ההשכלה המזרח אירופית.

הסיפור מתנהל לאטו והמתח הולך וגובר בהדרגה. בסיפור משולבים עלילות קצרות שונות, והרבה מאוד תיאורי הווי. נראה לי שעיקר חשיבותו בהנצחה של חיים שהיו ואינם, כולל לשון מיוחדת הזרועה ביטויים בערבית, ומשקפת את לשונם של יהודי צפון תימן. אין בסיפור רצף פסיכולוגי אינטנסיבי. עניינים שונים נזנחים. יש קפיצות מכוונות. הדמות של יחיא אישית אך גם מייצגת דמות של תלמיד חכם דעתן, שאירועי התקופה ובעיקר העלייה ארצה משנים את אישיותו ואת גורלו.

הסיפור כתוב ברגישות ובעדינות רבה, ויש בו תיאורי התבגרות נוגעים ללב. לא נפקד גם מקומו של ההומור בתיאור הפער התרבותי במעבר מהכפר התימני לישיבה בעיר: הנער התמים שובר את החלון כי לא הבחין בזכוכית, שראה לראשונה בחייו, ותוהה על כך שהיא מעבירה את אור השמש. ההיכרות עם קיומו של חשמל אף היא חידוש גדול מבחינתו.

ראוי הוא יצחק גלוסקא שתהיה יצירתו ידועה ברבים, ויבואו על הברכה האישים המלומדים – ביניהם ד"ר פלטיאל גיאת, ד"ר אורי מלמד והמשורר טוביה סולמי – שטרחו לערוך ולההדיר ולהביא לדפוס את סיפוריו היפים של סופר צנוע.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ט אדר ב תשע"ו, 8.4.2016

איך יודעים להגיד לא לילד כשחווית האבהות נחסכה ממך? אבהותם של היתומים מאב מעולם לא נחקרה, עד למחקר חדש שמלמד את כולנו משהו על הורות

אבא בלי אבא

אהבה, אשמה ותיקון 
בחיי יתומים מאב

עמית פכלר

פרדס, 2016, 217 עמ'

יש לי אלרגיה מיוחדת לספרים המבוססים על עבודת דוקטורט. ספר, ואפילו ספר עיון, צריך להיקרא בשטף. סוגת ספרי הרכיבה על דוקטורט, לעומת זאת, נראית כמו ספרים שתכננה אותם ועדה. באחד הספרים מהז'אנר הזה אף מצאתי מבוא שבו המחבר הגדיל לעשות והמליץ לקוראיו לדלג על כל חלק א' של ספרו, מחוסר עניין לציבור. אז מה עושים כשבערב חורפי אחד שולח אליך חבר קרוב כתב יד של ספר שהוא עומד להוציא בהתבסס על עבודת הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה? כשאין בררה – אין בררה. קוראים. ופתאום מגלים שכבר שלוש לפנות בוקר.

ספיידרמן במקום דרדסים

את סוגת ספרי הפסיכולוגיה ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: פסיכולוגיה אקדמית ליודעי חן ופסיכולוגיה בגרוש לחובבי הניו–אייג' והריאליטי. את הספר "אבא בלי אבא", העוסק באבהות של יתומים מאב, אי אפשר לסווג לשום סוגה קיימת. הוא פשוט כתוב אחרת.

הספר מבוסס על שלושים ושניים ראיונות שערך המחבר עם יתומים מאב שהפכו לאבות. המחבר שוחח עמם על אביהם, אבהותם שלהם והחיים עצמם. מבחינה זו, המחקר שבבסיס הספר הוא פורץ דרך: עד כה לא נחקרה אבהותם של יתומים מאב בצורה ישירה ובעזרת ראיונות אישיים ומקיפים שכאלה.

כמו בכל ספר המבוסס על מחקר שטח, החומר הגולמי הוא המרתק ביותר. במקרה זה מאפשר הספר להקשיב לרגעים אינטימיים בחייהם של אבות יתומים מאב, ולמצוא בהם רגעים מפתיעים. כך, למשל, מספר אחד האבות על משחק מלחמה ששיחק עם בנו בן הארבע כשהאחרון מנצח במשחק וצוהל: "אבא, אתה מת!": "זה היה לי פטיש בראש. 'מה אמרת?'. 'אבא אתה מת, הרגתי אותך, ניצחתי אותך'. אז זה היה די זעזוע מבחינתי, הוא לא מבין ת'משמעות של מה שהוא אומר. אני מנסה לכוון אותו ל… דרדסים, דברים כאלה, הוא עדיין רוצה פאואר ריינג'רס וספיידרמנים" (עמ' 160). האב מנסה להתרחק מטראומת האובדן, הבן לא יודע דבר והאב לא ממש יודע איך להגיב.

רגעים כאלה מציפים אצל האבות את עובדת יתמותם, והחסך הזה בדמות אב דוחק אותם לחצוב את האבהות מתוך עצמם: "מגיל מאוד צעיר הרגשתי שאני לא בדיוק יודע להיות אבא. בן חמש איבדתי אותו. ומרגע שהבן שלי הגיע לגיל שנתיים, התחלתי להרגיש שאני לא ממש יודע מה לעשות; עד גיל שנתיים, זה היה לקלח, דברים כאלה, פחות אינטראקציה חברתית, אבל מהרגע שהתחיל העניין של איסורים ולהרשות וזה, אין לי מודל איך להיות הדבר הזה שאוסר ומרשה ואומר ועושה, חוקים – אין לי את זה מספיק" (עמ' 157).

למה‭ ‬הוא‭ ‬התחיל‭ ‬לאכול‭ ‬בריא‭? ‬ישראל‭ ‬אהרוני
צילום‭: ‬תומר‭ ‬נויברג‭, ‬פלאש‭ ‬90

להרגיש את החיוך שלו

מה זה באמת אומר להיות אבא? לרכוש סולם שמגיע עד שמים? לענוד שעון שאינו מתקלקל גם במים? קריאה בספר עשויה להראות שאבהות מורכבת מהרבה גוונים. מנגד, ניתן ללמוד שהדברים בבסיסם פשוטים בהרבה. מה, למשל, היו רוצים יתומים מאב לומר לאביהם או לשאול אותו לו פגשו אותו? היתומים לא כל כך הבינו את השאלה: "מה, רק שאלה אחת, כאילו?". ואף כינו את השאלה "מצחיקה". למה מצחיקה? כי יש דברים שבאים הרבה לפני המילים: "הייתי רוצה באמת להרגיש אותו, אפילו פיזית, אבל גם לפגוש ת'חיוך שלו, ת'עיניים שלו, לשמוע ת'קול שלו, דברים מאוד ראשוניים. להרגיש ת'חיבוק שלו, ת'ידיים שלו" (עמ' 56).

הפסיכואנליטיקאי האמריקני תומס אוגדן מכנה את החוויות הראשוניות האלה: "קצה–חוויה פרימיטיבי". לפי אוגדן, המגע החושי הבסיסי הזה יוצר את החוויה הראשונית האנושית הבונה את עצמיותו של האדם. המגע האבהי הוא הדבר הראשון שחסר ליתומים מאב, ועל כן גם הדבר הראשון שהם צריכים להעניק לילדיהם.

האנקדוטה הבאה, על אודות שיעור במחלקה לעיצוב בבצלאל בנושא "אבאל'ה", ממחישה היטב מהו "קצה–חוויה פרימיטיבי". אחד התלמידים הביא לאותו שיעור קופסה סגורה ולה שרוול מישוש: "זה אחר זה גיששו התלמידים בידם את הדרך אל תוך השרוול וזה אחר זה עלה חיוך על פניהם, עיניהם נעצמו בערגה… כשהגיע תורו של התלמיד הבא להציג, סירבה תלמידה אחת להיפרד מן הקופסה והתעקשה להמשיך ולמשש דבר מה בתוך השרוול" (עמ' 55). מה היה בקופסא? חפץ שדימה זיפי זקן על פרצוף לא מגולח. כמה פרימיטיבי, כמה ראשוני, כמה אבא.

בחירות לא מודעות

על גבי העדויות מהשטח מרכיב המחבר עולם שלם של פסיכולוגיה, ספרות, שירה, עיתונות, סרטים ומחזות. החיבור הזה של עולמות מאפשר לחוויות הפרטניות המתוארות בספר לצאת מתוך עצמיותן ולהגיע לתובנות כלל אבהיות וכלל אנושיות שמחברות את עולמו של הקורא באשר הוא אל עולם האבהות. זהו לא ספר רק למתעניינים בפסיכולוגיה, למרות שהוא מרבה לעסוק בה. זה גם לא ספר רק ליתומים מאב, למרות שהם נושא המחקר. זהו ספר על אבהות, בפריזמת ניתוח פסיכולוגי של אבות יתומים מאב.

מי שיחפש בספר הסבר חד משמעי או תובנה יודעת כול על אבהותם של יתומים מאב, יתאכזב. הספר מאפשר הצצה אינטליגנטית אל חייהם של יתומים מאב, תוך הצפת תופעות כמו חזרה בתשובה, רגשי אשם על מות האב, אימוץ דמויות אב, דפוסי התמודדות עם אובדן וקשיים בזוגיות ואינטימיות שחווים יתומים מאב ואף תופעות ייחודיות כמו השפעת יום ההולדת של אבות שהגיעו לגיל שבו אביהם נפטר.

חלק ניכר מהבחירות של אותם יתומים מתקבלות מבלי שהם עצמם מודעים להשפעת היתמות על בחירות אלה. מה גרם לרענן שקד לגנוב ספר? מדוע ישראל אהרוני התחיל לאכול בריא? מה גרם למני פאר לספור ימים ושעות? כיצד ניתן להסביר איחורים כרוניים של יתום? הספר מציע הסברים מפתיעים הקושרים אירועים ותופעות מעין אלה לחוויות של יתמות מאב.

"אבל מה המסר?" – מילים אלה פותחות את הלקסיקון שכתב אורי אורבך ז"ל "סבא שלי היה רב". משמעותו: האדם הדתי לא יכול סתם ליהנות מספר או הצגה. הוא חייב לברר מה המסר. אז מה המסר של "אבא בלי אבא"? אני יכול רק להצביע על המסר האישי שלי.

בדורנו רצוף האתגרים, המטלות והמימוש העצמי, לא תמיד האבות מודעים מספיק לאבהותם. אצל אבות יתומים מאב המודעות לצורך להיות אב מחודדת הרבה יותר: "הבן שלי עוד מעט בן 5, בגיל שהייתי כשאבא מת, אז אני כל הזמן אוגר זיכרונות טובים איתו ושׂם מזכרות בארגז, שאם מחר אני לא אהיה, יהיה לו מה לזכור ממני" (עמ' 47).

גיבורי הספר היו אמיצים מספיק לקבל החלטה ולהיות אבא בלי אבא, תוך שהם עצמם יוצקים משמעות למילה הזו. ומה עם אלה מאיתנו שזכו להיות אבא עם אבא? זוהי קריאת השכמה לאבהותנו. אפשר להתחיל בחיבוק ענק לכולם. עדיף רגע לפני הגילוח.

עו"ד גיל סלוביק הוא מומחה לניו–מדיה ועורך התוכן של "המתכנה לתוכן עברי"

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ז ניסן תשע"ו, 15.4.2016

שיפוט מהיר

בגידה בסיני

מיכאל בן–חורין,

הוצאה עצמית (5398983–050),

158 עמ'

התיוג "קיצוני" לא יהיה מאוד בלתי–הוגן במקרה של מיכאל בן–חורין ושל ספרו. בן–חורין הוא מזה שנים רבות סמן ימני בין פעילי הימין, קרוב לתנועת כ"ך. ספרו התיעודי החדש מתאר לעתים מעשים קיצוניים ולאו דווקא חוקיים. ורלוונטי משני אלה: כמה מההתבטאויות שלו בספר הן חריפות ביותר, ומקומן לא היה מכירן בהוצאת ספרים מוכרת.

ובכל זאת כדאי לקרוא בספר. בעיקר בשל התיעוד המקיף והחווייתי שהוא מספק למאבק נגד עקירת חבל ימית במסגרת חוזה השלום עם מצרים; אבל גם בשל אותן שלוש קיצוניויות שהזכרנו: בעמדות, במעשים ובסגנון. ראשית, בזכות מיקומו של בן–חורין במפה, סיפורו זורה אור על האגפים המוכּרים פחות של המאבק. מרתקות הן, שנית, החשיפות בספר בדבר מעשים מרחיקי לכת, תוכניות מרחיקות לכת אף יותר (התנקשות בסאדאת, שירדה מהפרק) והפרות חוק מינוריות (כגון עקיפת מחסומים צבאיים והוצאת אוויר מצמיגי מכוניתו של קבלן פינוי). ולבסוף, ההתבטאויות חסרות הרסן הן חלק מסגנון כתיבה לא פורמלי כובש לב.

רוב הספר מוקדש למאבק בחבל ימית ב–1981–1982, אך נספח לו פרק על מאבק "העם עם הגולן" בשנות התשעים, וסעיפים קצרים על המאבקים באוסלו ובעקירת גוש קטיף. רבות בו האנקדוטות המעניינות. למשל על גבי אשכנזי, שהיה ב–1982 מפקד גדוד בגולני והוטל עליו לפנות את מאחז חצר–אדר; הוא שאל את חיילי הגדוד מי מתנדב לבוא לפינוי – ודווקא את המתנדבים הללו, בעלי מוטיבציית היתר, לא לקח לפעולה הזו.

במאבק בימית מבליט בן–חורין את המתח בין שני יישובי–המחאה שקמו בחולות, עצמונה מול חצר–אדר: ה"ממלכתיים" בהנהגת הרב צבי טאו המסרבים להאמין שהחורבן יגיע, מול האקטיביסטים שהוא עצמו השתייך אליהם, בקשת שבין "התנועה לעצירת הנסיגה" מבית גוש–אמונים לבין קיצונים שאיימו להתאבד. שניוּת זו בין חולמים ללוחמים חזרה בגוש קטיף. בגולן, שם הממלכתיים היו לא אנשי "הר המור" אלא החילונים, בִּמקום המתח הייתה חלוקת עבודה דה–פקטו: בחזית התקשורתית היו המתונים, את העבודה בשטח עשו ה"קיצונים".

כצפוי בממואר שכזה, שבו אדם מספר על מאורע היסטורי בהשתתפותו, נקודת המבט היא אישית. ניכר רצונו של המחבר לתקן את הזיכרון ההיסטורי, לשנות את מקומם של אנשים שונים בו, להשפיל גאים ולהגביה מושפלים ולעשות צדק עם נשכחים. יש לקרוא את הספר מתוך ערנות לסובייקטיביות שלו; בן–חורין מקפיד לעזור לנו לשמור ערנות זו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ז ניסן תשע"ו, 15.4.2016

בזמן הבית ההגדה הייתה הלל בלבד ולאחר החורבן השתדרג התפריט והפך למצווה, והכול התגלגל בדרכים מרתקות עד לעיצוב החג בימינו. מחקר חריף מלמד שיש עוד מה לחדש בהכנות לליל הסדר

מה נשתנה

ליל הפסח בתלמודם של חכמים

דוד הנשקה

מאגנס, 2016, 650 עמ'

ליל הסדר וההגדה של פסח הם, כמדומה, מהנושאים הנחקרים ביותר בספרות חז"ל. לכאורה, לא הניחו החוקרים אבן שלא הפכו בעיון במקורות חיצוניים, בהשוואות למנהגי סעודה מזמן התנאים ובחקר הנצרות הקדומה, בחקר ההגדה ותולדותיה ובעיון נמרץ במשנה ובתוספתא למסכת פסחים. ועל כן בדין פתח פרופ' דוד הנשקה את המבוא לספרו רב הכמות, ועוד יותר מזה רב האיכות, בשאלה: "כלום לא נכתב די על ליל הסדר?".

תשובתו של הנשקה בצדה – רוב מה שנכתב נכתב במבט חיצוני, ורוב החוקרים לא ניתחו את הסוגיות התלמודיות מפנימן. ואילו הנשקה מבקש לעסוק בסוגיות מנקודת המבט הפילולוגית–היסטורית: בירור נוסח המקורות, הבהרת לשונם ועל בסיס כך עמידה על רובדיהם והרכבם הספרותי.

עיון בספר לא מותיר ספק בשאלה עד כמה גישה זו רבת פירות היא, בפרט בידו האמונה של פרופ' הנשקה, שניתוחיו החריפים לכל סוגיה שבה עסק כבר קנו לו שם. הנשקה מוליך אותנו בנבכי ליל הסדר כבקי ורגיל, מסעף ענפים ומפנה דרך, צולל למעמקי תהומות של דקדוקי נוסח ולשון ומעלה משם מרגליות. ולאחר כל בירור ובירור עומד הקורא, שעד אז ידיעותיו היו מעורפלות ונבוכות אל מול שפע החומר, המקורות והמנהגים, ורואה בניין בנוי לתלפיות, רובד היסטורי אחר רובד היסטורי, ומתברר לו באשר לליל הסדר כי "לא סדר אחד הוא כי אם סדרים שונים שנתעצבו והלכו לאורך הדורות, עד לקיבועו של הסדר המוכר לנו בימי הביניים" (עמ' 352). ואשר להגדה עצמה, "הגדתנו כיום עשויה רובד על גבי רובד, שמקורותיהם השונים בצדם – מימי החורבן, דרך ימי דיכויו של מרד בר כוכבא, תקופת האמוראים בארץ ישראל ובבבל ועד ספרות הגאונים של שני המרכזים הללו" (עמ' 508).

פרעה‭ ‬וחייליו‭ ‬טובעים‭ ‬בים‭, ‬איראן‭, ‬המאה‭ ‬ה‮–‬19
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬מוסא‭ ‬במצרים‭ ‬‮–‬‭ ‬תיאורי‭ ‬משה‭ ‬בציור‭ ‬האסלאמי‭", ‬המוצגת‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל‭, ‬ירושלים

טעם המצה בפה

הנשקה פותח את בירורו בשאלת קיומה של ההגדה בזמן הבית. בניגוד לדעות חוקרים קדומים, ובדומה לחוקרים מאוחרים, הוא שולל זאת, על רקע שתיקת מקורות בית שני מן ההגדה. ליל הסדר הקדום, מעלה הנשקה, לא היה אלא אכילת הפסח (על מצות ומרורים) כאשר אמירת ההלל עוטפת אותו. מצוות "והגדת לבנך" לא נתפרשה אז, לדעת הנשקה, כמכוונת ליום מיוחד בשנה אלא כציווי כללי. בתוך כך סותר הנשקה מוסכמה מחקרית מקובלת, הטוענת שבתקופת המשנה נהגה הסעודה לפני ההגדה, ונשענת על כך שהמשנה אומרת "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת" עוד לפני ההגדה. הנשקה מנתח את הגישה הזו ומראה שאין היא יכולה לעמוד; לדבריו, כיוון שהסדר הקדום לא היה אלא אמירת ההלל, וזו חולקה לשניים כדי שתחול על הפסח, אך טבעי הוא להביא את המאכלים עוד בטרם מתחיל ההלל, ומזיגת כוס שני היא כדי לומר עליו את ההלל, ואין בכך כל קושי.

מכאן עובר הנשקה לבירור מרתק וחודר על תולדות האפיקומן, שבמקורות הקדומים הוא כינוי לדבר שאין להפטיר לאחר הפסח, בניגוד לכינוי המאוחר, המיוחד למצה הנאכלת באחרונה. קולמוסים רבים נשתברו על האפיקומן, ועדיין מצליח הנשקה להוציא חידוש של ממש תחת ידיו: לדבריו אין האפיקומן אלא הפסק (בין אם במנה אחרונה ובין אם במיני זמר) בין אכילת קרבן הפסח לבין המשך ההלל, וזו הסיבה לכך שנאסר להפטיר אותו אחר הפסח – כדי שיחול ההלל על הפסח. לפי ניתוחיו של הנשקה, בסוף ימי האמוראים כבר נשתכחה משמעות המילה "אפיקומן", הוא נתפרש לא כקינוח דווקא אלא ככל אכילה, וממילא ניתן לכך טעם חדש – שטעם הפסח צריך להישאר בפי אוכליו.

עורכי התלמוד ("בעלי הסתמא") צעדו צעד נוסף, ולשיטתם הדבר נכון גם לטעם המצה, וכך נוצר בתקופת הגאונים המנהג לאכול מצה פעמיים – תחילה כקיום המצווה ולבסוף כדי שייוותר טעם המצה בפה. ובעוד שאצל הגאונים המצה האחרונה היא חובה, אצל חלק מן הראשונים עלתה תפיסה חדשה, שלפיה חובת המצה שבסוף אינה אלא זכר לימי הבית, אם זכר למצה שנאכלה עם הפסח בסיום הסעודה, ואם זכר לפסח עצמו; מה שהוביל בתקופת האחרונים לפסיקה המחייבת אכילת "שני כזיתים" בסוף הסעודה, אחד לכל הסבר מתקופת הראשונים. התהליך של מצת האפיקומן, כפי שמציין הנשקה, הוא מעגלי – במקורות הקדומים ובהגדות ארץ ישראל אין הוא קיים; אצל הגאונים הוא חובה; אך אצל הראשונים הוא חוזר ומתעמעם והופך רק "זכר למקדש".

חלקו הראשון של הספר ממשיך ודן בברכת הגאולה (ומשייך אותה לזמן הבית, כאשר ר' טרפון קיצץ את הברכה לאחר החורבן ור' עקיבה, נאמן לתפיסתו על הגאולה הקרובה, השאיר אותה), בארבעת הכוסות (שבמקור לא היו אלא מנהגי סעודה רגילים – כוס לקידוש, כוס לחלק הראשון של ההלל, כוס לברכת המזון וכוס לחלק השני של ההלל; בלא שלמספר ארבע תהיה משמעות של ממש), במנהגי אכילת המצה והמרור (שעברו עם החורבן "שדרוג" ממאכלים הנספחים לפסח למצוות בפני עצמן), בחרוסת (שאף היא עברה "שדרוג" דומה, מתבלין למצה ולמרור למצווה בפני עצמה), בשני הטיבולים (שאינם במקור אלא ממנהגי הסעודה, טיבול של מנה ראשונה וטיבול נוסף בגלל קרבן הפסח, אלא שנתגלגלו באופנים שונים במקורות המאוחרים יותר), ובקרבן החגיגה הבא עם הפסח.

בחלק השני דן הנשקה בעיצוב ההגדה בידי תנאים ואמוראים. החל בגרעין ההגדה שלשיטתו הוא השאלות והתשובות בין האב לבן, עבור להרחבתה (לשיטתו, המבוססת על ניתוח פילולוגי חריף) עם מדרש "ארמי אובד אבי" בתקופת מרד בר כוכבא, והמשך בשינוי המוקד שלה עם התבססות הפירוש המדרשי המזהה את הארמי עם לבן, מה שהוביל לגלגול שונה של ההגדה בבבל בצורה אחת, ובארץ ישראל בצורה שונה.

קריאה דו–מסלולית

לכל פרק ולכל חלק, וגם לספר כולו, נוסף סיכום שבו יכול הקורא לצאת מנבכי הפרטים ולעמוד בפני המבנה השלם המתקבל מן העיונים; וכך גם הקורא שאינו בקי ורגיל במחקר התלמודי, ואולי נתנמנם במהלך דיון על נוסח או על ניתוח סוגיה תלמודית לרבדיה, יכול לשוב ולראות את השיטה השלמה מחוורת כשמלה אל מול פניו.

מטבע הדברים רב חלקן של הערות השוליים בספר, וכך הופכת הקריאה לקריאה דו–מסלולית: המעיין הממהר יכול להסתפק רק בגוף הספר (אם לא רק בפרקי המסקנות), אך שכרו של המתעמק בהערות השוליים רב. ידוע זה מכבר שהערות השוליים הן דרכם של החוקרים לכתיבה אזוטרית; ובעיקר שם, בהערות, תוכלו למצוא פולמוסים שקטים עם גישות חוקרים מובילות, בין השאר עם חוקרים כמו שמא פרידמן, דוד הלבני, יהודית האופטמן, שמואל וזאב ספראי וישראל יובל.

הלומד בספר במתינות יצא נשכר לא רק בהבנת גופן של סוגיות והשתלשלות ליל הסדר, אלא גם בדרכי העיון והגישה למקורות חז"ל. הספר כולו שזור תובנות מרכזיות הנוגעות למחקר התלמוד, בין השאר ניתוח המשנה לרבדיה, שאלת יחס התוספתא והמשנה, ברייתות בבליות וסתמות קדומים, ובכל אחת מן הסוגיות מתאפיין הנשקה בגישה מתונה השוקלת כל מקרה לגופו, ומתרחקת מן הקיצוניות המאפיינת לעתים חלק מן החוקרים.

"דוד הנשקה, בוגר ישיבות ומגיד שיעור, משמש פרופסור לתלמוד באוניברסיטת בר–אילן", אנו קוראים בגב הספר כתיאור המחבר. ודוק: בוגר ישיבות ומגיד שיעור – בעצם; משמש פרופסור לתלמוד – במקרה. כי הנה אף שהמחבר הוא מן המבריקים שבחוקרי התלמוד שידע דורנו, בעיניו הוא בראש ובראשונה בוגר ישיבות ומגיד שיעור; תלמיד חכמים הלומד את התורה ומבקש להגיע לעומקה, ואין משרת הפרופסור אלא כלי למטרה זו. ואף העיונים שבספר, כעדות המחבר, "תחילתם העובּרית […] היא בהכנותיי ללילות הסדר בביתנו" (עמ' יז), כמצוותם של חכמים ראשונים לעסוק בהלכות הפסח כל אותו הלילה ולספר ביציאת מצרים באותו זמן עצמו (על הסתירה בין שתי המגמות תוכלו לקרוא גם כן בספר, כמובן). נצטרפו לנו אהבתו של המחבר ללימוד התורה, וכליו שרכש בשבתו כפרופסור, לכדי חיבור שמעתה ואילך ראוי הוא שיעמוד בפני כל מעיין בתולדות הפסח, ובפני כל לומד וחוקר ספרות חז"ל.

הלל גרשוני הוא דוקטורנט לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר בתוכנית הדוקטורנטים של פורום קהלת

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ז ניסן תשע"ו, 15.4.2016

כל שולחן סדר מבקש חידוש ורצוי גם חיבור אקטואלי. אסופה של שירים ישראלים, שהם פרשנות אישית של יוצרים עכשוויים לסיפור היהודי, עונה על הצורך הזה

הלילה הזה כולו שירה 

שירה ישראלית המתכתבת עם ההגדה ועם יציאת מצרים

עורך: מרדכי דוד (מודי) כהן

חבר לעט, 2016, 178 עמ'

יציאת מצרים היא הרבה מעבר למאורע דתי והיסטורי: בהיותה אחד הבסיסים הרוחניים של העם היהודי היא מוזכרת עשרות פעמים בתנ"ך ומהווה תשתית להלכות רבות. אינספור מדרשים ומחקרים נעשו עליה והחובה לספר בה הופכת את המאורע החד פעמי לדינמי ונצחי: כל דור מוסיף עליה ומגלה בה מהלכים חדשים. הציווי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הופך את הסיפור ההיסטורי לארכיטיפ, למציאות מתמשכת הקיימת בנפש האדם ובזהותו ולא רק כנקודת ציון בעבר; החד–פעמי הוא אינסופי ומתמשך. התפיסה הזו מעשירה את ההסתכלות על יציאת מצרים והופכת אותה לחלק מתשתיתו הרוחנית וסיפורו האישי של האדם, כשם שהמאורע ההיסטורי הוא ראשית תודעתו של העם היהודי.

אנתולוגיה שירית המתכתבת עם יציאת מצרים היא ביטוי יפה לרעיון הזה: אסופת שירה העוסקת בפרשנות אישית של יוצרים עכשוויים לסיפור היהודי והאנושי הגדול המתבטא בגאולת העם והאדם. רבות נכתב על יציאת מצרים מכל היבט שלה, ואנתולוגיה האוספת שירה עברית חדשה בנושא היא בעיניי נצרכת מאוד. יפה עשו מרדכי (מודי) כהן והמערכת שאיתו (חבורה יקרה של מורות נהדרות לספרות) שחשו בצורך החינוכי והתרבותי ונענו לאתגר. קריאה שנשלחה לפני כשנתיים בדואר האלקטרוני הביאה לעבודה יוצאת מן הכלל שנעשתה בהתנדבות. זוהי אינה אנקדוטה שבאה להחמיא למסירותם של מורים לספרות אלא להראות עד כמה גדול היה הצורך, ומה רב כוחם של יחידים, קשובים ומחויבים, בעשייה תרבותית איכותית.

הספר ערוך בקפידה ומוער בדקדקנות וכולל בתוכו אוסף מרשים של שירה עברית העוסקת בהיבטים השונים של יציאת מצרים: מליל הסדר ועד העבדות, המכות, הגאולה וקריעת הים. מטרת הספר אינה רק איסוף שירים בנושא אחד, אלא הצגתם כפתח לשיח תרבותי ורוחני בשולחן הסדר ואצל הקורא אוהב השירה. זו אינה עוד הגדה אלא קריאה לדיבור: לשמאלו של כל שיר מופיעה רשימה קצרה הכוללת מבוא לשיח עליו – מהערה ביוגרפית על ההקשר של כתיבת השיר ועד לשאלות קיומיות שהוא מעלה בהקשר העמוק של יציאת מצרים.

הביטחון שבעבדות

בַּקּוֹמָה הַשּׁלִישִׁית נִתָּן אוּלַי לַחְשֹׁב כִּי הַכֹּל כָּרָגִיל. / אַךְ לֹא, הַצְּפִיפוּת חוֹנֶקֶת. מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת בַּחֲדָרִים, / וַעֲרֵמוֹת חֲפָצִים, אִי–סֵדֶר. כְּבָר יוֹדְעִים, עֲדַיִן לֹא הַכֹּל, / בְּכָל זֹאת מְנַקִּים אֶת הָאֲרוֹנוֹת הָרֵיקִים מִמָּזוֹן / לִקְרַאת פֶּסַח. אוּלַי יִפְסַח הַפַּעַם, מִי שֶׁיַּחְלִיט. / בַּקוֹמָה הַשְּׁנִיָּה מְאֻוְרָר יוֹתֵר, הַחַלּוֹנוֹת פְּרוּצִים, / רַק רוּחַ מְיַבֵּב פְּנִימָה. הָאֲנָשִׁים נָסְעוּ אוֹ הוּבְלוּ. / בַּקוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה, זָקֵן מְכֻסֶּה בַּעֲרֵמַת / מְעִילִים וּסְמַרְטוּטִים. מִסְתַּתֵּר. / זֶה סָבִי שֶׁחָזַר מֵהַצַּד הָאָרִי לַגֶּטוֹ, / לַחְגֹּג אֶת הַחַג בֵּין יְהוּדִים.

בשיר "בית" של חוה ניסימוב המתאר את זוועות הפסח בגטו נערך הסדר במציאות איומה של אי–סדר החופה על כל קיומו של האדם: מהעדרם של בני משפחה ומזון ועד לאי הוודאות באשר לאפשרות ההישרדות. במציאות הזו נמצא זקן עטוף במעילים וסמרטוטים; סבה של הדוברת שהתחבא במשך השנה בצד הארי ובערב פסח סיכן את חייו כדי לחוג את הפסח עם אחיו. הרשימה הצמודה לשיר מעלה את השאלה על מהות הבית, העם והמשפחה, ומאפשרת לקורא לבחון את מציאותו שלו כחוגג פסח מתוך חירות ושלווה ביחס לתקופה שבה מציאות קיומו של יהודי בעולם הייתה בלתי אפשרית.

שיר נוסף מאיר את מצוקתו האמיתית של העבד, שאינה העבדות המוכרת לו, אלא דווקא אפשרות היציאה לחירות הזרה לו. השיר נקרא כמבוא פסיכולוגי למצוקת ישראל במדבר ומשמש מבוא רגשי לבקשה העתידית לשוב ליציבות ולביטחון השעבוד של מצרים. וכך כותב דניאל זיו בוקובזה בשירו הנפלא "אדמת מצרים":

לֹא זֶרַע כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא חָלָב זָב / בִּקְּשָׁה הָרֶגֶל שֶׁחָצְתָה אֶת מִצְרַיִם. וְלֹא נִסִּים וִירוּשָלַיִם / לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא אֱ–לֹהִים / לִזְעֹק לוֹ מֵחֲרַכֵּי הַגַּב הַמְּצֻלָּק / הָאָדָם שֶׁבָּרַח מִמִּצְרַיִם / בָּכָה / וְשָׁתַק. // [אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁתֹּק / כּשֶׁאֲלֻמַּת אוֹר נִזְרֶקֶת בַּאֲפֵלָה. כְּשֶׁאָדָם מִתְעוֹרֵר בְּאִישׁוֹן לַיִל / כְּמוֹ מִצִּירִים וּמְמַלְמֵל גְּאֻלָּה, גְּאֻלָּה / וְרוֹחֵץ מִפָּנָיו אֶת הַשּׁוֹט הַמּוּנָף וְהָאֵימָה וְהַבֶּהָלָה. אֵיךְ הוּא קָם / בַּחֻרְבָּה הַחֲשׁוּכָה וְלֹא נִקְרָע בִּשְׁאָגָה / עַל הַקֵּץ, הַטִּיט וְהַתֶּבֶן וְהָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה. אֵיךְ הוּא / מִתְגַּעְגֵּעַ לַדָּגָה] // כֵּיצַד יְסַפֵּר אִישׁ לִבְנוֹ: / הַצְּעָדִים מְהֻסָּסִים כְּכַף יָד עַל שֶׁכֶם רוֹעֶדֶת, / מְתַרְגְּמִים דּוּמִיָּה בֵּין אֶרֶץ לְרַגְלַיִם – / אֲפִלוּ יִבְקַע הַיָּם וְיִמְתְּקוּ הַמַּיִם / אָדָם מְחַפֵּשׂ אֲדָמָה / אֲמִתִּית וְיַצִּיבָה / כְּמוֹ אַדְמַת מִצְרַיִם.

הספר כולו מאפשר פריסה רחבה של שירה כפרשנות עמוקה על מצבם של האדם והעם בשעבוד ובגאולה. אמנם מעניין לראות כיצד כל השירים בספר כמעט לא עוסקים ביציאת מצרים כביטוי לגאולת העם אלא כביטוי לגאולתו של היחיד; מהלך ספרותי שהוא חלק ממגמה של הסטת המבט ההיסטורי מהכלל אל היחיד בספרות ובדברי הימים של העת הזו.

מפגש עמוק עם התרבות

אנתולוגיות לשירה שמטרתן להקיף נושא נוטות להראות חסרות; לא משום שהן נערכות בחוסר תשומת לב אלא משום שההיקף הנדפס רב מהחומר הקיים. כך חסרו בספר שירים חשובים כמו "מתי מדבר" מאת ביאליק ומכלול "שירי מכות מצרים" של אלתרמן; ובשירה החדשה יותר שירו של שחר מריו מרדכי "והגדת" ("בְּכָל דּוֹר / וָדוֹר / חַיָּב / אָדָם / לִרְאוֹת / אֶת  עַצְמוֹ / כְּאִלּוּ / הוּא / לֹא יָצָא / מִגֶּרְמַנְיָה"); וכן שירו החשוב של אליעז כהן "פסח פלסטיני", הרואה את האינתיפאדה השנייה כימים שבהם נאפה "לֶחֶם הָעֹנִי הַגָּדוֹל / שֶׁל שְׁנֵי הָעַמִּים". חסר זה אינו מעיד על היעדר איכות אלא על צמצום המקום.

איני מכירה את הביוגרפיות ואת הקשרי כתיבת השירה של כל המשוררים והשירים באסופה. מקום אחד שבו מצאתי חוסר דיוק הוא בשירו של יוסף עוזר, "המכה העשירית". שיר זה מוצג בדברי ההסבר הנלווים לשיר כ"מכות שחטף בילדותו בתלמוד התורה". עוזר הוא בעל תשובה שלא למד בילדותו בחינוך דתי; השיר הוא כתב אישום חריף כנגד צביעותה של החברה החרדית ומתאר תקיפה אלימה שעבר המשורר בידי אחד ההורים בתלמוד התורה "המסילה" שבו לימד, ואת שתיקתם של אנשי הצוות שעה שהוא התבוסס בדמו:

כְּשֶׁהִכּוּ אוֹתִי בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הַמְּסִלָּה / הָיְתָה מַכַּת חֹשֶׁךְ. / לָרַבָּנִים הָיָה אוֹר גָּדוֹל בְּכָל מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם / כְּשֶׁהִכָּה אוֹתִי אַחַד הַהוֹרִים. / עַל כָּל דֶּלֶת בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הַמְּסִלָּה יֵשׁ מְזוּזָה / וֶאֱ–לֹהִים פָּסַח עַל לֵב כֻּלָּם, / שֶׁלֹּא בָּאוּ לְהוֹשִׁיט לִי יָד לָקוּם / וְלֹא אָמְרוּ לַמַּכָּה הָעֲשִׂירִית כְּלוּם. / וּבְבֵית הַחוֹלִים הָיִיתִי כָּל הַשַּׁבָּת / בִּזְמַן שֶׁהֵם קִדְּשׁוּ עַל הַיַּיִן / שֶׁהָפַךְ לְדָם.

בעולם שבו הספרות נדחקת לשוליים כמקצוע משני, הנחוץ פחות לחברה הישראלית מול חמש יחידות במתמטיקה, ומורים לספרות נאבקים על לחמם ועל האפשרות ליצור בקרב תלמידיהם מפגש רוחני ועמוק עם תרבותם, האנתולוגיה שלפנינו היא לא פחות ממעוררת השתאות והשראה בפני עצמה. יציאת מצרים הראתה למין האנושי כי הדבקות בחירות ובצדק היא גאולה למין האנושי. הספר המרשים שלפנינו, המומלץ מאוד לעורך הסדר, לפרשן המודרני ולאוהב השירה, מראה כי הרוח הגדולה שפיעמה בעם היוצא לחופשי עודנה מפעמת בו, והיא נכתבת ונקראת בידי אלה הנאבקים עליה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ד ניסן תשע"ו, 22.4.2016

בניין דירות פאר בקהיר מספק סיפורים עסיסיים ומעמדיים המשקפים סיאוב ושחיתות. רומן בידורי ובוטה, שאינו יצירת מופת אמנותית, רחוק מהכתרים שנקשרו לו באופן תקין–פוליטית ופטרוני

בית יעקוביאן

עלאא אל–אסוואני

מערבית: ברוריה הורביץ

טובי, 2016, 240 עמ'

אם המסופר ב"בית יעקוביאן" משקף את החיים במצרים של מובארכ בלי הגזמה, לפלא הוא כיצד המחבר עוד נושם בגוף שלם את האוויר החופשי. הרי לכם פרדוקס: ספר המתאר את מצרים של זמנו כמערכת של דיכוי הדעה והדיבור, כארץ של שלטון הנוקט אלימות איומה כלפי מבקריו שוחרי החופש, יצא לאור בגלוי תחת אותו משטר חונק שהוא מתאר, נמכר בהמוניו והוסרט. הוא אף היה, על פי העטיפה, הרומן הנמכר ביותר בעולם הערבי במשך חמש שנים. אמנם, מן המסופר ביצירה אפשר להעלות על הדעת דרכים ליישוב הפרדוקס. לדמיין למשל שהמחבר עלאא אל–אסוואני שילם דמי פדיון נפש נדיבים לבעלי שררה ול"איש הגדול", זה שגר בארמון בקהיר וגוזר קופון מכל עסקה ובשמו ובתוארו אין לנקוב. ככל הידוע לא כך קרה.

ההגזמה בתיאור מצרים כבית עבדים נועדה, יש לשעֵר, למטרות ספרותיות, שיהיה מעניין, שיהיה מה לסַפֵּר, שתהיה דרמה – אך גם למטרות חברתיות–רעיוניות: לזעוק ולעורר. הספר הוא חלק ממאבק. אל–אסוואני, רופא שיניים במקצועו, הוא גם פעיל פוליטי. הספר הוא חלק מפעילותו זו. פחות מעשור לאחר פרסום הרומן היה אל–אסוואני מהדמויות הבולטות בתנועת ההמונים שהפגינה בכיכר תחריר והצליחה להפיל את שלטון מובארכ. הספר, המתרחש בשנים 1990–1992 (ולא בסוף שנות התשעים ככתוב בטעות על גבו), משקף מיאוס כללי של המצרים, בעיקר הצעירים, ממצבם; והמצב המשתקף בו הוא אכן מאוס. מתחת לרודנות המחניקה והמושחתת מתקיימת חברה מושחתת בפני עצמה. חברה מקולקלת, מגעילה, חברה שבוז והתעללות הם היחס השכיח בה בין אדם לחברו העני או החלש ממנו. חברה שבה אוי לאישה הצריכה לפרנס את משפחתה, כי אם לא תתמסר כשִפחת חשקים למעסיקיה אין לה תוחלת בשוק העבודה. חברה מעמדית נוקשה, אלימה, מתפוררת, מלוכלכת.

שלא כמו שנכתב בכמה מקומות, הטרוניה בספר אינה על עידן ה"קפיטליזם" כביכול שהחליף את הסוציאליזם של גמאל עבד א–נאצר. עוני, דיכוי ושחיתות מתגלים ברומן כנחלת כל התקופות. השינוי–לרעה חל, על פי הספר, במהפכת הקצינים הצעירים ב–1952. יעדם של הגעגועים הם ימי השלטון המלוכני, הסובלני יחסית, החותר להתמערבות. מאז בטלה ממצרים המלוכה וקפצה עליה דמוקרטיה מזויפת היא הולכת מדחי אל דחי. לא סיר הבשר היא מצרים, אלא סיר לחץ. בחוכמה–שלאחור אנו קוראים את הספר ומבינים שסיר הלחץ הזה חייב להתפוצץ מתישהו. כלומר, בדיעבד, הוא "נבואי". אפשר לומר שהוא ממבשרי "האביב הערבי". לאור תפוצתו האדירה, נראה כי נכון יותר לומר שהוא אפילו מן הגורמים שהאיצו את האביב הזה. שניים מגיבורי הספר, בני זוג מאורס מן המעמדות הנמוכים, מבשרים, בהכרעותיהם ובגורלם, את הכיוונים שה"אביב" הזה עתיד היה לבטא: שאיפות דמוקרטיה, מתירנות והתמערבות מחד גיסא – והקצנה אסלאמית מאידך גיסא.

מתוך הסרט 'בית יעקוביאן', צילום: אי. אף. פי

מיניות מצרית

מעניין שבעוד המשטר הנורא המצטייר בספר, על מנגנוני הביטחון האכזריים שלו, לא הרתיע את אל–אסוואני מלומר את דברו – אווירת ההפחדה והחרם כלפי כל דבר הקשור בישראל כן גרמה לו להזיע, להתקפל ולהתפתל. אולי השד המובארכי לא היה נורא עד כדי כך. או שמא אכן תגובתו ההיסטרית של אל–אסוואני לפרסום הספר בישראל אותנטית ולא נובעת מלחץ, והוא שונא–ישראל כשר? פה ושם בעלילת הספר מוזכרת שנאתם של אנשים במצרים לישראל. היא מצטיירת כאבסורדית ומגוחכת, כשנאה לשעיר–לעזאזל שהמצרים מסיחים בעזרתה את דעתם מהסיבות האמיתיות לסבלותיהם, וברור לכאורה שהמחבר מתאר שנאה זו באירוניה – אבל עכשיו, לך תדע.

בית יעקוביאן, "בית" במובן של "בניין" ולא של שושלת משפחתית, קיים במציאות. זהו קומפלקס גדול של דירות פאר שנבנה במרכז קהיר בשנת 1934; בניין בסגנון מערב אירופי בעיר הנתונה להשפעה מערב אירופית חזקה. הוא אוכלס בשמנה וסלתה של מצרים. אוכלוסייתו המתחלפת משקפת את גלגוליה של מצרים: קצינים התופסים את הדירות לאחר מהפכת הקצינים, עניים ופשוטי עם התופסים את ביתני המשרתים לשעבר שעל הגג והופכים אותו עם השנים לסְלאם. הרומן מספר את קורותיהם של כמה מן הדיירים. כמובן, סיפוריהם נוגעים זה בזה, מצטלבים, משתלבים.

והסיפורים הללו מעניינים ומושכים. עסיסם זב. אהבה ומשפחה, עושר ועוני, תככים ומעשי סחיטה, ושפע מעשים שבינו לבינה ושבינו לבינו שכנראה תרמו להצלחתו של הספר. הדחפים המיניים של הדמויות מניעים את מעשיהם יותר מכל דחף אחר. מעשיהן על יצוען ובדרך אליו תופסים כמות דפים נכבדה. בייחוד עורר הספר מהומה בשל עיסוקו החופשי והמפורט במין הומוסקסואלי, עיסוק שתואר כחסר תקדים בספרות הערבית. יש למרכזיות הזו של המיניות בספר הצדקה עניינית. היא משקפת את המקום שיש לדעת המחבר למיניות במצבו של האדם, את האופן שבו היא מארגנת את החברה המצרית ואת יחסי הכוח בה, ואת עומק חלחולה של השחיתות המינית למרקם החיים במצרים. אלא שהדבר, וגם האופי המציצני שהוא מתבצע בו, מתחברים לסנסציוניות הכללית של הספר ולאופייה הממוסחר של כתיבתו.

חדשותי ומהנה

כי מן הראוי להבחין בין חשיבות היסטורית לחשיבות אמנותית. "בית יעקוביאן" הוא בהחלט סיפור חדשותי ואבן דרך היסטורית. יש לו גם ערך רב מבחינה לימודית. הקריאה בו היא דרך נעימה, חווייתית ומרתקת להתוודע לשכנתנו הדרומית, לתולדותיה ולתרבותה ולהתרחשויות הכבירות המתחוללות בה. אולם קשה לומר שיש לו ערך אמנותי. הרומן משתייך במובהק לסוגת הספרות הקלה, הבידורית. הוא רב–מכר בכל מובני המילה. הכתיבה שטחית, עיתונאית במהותה. הקורא מואכל בכפית. הוא אינו צריך להסיק מסקנות, להשלים פערים, לגבש בעצמו דעה על תכונותיה של דמות. הכול אמור ומפורש ומוסבר ומוגדר ומסוכם. הספר מעניין מן הטעם שקורים בו דברים מעניינים, אבל כמעט אף פעם לא בגלל אופן סיפורם.

לא שיש פסול בספרות קלה, ספרות ז'אנרית. לא מזיק להתבדר, ואם מן הבידור הזה גם לומדים ומשכילים, כמו במקרה של "בית יעקוביאן", אדרבה ואדרבה. הקורא רץ בספר בהנאה, מחליק על שמן תרגומה הנעים והטבעי של ברוריה הורביץ. מי שמתקשה בדרך כלל להרשות לעצמו לבזבז זמן על ספרי טיסה, על קריאת כיף, הנה לו הזדמנות להתפנק סוף סוף במצפון שקט.

למה אם כן נזדעקתי להודיעכם שהספר כזה? כי קורה פה משהו מוזר וקצת מעליב. העיסוק התקשורתי בספר, ואפילו העיסוק הביקורתי בו, מתנהל נכון לעכשיו כאילו לפנינו יצירת מופת גבוהת מצח. גם העיצוב המכובד של העטיפה משדר שאנחנו בתחום הספרות היפה. אולי זה אפילו מזיק לספר: מרתיע את הנתח הגדול של הקוראים, המחפש כיף ולא אמנות. ויש כאן גם עניין תרבותי מסוים, קצת מביך. אולי במודע, אולי לא במודע, נמצאת פה ההנחה שהתרבות הערבית בת ימינו ירודה ומתקשה לנפק יצירות בעלות ערך אמנותי. לכן, כביכול, צריך לעשות לה הנחות – ולדון בחרדת קודש של תרבות גבוהה בספר שאילו היה נכתב בעברית או בשפה אירופית היה מסווג, כמובן מאליו, כמוצר תרבות פופולרית. כתמיד במקרים כאלה, השאלה היא בשביל מה טוב הרצון–הטוב הפטרוני הזה, המתגלה במוקדם או במאוחר כמבזה לכל הצדדים המעורבים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' ניסן תשע"ו, 28.4.2016

יומנה של חסידת אומות העולם מתאר ילדה יהודייה–הולנדית שהוסתרה מהגרמנים כשכפר שלם, כמעט, מסוכך עליה. מחקר אחר, העומד להתפרסם, עוסק בסוגיית ההלשנות בהולנד בתקופת השואה

היום הגיעה אלינו י'

סיפור הסתרתה והצלתה של ילדה יהודייה בהולנד הכבושה

מיפ חרוננדייק

מהולנדית: חוה דינר

יד ושם, 2015, 95 עמ' 
כולל צילומים

בין הלשנה והצלה

החברה ההולנדית והשואה

פנחס בר–אפרת

בדפוס, בהוצאת יד ושם

סיפור הסתרתה והצלתה של יהודית רוס, המכונה "דוט" ("נחמודת" בהולנדית), הוא גם סיפור של ניסיון הלשנה ומניעתו. הסיפור מתחיל בשנה השלישית לכיבוש הגרמני בהולנד, ביולי 1942. דוט הייתה בת ארבע ושלושה חודשים כשנותקה ממשפחתה היהודית ונמסרה לבני הזוג חרוננדייק. הדברים מסופרים על ידי מיפ חרוננדייק, האם–המסתירה, בצורת יומן יומיומי שמתאר את חייה ואת מצבה הבריאותי ובעיקר הנפשי של הילדה. היומן נקטע באוקטובר 1942, כשכתיבתו הפכה למסוכנת מדי (אין בספר מידע על הסיבות הקונקרטיות), אך הספר כולל גם את זיכרונותיה של מיפ מהשנים הבאות, שהועלו על הכתב מיד לאחר המלחמה.

זהו סיפור–הסתרה יוצא דופן. "דוט" הוסתרה אצל זוג חשוך ילדים, שחי ועבד באחוזה גדולה בצפון הולנד. חיו שם בעלי האחוזה, מר וגברת מֶנטן, והמון רב של רווקים, משפחות וילדים – כולם עובדי האחוזה (קוס, בעלה של מיפ, הועסק כנהג – ובני הזוג חרוננדייק הועסקו כנראה גם בשליחויות מחתרתיות עבור בעל האחוזה). חיי החברה באחוזה פתוחים ומפותחים: כולם חברים של כולם, מבקרים ומבלים יחד. דוט משתלבת בהמון הזה, וכולם יודעים שהיא יהודייה – ושותקים. מר מנטן פועל עבור שירות הריגול הצבאי הבריטי, ובינואר 1943 הוא נחשד ונעצר על ידי הגרמנים, יושב כמעט שנתיים בכלא ואז משוחרר.

מיולי ועד אוקטובר–נובמבר 1942 – אז מתחילים המצודים הגדולים אחר היהודים ושילוחם למחנות – הכיבוש הגרמני כמעט לא נוכח בספר. חייה של דוט נורמליים ככל האפשר, פרט כמובן לניתוק מהוריה ומאחותה, שמסתתרים, בנפרד, במקומות אחרים. היא ילדה רגילה, עליזה בדרך כלל, אבל בוכה לילה אחר לילה, מה שמעיק מאוד על המסתירים: הם מנסים להשפיע עליה בטוב, ללא הועיל, ולבסוף, בייאושם, נותנים לה "מכות על הטוסיק". זה משפיע: היא מפסיקה לבכות וישנה היטב. הדילמה הזאת – איך להתמודד עם בכי געגועים של ילדה קטנה שמערער את המבוגרים – מתוארת בענייניות שוברת לב, והיא רק היבט אחד של מצב שנוראוּתו מוסתרת מאחורי סיפורי אידיליה כביכול  על שיט, על בובות וכלב ובילוי עם חברים.

74%‭ ‬מיהודי‭ ‬הולנד‭ ‬נספו‭ ‬בשואה‭. ‬מצעד‭ ‬לזכר‭ ‬קורבנות‭ ‬השואה‭, ‬אמסטרדם‭ 2014
צילום: גטי אימג'ס

עוקבים אחרייך

זמן מה לפני שבעל האחוזה מנטן עומד להשתחרר מהכלא הגרמני, במאי 1944, מקבלת מיפ חרוננדייק מכתב אנונימי: "גברת, את מסתירה ילדה יהודייה, עוקבים אחרייך". מי השולח המאיים? יש למיפ חשדות: אולי זו אשתו של מנטן, שחרדה לגורל בעלה הכלוא? ואולי הזוג מנטן מעדיף להיפטר מן הילדה היהודייה, כדי לשמר את הפעילות עבור המודיעין הבריטי? אין תשובה לשאלה, רק רמזים. השקלול של חיי ילדה יהודייה קטנה אחת מול סיוע לריגול הבריטי בהולנד הוא אחד ההיבטים המזעזעים של הכיבוש הנאצי, שהספר מציג בדרכו הפרוזאית והבלתי רגשנית.

מיפ חייבת להוציא את דוט מהאחוזה – אך מחליטה להמשיך בתפקידה כאם–אומנת, כדי לא לפגוע עוד פעם בנפש הילדה. הן נודדות ביחד ממקום למקום, ממשפחה לחברים. זוג החברים האחרון מפיק תועלת כספית מההסתרה: דמי שכירות בדירתו ומצרכי מזון שמביא בעלה של מיפ מהשוק השחור. כשהתועלת הזאת מגיעה לקיצה, מנסה אותה חברה להלשין על דוט. למזלם של הילדה ומסתיריה, השומע הוא בעל המכולת בכפר שבקרבת האחוזה. ככל תושבי הכפר הוא מגונן על הילדה, מאיים על המלשינה ובכך מסתיים העניין.

הסיפור מסתיים בטוב: יהודית רוס מוחזרת למשפחתה שנותרה בחיים, עולה לישראל ומגדלת ילדים ונכדים, ובני הזוג חרוננדייק מוכרים כ"חסידי אומות העולם". אבל כל זה יכול היה להסתיים אחרת. בפתח המבוא לספר נכתב: "מתחילת הגירושים השיטתיים… ירדו למסתור 28,000 יהודים לפחות, אך שליש מהם – לפחות 9,000 בוגרים וילדים כאחד – הוסגרו או התגלו וגורשו". מיהודי הולנד, שמנו כ–140,000 נפש, 74% נספו בשואה. זה השיעור הגבוה ביותר באירופה!

בצע כסף

סוגיית ההלשנה על יהודים לא נחקרה בשיטתיות, והיא מובאת בדרך כלל בשולי ספרות השואה. את ההקדמה לספר של חרוננדייק כתב עורכו המדעי, פנחס בר–אפרת, שספר פרי עטו, העומד לראות אור בקרוב, דן בהרחבה בהלשנות, בהסגרת יהודים ובמלשינים למיניהם — נושא שעד כה לא ניתנה לו במה הולמת בספרות המחקר על הולנד במלחמת העולם השנייה.

עיקר הספר מוקדש להלשנה על יהודים, אבל הוא מתחיל בדיון קצר בתופעת ההלשנה בגרמניה ובהולנד, הן על יהודים והן על לא–יהודים: "בדרך כלל היו תוצאות ההלשנה על גרמנים ועל הולנדים (לא יהודים) חמורות הרבה פחות מאשר תוצאות ההלשנה על יהודים… ההלשנות גרמו לרציחתם של מרבית היהודים שהוסגרו…".

בר–אפרת מדגיש שהמניע המרכזי שפעל בהולנד כגורם להלשנה על יהודים והסגרתם "קשור לבצע כסף, בין בדרך של לקיחת כסף או רכוש של יהודים… והסגרתם אחר כך… בין בדרך של קבלת תשלום מהגרמנים בתמורה להלשנה ולהסגרה. רבים גם הלשינו על יהודים מסתתרים כדי לקנות את חירותם לאחר שנעצרו בעצמם בידי הגרמנים…". רק מיעוט מהמלשינים פעלו ממניעים אידיאולוגיים, וכל המלשינים ידעו שיהודי שהוסגר צפוי למוות. סכנה זו לא הרתיעה אותם, שכן "שיקולים מוסריים ואנושיים לא עמדו לנגד עיניהם. יתר על כן, במקרים רבים הם אף קיוו שקרבנותיהם לא יחזרו לעולם".

משפחת‭ ‬חרוננדייק‭ ‬עם‭ ‬דוט‭, ‬1946
צילום: מוזיאון‭ ‬בית‭ ‬לוחמי‭ ‬הגטאות‭ ‬‮–‬‭ ‬ארכיון‭ ‬התצלומים

יהודים מסגירים יהודים

הספר מזכיר גם יהודים שהלשינו על יהודים מסתתרים אחרים והסגירו אותם, ומדגיש את השוני בנסיבות ההלשנה: "אין מדובר ביהודים שנתפסו במסתור ועונו בחקירה עד שמסרו כתובות מסתור נוספות…  אלא ביהודים שהסכימו למסור כתובות מסתור של יהודים אחרים, כדי להשתחרר ממעצר או לשחרר את קרוביהם. מצבם היה קשה ביותר… הם ידעו, או יכלו לשער, שאם לא ישתפו פעולה עם הס“ד הם יישלחו אל מותם, ונאלצו להתמודד עם הבחירה הקשה והטרגית בין חייהם שלהם לחיי הזולת… קשה לדון לכף חובה את מי שנאלצו להתמודד עם דילמות שכאלה והכריעו לטובתם שלהם". עם זאת, סבור בר–אפרת "שיש להבחין בין מקרים שבהם קיווה המלשין היהודי למנוע את גירושו או את גירושם של בני  משפחתו למחנות המוות, ובין מקרים המעידים על שיתוף פעולה עם הנאצים לאורך זמן רב, תמורת תועלות חומריות. (כגון) אנה ואן דייק, שהלשינה על מאות יהודים וקיבלה תמורה רבה על כך…".

למרות ששיעור היהודים שנעצרו עקב הלשנה היה רק אחוז קטן ממספרם הכללי של היהודים שגורשו מהולנד, חשוב מאוד לדון בתופעה (בלתי–)אנושית זו, ובר–אפרת עושה זאת בשיטתיות וביסודיות. הוא גם מתייחס לשתי קבוצות מאורגנות של "ציידי יהודים" בהולנד: שוטרים, בייחוד כאלה ששירתו בהתנדבות ביחידות מיוחדות, ואזרחים משורות ה"קוֹלוֹנֶה הֶנַייקֶה". נוסף על אלה היו כמובן יחידים שהלשינו על יהודים והסגירו אותם.

"קוֹלוֹנֶה הֶנייקֶה" הייתה קבוצת אזרחים מאורגנת וממוסדת שפעלה בשיטות משטרתיות. בניגוד לנזק הפרטני של המלשינים היחידים, אנשי ה"קולונה" גרמו לתפיסתם של אלפי יהודים. אך במשפטים שנערכו לציידי יהודים לאחר המלחמה, רק ארבעה מביניהם שילמו על כך בחייהם. ואילו אחרים, שגם הם היו אחראים למעצרם ולגירושם – ובעקיפין למותם – של אלפי יהודים, קיבלו חנינה, ויש מהם שלא נידונו כלל מסיבות משפטיות שונות.

שני הספרים מציגים זוויות שונות על השואה בהולנד עם נושא משותף: ההצלה לעומת ההלשנה והסגרת היהודים. הספר הראשון אינטימי ואישי, והאחר מחקרי, אך קריא מאוד, יסודי ומעניין. שניהם מטילים זרקור על תופעה שמעטים עסקו בה ושניהם מומלצים מאוד לקריאה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' ניסן תשע"ו, 28.4.2016

משוררים נוטים לראות את העולם מנקודת מבט אישית. סוצקבר, משורר גדול ובן אוהב לעיר וילנה, החליט להניח את כישרונו הספרותי בצד ולהתמקד בעובדות. תיעוד החורבן

גטו וילנה

אברהם סוצקבר

מיידיש: ויקי שיפריס

עם עובד, 2016, 298 עמ'

קיץ 1944. בדירה קטנה במוסקבה יושב המשורר היידי הגדול אברהם סוצקבר ומעלה בקדחתנות את זיכרונותיו; בעיצומה של המלחמה הוא מנסה לנסח את מה שלימים ייקרא "עדות". הוא כותב כנגד סכנת נפשות אחת לאחר שנחלץ מאחרת: יהודי ברית המועצות, החברים ב"ועד האנטי פשיסטי", מנסים להביא לידיעת הציבור הסובייטי את ממדי השואה בספר שייקרא "הספר השחור". בכתיבה יש להיזהר מאוד: לרוסיה הקומוניסטית, המחרפת נפשה בלוחמה נגד גרמניה הנאצית, יש אינטרס לטשטש את השיטתיות של רצח העם היהודי כדי שלא לתת מקום לקבוצות דתיות; ואינטרס נוסף להציג את העמים הסלאביים  – הנתפסים בקרב הרוסים כבני עמם – כנכבשים אומללים ולא כמשתפי פעולה. סוצקבר, שרק עתה נמלט מהנאצים ועוזריהם, נתון בין הפטיש לסדן.

למעשהו של סוצקבר אין אח ורע. בשנות המלחמה, על אף ניסיונותיהם של מוסדות ויחידים לתעד את הזוועה השיטתית של השמדת העם היהודי, כמעט לא התאפשר מן הבחינה הטכנית לכתוב, וכתיבה על השואה נשאה בעיקר אופי יומני. סוצקבר היה מהראשונים שכתבו עליה ביידיש (הספר הראשון שנכתב עליה בעברית, "ספר עדות" מאת יעקב קורץ, יצא לאור בארץ ישראל באותה השנה), והיה בין הראשונים שהתמודדו עם השאלה האמנותית, המוסרית והאנושית הכבירה: כיצד ניתן לכתוב על מה שלא ניתן לתיאור במילים? איך ניתן לנסות לעבד את החוויות מלבו של הגיהנום, באופן שיתקבל על לבו של האדם הקורא אותן?

משוררים נוטים לראות את העולם מנקודת מבט אישית, כאשר כל היבט של החיים החיצוניים הוא סמל למתרחש בחייהם פנימה. בהקשר של מסירת עדות זו נטייה בעייתית. סוצקבר מחליט להניח את כישרונו הספרותי הגדול בצד ולהעמיד את העובדות במרכז. אלה שמכירים את שירתו המופלאה של סוצקבר עלולים להיות מופתעים מסגנונו הענייני, המקיף והעובדתי של הספר. על אף שכישרונו הספרותי העילאי של המשורר ניכר מכל שורה, סוצקבר כותב אותו כמסמך תיעודי ולא כיצירה ספרותית. התוצאה היא ספר שואה אינטנסיבי וקשה מאוד. המשורר רותם את כל כוחות החיים והמילים שלו כדי לתאר את חורבנה של עירו בתוך מסכת חורבנו של עם.

רוח‭ ‬היצירה‭ ‬פיעמה‭ ‬בגטו‭. ‬גטו‭ ‬וילנה‭ ‬בזמן‭ ‬המלחמה
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

חיים שפויים בצל הסכנה

יום למחרת כיבוש ליטא ביוני 1941 החלו הגרמנים, תוך שיתוף פעולה נלהב של האוכלוסייה הליטאית, בסימון, כינוס ורדיפה שיטתית של יהודי וילנה. לאחר תקופה של ציד יהודים ברחובות הואשמו היהודים ב"תוקפנות" ואז החלו ה"פרובוקציות" – פעולות התגמול. היהודים גורשו וכונסו לשני גטאות, מהלך שאִפשר לנאצים להפריד בין היהודים, להחלישם ולזרוע בהם אימה וספק. את היהודים שניצודו שלחו לעבודות כפייה אך רובם נשלחו ליערות פונאר היפהפיים, שמהם לא יצא אדם חי. כדי להעלים את הראיות לטבח של רבבות, העסיקו הגרמנים פועלי כפייה יהודים שעבדו במיון הגופות, בהפשטתן, בשרפתן לאפר ובערבובו באדמת היער; הרוצחים הקפידו שבבוא היום לא תימצא יותר מעדות מזערית לפשעיהם.

גם תחת הכיבוש הנאצי וחיי הזוועה בגטו החלו היהודים בהתארגנות כדי לאפשר לעצמם חיים שפויים ככל האפשר. במצב שבו אין אדם יודע מה ילד יום, תוך שהם נתונים בסכנת חיים מתמדת ונאלצים להסתתר לתקופות ארוכות ב"מָלינות" – מקומות מחבוא זעירים – פעלו בגטו ארגוני סיוע, בתי יתומים, בתי תמחוי וחיי תרבות עשירים.

חיי התרבות בגטו וילנה החלו באותו היום שנכנסו אל הגטו. פעם היה נדמה לי שלנידון למוות או לאדם שהושלך אל אי בודד אין שום טעם ליצור אמנות. החיים הוכיחו לי שאין זה כך. בין שהאדם היוצר גר במלון מודרני ובין שהוא נמצא במדבר וסביבו רק תנים וחול, בין שהוא מתפעל מיפי שקיעת השמש לחופו של ים ובין שהוא עומד על פי בור מוות שחפר במו ידיו – רוח היצירה לא סרה ממנו.

רוח היצירה פיעמה בגטו: מחזות הועלו, יצירות מוזיקליות בוצעו ושירים נכתבו. בשעה שבכל רחבי העיר עונו ונרצחו יהודים בדרכים שאין הדעת סובלת, עמדו יהודי גטו וילנה במבחן הגדול ביותר: הם התארגנו כדי לשמור על צלם האנוש שלהם וכדי לחזק אותו בקרב חבריהם ובני עמם. אך לא רק בקרב בני עמם – סוצקבר מתאר כיצד התארגנה המחתרת היהודית בגטו כדי לסייע לשבויי מלחמה ואזרחים רוסים ששוכנו לא הרחק מהם, ועמדו בסכנת מוות מרעב ומקור. היהודים שחרב מונחת על צווארם דאגו להם למזון, ביגוד ושמיכות, ואלה כתבו להם בתודה: "אנחנו זוכרים, ויבוא יום שנספר למולדתנו כי בווילנה, בשנת 1942, לא איבדו היהודים המשועבדים והמעונים בגטו את רגשות האנוש שלהם. בימים שציפה בהם עונש מוות ליהודי שמדבר עם לא יהודי, הם סיכנו את חייהם והצילו מכפור ומרעב אנשים אחרים, שגם הם היו קרבנותיו של אותו משטר".

שיר הלל לגדלות האדם

בדצמבר 1941, כאשר החלו להיוודע ממדי הטבח השיטתי ביהודים, קרא אבא קובנר לנקם: "אל נלך כצאן לטבח". ארגוני היהודים השונים התאחדו והקימו את ארגון הפרטיזנים המאוחד שעסק בהתארגנות, בצבירת נשק ובביצוע פעולות חבלה. בקיץ 1943 הועמדו לוחמי הגטו בפני דילמה איומה: הנאצים איימו שירצחו את כל יהודי הגטו אם לא יסגירו לידיהם את מפקדם, יצחק ויטנברג. כדי להציל את עשרים אלף היהודים שנותרו בגטו הוא החליט להסגיר את עצמו.

כעבור כמה שבועות החלו הגרמנים בחיסול הגטו, וסוצקבר, יחד עם שאר הפרטיזנים, ברח כדי ללחום בנאצים מן היערות. הפואמה של סוצקבר "כל נדרי" הגיעה לרוסיה, ובלחץ יהודי ברית המועצות הורה סטאלין באופן אישי על חילוצם של המשורר ורעייתו פריידקה. שחרורו הפיזי של המשורר הדגול אפשר לו להעלות על הכתב זוועות שאין הנייר סובל, והעולם נותר באדישותו.

למרות היותו מחויב לעדות פורמלית, כתיבתו של סוצקבר היא ספרות אדירה. עדותו על מעשי הטבח היא לא רק קינה נוראה על הזוועות שחולל המין האנושי, אלא בעיקר שיר הלל לגדלות רוחו של האדם, שתחת המציאות האנושית הקיצונית ביותר שמר על צלם אנוש, על מוסריותו ורוחניותו.

הספר קשה מאוד לקריאה. הזוועות שבו מתוארות בפשטות, בלהט ומתוך מחויבות מלאה לעובדות ותיעודן. בסופו של הספר חוזר המשורר לווילנה המשוחררת, שם על גדות הנהר הוא רואה חייל עטור בצלב קרס המוטל מתחת למים, "ומנגד, על שפת הוויליה, עומד על המשמר פרטיזן יהודי חמוש". בסופו של דבר, ספר העדות של סוצקבר הוא חלק מהמכלול האדיר של שירתו והחוק המוסרי של חייו: ניצחון הרוח הגדולה על הרשע והמוות.

——————

קראתי הצילו! וענו: לא!

המשורר הנזכר בספר התחנן על חייו במכתב לבן דודו בארץ ישראל

"שבת הגדול" עם סבא וסבתא. סבתא מספרת לי לראשונה על בן משפחתנו, המשורר היידי הירש גוטגשטאלט, שכתב לאביה – סבא רבא שלי שהיה עם משפחתו בארץ ישראל –  מכתב קורע לב מתוך התופת. הוא מבקש שינסה להציל אותם למרות פערי האידיאולוגיה ביניהם: אבי סבתי, רבי דוד הדרי (גוטגשטלט), היה ציוני נלהב; בן הדוד שלו הירש היה בונדיסט אדוק. אנו קוראים את המכתב. דקות ספורות לאחר מכן, להפתעת כולנו ובתזמון מצמרר, סבא מגלה בספר "גטו וילנה", שאותו קראתי באותה השבת, כי סוצקבר מזכיר בו את הירש.

הירש גוטגשטאלט נולד בוורשה בשנת 1899 והצטרף בנעוריו לבונד. בהיותו בן שלושים וארבע התפרסם ספר שיריו הראשון: "מענטש און לאנדשאפט" (אדם ונוף). בגטו וילנה היה פעיל בחיי התרבות וב"ועד העזרה הציבורי", שהוקם ב–1941 כארגון על–מפלגתי שהעניק עזרה לעניים על בסיס התנדבותי. בזמן חיסול הגטו גורש למחנה קלוגה באסטוניה ושם נרצח ב–19 בספטמבר 1944, יום לפני השחרור.

בפברואר 1940 כתב הירש, מתחנן על נפשו, מכתב לבן הדוד שלו, סבא רבא שלי – ר' דוד הדרי – הנמצא בארץ ישראל. הנה כמה קטעים מתוכו:

דוד יקירי!

איני יודע מדוע, אבל אני חושב עליך הרבה בזמן האחרון, ובטוח אני שבעת צרה שאני נמצא בה יחד עם אלפי יהודים היית עוזר לי לו יכולת…

תאר לעצמך; הייתי חבר המועצה בוורשה, בקהילה, במועצת העיר, והייתה לי פרנסה בשפע – הלוואי על כל היהודים כך – נסעתי לעתים קרובות לחוץ לארץ, מוציא לאור עיתונים, הוצאתי לאור ספרים – ובבת אחת: מבול – כמו כולם, כולם רצים בבהלה עירומים, אומללים, בלי סיכוי, לפחות להציל את החיים. להשאיר מיליון, שני מיליון יהודים שגוססים, גוססים בפועל ממש, מתים מרעב ומחלות ונורים תחת עיני השמש ואין מי שידרוש דין ומשפט, ואין מי שיחריד את העולם כולו מהזוועות האלה. אנו נעשים הפקר שכל צרוע וזב יורק לנו בפנים.

בכתבי את הדברים האלה קופא הדם בעורקיי, ממה שאנו "יהודי פולין" עברנו. כמו הניצולים, אני הרי ברחתי (רצתי), וכי מה הייתי צריך לעשות? להיות קורבן עולה, כדי שהרוצחים ייהנו מכך שיהודי נוסף פשוט נספה? אני ברחתי כדי להציל את הנפש ולחיות, ובכדי שכשתבוא השעה – והיא תבוא (והיא תבוא והיא תבוא!) להתחיל מחדש לחיות למען עצמי ולמען העולם.

…אני ומשפחתי היינו רוצים לצאת מכאן. פה אין שום עתיד, מלבד שאנו נתונים לסכנות שונות שחלילה יכולות לבוא כך או אחרת. לכן אני כותב אליך, הגם שאני יודע בוודאות שאינך יכול לעזור, רק להשיח מעט מהלב. שערי כל הארצות נעולים; אמריקה, ברזיל, אנגליה – אבוי, דפקתי בקריאתי "הצילו" וענו: "לא"! רק פלסטינה נשארת, חריץ קטן.

…בוודאי, במהרה בימינו, אפרסם עבודה יותר גדולה. כשאצליח להוציאו לאור – אשלח, הגם שאני יודע מראש, שתהיה לך נחת ממנו אך מעט כי זה לא עלינו "שירה".

שלך,

הרשל.

הרשל, בנו ואשתו, נרצחו כולם בליטא. ספרו נספה עמם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' ניסן תשע"ו, 28.4.2016

ניצולים מדברים ולעומתם ניצולים שותקים השפיעו בדרכים מגוונות על בני הדור השני. חלקם בחרו ליצור אמנות שנענית לחוויית ההורים ולחווייתם האישית. מחקר על שואה ויצירה

הירושה

השואה ביצירותיהם של אמנים ישראלים בני הדור השני

בתיה ברוטין

מאגנס ויד ושם, 2015, 349 עמ'

תערוכה של כמאה יצירות אמנות של אמנים יהודים–ישראלים, ניצולי השואה, מוצגת במוזיאון ההיסטורי בעיר ברלין. התערוכה, ביוזמת "יד ושם", מציגה עבודות המתעדות את חוויות האמנים במחנות ובגטאות, בזמן אמת או מן השנים שאחרי מאורעות האימים שעברו. יצירות של ניצולים נחשפו ונחקרו, אך מעניינת לא פחות היא יצירתם של בני הדור השני לניצולי השואה. בזה עוסק ספרה של בתיה ברוטין.

ד"ר ברוטין, חוקרת תולדות האמנות, מכהנת כראש התוכנית להוראת השואה בחברה הישראלית במכללה האקדמית "בית ברל". מחקריה עוסקים ביצירה הפלסטית הקשורה לשואה ועבודת הדוקטורט שלה חקרה את נושא יצירות האמנות של אמנים ישראלים, בני הדור השני – מחקר שעובד ונערך לספר "הירושה".

הספר הוא מחקר תיעודי ומעמיק ביצירות צאצאיהם של ניצולים, המנסה בראש ובראשונה להבין את משמעות היותם דור שני לניצולי השואה. הספר בוחן את ההשפעות של התנהגות ההורים, שחוו את זוועות הגטאות ומחנות ההשמדה, על יצירות האמנות של הצאצאים. שאלה נוספת שנחקרה היא האם נתנו עבודות האמנות ביטוי אישי לאובדן בני המשפחות; והאם אלה הם ביטויים להזדהות, לסקרנות או לתסכול כתוצאה מההסתרה, ההדחקה והשתיקה של ההורים.

מִִספר‭ ‬ש‭"‬נצרב‭" ‬ביצירות‭ ‬רבות‭ ‬של‭ ‬האמן‭. ‬
חיים‭ ‬מאור‭, ‬אבא‭ ‬עם‭ ‬מספר‭, ‬1986‭. ‬מתוך‭ ‬הספר

ציור על הקירות

הספר כולל שמונה פרקים. פרק המבוא עוסק בנושא "דור שני – מושג פסיכולוגי, חברתי ואמנותי". מלבד הצגת שאלות המחקר, עיקרו הצגת "הדור השני" באמנות הישראלית והזכרת שמותיהם של האמנים הבולטים והעיקריים שהרקע האישי שלהם ויצירתם נחקרו בספר: רבקה מרים, יוכי וינפלד, חיים מאור, אביתר שטרן ורבים אחרים. מעניין להיווכח כי הדור השני החל בהצגת יצירותיו רק בסוף שנות השבעים. כך למשל, "אות קין" ו"עיוורון" – תערוכותיו של חיים מאור בגלריית הקיבוץ בתל–אביב; תצוגות שעסקו בזהותו כישראלי על רקע היותו בן לניצולי שואה. תערוכות כאלה, בתצוגה של אמן יחיד או תערוכות קבוצתיות, הלכו ותכפו מאז ועד היום.

הפרק הראשון, "חיים בצל האבדן", מקדיש מקום נרחב לציירת–משוררת רבקה מרים (שרשבסקי). הוריה מצאו מחסה בבית איכר פולני ובמחבואים בבורות ביער. אביה, הסופר היידי לייב רוכמן, העלה את חוויותיו מהשואה בספר "בדמייך חיי". האמנית האוטודידקטית העלתה כנערה צעירה את תחושותיה בציורים על קירות בית הוריה, העלתה בציוריה את דמויות קרובי משפחתה שנספו וכן ביטאה את אשר על ליבה בשיריה. לדעת החוקרת, היה זה בהשפעת ידיד המשפחה הצייר יוסל ברגנר. בהמשך דרכה יצרה רבקה מרים ציורים על נייר בצבעי פחם או פסטל, ציורי דמויות קודרות ומביעות פחד, המזכירות את הציור "הצעקה" של אדוארד מונק. בהמשך פרק זה מתועדות יצירות של אמנים נוספים בני הדור השני כהראל קדם, עפרי עקביא עמית, נתן נוחי, חנה שיר ועוד. המוטיב המקשר בין יצירותיהם הוא האווירה המלנכולית והצבעוניות המונוכרומית בצבעים קודרים.

"בצל העדויות: המספר שעל היד וכתונת הפסים" היא כותרת הפרק השני. שני סמלים דומיננטיים בזיכרון השואה: האחד "בלתי מחיק", גלוי לעין–כול, זהו המספר המקועקע על זרועות הניצולים. השני בגדי האסיר המפוספסים. חלקם הוסתרו מעיני הדור השני ומאידך גיסא היו שהציגו את הבגד כחלק מהעדות שסופרה במשפחה בגלוי. "אייקונים" אלה היוו אלמנטים בולטים ביצירות האמנותיות של בני הניצולים. האמן הבולט הוא חיים מאור, קיבוצניק לשעבר וכיום פרופסור וראש חוג באוניברסיטת באר שבע.

מאור טיפל באופן נוקב ואובססיבי במספר המקועקע 78446 שנצרב בזרועו של אביו. מספר ש"נצרב" ביצירות רבות של האמן. נושא השואה הוא דומיננטי ביצירותיו, אם בתזכורת לקשר חברתי שלו עם מתנדבת מגרמניה בקיבוצו, או ברמזים גלויים כשהוא מתמודד עם נושאים חברתיים–פוליטיים בישראל. יוצרים נוספים שילבו את אלמנט המספר המקועקע ובגדי האסיר, כמו יוסי למל, מישל וולמן, יעקב גילדור ועוד.

הפרק השלישי, "שרידים מאתרי הנצחה ותצלום מהשואה", עוסק באמנים שהתמודדו עם תיעוד צילומי או חזותי של ביקור במחנות. ערמות השֵער של הקורבנות, ערמות חפצים, צילומים של תאי הגזים שהוחרבו – אלה היו האתגר ליוצרים. "הזדהות עם הקורבנות", "רובדי זיכרון", "בין הקורבן לתוקפן" – הם הפרקים העוסקים במגוון גדול של יצירות בנושא המחקר, פרי עבודתם של אמנים ישראלים ידועים יותר או כאלה שנחשפים לציבור בספר זה.

זעקת המתכת החלודה

כשעוסקים באמנות שעניינה השואה, אני מרגיש צורך להזכיר שלוש יצירות המתמודדות עם הנושא, שריגשו אותי מאוד. את כולן יצרו אמנים שאינם בני הדור השני. בשנת 1970 הציגו יהושע נוישטיין, ג'רי מרקב וג'ורג'ט בלייה מיצג של אלפי נעליים קרועות, בלויות ומרוטות שהוצבו בערמות ענק באולמות התצוגה של בית האמנים בירושלים. קהל המבקרים התבקש להלך על הערמות בעוברו מאולם אחד למשנהו. הקונוטציה הייתה מזעזעת וברורה. בכיכר בבל בברלין הציב האמן מיכה אולמן את יצירתו "הספרייה הריקה". במקום שבו שרפו אינטלקטואלים וסטודנטים נאצים כ–20,000 ספרים בנה האמן ספרייה גדולה שבה מדפים ריקים מתחת לפני האדמה. הציבור המהלך ברחוב צופה ביצירה דרך זכוכית שקופה במדרכה ובצמוד לה לוח המזכיר מה קרה בדיוק באותו מקום.

מנשקה קדישמן יצר אלפי דיסקים עגולים ממתכת חלודה ועבה מפלדת קורטן. בדיסקים הוא חתך פרצופים של בני אנוש. היצירה הוצגה בגלריה ג'ולי מ' בתל–אביב והועברה למשכן הקבע במוזיאון היהודי בברלין. קהל המבקרים נדרש להלך ולדרוך על טבעות המתכת. בחוויה האישית שלי בהליכה זו "שמעתי" קולות זעקה עולים מהאדמה מחד גיסא ושקשוק פסי רכבת מאידך גיסא. פרצתי בבכי, כפי שקרה למבקרים נוספים.

"תם ולא נשלם" זה שמו של פרק הסיכום של הספר. ספר מרתק לכל חובב תולדות אמנות יהודית–ישראלית. הסיבה שהזכרתי את שלוש היצירות לעיל היא ציפייתי כי "לא נשלם" היא אכן התחייבות המחברת להמשך המחקר, שיעסוק ביצירות בנושאים הקשורים לשואה מאת אמנים ישראלים ובני לאומים אחרים ותקוותי להתגשמותה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ' ניסן תשע"ו, 28.4.2016

פסיכולוגית, בת הדור השני לניצולי שואת יהדות סלובקיה, אוספת סיפורים של נשים ששרדו במחנות ומגלה את שורשי כאביה בשושלת נשות המשפחה. בין אדוקים לחופשיים ובין נשיות לאמונה

האורחים יבואו לך מלמעלה

אסתי לי–דר

גוונים, 2015, 270 עמ'

כדרכה בשלהי הסתיו, עומדת מירי על הסולם ו"מורידה את החורף". לפתע, משום מקום, נושרת מן המדף העליון שבארון הבגדים שמלת ז'ורז'ט שחורה. מרשרשת את דרכה, גולשת אל המיטה ומהפכת את נפשה ואת עולמה של מירי.

מאותו רגע ואילך אין מנוח למירי בחיים המסודרים שבנתה לעצמה. היא חשה מחויבות להתחקות על עקבותיה של השמלה ויוצאת לחיפוש שאין ממנו דרך חזרה. בעומקי החיפוש היא מגלה כי זו השמלה שנוצרת בתוכה את סודות משפחתה ויחד עמם את שורשי כאביה.

השמלה מכירה היטב את פחדיה ומצוקתה משחר ילדותה עד היום, מפגישה אותה עם חלומותיה ומשיבה אליה את האישה הפראית והמסתורית שמופיעה בהם שוב ושוב. אישה עלומה שהופיעה וקראה אליה גם כשעמדה מתחת לחופתה. בהדרגה הופכת מירי לחלק  בלתי נפרד משושלת הנשים שממנה היא באה. נשים שחיו, אהבו ושנאו, האמינו והתפללו עוד לפני רדת החושך הגדול עליהן ועל עולמן.

הסיפור משתרע על פני תקופת חגי תשרי, אותה תקופה שבה חזה הרב הפלאי "משם" את שואת יהודי סלובקיה. מירי מתהלכת בדרכים העשנות של אירופה ומלקטת מתוך בתי הכנסת, חדרי הבתים והמרתפים – סיפורי חיים, יום יום וחגים, מאכלים ומנהגים, לצד הריחות והמנגינות האבודות של הצוענים שאספה מסמטאות הכפר, מהנהרות ומהיערות. היא הולכת בעקבות געגועי הנשים מאחורי מחיצות התפילה, סודותיהן, פחדיהן ותשוקתן האסורה ומאמצת אל לִבה את האוצר המושתק שהיא מגלה. היא פודה את חייהן שנותרו מאחור, רוקמת אותם מחדש אל תוך סיפור נפשה ונושאת אותם דרך סלובקיה, שוודיה, פריז, בני ברק וירושלים אל חייה העכשוויים.

עבור מירי מילנר פיאמנטה – פסיכולוגית ירושלמית בת הדור השני לשואה, שמטפלת בניצולי שואה ובבני הדור השני ב"עמך" – זו הדרך היחידה להמשיך בחייה. אלא ששפתן של הנשים שהיו במחנות ושרדו בשואה היא שפה מוצפנת, לא מדוברת, ואסתי לי–דר מביאה את המציאות הזו בשפתן, שפה נשית שרובה שתיקה וטקסים.

מנהיג מחתרת חרדים

הספר נפתח כשמירי עומדת על סולם בין שמים וארץ, לא פה ולא שם. מרגע זה, בין קיץ לחורף ובמשך כל הספר, היא עולה ויורדת בסולם. משוטטת בין הזמנים, בין העונות, בין החיים, בין המתים, בין ארצות, בין יבשות, בין השפות, ולא נחה לרגע.

בדיוק כמו סבתה לינקה שכבר אז, בסבינצ'נה, ידעה "לא לזרוק כלום משאריות החנות שהייתה לה ולשמור את כול השמטקעלך מהצמר והטוויד והג'רסי". שנים אחר כך, במעון העולים בחיפה, הסבירה למירי נכדתה הקטנה: "ממה את חושבת היה לי לתקן ולהוסיף מפה לשמה עד שיימח שמם הופיעו?". ומירי, בדיוק כמוה, מאז ילדותה המוקדמת עד היום לא זרקה בחייה אף שטיקל'ה, אף חתיכת חיים של אף אחד שאי פעם חי סביבה. בספר, עם השם העל–זמני "האורחים יבואו לך מלמעלה", היא מצרפת ביד אומן את הפיסות שליקטה לסיפור.

דרך שפת הספר מביאה לי–דר תובנה שפותחת אותנו אל מורכבות מקומן של נשים ששבו מהמחנות, והיא עושה זאת דרך החברה הדתית. מה מביא את מירי שחייה בורגניים ונוחים עם בעלה ושני ילדיה, מירי שנטשה את העולם של "האדוקים" ונמלטה באישון לילה אל העולם של "החופשיים", לא לחוש בחופש שאותו ביקשה ולהמשיך להיות כרוכה אחרי העולם שממנו נמלטה. מה מוליך אותה להוסיף ולהדק את הקשרים עם העולם הישן במעין תחושת צו עליון. דבר מה בתוכה מתעקש לאחוז בשני העולמות, העולם שממנו באה והעולם שאליו הלכה, ולנסות להתקיים בהם זה לצד זה בלי לדעת אם תצא בשלום.

למירי אין בחירה. היא אישה נחושה שמובלת על ידי שפה וידיעה פנימית כי סוד גדול טמון בשמלה השחורה, והולכת בעקבותיו. בהמשך העלילה מסתבר כי היא אינה האישה הראשונה או היחידה במשפחתה שנוהגת כך. מירי היא בת לשרשרת של נשים עזות והיא ירשה זאת ישירות מאניולה אמה.

אניולה היא אשתו של ביניש מילנר, איש נערץ ומורם מעם, לב לבה של הקהילה החרדית. איש שכולו אש אמונה והכרת תודה לקב"ה עוד מהימים שבהם היה עילוי בישיבה האחרונה ששרדה באירופה. בטרם נספה, הספיק הרב הפלאי למנות אותו להנהיג את המחתרת החרדית שחירפה נפשה בדרכים לא דרכים ומילטה יהודים מציפורני הנאצים. ביניש הוא איש ששרד בשואה, איבד חלק גדול ממשפחתו ואמונתו רק התעצמה. הוא עלה לארץ ישראל עם אניולה, אהבת נעוריו, הקים בית והמשיך את דרכו ותורתו של הרב הפלאי תוך שהוא הופך לדמות מרכזית בעולם התורני.

לא מכסה שער ראשה

אניולה מילנר איבדה את כל משפחתה. עמדה אל מול כל מה שהאמינה בו באמונה שלמה ואל מול הבושה שהמיטה על ראש בעלה והכריזה כי היא לא תכסה את שער ראשה. הכרזה שבאה מתוך ההכרח שנוצק בה מעולמות שעבורה היו רחבים ואיתנים יותר מן ההלכה. כיסוי הראש הוא עניין שבינה לבין בוראה.

וביניש בעלה, איש ההלכה, עם ידיעה עמוקה על הנחיצות הקיומית לקיים כל אות ותו בהלכה, עמד מולה ושתק. הייתה בו מעין יראת כבוד מפני הידיעה שבתוכה, כמו חש כי אל לו להיכנס בינה ובין הקב"ה. ממנה ירשה מירי בתה הן את הידיעה והן את עוז הרוח לדבוק בידיעה.

גם מול מירי בתו לא הניד האב עפעף כשהוסיפה לעצמה את השם בלה לכְתוּבתהּ. למרות ששנתיים קודם לכן, כשהפסיקה לשמור מצוות, הלך לעשות שאלת רב האם עליו לשבת עליה שבעה, ונענה בשלילה. כשראה אביה את הכתובה עם השם שהגיע לכאורה משום מקום, הלך והוסיף את השם בלה לצד שמה, מרים, בכל הרישומים.

ביניש מילנר הבין כי אשת חיקו ובתו ניחנו בידיעה נשית עמוקה, והוא כיבדן על כך. הבין כי הוא עומד אל מול שפה נשית פנימית שלמרות למדנותו המופלגת אין הוא דובר אותה. אניולה חיה במעון העולים ובשיכון האדוקים יחד עם חברותיה ומשפחותיהן. הן היו נשים שנעקרו בנעוריהן מחייהן, ממשפחתן ומהמהלך הטבעי של חלומותיהן, חייהן וייעודן כנשים, ונשלחו למחנות.

אצלן זה התרחש בדיוק בגיל שמעצב את מקומם של נשים וגברים בחברה. הם הופשטו מכל מה שידעו ומכל מה שהיה להם ונשלחו למחנות כפייה, עבודה והשמדה. טרם הוטמעה בהם השפה החברתית. נערות ונערים נשלחו למחנות נפרדים ושם הפכה שפתם לשפת ההישרדות. באופן טבעי, במחנות הנשים היה חִברוּת נשי. הן נאלצו לשרוד, לדבר ולחיות עם שפה אינסטינקטיבית שקיימת בתוכן לפניי ולפנים. אל מול הרוע, האימה והיגון, שלא ניתנים לדיבור בשפה שהייתה מדוברת בביתן ובעיירתן, או בכל מקום שפוי בעולמנו, נותרה להן רק שפה אחת, שפה פנימית, נשית, שהפכה לשפתן הראשונה.

רוב הנשים הללו באו מבתים יראי שמים והיו יראות שמים. אלא שבגיל שבו נערות מתבגרות בוחרות את דרכן ואת נתיבי אמונתן בקב"ה, הן נאלצו לעמוד מול אמונתן ודרכן עם אלוהים ממקום בלתי נתפס. הן ראו את אמותיהן, אחיותיהן וחברותיהן מתות לידן בגלל רוע בעוד הן נותרות בחיים. הן חשו אשמה וקלטו את כוח המזל. ומתוך כך, הדיון שלהם עם האלוהים, אדון המזל, התערבב בהקשר האמוני שלהן. השיח עם אלוהים נעשה בשפה פנימית שזר לא יבינה. את השפה הזו ידעו רק מי שהיו שם, והקב"ה.

לא על קצות האצבעות

כשהן שבו מהמחנות, השפה השורדנית, הטקסית, המשיכה לפעפע בהן. טקסים הם חלק מהותי מהספר. לא מדובר רק בטקסים סביב למצוות, כמו הפרשת חלה והדלקת נרות. מדובר גם בטקסים מיוחדים לנשים כמו בישול, אפייה וגיהוץ. הן לא בישלו וגיהצו רק בשביל להזין ולשמור על מראה מטופח שלהן ושל משפחתן. היה זה טקס עמוק, חזרתי. כשהן לשו שוב ושוב, הן התחברו לרגש ההישרדות. כשהן חבטו שוב ושוב עם המגהץ בקרש הגיהוץ, הן העלו בתוכן את הכוחות שהיו איתן מאז. כך הן המשיכו לחיות. כך הן המשיכו את השיח הפנימי והחיצוני שלהן עם העולם שאיבדו, עם העולם שהקימו, עם הקב"ה ועם עצמן.

בילדותה מירי ייחלה לאב שידע להרגיע את זעקות האם בלילות, כמו האבות של חבריה וחברותיה במעון העולים. אך ביניש מילנר לא הפר את צעקותיה בלילה. גם הצעקות הן השיח שלה עם אלוהים.

ולא בכדי ביניש מילנר הוא בנה של סבתא לינקה ששרדה בשואה. אחת הדמויות הנשיות המיתולוגיות שאוחזת את הספר. סבתא לינקה סיפרה למירי משחר ילדותה סיפורים "משם" ועד היום הם נדמים למירי ממשיים יותר מן החיים. סבתא לינקה בישלה ואפתה תבשילים ומאפים שכישפו בניחוחם ובטעמם את כולם. הסיפורים והתבשילים של סבתא לינקה עזרו למירי לפזר את הערפל מחייה ומגורלה ולהתחבר לשפה הנשית שרחשה בה. שפה אשר קיבלה בתורשה מנשות ביתה.

זהו ספר חשוב. דרך עלילתו המרתקת מתרגמת לנו לי–דר תחביר של חיים, מוות ואמונה. בני הדור השני חשים בדבר מה מרחף "מלמעלה", שהם מבקשים לפענח. מעבר לקורות הוריהם והזוועות, הם מבקשים לתפוס את המשמעות שנותרה בנפש הוריהם, ואת מקום האלוהים והאמונה בלבם.

דרך הצורך שמפעפע במירי מקרבת אלינו אסתי לי–דר את עולמם של ניצולי השואה. את אלו שבספר ואת אלו שעדיין חיים בינינו או בזיכרוננו. היא משיבה אותם מן הזיכרון הקולקטיבי ומפיחה בהם רוח חיים. פותחת דלת אל חייהם, תשוקותיהם, חוויותיהם. ומאפשרת לנו להפסיק להלך במחיצתם על קצות האצבעות.

דרך חכמת הלב וחושניות כובשת, מפגישה אותנו לי–דר עם אנשים ונשים שיצאו מן המחנות רצוצי גוף ונפש כשאלוהים בלבם, שלם או מרוסק. ומאז, כל פיסה מחייהם מהולה בדרך זו או אחרת בדיאלוג עמו. גם אפיקורסות גדולה יכולה לנבוע מתוך אמונה עזה. "האורחים יבואו לך מלמעלה" הוא ספר שבו רוח האדם, והחיבור שלו לאמונה, מעוררים השתאות ותקווה.

חגית חוף היא משוררת ואנליטיקאית יונגיאנית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ח ניסן תשע"ו, 6.5.2016