עורכי–דין מתנדבים יוצאים למאבק בחברות הפחם. המותחן המשפטי של גרישם מתמקד הפעם בשליחות חברתית כפולה: איכות הסביבה והיחיד מול שחיתות מערכת המשפט

הרי הפחם

ג'ון גרישם

מאנגלית: נורית לוינסון

מודן, 2015, 367  עמ'

"הרי הפחם" מסמן שינוי כיוון מעניין ומשמעותי בכתיבתו של גרישם. בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, ועם עלייתן של סוגיות מתחום איכות הסביבה למקום גבוה בסדר היום הציבורי, מעביר גרישם את המיקוד של ספרו ואת זירת ההתרחשות מניו–יורק אל הפריפריה האמריקאית המתפוררת ואל סוגיית הרס משאבי הטבע.

במחצית הראשונה של המאה העשרים תפסו מאבקיהם של כורי הפחם למען תנאי עבודה בטיחותיים יותר ושכר הוגן כותרות רבות בפוליטיקה, בתקשורת, ואף בספרות ובקולנוע. בינתיים חל שינוי במצב הכורים, הבטיחות במכרות השתפרה וגם שכר העובדים עלה פלאים. במאמץ לשיפור הבטיחות ולהגדלת רווחיות הענף נמצאו דרכים חדשות להפקת הפחם תוך הפחתת עלויות ההפקה, חיסכון בכוח אדם והקטנת הסכנות לכורים. אלא שדווקא השיטות החדשות יצרו בעיות סביבתיות ונזקים מסוג חדש וחמור יותר ממה שהכרנו בעבר. תעשיית הפחם החדישה ונזקיה החמורים, האנושיים והסביבתיים, הם העומדים במרכז הספר הנוכחי.

התמוטטות הבנקים

במרכז העלילה עורכת דין צעירה בשם סמנתה קוֹפר. בעקבות התפוצצות בועת הנדל"ן וההתמוטטות בנקים למשכנתאות בארה"ב ובמערב בכלל, גם משרד עורכי הדין הענקי שבו מועסקת סמנתה מתחיל להתפרק. סמנתה – המוכשרת, השאפתנית והמוערכת במקום עבודתה – יוצאת בזול: היא לא מפוטרת, אלא מושעית מעבודתה למשך שנה "ואחר כך נראה מה קורה". כך אינה מפסידה את כל הזכויות והסיכויים שהיו לה, שומרת על הוותק בעבודה ועל ביטוח הבריאות שלה, אבל עדיין נאלצת לחפש מקום עבודה כלשהו שיבטיח לה בינתיים את קיומה.

משרד עורכי הדין שלה מספק למפוטריו רשימה של מלכ"רים שמחפשים מתנדבים לעבודה זמנית, אבל במצב השורר בשוק גם תפקידי–התנדבות ללא תשלום נתפסים מהר מאוד. למזלה של סמנתה היא מתקבלת לעבודה בסיוע–ללא–שכר ב"קליניקה לסיוע משפטי" שפועלת בבריידי, וירג'יניה. בריידי היא עיירה שכוחת–אל וגוססת בהרי האפלצ'ים, שתושביה המתמעטים והולכים מתפרנסים ברובם מעבודה במכרות הפחם שבהרים.

גרישם מעלה כאן על נס את הסיוע ללא–תשלום שמגישים המתנדבים ב"קליניקות לסיוע משפטי" לאזרח הקטן, הן כנגד הדורסנות והשחיתות של מערכת המשפט בתביעות פרטיות והן – ובעיקר – בתביעות של כורים, בני משפחותיהם וסתם אזרחים חפים מפשע שנפגעו במהלך הפעילות לכריית פחם מן ההרים באפלצ'ים. מתנדבי ה"קליניקה" מתמודדים מול תאגידי הפחם הענקיים, שנעזרים בעורכי דין יקרים וממולחים ונוקטים דרכי כוחנות, אלימות ושחיתות כדי להתחמק מחובתם החוקית כלפי הסביבה וכלפי האנשים שנפגעו ברכושם, בבריאותם ואפילו בחייהם.

המאבק הזה בין דוד לבין גוליית – על פי לשונו של גרישם עצמו – הוא אחד משתי השליחויות הציבוריות, שגרישם, על פי הצהרותיו בראיונות עיתונאיים, לקח על עצמו בספר הנוכחי. השליחות המוצהרת השנייה היא הנושא הסביבתי. גרישם יוצא כאן למאבק כנגד הזיהום וההרס הסביבתי שתאגידי הפחם גורמים לאזורי טבע, נוף ואדם נרחבים בפריפריה הנשכחת מלב של ארצות הברית.

נזקים‭ ‬בריאותיים‭ ‬ותאונות‭. ‬כורים‭ ‬במכרות‭ ‬פחם
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬איי

תאגידים מסוכנים

עורך דין מקומי בשם דונובן גריי, העומד בעצמו במוקד מאבק כנגד חברת פחם שהשתלטה על נחלתה רחבת הידיים של משפחתו, מסביר לסמנתה את הבעייתיות שבשיטות הכרייה החדישות שעיקרן כרייה בשכבות במקום במנהרות שנחפרו לתוך ההרים. הכרייה הפתוחה זולה הרבה יותר מכרייה תת–קרקעית וגם פחות מסוכנת. חברת הפחם מסלקת את השכבות של היער והאדמה ושופכת אותם לעמקים. מה שמחסל את הצמחייה, את בעלי החיים ואת הנחלים הטבעיים.

כריית–שכבות נחשבת חוקית אבל התהליך עצמו כרוך בפעולות בלתי חוקיות. תהליך הפקת הפחם כולל שטיפה במים של הפחם שנכרה, תהליך שבעקבותיו נוצרת בּוצָה שמכילה חומרים רעילים ומתכות שמחלחלים אל תוך הקרקע. מאגרי הבוצה נשמרים מאחורי סכרים שנבנים "בצורה מרושלת ונפרצים כל הזמן". ההליכים האלה הרי אסון לקרקע שמורעלת, לבתים שנשטפים במי הבוצה המתפרצים ולשכבות מי התהום ומי השתייה שהרעלים מחלחלים לתוכן.

אבל הנזקים ממכרות הפחם אינם נעצרים כאן. ישנם נזקי בריאות מן האבק שמעלה הפחם, מן השימוש במים המורעלים ומתאונות דרכים שגורמות המשאיות הענקיות, העמוסות מעל למשקל המותר ודוהרות בדרכים הצרות והמפותלות שבאזור. הנפגעים – תושבי האזור ופועלי המכרות ובני משפחותיהם – מתקשים להתמודד מול התאגידים החזקים, עם עורכי הדין היקרים שלהם, עם המושבעים בבתי המשפט – שמשוחדים על ידי תאגידי הפחם – ולעתים גם עם הבריונים שמטילים אימה על מי שמעז לתבוע את חברות הפחם. לסמנתה קופר ול"קליניקה לסיוע משפטי" לא חסרה עבודה בייצוג של אנשים אלה בפני בתי המשפט השונים באזור.

גריי, גיבור המשנה של הספר, אינו מסתפק במאבקי דוד וגוליית אלה. הוא מכוון גבוה יותר, יוצא למאבקים רחבי היקף בהרס הסביבתי, בשיטות הכרייה הפתוחה, שמגלחות הר אחרי הר והופכות נוף נאדר–הוד למקבץ גבעות עלובות בין ערמות אבק אפור ופסולת רעילה. סמנתה ודונובן יוצאים למסעות תצפית וריגול במטרה לאסוף די הוכחות לפעילות הבלתי–חוקית וההרסנית של חברות הפחם. הממצאים מוצגים כראיות במשפטים שמנהל דונובן בבתי המשפט השונים באפלצ'ים, עד שכללי המשחק משתנים ונעשים מסוכנים ופרועים יותר ויותר.

למאבק בחברות הפחם מצטרף ג'ף, אחיו של דונובן, וסמנתה נסחפת אחריו בעל כורחה כמעט. למאבק הזה יש הצלחות, אבל הוא גם גובה מחירים – בחיי אדם, בבריאותם, ביחסי אנוש. גם "הקליניקה" אינה חסינה לגלי ההדף שהמאבק הזה יוצר. אבל בסופו של דבר נותרים האנשים הקטנים והצורך לסייע להם במאבקיהם היומיומיים להישרדות.

זהו ספר מעניין, אולי אפילו חשוב, שמומלץ לא רק לחובבי מותחנים משפטיים אלא לאוהבי אדם ולאוהבי הטבע באשר הם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

החברה מצפה מהורים להציג דגם מושלם של אהבה לילדיהם ומערכת היחסים המורכבת לרוב אינה נחשפת. הבמה הפתוחה שניתנת למרואיינים בספר שוברת את קשר השתיקה

הורות ללא מסכות

מה שלא מספרים לנו על גידול ילדים

דריה מעוז ודבש ניב

מטר, 2015, 447 עמ'

ספר המחקר המקיף של דריה מעוז, "הורות ללא מסכות", נפתח בהקדשה הבלתי נמנעת כמעט במצבים כאלה: "לילדיי המתוקים… באהבה רבה". כל מה שמעוז תספר ב–447 העמודים הבאים על הורים וילדים אחרים יציב סימן שאלה גדול שיתהה  עד כמה ההורים, לפחות בחלקם, הם נפלאים, ועוד יותר מכך עד כמה הילדים, לפחות בחלקם, הם אכן "מתוקים" בעיניהם.

מאז ימי זיגמונד פרויד, ובמיוחד בעשורים האחרונים, יש בהחלט לגיטימציה לילדים להתחשבן עם הוריהם ולדבר בפומבי על חטאיהם כלפיהם, בעוד להורים אין לגיטימציה מספקת להתחשבן עם ילדיהם ולעסוק ברגשותיהם המורכבים כלפיהם, וצד זה נחשב למעין טאבו חברתי. הכול מעדיפים להמשיך ולזמר בחתונות את שירם האירוני של יהושע סובול ושלמה בר: "ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה", ולא לערער עליו יתר על המידה. האמהות המעטות שהעזו לעשות זאת חטפו על הראש והטוקבקים אף הציעו להן להסגיר את עצמן למשטרה, אולי משום שהאם הישראלית נתפסה מאז ומתמיד כ"רחם לאומי" האמורה להבטיח שהמאזן הדמוגרפי ימשיך לנטות לצדנו.

מרתון רצוף מהמורות

החברה הישראלית מצפה מהורים להציג את "מסכת ההורה המושלם" (עמ' 11), אבל כפי שאין "ילד מושלם" כך גם אין "הורה מושלם". ד"ר דריה מעוז, סוציולוגית ואנתרופולוגית שהתפרסמה בשעתו במחקריה על הישראלים בהודו ועל זוגיות, ושותפתה למחקר דבש ניב, החליטו לקרוא תיגר על קשר השתיקה ולנפץ את מיתוס ההורה האידיאלי. בספרן הן מציגות את מנעד הרגשות המלא והרחב יותר של הורים כלפי ילדיהם.

ובכן, אין מדובר רק באהבה צרופה שאינה תלויה בדבר אלא במערכת יחסים אמביוולנטית הרבה יותר מכפי שנדמה. תפקיד ההורה מוליד רגשות עזים, רובם חיוביים מאוד המעניקים להורה אושר רב, אבל לצד האהבה, הגאווה, הסיפוק וההנאה, רוחשים מתחת פני השטח ומעליו רגשות נוספים שבפומבי רבים מנסים לטאטאם מתחת לשטיח: כעס, תסכול, מרירות, קנאה ולעתים אף שנאה.

בשנים האחרונות נבעו בארץ סדקים ראשונים במסכה התיאטרלית של ההורה המושלם, וגם הורים מנסים להציג בפומבי את גרסתם למערכת יחסיהם עם ילדיהם. מעוז רכבה על הגל הזה והלכה איתו רחוק הרבה יותר. היא ליקטה חומר רב, מחקרי, עיתונאי ואינטרנטי, בארץ ובחו"ל, ובנוסף קיבצה מאתיים מרואיינים בגילאים שונים ומסקטורים שונים של החברה לראיונות עומק בנוסח ספת הפסיכולוג, על מנת לעבד ספר מחקר שטרם התפרסם מסוגו בעברית.

המרואיינים נפתחו כליל בפני מעוז וניב ובחסות האנונימיות דיברו בגילוי לב על התסביכים הכי קמאיים של ההורות ועל רגשות אמביוולנטיים שהורים מעדיפים בדרך כלל להדחיק. "אצל רובם", כותבת מעוז, "ניכר כי עצם הדיבור שחרר משהו, איזה רגש שמרגע שיצא מן החושך לאור הפך לדבר מה מוחשי יותר שניתן להתמודד איתו" (294).

הכנות של המרואיינים ונכונותם לחשוף גם את הצד האפל של רגשותיהם המסוכסכים כלפי ילדיהם מצדיק את פרסום הספר ואת הקריאה בו. "הורות ללא מסכות" נכתב כספר מחקר אבל הוא יכול לשמש גם ספר הדרכה, כיוון שהוא עשוי לסייע להורים רבים לעבד את תחושותיהם האמיתיות וגם לילדים להבין טוב יותר את הוריהם. הספר מציע תובנות העשויות לסייע להורים רבים למצוא את דרכם במסע ההורי שהוא מפרך אף יותר ממסע אלונקות, או כהגדרת המחברות: "מרוץ מרתון רצוף מהמורות". הספר עשוי להעניק להורה את התחושה שהוא לא לבד במסע הזה ומדובר במטענים ותסביכים שהם למעשה נחלת הכלל.

לגיטימציה‭ ‬להתחשבנות‭ ‬פנים‭ ‬משפחתית
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

טייס משנה

הספר כולל ארבעה שערים ("המעבר להורות", "התנגשויות אפשריות", "רגשות מורכבים", "לא מדברים על זה") המחולקים לפרקים ולתת פרקים. החלוקה יוצרת תמהיל נכון בין סקירת חומרי מחקר מהעבר וציטוטים נרחבים מהראיונות שקיימו מעוז וניב. בתוך הפרקים משובצות מסגרות עם רקע כהה שנכתבו בחלק מהמקרים  על ידי מומחים מוכרים בתחום הספציפי שבו עוסק הפרק, דבר המעניק משנה תוקף למסקנות המחקר, שהן לא תמיד חד משמעיות אלא לעתים מורכבות ואמביוולנטיות כמו נושא המחקר עצמו.

שילוב מסגרות בתוך ספר הוא למעשה אימוץ של גישה עיתונאית, ולטעמי לפחות חלק מהן היו צריכות להיות מוטמעות באופן הטרוגני בתוך הטקסט. מעוז הוכיחה את עצמה בעבר כפרוזאיקונית, ואולי היה מקום לשבץ יותר "סיפורי מקרה" לצד הדוגמאות המחקריות, וכך לשוות לספר גוון קצת יותר נרטיבי וקצת פחות גוון מחקרי.

מעוז יוצרת תמהיל מעניין בין תרבויות שונות, מן היהודית ועד האירופית והאמריקנית, והולכת אחורה במכונת הזמן עד לימי המקרא, לתסביך העקדה ולאבות אברהם, יצחק ויעקב, שביכרו לא פעם בגלוי את אחד מבניהם על פני האחרים. הסקירה ההיסטורית על תפקיד ההורה ("אהבת הורה – אינסטינקט או התניה תרבותית"), ובעיקר תפקידה של האם, מציגה את התמורות הגדולות ביחסי הורים–ילדים באלפי השנים האחרונות, אם כי לטעמי מיקומו של פרק זה לא היה צריך להישמר לסוף הספר אלא היה מקום לשבצו כאחד מפרקי הפתיחה.

"הורות ללא מסכות" עוסק, ואולי לא במפתיע, יותר בצד האימהי אבל לא מקפח את הצד הגברי. המחברות חוזרות על הטענה המסורתית ש"האב הוא מטפל פחות חיוני לילד מאשר האם" (121). לטעמי, הטיעון הזה חוזר על עצמו פעמים רבות מדי בספר – מה שעלול לשקף הטיה מסוימת במחקר אובייקטיבי. לפי המחברות, מוסד המשפחה הישראלי לא השתנה כל כך כפי שנדמה על סמך ההצהרות על "הגבר החדש" והוא שומר על תפקידיו המסורתיים. האם, גם אם מדובר באשת קריירה, היא זו שמגדלת את הילדים ואילו האב נשאר לפי שעה המפרנס העיקרי. המחקר מגדיר את האם כטייסת הראשית ואת האב כטייס משנה.

הולדת הילדים פוגעת לא פעם בזוגיות או בזהות העצמית של אמהות, ולאבות קל יותר לעתים להתחבר עם ילדיהם דווקא לאחר גירושיהם. הורים אינם רואים את כל ילדיהם כשווים אלא תמיד יש להם העדפות גלויות ונסתרות שהמרואיינים חושפים בכנות. הורים מתקשים לעכל את חריגותם של ילדיהם ולעתים הדבר גורם למשבר ביחסיהם. המחקר מגלה במפתיע שאמהות הן לעיתים אלימות יותר כלפי ילדיהן מאשר האבות, וכל זאת מכיוון שהן מקדישות להם זמן איכות רב יותר, מה שמעצים את המטענים (עמ' 259). הורים, בעיקר אמהות, יוצרים קשר סימביוטי ומעין זוגי עם ילדיהם ולא תמיד שומרים על הגבולות. לסיכום, קובע הספר – תוך הסתמכות על מחקרו של פרופ' דניאל כהנמן ותשובות המרואיינים – שטיפול בילדים מדורג רק באחד המקומות האחרונים בסיבות לאושר (במקום ה–16 מתוך 19 פעילויות רוטיניות).

כמו במוסד המשפחה, כנראה שגם בין המחברות הייתה חלוקת תפקידים במהלך כתיבת הספר, כאשר מעוז היא הטייסת הראשית וניב טייסת המשנה. בדרך כלל הספר כתוב בגוף ראשון רבים, אבל מדי פעם השתרבב גוף ראשון יחיד ואלו הן טעויות שחובה היה לתקנן בהגהה (למשל בעמ' 301 ו–302). בפרפרזה להקדשה האישית בתחילת הספר, לטעמי היה אולי מקום לקנח בפרק אישי של המחברות, אבל אולי זוהי ציפייה מוגזמת מדי כשמדובר בספר מחקר ענייני שבו המרואיינים שומרים על אנונימיות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

הצרה עם עזים וכבשים

ג'ואנה קאנון, מאנגלית: שי סנדיק,
תמיר//סנדיק, 423 עמ'

"מה מזכיר לכם 4 ביולי 1976", שאל באמצע שנות השמונים שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו את שומעיו, יהודים אמריקנים, "האם את יום העצמאות המאתיים של ארה"ב, או את שחרור החטופים באנטבה? אם התשובה היא אנטבה, מקומכם איתנו בישראל". אני מכיר מקרוב אנשים שבזכות השאלה הזו חיים איתנו פה.

לאנגלים, יולי 1976 מזכיר לא עצמאות ולא אנטבה. לדידם, זהו היה חודש של גל חום היסטורי. זהו גם מועד התרחשותו של הספר, הממוקם ברחוב פרוורי שתושביו הם כמעט  קומונה. העלילה, שראשיתה בהיעלמות מדאיגה של תושבת, פותחת בתחילת גל החום, ונגמרת ביום שבירתו. ההיעלמות מאלצת את התושבים להתמודד עם צל נורא מעברם. לפנינו מודל ספרותי שכיח: גל חום ויובש גורם לרוע האנושי לצוף על פני השטח, עד הגשם הגואל והסמלי. זו אולי הצרה עם "הצרה עם עזים וכבשים", אבל גם יתרונו: השימוש בתבניות שחוקות אך מנוסות.

כבשים ועזים הן בברית החדשה משל לאנשים טובים ורעים. הספר מראה שבעצם אין לדעת מי כבשה ומי עז. מדובר בעלילת מוסר, מין "מעשה נורא שהיה בעירנו", סיפור על פשע קולקטיבי והסתרה קולקטיבית וחשדות שווא. הזאבים–בעור–כבשים שותקים, והעז היא, כמו אצלנו בתורה, השעיר–לעזאזל.

אז יש לנו תיש, ויש לנו כאמור שיגעון–של–ימי–חום, ויש לנו סודות–ושקרים, ויש לנו ילדים ששואלים את השאלות שהמבוגרים מדחיקים, ויש לנו קהילה פריפריאלית טיפוסית של רכלנים שהם, כצפוי, גם דתיים, שמרנים, נבערים, ובעיקר שונאי–זרים. בשיאה של ההתנשאות הליברלית שבספר, המחברת מכניסה לרגע לעלילה משפחה הודית שבאה לגור בשכונה, רק כדי לתבל את שנאת–השונה של התושבים בתבלין ההכרחי של ה"גזענות".

אמנם, הקטע כתוב כסאטירה טובה. ובכלל, הספר כולו ממלא את התבניות המשומשות בתוכֶן שובה לב, מצחיק ומותח, ומנצל יפה את יתרונותיהן. סוכריות–שנינה וצימוקי–אירוניה בזוקים ברומן לתפארת; עם זאת, מעיק ניסיונה של המחברת לבזוק מקוריות אירונית גם באמצעות אזכור אובססיבי של שמות ממתקים ועוגות (כדי כך שהוצאת סנדיק, כמנהגה לצ'פר אותנו בנספחים, הוסיפה לקסיקון מצולם של ממתקים בריטיים).

אופיים הקיצוני של פשעי "האנשים הרגילים" שבשכונה מקשה על הקורא להרגיש כי "זה עלול לקרות גם לי"; ובכל זאת, בלוטות ההזדהות והדמע פעילות בקריאה, בייחוד כשמתגלים לקראת הסוף דברים פחות–צפויים. בסופו של חשבון, הפסדה של הקלישאתיות יוצא בשכר הקתרזיס המרומם הזה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

גדולת הגותו של הראי"ה קוק דחקה את ההכרה בו כלמדן ופוסק חשוב. מפעל תורני חדש שילב מקורות והערות הלכתיים של הרב ובנו בערכי האנציקלופדיה התלמודית

אנציקלופדיה תלמודית

השלמות ותוספות לערכים כרכים א–י / מדברי הראי"ה קוק בתוספת הערות מכ"י 
של בנו הרצי"ה קוק

עורך: יהושע בן–מאיר

המכון להלכה ומחקר שע"י ישיבת "שבות ישראל", 
תשע"ו, 203 עמ'

בעולם המחשבה הדתית, מרן הראי"ה קוק זצ"ל מוכר היטב כאחד מגדולי ההוגים שצמחו לעם ישראל בעת החדשה. בציבוריות הישראלית הראי"ה נודע היטב כאחד המנהיגים המשמעותיים של עם ישראל בתקופת התחייה. ואולם בציבור הדתי, ואפילו בעולם הישיבות, הראי"ה כמעט לא נודע כאחד מגדולי התורה ההלכתיים של הדורות האחרונים: פוסק, משיב, פרשן. יהא ההסבר אשר יהיה – וניתנו לדבר כמה וכמה הסברים – על העובדה עצמה אין חולק: היעדר החשבה והכרה, זאת למרות שמדובר באחד מן הפוסקים והלמדנים החשובים ביותר בכל קנה מידה, וכפי שמעידים עמיתיו וכתביו.

קרוב למחצית מכתבי הראי"ה שפורסמו עד היום עניינם הלכה – אם פסיקה ואם פרשנות: משפט כהן, דעת כהן, עזרת כהן, אורח משפט, שבת הארץ, עץ הדר, מצות ראיה, זבחי ראיה, חבש פאר, באר אליהו, הלכה ברורה ובירור הלכה ועוד. לא בכדי סתם "הרב" שהיה שגור על לשונם של "פוסקי הדור" הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל מכוון היה למרן הראי"ה זצ"ל, שבו הם ראו דוגמה ומופת ל"רב", והדברים ידועים ומתועדים, גם אם לא נוחים לכולם.

מצער מאוד שגם הציבור שמכיר ומוקיר את הספרות ההגותית של הרב ומעיין והוגה בה תדיר, מדיר עצמו – ולו גם שלא במודע – מכמחצית מכתביו של מרן הרב זצ"ל, ובכך למעשה מסלף את דמותו. לרעה חולה זו של אי–הכרת הספרות ההלכתית שיצאה מתחת ידיו של הראי"ה כמה וכמה השלכות. אחת מהן היא שגם אותם למדנים ופוסקים שעוסקים בהוויות אביי ורבא אינם מודעים לנגיעתו של הרב באותן סוגיות. תיקון–מה לתופעה זו מבקש לעשות מפעלו החדש של "המכון להלכה ולמחקר שע"י ישיבת שבות ישראל", שבראשותו של הרב יהושע בן מאיר, ואחד מפירות המכון שראה אור לאחרונה מכוון בדיוק למטרה זו.

איור: שלומי צ'רקה

לא בכוונת מכוון

את האנציקלופדיה התלמודית אין צורך להציג. מפעל זה, שיוזמו – הרב מאיר ברלין (בר אילן) – השתייך למגזר הציוני–דתי והושפע מאוד מהראי"ה, השכיל במהלך השנים, ולמעשה כבר מעת ייסודו, להיות בין–מגזרי (גם אם לא באופן מלא ומוחלט). העמדתו של הרב ש"י זוין בראש המערכת, ולימים חיבורם של גדולי תורה מגוונים למפעל, יצרו מצב מבורך שבו מדובר ביצירה כלל–ישראלית מוערכת ונחשבת, כזו שתוכל למצוא אותה כיום ברוב–ככל הישיבות ובתי המדרש. מבחינה זו, ישנה כמובן חשיבות להיות "בתוך" האנציקלופדיה, שכן אזכור שם משמעו חשיפה מקיפה.

דא עקא, האמור מעלה מסביר היטב מדוע משנתו ההלכתית המקיפה של הרב אינה מצוינת באנציקלופדיה התלמודית כפי שהיה ראוי לה. בשונה ממפעלים תורניים שבכוונת–מכוון הדירו את שמו ואת ספרותו של הרב זצ"ל (רמב"ם מהדורת פרנקל, כדוגמה בולטת), הרי שעל מפעל האנציקלופדיה התלמודית לא נכון לומר זאת. נתבונן בעצמנו במראה ונאמר ביושר: וכי רבניו ולמדניו של הציבור הציוני–דתי כן בקיאים בספרות הלכתית זו? ומשעה שהתשובה השלילית (בהכללה, כמובן) ברורה, הרי שאין לנו להלין אלא על עצמנו.

הראי"ה החשיב מפעלים "מסכמים" וסבר – כנראה – שהדבר מתאים לדורנו ונחוץ לדורנו. כאשר "בעל האוצרות", הרב י"ד אייזנשטיין, שלח אליו את הכרך הראשון של אנציקלופדיית "אוצר ישראל", הרב עיין בו כדבעי ושלח אליו הערות מפורטות לכמה מהערכים שתוארו שם. הרב העמיד דברים על דיוקם, גם בפרטים (בערך "אומן" ובערך "איסור גיורא"), וגם בהיבטים עקרוניים (בערך "אדם קדמון"). הרב לא הסתפק בכך, והוא נענה לבקשת הרב אייזנשטיין וכתב ערך לאנציקלופדיה זו ("בר מצרא"). מכאן שהוספת השלמות מקולמוסו של הראי"ה לאנציקלופדיה התלמודית בוודאי תואמת את רוחו ואת קו מחשבתו.

קידוש השם

עורכי הכרך שלפנינו עברו אם כן בדקדקנות על כתביו ההלכתיים של הרב, זאת במקביל לערכי האנציקלופדיה, והוסיפו והשלימו את דעת הרב בכל שנוגע לעניין זה ואחר. לעתים מדובר בהגדרה עצמה. למשל, בערך "אברים": הראי"ה ציין שבלשון המקרא "אבר" הוא כנף, כמו "יעלו אבר כנשרים" (ישעיהו מ, לא), "מי יתן לי אבר כיונה" (תהלים נה, ז), אם כי בלשון חז"ל "אבר" הוא שם כולל לכל חלקי הגוף, ואפילו לעצם. מעין זה בערך "אגוז": הראי"ה מציין שהאחרונים השתמשו בשיעור "כאגוז" גם לעניין חלק נפוח במצה, שאוסר את המצה כולה.

לעתים מדובר בהבהרה של ממש. למשל, בערך "אדם חשוב" חידש הרב ש"אדם חשוב" אינו רוצה להיחשב רשע בעיני העולם, ונפקא מינה למעשה שהוא נוגע בדבר ואינו רוצה לחזור בו מעדותו, זאת כדי שהעולם לא יחזיקוהו לשקרן בעדותו הקודמת שהוא חוזר ממנה. ועוד, באותו ערך: הרב מונה הנהגות של גדולי ישראל אשר לשאר אדם אין רשות לנהוג כמותם. כגון רב יהודה שהיה מתפלל רק פעם בחודש (ראש השנה לה ע"א), פטור מי שתורתו אמנותו מתפילה (שבת יא ע"א), האר"י שזמן רב התפלל בביתו בלי קריאה בספר תורה, ועוד מקרים שכלולים בהנהגת "אדם חשוב שאני".

ועוד, מערך "אדם כשר": אין לפוסלו ולהעבירו מעבודתו במקום שהתורה לא מצווה זאת. לכן, שוחט שטעה והאכיל נבלות בשגגה, כיוון שכתבו הפוסקים שאינו נפסל בזה אין להעבירו מעבודתו. ועוד, מה גדרו של "אונֶס", במשמע הכרח? הראי"ה מגדיר ש"אונס" הוא רק כאשר מדובר בפחד מיתה ממש, לא כן כאשר מדובר בחשש רחוק והסכנה אינה ממש לפניו. וכן הלאה וכן הלאה השלמות והוספות רבות. אגב, מעניין מאוד – ולא מפתיע – שלא מעט מהתייחסויות הראי"ה משלבות הלכה ואגדה.

העורכים השכילו לשלב גם את ההערות שרשם הרצי"ה, בכתב ידו, על כרכי האנציקלופדיה שהיו בספרייתו. כך למשל, בערך "אפיקורוס" הדגיש הרצי"ה שכל הדינים שבערך זה לא נאמרו לאמתו של דבר על "אפיקורוסים" אלא על "מינים". כך הוא בכתבי יד ובדפוסים ישנים, ורק בהשפעת הצנזורה שינו המדפיסים מ"מינים" ל"אפיקורסים". באותו ערך שב הרצי"ה עוד פעמיים להדגיש היבט זה. כל המצוי בתורתו של הרצי"ה מבין היטב את מקומה ואת חשיבותה העקרונית של הערה זו, הנוגעת מאוד לזמן הזה ולדורנו. והנה למשל חידוש של הרצי"ה בערך "אבדה": לדידו, אפשר שהשבת שטרות לעכו"ם חמורה עוד יותר מהשבתם לישראל, ודינה דאורייתא, משום שבהשבה לעכו"ם מתקיימת מצוות קידוש השם! וכך עוד עשרות הערות שאותן רשם הרצי"ה בשולי הספרים.

השלמת המלאכה

מטבע הדברים, גם מלאכה חשובה זו עדיין לא הושלמה, ועדיין גם היא זוקקת השלמות. הנה למשל, בערך "דינא דמלכותא דינא" צוינה הוספה חשובה מתוך אגרות הראיה, אך נשמטה מן העורכים הוספה חשובה לא פחות שעניינה "דינא דמלכותא בירושה" (איגרת הראי"ה לרב הרצוג, שפורמה בקובץ "תחומין" ג). ועוד דוגמה: לא הוזכרה כלל ועיקר התייחסות הראי"ה לערך "אין אדם פורע בתוך זמנו", זאת הגם שהראי"ה עסק בנושא זה (אוצרות הראיה). ועוד מעין אלה, שרק מדגישים את נחיצות השלמת מפעל רב חשיבות זה. ככלל, הספר שלפנינו נתן דעתו רק לעשרת הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה. בוודאי שנדרשת השלמת המלאכה לכל יתר הכרכים, ואכן מנהלי מפעל מבורך זה מעדכנים שהם כבר נערכים להמשיכו. חזקה על מערכת האנציקלופדיה התלמודית שתשכיל – במהדורות הבאות, וכבר עכשיו במהדורות אלקטרוניות שבמאגרי מידע – לתקן ולטייב את כל הנדרש.

בשולי הדברים עליי להעיר כי העובדה שמערכת הספר שלפנינו צירפה את הפניותיה–חידושיה–היא בכלל דברי הראי"ה והרצי"ה, לדידי היא לרועץ. טוב היה לו לספר שלפנינו שיתמקד אך ורק בהוספות והשלמות הראי"ה והרצי"ה. כבודן של הערות חברי המערכת – בכל הכבוד – יישמר למקום ולזמן אחר. כך ככלל, וכך מכל שכן בנוגע לנספח א' של הספר: "הגהות לאנציקלופדיה התלמודית", שכולו (לפי הצהרת המערכת עצמה) מופנה "לעורכי האנציקלופדיה ולא לקוראים", ולמרות זאת הועבר אלינו "הקוראים". אין חלילה לזלזל בהערות חשובות אלה, ברם ממש לא זה, כאן ועכשיו, מקומן. חלק מההערות, אגב, משעשעות למדיי. למשל, מתברר שבכל הנוגע להפניות לרמב"ם האנציקלופדיה התלמודית משתמשת בראשי התיבות חו"מ הן להלכות חובל ומזיק והן להלכות חמץ ומצה; מה שמזכיר את ההלצה הידועה לגבי "חמרא" שבתלמוד.

מכל מקום, יש לקוות שמפעל חשוב זה לא רק יושלם מהרה אלא יעורר מחדש את החובה המוטלת על כולנו לעסוק ביתר שאת לא רק במשנתו ההגותית של הראי"ה אלא גם במשנתו ההלכתית.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י' אדר א' תשע"ו, 19.2.2016

מתמללת קלטות בעיתון ניו–יורקי, שבקושי חשים בקיומה, נחבאת מאחורי ציטוטים עד לידיעה שתוציא אותה מעצמה. ספר מדויק ומינורי על מילים ומה שביניהן

מילים של אחרים

איימי רולנד

מאנגלית: טל ארצי

כתר, 2016, 220 עמ'

לינה היא אחרונת המתמללות של עיתון "הרקורד" הניו יורקי. היא יושבת לבדה בחדר התמלול הנידח של העיתון, בקומה האחת עשרה, במקום שרגל אדם כמעט אינה דורכת בו, בקצה מסדרון בצבע חולדה. לינה נעולה בחדר שידית דלתו מתפרקת באופן סימבולי. הקשר היחיד שלה עם העולם הוא קלטות לתמלול שמשחילים בחריץ הדואר של דלתה, או לעתים שיחות הטלפון הלא סדירות של כתבים ברחבי העולם שנתקעו בלי המחשב שלהם או בלי גישה לרשת. חברתה היחידה היא היונה המפרפרת על אדן החלון, "נגועה בכינים או בהפרעה טורדנית–כפייתית".

לינה היא נפש שקופה. איש אינו רואה אותה ואינו מתעניין בה. היא צעירה, רק בת שלושים, אבל בעצם זקנה. היא גרה במעונות מוזלים לנשים של צבא הישע, מקום שבו היא עלולה להזדקן ולסיים את חייה בבדידות כמו דיירות אחרות. אפילו מילים משל עצמה אין לה. "לעבודה שלה דרוש ציוד בסיסי: אוזניות, דיקטפון לשמיעת ההקלטות שעליה לתמלל וסבלנות – נכונות לשמש צינור אנושי למילותיהם של אחרים החודרות אל אוזניה, זורמות בעורקיה, ומטפטפות החוצה נסתרות מבעד לאצבעותיה השקדניות".

"מילים של אחרים", ספרה של איימי רולנד, הוא ספר על אנשים שמילים נחוצות לקיומם כמו האוויר שהם נושמים. והוא נכתב כמובן גם עבור קוראים כאלו. המילים, כפי שהן מוצגות בספר, הן יסוד כה חיוני, שאין להתפלא שעבור הגיבורה הן מהוות את היקום כולו, אבל גם סורגים של כלא שאין לפרוץ ממנו ולו במחיר של מוות.

חברתה‭ ‬היחידה‭ ‬היא‭ ‬היונה‭ ‬המפרפרת‭ ‬על‭ ‬אדן‭ ‬החלון
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

טורפים ונטרפים

איימי רולנד עבדה יותר מעשור כמתמללת בניו יורק טיימס – עיתון ש"הרקורד" הבדיוני בנוי ככל הנראה בצלמו. היא רוקמת במילים עדינות ומדויקות את דמותה האוורירית של לינה, נציגת השקופים באשר הם. לפי האבחנה של לינה, הניו–יורקים מתחלקים לשני זנים: טורפים ונטרפים. וקל לנחש לאיזה סוג היא שייכת. מערכת העיתון מלאה בעיתונאים כוכבים שכלל אינם מכירים בקיומה. הם טורפים מיומנים. שחצנים, דברנים ואקסצנטריים. היא מכירה כל אחד מהם לפי סגנונו ומילותיו ומתבוננת בהם בעין חדה ולא נטולת הומור אירוני. רוב רובם כלל לא יראו אותה גם אם ייתקלו בה פנים אל פנים. הם מתייחסים אליה כאל חפץ שימושי.

ויום אחד מתרחשים בעולמה הקט והצנוע של לינה שני מאורעות. האחד הוא הכתב לעניינים מקומיים שנכנס לחדרה. "הוא חתיך בסגנון קצת מלוקק, צעיר, שזוף, בניגוד לרוב הכתבים שבגון הניאון. מאז ומעולם חשה המתמללת חשדנות קלה כלפי העור שלו, שנראה מוחלק ונטול ריח כמו קרח יבש, כאילו עבר פלסטיזציה. הוא נראה לחוץ, וזה עושה אותו קצת יותר נסבל. ראסל".

היחסים המתפתחים בין לינה לראסל מדגימים את האיפוק הסגנוני של רולנד. הם מתוארים באופן כה מינורי עד שכמעט קשה לקרוא להם קו עלילתי מרכזי. משפטיה של רולנד מלוטשים והיא מדייקת עד אין קץ בדימויים ומטפורות. לעולם לא תתפסו אותה במילת תואר נדושה. היא לא תכנה חדר בשם "אפור" אלא "בצבע של סמרטוט ישן". וכאן יש לציין לטובה את המתרגם טל ארצי ואת עורכת התרגום יעל ינאי שהעבירו את הסגנון המוקפד הזה לעברית.

אבל במידע רגשי הסופרת חוסכת. אם יש ללינה תשוקות או פנטזיות או ציפיות לגבי ראסל – את זאת איננו יודעים. כך או אחרת הוא מחזר אחריה בעדינות ובמתיקות, עד שלבו של הקורא, שכבר נכמר על המתמללת המסכנה ועל סופו הידוע מראש של הסיפור הזה, כמעט פורח בתקווה. נטרפת וטורף יחד – האם יש לזה סיכוי?

מילים שאולות

מה שמטלטל את עולמה של לינה אולי אף יותר מהמפגש עם העיתונאי הוא ידיעה חדשותית שנכתבה על ידי ראסל עצמו. זהו סיפור מותה של אישה עיוורת שטיפסה לתוך כלוב האריות בגן החיות ונטרפה למוות: ביצעה התאבדות באמצעות חיות טרף. לינה נזכרת שפגשה את האישה באוטובוס ימים ספורים לפני מותה והתהווה ביניהן רגע מיוחד במינו. ארלין ליבו היא מין השתקפות של לינה, גם היא היתה מתמללת, בדרכה, על אף עיוורונה: קלדנית בבית המשפט.

לינה נמשכת כמהופנטת לדמותה של ארלין. בהתאם לסגנון המינורי של רולנד, יהיה זה ניסוח מחייב מדי לומר שהיא מתעקשת לפענח את חידת חייה ומותה. אולם ניתן לומר שהמתמללת מנסה להתקרב לארלין ולהבין באמצעותה משהו על עצמה. מהו הדבר? לכך אין תשובה של ממש, לא עבור הקורא וגם לא עבור הגיבורה. אולם הקִרבה החידתית בין הנשים משורטטת בבהירות. לינה וארלין שתיהן מתמסרות למילים של אחרים, שתיהן מזן הנטרפות. ולשתיהן יש אובססיה לחיות טורפות.

כל ספר עשוי ממילים, כמובן, אבל הספר הזה עשוי מהן אפילו יותר. הן לא משמשות בידיה של רולנד רק כחומר היצירה אלא כנושא הכתיבה עצמו. תודעתה של לינה היא זרם של מילים שאולות. כהשבעה נגד אובדן העצמיות ההכרחי, שמתרחש בשעה שהיא מתמללת, היא נוהגת לדקלם מאוצר הידע הספרותי והפילוסופי העשיר שלה. "בשריטת רגלה של הנמלה, בניסורי שיופן של שיני הפרפר, בגלגולם של גרגרי האבק" (קוטזי).

לינה מצטטת גם בשעה שהיא משוחחת עם אנשים ומתנצלת פעם אחר פעם שכישורי השיחה שלה חלודים. במקום שורות אותנטיות של דיאלוג היא מנפקת ציטטות. סאראמאגו ושייקספיר, ייטס וצלאן, צ'וסר וקאלווינו, ויטגנשטיין, סופוקלוס ועזרא פאונד. הם ואחרים מהדהדים באוזניה, זורמים בעורקיה ומפיגים את בדידותה. אבל טוענים נגדה, וככל הנראה בצדק, שהיא משתמשת בציטוטים לא כדי לתקשר אלא כדי להסתתר מאחוריהם. המילים משרטטות את תודעתה המיוחדת אך בה בעת מבודדות אותה.

זהו ספר לירי שעוסק בנשמה רגישה מדי עבור העיר הגדולה שבה היא חיה. נדמה שהעדינות והחידתיות של הגיבורה זורמות גם אל מבנה הספר. ההתרחשויות המשמעותיות בין הדפים אינן המהלכים העלילתיים אלא המתח שבין המילים ובין מה שנאמר לבין מה שאינו יכול להיאמר. מי שיבחר בספר זה בשל הבטחות עלילתיות רומנטיות או בלשיות יתאכזב, קרוב לוודאי. אך חוויית התודעה של לינה ממכרת באופן משונה: פגיעה, רגישה, עשירה, מילולית. היא נטרפת בעולם של טורפים, מאזינה בעולם של מדברים. נדרש ממנה כל האומץ בעולם כדי למצוא את מילותיה שלה. וכשהיא מוצאת אותן היא אינה מרפה מהן. #

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

מהתחלה

צילה חיון, אפיק, 232 עמ'

בקיץ 2003 נפצעה צילה חיון אנושות מירי מחבלי פת"ח על מכונית משפחתה, בדרך לביתה ביישוב הר-גילה. בתה הקטנה נפצעה אף היא. צילה הייתה מורדמת ומונשמת שבועות ארוכים. כשהתעוררה החלה להתוודע למצבה. שתי רגליה התרסקו. בבטנה נפער פתח ענק ונורא.

האומץ והיצירתיות של צילה הפכו את סיפור התמודדותה עם הפציעה למיוחד במינו; ואותם אומץ ויצירתיות, לצד כנות עמוקה וכישרון כתיבה נדיר, מייחדים גם את הספר המתעד אותו, ועושים אותו לקריאת חובה לכל אדם בעל נפש.

חיון לוקחת את הקורא לסיור בחדרי גופה המרוצץ ובמסדרונות נפשה הנאבקת. היא משחזרת להפליא את חוויית ההיפצעות ואובדן ההכרה, את ההתעוררות אובדת-המילים, את ההזרה של הגוף שחלקו חסר וחלקו כאוב וחלקו נטול תחושה, את ההשלמה ואפילו את הבושה. בעדינות היא מכניסה את קוראיה גם אל הכמוס, האינטימי והמביך. כוח רצון אדיר מוביל אותה לשיקום גופני שמעל ומעבר לפרוגנוזות. אך הכאב, המתואר בספר באיכויות שכמעט מקרינות אותו אל הקורא, גם דוחף אותה לרגעים אל תשוקת המוות.

בהתעקשותה ללמוד "מהתחלה" את מלאכת החיים בסביבתה הטבעית, נוצר חיבור בינה לבין פיזיותרפיסטית המתמודדת בעצמה עם שיתוק ילדים. זהו גם חיבור בין עברה הדתי (ובעלה הדתי) של חיון, ההווה החילוני שלה, והחרדיוּת של המטפלת. בהתמודדותה עם הכאב והחורבן האישי היא מתאהבת במוזיקה הקלאסית, מוצאת אפיק ביטוי אמנותי בדמות פציעת בובות, מנציחה בצילום מקצועי את מראה הבטן הפתוחה שלה לפני ניתוח הסגירה, ואפילו בודקת ברצינות אפשרות להיכנס להריון.

חשיבותו החברתית והמוסרית של הספר טמונה בהנצחת מסירותם של אנשים טובים ובראשם בעלה של חיון, ומנגד בתיאורי תגובות בלתי-רגישות שקיבלה. אמנם, לעתים הכאב גרם לה כמדומה להגיב בהפרזה. ובכל זאת, במקרים רבים-מדי אחרים, נראה מדבריה שהרשויות נוהגות בנפגעי פעולות איבה בקרירות ולפעמים אפילו בגסות נוראה. בייחוד נחשפת קהות החושים של זרועות הביטוח הלאומי – הוועדה הרפואית וצוות החקירה הכלכלי. יש לזכור שהדברים מובאים מנקודת מבט סובייקטיבית, ואולי מוטה, של נפגעת.

פצועים ונכים לא מעטים כתבו את סיפורם, אך ספק אם מי מהם עשה זאת בכישרון משכנע כמו צילה חיון. ספרה, הממלל את הגוף, גם נותן גוף למילים. הן מוחשיות ובשריות, ובשיאיהן האסתטיים צליליהן  ניגרים כמיצֵי חיים. חיותו של הסיפור, דיוק הכאב, החיבור בין חמלה לבין חוסר רחמים עצמיים וחוסר רחמים על הקורא, הם שנותנים תוקף ומהימנות לתקווה הגדולה שהוא נוסך.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

ראש הישיבה התיכונית נרצח סמוך ליישוב, חקירה סמויה תכריע אם הרצח חבלני או אזרחי. מותחן בהתנחלות: קלישאות וסטריאוטיפים ואולי העמדת מראה מול פני המתנחלים

למראית עין

ליעד שהם

כנרת, 2016, 381 עמ'

על תלמידיו אסר הרב מאיר ללכת לטבול במעיין מפני שהוא מחוץ לגדר היישוב. כמובן שלא עולה בדעתם להישמע לאיסור הזה. לטבול במעיין זה מגניב, הרפתקני, תחושת הסכנה וההתעלמות ממנה מזכירה קצת את הביטוי "טובל ושרץ בידו", ביטוי שבהמשך הספר יקבל משמעות נוספת ודרמטית.

ההליכה לטבול במעיינות סמוכים שכיחה מאוד ביישובים רבים. החיים ליד הטבע וליד המעיין עושים את שלהם. הסכנה שבדבר מתגמדת נוכח התחושה הייחודית והמטהרת של טבילה טבעית, לא במקווה סגור ומלאכותי. את מאיר גוטליב, ראש הישיבה התיכונית ביישוב הבדוי גופנה, אנחנו פוגשים בתחילת הספר, בדרכו לטבול במעיין. מאיר גוטליב לא יחזור לעולם לביתו ולאשתו העצובה, חנה חשוכת הילדים.

מי רצח את ראש הישיבה? מי הטביע אותו באכזריות במימיו הקפואים של המעיין? האם אלה הם בני הכפר הערבי השכן, זה שממנו יצאו לפני שנתיים פורעים שרצחו זוג הורים ואת שתי בנותיהם התאומות?

בהתנחלות גופנה נוטים לחשוב שכן, בהחלט, ואין ספק. אם יהודי נרצח, משמע היה זה ערבי שרצח אותו. לא רק מפני שלפני שנתיים התרחש רצח נורא של משפחה שלמה, לא רק מפני שהעקבות בבוץ הובילו בהחלט בכיוון הכפר ההוא אלא מפני שאם הרוצח אינו ערבי, משמע הוא יהודי, ומתוכם. והחזות הפסטורלית השלווה של ההתנחלות מסתירה בתוכה סוד אפל וקשה.  והמתנחלים? הם הרי חוששים כל כך מ"מראית עין", מ"לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ" ומ"מה יגידו", ובכלל, מכל מה שחושבים עליהם "שם בחוץ".

שני בלשים ופרשייה רומנטית חביבה אחת מתגייסים כדי לפתור את התעלומה – יואב, סוכן שב"כ, שבמקרה הוא גם בנו של רב היישוב, וחברתו–לכאורה, ענת, שוטרת סמויה. השניים מציגים עצמם כבאים לביקור משפחתי כדי שהוריו של יואב הדתל"ש, הרב והרבנית, יכירו את החברה החדשה. יואב מתאים למשימה הזו ככפפה ליד. הוא בן היישוב, הוא מכיר אותו לפניי ולפנים וגם את מבחן הנועזות של "לא אכפת לי מה אומרים עלי ביישוב" עבר זה לא מכבר, כשהסיר את כיפתו. ענת היא חילונית שמופתעת כל פעם מחדש לגלות עד כמה המבנים המשפחתיים, דפוסי ההתנהגות והכיעור האנושי נמצאים בכל מקום. סיפור האהבה הנרקם ביניהם מהווה תוספת מלבבת לכל השאר.

הסכנה‭ ‬מתגמדת‭ ‬נוכח‭ ‬התחושה‭ ‬המטהרת‭ ‬של‭ ‬טבילה‭ ‬טבעית‭. ‬מעיין‭ ‬ליד‭ ‬גבעת‭ ‬זאב
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

דיקטטורית פולנייה

מי שמחפש פה את טולסטוי, יתאכזב בגדול. מדובר בספר בלשים הנוהג לפי חוקי הז'אנר: חיבוטי הנפש של הגיבורים יוגשו פה במידה מצומצמת דיה כדי לשכנע את הקורא שבבני אדם עסקינן, אבל לא בכמות ובעומק מספקים כדי לשכנענו שלפנינו ספרות אמיתית. ממילא נפילה לקלישאות ותיאור סטריאוטיפי הם דבר בלתי נמנע.

דוגמה טובה לקלישאה מרגיזה במיוחד, אך כזו שלבסוף שהופכת את פניה היא דמותה של דבורה, אשת הרב ואמו של יואב. את הפחד מ"מה יאמרו" דבורה מקצינה על גבול הגיחוך. הדיקטטורה הפולנית שהיא מפעילה על ביתה וסביבותיה בלתי נסבלת ולא אמינה ומזכירה יותר קריקטורה מאשר אדם אמיתי. שוב ושוב היא חוזרת על אמרות השפר הקבועות והמעצבנות שלה, כאילו הייתה סבתא של עצמה, שחיה לפחות חמישים שנה קודם. איפה דבורה ואיפה חברותיי המתנחלות המודרניות, המבריקות והחכמות, המודעות לעצמן.

מצד שני, דבורה היא דמות קיצונית בכוונה, על כתפיה היא נושאת את הביקורת של שהם – אם אמנם יש כזו – על ההתנחלות שמראית העין חשובה לה יותר מהלכלוך הפנימי, שאותו יש לטאטא מתחת לשטיחים מסורתיים. המהפך המסוים שתעבור דבורה בסוף הספר יגיע בהפתעה מוחלטת, ובחוסר אמינות משווע מפני שלא ראינו אותו נבנה ומתפתח, וכל כולו "דאוס אקס מכינה".

עוד מאפייני התנחלות קלאסיים – המכוניות והבתים נשארים פתוחים, איש אינו חושש מגנֵבות. גן עדן, אלא שלמרבה הצער, ממש כמו גן העדן ההוא, הוא לא מצליח להרחיק את נחשיו: נוער גבעות הצמא לנקמה בערבים, טיפוסים מוזרים שמגיעים מבחוץ והופכים באחת לחשודים, כגון דמותו של יוסי הרבש"ץ או יוחנן האמריקאי החריג בהתנהלותו. הנער שמתבייש בזהותו המינית וכדי שלא להיחשף מסכים להשתתף בכל מיני אירועים מפוקפקים. גם בלנית המקווה תפציע לרגע ותיעלם, שלא לומר תיאלם.

בהתאם לחוקי הז'אנר, יוצגו החשודים לפנינו בזה אחר זה, ייפסלו כחוק, והאשם האמיתי יפציע, קצת מאוחר מדי. עם הפצעתו ירצח אדם נוסף, והקוראים ימצאו עצמם מופתעים, במקרה הטוב. מפני שרצח נוסף זה גם פוגם בחוקי הז'אנר וגם משרה עננת חוסר אמינות חמורה באשר לאופיו של הרוצח ולמניעיו.

סופר הבלשים המיומן ליעד שֹהם כתב עד כה רבי מכר מאותה הסוגה, וכל אחד מספריו מתרחש בעולם אחר. רצח בהתנחלות מזמין כניסה לעולם שסופר כשֹהם מכיר רק מהתקשורת וקלישאותיה, ועל כן עשה מעשה הגון והתנחל לביקורים חוזרים ביישוב טלמון כדי ללמוד ולהכיר את ההווי מקרוב. כאמור, מצד אחד זה לא ממש עזר לו להימנע מסטריאוטיפים, אך מצד שני אולי באמת חלק מהסטריאוטיפים נכונים.

בין קדושה לאפלה

בעודי קוראת את הספר לאורכה של שבת אחת, מצאתי את עצמי מהרהרת ב"שם הורד" של אומברטו אקו. רק כדי לגלות במוצאי שבת שהוא מת כמה שעות קודם. "שם הורד", רומן היסטורי שהפך לסרט מפורסם, מתרחש בימי הביניים, במנזר שסדרת רציחות מוזרות מתרחשת בו. אח פרנציסקני – מגולם למופת על ידי שון קונרי – מופיע שם עם עוזרו הצעיר, כדי לפענח את הרציחות המוזרות שמתרחשות שם. הפער בין הקדושה לכאורה של המנזר ונזיריו לבין האכזריות והביזאריות של הרציחות הוא בלתי נתפס, ובלתי נסבל.

גם הסרט "ספוטלייט" (Spotlight) נוגע בעניין דומה. הוא מבוסס על סיפורם של עיתונאים שחשפו את פרשת ההתעללות המינית בילדים על ידי כמרים בכנסייה הקתולית במסצ'וסטס וזכו על כך בפרס פוליצר לשירות הציבור. יש משהו בחברות דתיות סגורות שמזמין חשד שמתחת למעטה הקדושה והצדיקות הן מחביאות סודות אפלים. לא מדובר בדעות קדומות או בשנאת כל דבר שריח דתי נודף ממנו. זהו הפער בין התדמית לאמת. ככל שגדול הפער בין היומרה הצדקנית למציאות הנפשעת, כך גדולה הדרמה.

האם הפער בין התדמית המתנחלית המשתקפת בספר לבין המציאות אכן קיים או שהוא בעיני המתבונן–הסופר? הקורא המתנחל או סתם הקורא הדתי שיחליט לקרוא את ספרו של שהם, ייאלץ לשאול את עצמו את השאלה הזו בדיוק.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

יש עלילות המעיפות למחוזות מרוחקים. ביבול מועמדי פרס ספיר לספרות השנה, ישראל על המפה, או על הכוונת. הכירו את המועמדים

מי הוא שהשתעשע במשחק האותיות המרכיבות את המילים פרס, ספיר, ספר (מפעל ה–)פיס? לפי הגיון האותיות הרפטטיביות הללו צריך היה הפרס להיות מוענק בפריס: "פרס ספיר, פריס". אך הוא מוענק פה. פה ושם בארץ ישראל. וזו אינה מוצגת בספרים שהגיעו לישורת האחרונה של הפרס כעיר אורות זוהרת. ממש לא. עלילות של עוול, שגיבוריהן הם קרבנות, חלשים ומוחלשים, מנותקים ותלושים, קרועים ומסוכסכים, מנוכרים ומופקרים, מנוצלים ומתוסכלים. עלילות של דם. שנכתבו בדם לִבם של הכותבים. וגם עלילת הספר האחד המתרחשת בפועל בפריס היא תוצר של בריחה מהתרחשויות אימה ונקמה בישראל. האם יש כאן ביטוי להלך רוח תקופתי? אולי פוליטי?

ולאן נוליך את האופטימיות? אולי תימצא בבגרות הספרותית, המאפשרת הצבת מראה ביקורתית ישרה, לא–מחמיאה ולא–חומלת הדורשת הישרת–מבט; אפשר בכישרון הספרותי הנמצא בשפע ומזהיר מבעד לתכנים הקשים; ואפשר בקלישאה החבוטה שמכאן אפשר רק לעלות. שהרי גם היכולת לראות טוב, ולהשפיע הומור, ולחמול ולאחות ולזַכות, לשמוח ולענג, זוקקת אימוץ חשיבה ועין וכישרון ביטוי אמנותי. "נהפוך הוא", מלמד אותנו ספר קדום. גם זו שנדמית כארץ גזרה וגורל אכזר יכולה להפוך למקום משתה ושמחה. לשנה הבאה בפָרַס.

שמואל פאוסט

———-

ניצול ונטישה

הרומאן המצרי

אורלי קסטל–בלום / הספריה החדשה / 180 עמ'

ספר שמתחיל בסיפור עלייתה ארצה וגירושה מקיבוץ השומר הצעיר של קבוצה מצרית סוציאליסטית, ומסתיים בסיפור מר של ניצול ונטישה של עורכת ספרותית מידי חוקר ספרות "נכבד ודגול", הוא מבנה שאומר דרשני.

זהו ספר מעורר תימהון, שנפרש בפני הקורא כסוג של אתגר משולח היגיון כמעט. אלא שלאורלי קסטל–בלום יש ההיגיון שלה ומי שנכון לקחת עליו את האתגר הזה, של החומר הבלתי מתמסר, ימצא עושר של עולמות שכולו נע סביב מרכז גרביטציוני אחד; מרכזיותו של העוול, וחוסר היכולת להחלים ממנו, בלעדי הספרות. כי הספרות של קסטל בלום היא מכשיר רפואי מתקדם. לעצמה קודם כול, אך גאון הוא זה שפעולותיו שנעשות בינו לבין עצמו משליכות תמיד גם על ציבור נרחב בהרבה.

הספר הזה עוסק בריבוי לא פשוט של קורבנות ומעוולים; גברים לנשים, אשכנזים למזרחים, בעלי ממון לנזקקים, ובני משפחה לקרוביהם, המעט מוחלשים. אבל זה לא ספר קרבני חלילה, כי ככל שמעגל העוול שבו מתרחב אנו מבינים שקסטל–בלום משרטטת פה את צירו של עולם שעומד עקום. וכך, סיפור הקבוצה המצרית הוא סיפורה של כל חבורה צעירה ואידאולוגית, וסיפורה של העורכת הספרותית הוא סיפורו של כל אדם נדיב יתר על המידה, שאינו זוכה בהכרה הראויה לו. ואולי לפני הכול זהו גם סיפורו של האמן, כמי שמקריב עצמו למען רעיונות, שמעטים בזמן אמת תופסים אותם, והגינוי וההשפלה זמינים תמיד יותר מההערכה הראויה לו.

אורין מוריס

חוסר אונים

עריק

עילי ראונר / ידיעות ספרים / 205 עמ'

אבשלום הוא צעיר בן 21. הוא מסתתר בבית אבות סיעודי בגבעה הצרפתית בירושלים. הוא ערק מהצבא והוא חייב לברוח. הוא חייב לכתוב. הוא עולה בנתב"ג על מטוס, מגיע לפריס ונרשם ללימודים. אירנה מגרמניה רוצה את קרבתו ודואגת לו, אבל הוא מפנה לה כתף קרה. הוא לא מתמיד בלימודים. הוא גם לא מצליח לכתוב. כספו הולך ואוזל. הוא לא מצליח להשיג עבודה. פוחדים ממנו, מזרותו, ממוזרותו. בהמשך נגלה שאבשלום היה חייל קרבי בשטחים, בעיצומן של התפרעויות אלימות ורצחניות של הפלשתינים. נצור עם חבריו על אחד הגגות, ההמון נאסף סביבם, מיידה בהם את כל מה שאפשר. אחרי האימה מגיע החילוץ ובלילה כבר באה הנקמה.

"עריק" הוא ספר אקזיסטנציאליסטי. הוא ספר של מסע נפשי. מסע שאין בו התרוממות רוח, רק ייאוש וחוסר אונים. דמותו של אבשלום אינה דמות סימפתית. ליומרה שלו לכתוב ספר גדול אין כל כיסוי. חוסר האונים שלו מעורר רחמים, אבל הוא גם מכעיס ופתטי.

הכתיבה של עילי ראונר סוחפת, דחוסה, קצרת נשימה. הטקסט טעון, נפיץ, בעל אוקטן גבוה. זהו ספר מטריד ומרהיב כאחד. הישג לא מבוטל לספר ביכורים ולרומן בכלל.

יונתן דה שליט

אובססיה ואלימות

תמונות עירום

ענת עינהר / עם עובד / 213 עמ'

שלוש נובלות בספר, והן כתובות לתלפיות. זירות ההתרחשות מגוונות עד הקצוות שמציעה המציאות הישראלית – ואף חורגות אל הלא–מציאותי הישראלי. אם מזדקנת לבת שילדה בת למסתנן אפריקני השוקעת בחשדנות כלפי בן זוגה החדש של בתה, פעיל זכויות מסתננים. דוגמנית שסוממה עד אובדן חושים ותמונות העירום שלה שצולמו בהזדמנות זו הופצו ברשת. צעירה על סף האנאלפביתיות המעריצה עד טירוף סופרת רבי מכר. חיילת בבסיס מרוחק המצטווה לצייר דיוקן קיר ענק של הרמטכ"ל.

הגיוון רב, פראי, אך האחדות רבה ממנו: הסיפורים כולם מוליכים את גיבוריהם להתנהגות אי–רציונלית המתחילה באובססיה ונגמרת באלימות.

בתשתית כל נובלה עומד תסביך אלים של חמדה–קנאה–שנאה מצד החלשים והעלובים כלפי החזקים והנחשקים, ומולו תסביך של בוז ותשוקה בכיוון ההפוך. נשים כלפי גברים, מכוערים כלפי יפים, טיפשים כלפי חכמים–בעיניהם, עניים כלפי עשירים, ובעיקר, באופן אובססיבי, בכל פינה בסיפורים, כצל שאיננו סר, כהים כלפי בהירים; מזרחים או שחורים כלפי אשכנזים ובלונדינים. אימת הלבן מפני השחור, הביטול העצמי של השחור מפני הלבן.

ענת עינהר מציירת את גיבוריה, ובעצם אותנו, הישראלים, בעירום נפשי בוהק, שאינו עושה חשבון למוסכמות התקינות הפוליטית. היא מצלמת בפלאש מסנוור, מכאיב, מציצני, את מה שבעיניה הוא עירומנו ומבושינו: התאווה והדעה הקדומה.

צור ארליך

נבואה ותוכחה

סיפור הווה על פני הארץ

סמי ברדוגו / הספריה החדשה / 253 עמ'

ישנה ספרות שמתעקשת ללכוד איכות חמקמקה מרוח התקופה שבה אנחנו חיים. ספרות חשובה באמת מצליחה לעשות כן. היא מצליחה לגרום לנו להביט במציאות באופן שלא ידענו שאנחנו מסוגלים – על עצמנו, על סביבתנו, על רצונותיהם, תשוקותיהם ותסכוליהם של האנשים שסביבנו. ממה הם אדישים? ממה הם בורחים? למה הם נאמנים?

 הספרות שכותב סמי ברדוגו, סופר שנולד במזכרת בתיה ב–1970 לאם מנקה ולאב פועל ייצור במפעל, שניהם עולים ממרוקו, היא ספרות חשובה. מזה שש עשרה שנים מפרסם ברדוגו את הפרוזה הנוקבת, החכמה, ההיפר ריאליסטית שלו, שעלולה להתפרש אצל קוראים מסוימים כבוטה וכבלתי נעימה. אבל תחושת המחנק שרומן כמו הספר הנוכחי מעורר בקורא קשורה גם לנבואה ולתוכחה שגלומה בה.

גיבור הספר הזה, גבר פריפריאלי בשנות הארבעים לחייו, עורך מסע במדינת ישראל, מהצפון ועד הדרום. כל אחד מי"ח פרקי הספר נושא כותרת של מקום אחר, ומניב תמונת רנטגן חודרת כליות ולב של הממשות הישראלית בת ההווה, למן הנעשה בין כותלי הבית ובין בני המשפחה ועד להשפעתם של הנופים על הנפש.

נוית בראל

 הגירה ותלישות

האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן

יותם ראובני / אפיק / 232 עמ'

המילה "אוטוביוגרפיה" נושאת עמה לכאורה הצהרה ברורה: הבטחה לקורא שבין דפי הספר יימצא לו סיפור חייו של הכותב. אבל הפער שבין שם הכותב ושם הספר מערער את הבהירות הזאת. ראובני כותב כאן את קורות חייו ובעיקר את קורות נפשו הקרועה והמסוכסכת, הנעה בין חייו וזהותו הנזילה של ז'אן ריבן – שהוא שמו הרומני – לבין חייו, מצוקותיו וזהותו המתנודדת של יותם ראובני, כשמו העברי.

הזרות – כיהודי בכפר של גויים – כבר התקבעה, ולא נעלמה גם כשעלו האב ושלושת בניו לישראל והובאו לאשדוד בראשית ימיה. אין כמעט עמוד בספר שהמילה הגירה אינה מופיעה בו ומצב התלישות של הסופר הוא תמידי. קורות החיים ממשיכים בהתאהבות הומוסקסואלית, בהתחברות אל פנחס שדה ויצירתו, באלכוהול, באירוע פסיכוטי ובטיפול מרפא.

זהו ספר חובה לאוהבי סוגת "זרם התודעה" וכתיבה שעיקרה עניינים שבנפש פנימה. וגם למי שהשם יותם ראובני מעורר אצלו עניין או הערצה: ליושר חסר–החמלה, ובעיקר ליכולת הביטוי המרשימה ולכישרון שהעמיד ניסוח מילולי מרתק למה שלא ניתן לבטא במילים.

חבצלת פרבר

חרדת הפקרה

בנדיט

איתמר אורלב / עם עובד / 424 עמ'

גבר צעיר הנתון במשבר משפחתי מחליט לבקר את אביו הנוצרי שנשאר בפולין אחרי שמשפחתו היהודית עלתה לישראל. במרכז הרומן הפצע הנפשי של הגיבור ומקורו בהתנהגותו המחרידה של האב האלים והשתיין שהפקיר את משפחתו לחיי רעב ומצוקה והטיל צל כבד על חיי בניו ובנותיו. במהלך הביקור מתגלות עובדות חדשות על חייו של האב ודמותו נחשפת במורכבותה.

הרומן כתוב בסגנון מבריק ושומר על מתח דרמטי לכל אורכו. דיאלוגים בעלי עוצמה מהווים אמצעי מרכזי לעיצוב הדמויות והכתיבה בגוף ראשון יוצרת ממד רגשי דחוס. אולי ניתן היה לדלל את הגידופים הגסים החוזרים על עצמם בדברי האב ומביעים את חספוסו האיכרי ואת מצבי הקצה של חייו. מעבר לכך זהו רומן עמוק ומרגש, קצבי וסוחף, המהווה בשורה גדולה בספרותנו.

רבקה שאול בן צבי

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ז אדר א' תשע"ו, 26.2.2016

אדם זר ניגש לאנשים וחושף בפניהם סוד נורא הנוגע ליקיריהם. עכשיו הם נדרשים לצאת ולהילחם עליהם. ספר נוסף של קובן, שערכי המשפחה אצלו הם מעל הכול

אדם זר

הרלן קובן

מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כנרת, זמורה–ביתן, 
2015, 350 עמ'

"תסתכל סביבך ידידי, העיר הזאת, בתי הספר האלה, התוכניות האלה, המשפחות האלה – לפעמים אני פשוט יושב ולא מאמין איזה מזל יש לנו. אנחנו חיים את החלום, אתה יודע". כך מהגג לו טריפ אוונס, נשיא דירקטוריון מועדון הלקרוס, ספורט קבוצתי אמריקאי, כשהוא משוחח עם גיבור "אדם זר", אדם פרייס. לשניהם יש ילדים המשחקים במועדון הלקרוס, שניהם תושבי העיירה האמידה סידרפילד בניו–ג'רסי, לשניהם מקצועות יוקרתיים ומכניסים. אדם הוא עורך דין המתמחה בנדל"ן, טריפ עובד בתעשיית הפרסום.

אך החלום הזה עומד להיעלם, כפי שכותב הרלן קובן בשלושה משפטי מחץ הפותחים את הספר: "הזר לא ניפץ את עולמו של אדם בבת אחת. כך יאמר לעצמו אדם פרייס לאחר מכן, אבל זה לא היה נכון. איכשהו אדם ידע מיד, החל מהמשפט הראשון, שחייו כתושב הפרוורים, נשוי ואב לשניים, נעלמו לבלי שוב".

זהו, פחות או יותר, הנושא המרכזי של רבים מספריו של הרלן קובן. אחד מכותבי המותחנים המצליחים והמיומנים ביותר בעולם. אמריקה העשירה והנינוחה של הפרוורים, התא המשפחתי המוכר והמגונן, אשליה של יציבות ואושר, ניצבים לפתע בפני איום קשה, אלים ותוקפני המאיים על הסדר הקיים. בספריו האחרונים נובע האיום הזה מהטכנולוגיה המתקדמת שהשתלטה על אזורים כה רבים בחיינו, ובעיר מדובר בסכנת האינטרנט, ביכולת האינסופית של פרטים וגופי ממשל לחדור לעומק פרטיותנו ולערער אותה ואת חיינו המוגנים בהינף סיף וירטואלי אחד.

זייפי לך היריון

בספר זה ניגש בחור צעיר המכנה את עצמו "הזר" אל אנשים שונים ברחבי ארצות הברית, וחושף בפניהם סוד נורא הנוגע להם וליקיריהם. כדי לשכנע אותם באמיתות הסוד הוא מציע להם כיצד לבדוק את העניין באינטרנט, כי בעולם הווירטואלי העצום הזה, אם רק תדע היכן לחפש, טמונה ההוכחה. מכיוון שהדבר מתרחש ממש בעמודים הראשונים של "אדם זר", לא יהיה בדברים הבאים משום ספוילר: "הזר" ניגש אל אדם פרייס, ואומר לו בשקט שההיריון האחרון של אשתו קורין, היריון שהסתיים בהפלה, לא היה היריון אמיתי. כדי לשכנע אותו הוא מפנה אותו לאתר באינטרנט שמוביל אותו בהמשך לאתר אחר: Fake-A-Pregnancy.com.

לתדהמתי התברר לי שיש דבר כזה. לקח לי זמן לאזור אומץ, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב לבדוק האם הרלן קובן לא המציא משהו מופרע וסוטה לחלוטין. אבל לא, האינטרנט מלא באתרים המלמדים כיצד לזייף היריון. ויש חברות המוכרות דרך האינטרנט בדיקות היריון מפוברקות, צילומי אולטרה–סאונד מזויפים ותותבות של בטן הריונית בשלבים ובגדלים שונים ומגוונים. הכיסוי של האתרים האלה ושל החברות המתפרנסות מהם הוא מעשי קונדס, "צחוקים", קטעים משעשעים. אבל נשים המתחזות כאילו הן בהיריון עושות זאת גם כקריאה נואשת לתשומת לב או כדי להרגיש מיוחדות ונאהבות או כמענה למצוקה רגשית או נפשית או כדי לבצע מעשה, בין אם מהתלה ובין אם פשע, שטמונה בו אכזריות יוצאת דופן.

על כל פנים, אדם פרייס משתכנע מהר מאוד שאשתו היפה, השקולה, השמרנית במידה, מורה בבית ספר, פעילה במועדון הלקרוס, אם שני ילדיו, אכן זייפה היריון, והוא נפל בפח והאמין שאכן היה היריון שהסתיים בהפלה. הוא מתעמת עם אשתו, והיא מבטיחה לו שידברו על כך, אבל לא עכשיו. מחר, בארוחת ערב במסעדה, הרחק מהילדים. אלא שהשיחה הזו לא מתקיימת, כי קורין בחרה להיעלם. מכאן, נוספים נדבכים רבים לסיפור המתח הזה. עלילות משנה רבות מתרחשות במקביל, פרשה אחת מסתבכת בפרשה אחרת, והקורא אינו יכול להניח את הספר מידו.

קח חוק לידיים

הרלן קובן הוא סופר יהודי, יליד ניוארק, והוא מתגורר גם היום בניו–ג'רסי בעיירה אמידה ושלווה, מהסוג שהוא אוהב לתאר ולערער בספריו. יש לו גם קשר ישראלי. סבו מצד אמו התגורר בירושלים והיגר בשעתו עם אחיו לארצות הברית. קובן פרסם עשרים ושמונה ספרים עד כה. הם תורגמו ליותר מארבעים שפות ונמכרו ביותר משישים מיליון עותקים ברחבי העולם. הוא מפרסם ספר בשנה, ומככב באופן קבוע ברשימות רבי המכר.

ספריו מבטאים באופן עקבי גישה שבאה לידי ביטוי גם ב"אדם זר". גיבוריו הם אנשים נורמטיביים, שומרי חוק, נוהגים על פי הכללים, כאשר המשפחה ומה שנקרא "ערכי המשפחה" נמצאים בלב הווייתם. אך כאשר מגיח מהאפלה איום על יקיריהם, הדרך היחידה האמיתית להתמודד עמו היא בברוטליות ובאגרסיביות.

פרייס מנהל על כך דיאלוג עם הפילוסוף הפרוורי טריפ: "כמה רחוק תהיה מוכן ללכת כדי להגן על המשפחה שלך? אתה בחיים לא תפגע במישהו. אני בחיים לא אפגע במישהו. אבל אם משהו יאיים על המשפחה שלך, אם תצטרך להציל את הבן שלך… 'אנחנו נהרוג?'". והתשובה של קובן, בכל ספריו, היא כן. בוודאי שכן. אם לא תהרוג, ישמידו אותך. גם באומה כמו אמריקה, רשויות החוק לא יצילו אותך. אתה חייב להילחם בעצמך. ואם תהיה נחוש מספיק, אלים מספיק, אגרסיבי מספיק, אולי תוכל להציל את יקיריך.

בהקשר הזה אני נזכר בדיאלוג באחד מספריו של ג'ון גרישם, מחברם הנודע של ספרי מתח משפטיים. עורך דין צעיר משוחח שם עם בחורה שהותקפה. "אין לך אבא או אח גדול שיהרגו את התוקף?", הוא שואל, כשההנחה בבסיס תהייתו היא שכך צריך לעשות. לא משטרה ולא רשויות המשפט. כדי להשיג צדק אמיתי אתה או קרוב משפחתך צריכים לפעול בעצמכם.

"אנחנו מעמידים פנים שזה לא כך, אבל אנחנו צופים רק בילדים שלנו… אתה הולך למשחק או לקונצרט או לאירוע אחר, אתה מסתכל על הכול ועל כולם, אבל בעצם רואה רק את הילד שלך. הכול וכולם הופכים לרעש רקע, לתפאורה. אתה נועץ עיניים ביוצא חלציך, בו בלבד, והשאר על הבמה או במגרש מתכהים, ואתה נשטף בחמימות, אותה החמימות שאדם הרגיש בחזה כשבנו חייך אליו". כך מרגיש אדם, גיבור "אדם זר", והלך רוח כזה, אנושי וטבעי, מאפיין את מרבית גיבוריו, וכנראה עומד גם בבסיס תפיסת קיומו של קובן עצמו. הדבר היחיד שחשוב באמת הם ילדיך ומשפחתך.

קראתי את "אדם זר" בשקיקה ומהירות, כפי שקראתי רבים מספריו של קובן. שעות הקריאה בספריו מהנות מאוד, גם אם העלילה המורכבת לא תמיד משכנעת. עם זאת, אני חייב לומר שכאשר אני מגיע לעמוד האחרון של הספר וסוגר אותו אני שוכח אותו כמעט מיד. הוא מתפוגג כאילו לא היה, ולא נותר ממנו משקע כלשהו, למעט אותה תפיסת עולם קודרת ומטרידה שעומדת בבסיסו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

ביקורת שירה

רפאים בממשות החמלה

חן ישראל קלינמן

דרור, 2016, 103 עמ'

מעטים הספרים שנכתבים בחירוף ובמסירות נפש כשל חן ישראל קלינמן. מסירות נפש לחייהם של אחרים, לתודעת עוול ופשע איומה, השוברת את הלב ואת הגוף ומחייבת את כל כוחות הקיום של האדם להתמסרות לצעקה ולשינוי עד בוא הצדק והאמת.

קלינמן כותב על מציאות שבה כולנו שותפים לפשע שבשפע: בהתעללות האכזרית, ערלת הלב והמרושעת בבעלי החיים טרם הגיעם לצלחת שלנו, ככסות לעורנו ובעוד אלף מיתות משונות המשרתות את יהירותו וצרכיו של אדם, הבונה את חייו על סבלם של מיליונים. זהו ספר זועם, כועס, זועק, קשה מאוד לקריאה. זוהי תעמולה קשה, לא מתפשרת, לא רק למענם של בעלי החיים אלא בעיקר כנגדם של אוכלי הבשר וצורכי החי, המתעלמים מצרכיהם של חיים אחרים; זוהי שירה גדולה ומהדהדת.
חן קלינמן הוא משורר כביר, אולי גדול המשוררים העבריים החיים כיום, והמסירות שלו לכתיבה בטהרתה עולה לו ביוקרה שהוא ראוי לה. זהו ספרו הרביעי, שקדם לו “תיקוני שואה“ שעסק אף הוא בסבלו של החי. הוא כותב את מכלול שירתו כשהבריאה לרגליו ומרחבי היקום האדירים למראשותיו, מתוך תחושת אחאות ומחוייבות עמוקה לכל ילידי היקום, החיים והמתים. בספר שלפנינו מגמה ספרותית שאין לה אח ורע: משוררים רבים כתבו כנגד עוולות ועושק; כמה מהם הפנו אצבע מדממת ומאשימה כלפי כל המין האנושי, אצבע שהיא חלק מיד המלאה אהבה וחמלה לכל חי ונברא?

“רפאים בממשות החמלה“ הם כל אותם בני אדם המתעלמים מרוחות הרפאים הסובבות אותן ומהרגש הבסיסי של החמלה לחי. הם כל האנשים המוכרים לנו, ואף כותבת שורות אלה; זהו ספר לאמיצים שמוכנים להישיר מבט על המציאות שאנו יוצרים וחיים בה ולכל מי שלב האנוש שלו מפעם לב בשר. זהו כתב אישום חריף המקיים תביעה נוראה, מדממת, לחובת התיקון.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדֵעַ / שֶׁאִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁיָּמִית אוֹתִי בְּטֶרֶם–עֵת, / הֲרֵי זוֹ מַמְאֶרֶת הַחֶמְלָה. / אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּפְרַע   / וְיִשְׁלֶה אוֹתִי מִכָּאן / הֲרֵי הֵם אַנְקוֹלֵי הָרַחֲמִים. // אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק כְּבָר לִהְיוֹת בִּמְחִצַּת הָאַבָּהוּת הַסּוֹפִית / שֶׁאֵין תַּקִּיף מֵחִיּוּכָהּ הַמֵּבִין וְיוֹדֵעַ. / רוֹפֵא מֵתִים. // אָמְנָם אֵין בִּי צֵל–כַּוָּנָה לַחְדֹּל – / יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי עֲבוֹדַת קִיּוּם בָּעוֹלָם, / יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי נְפָשׁוֹת בִּלְתִּי–פְּתוּרוֹת. / יוֹתֵר מִדַּי אֱמוּנָה בְּנִצְחוֹן הַקִּיּוּם–כֻּלּוֹ / מִכְּדֵי שֶׁאֶפְרֹש. // אֲבָל גַּם אִם תַּעֲקֹף אוֹתִי מַמְאֶרֶת הַחֶמְלָה / וְלֹא אֶעֱמֹד בְּקֶצֶב הַכִּלּוּי, / גַּם אִם נֶגֶד רְצוֹנִי אֶתְבַּעֵר מִכָּאן / בְּטֶרֶם הִשְׁתַּלַּמְנוּ בִּרְפוּאַת הַיְּקוּם – לֹא נוֹרָא. / טוֹב לָמוּת בְּעַד הַחַיִּים כֻּלָּם. 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ד אדר א' תשע"ו, 4.3.2016

סקוט שכמעט התעלף בטקס נישואיו וננעל בשירותים באירוע חברתי אחר סובל מחרדות וטוען שאינן תקלה אלא תוצאה של המצב האנושי. אפשר להתמודד איתן ולנצח

עידן החרדה שלי

פחד, תקווה והחיפוש 
אחר שלוות נפש

סקוט סטוסל

מאנגלית: עידית שורר

מטר, 2015, 416 עמ'

עליי להודות שכשספרו של סקוט סטוסל שהיה לרב מכר בארה"ב התפרסם בארץ הייתי ספקן. עוד ספר על התמודדות עם חרדה. קליק אחד ויש לנו כל המידע הזמין והעדכני על התסמינים, התיאוריות, המחקרים והטיפולים, וגם רשימה של יצירות ספרות וקולנוע שנוגעות בנושא. גם שמענו כבר די והותר סיפורים אישיים על הלחץ בחזה והרצון להקיא. מה כבר ניתן לחדש בנושא. מתברר שאפשר. סטוסל, עורך בכיר במגזין "אטלנטיק" הוותיק והיוקרתי, נטל על עצמו משימה קשה ועמד בה בכבוד. זהו ספר עם ערך מוסף, גם בעידן של הצפת מידע.

סטוסל הוא בן למספר דורות של אנשים שסבלו מחרדה, נשוי לאישה שלא סובלת ומעולם לא סבלה מחרדות ואב לילדים שאף הם התחילו לפתח תסמינים חרדתיים. נקודת פתיחה טובה לסיפורו האישי הוא תיאור תחושת לחץ קיצונית, הזעת יתר ודופק מואץ בזמן טקס הכלולות שלו, שכמעט גרמו לו להתעלף. תקרית אחרת קרתה לו כבר בתור עיתונאי מפורסם ומוצלח, במסיבת קוקטייל יוקרתית שנכחו בה נציגי ממשל וכוכבי הוליווד. קיבתו החרדתית של סטוסל גרמה לו להינעל בשירותים ואז קרתה תקלה מביכה, שרק פתיחות והסברת פנים של המארחים הצילו אותו ממנה. סטוסל מתמודד עם חרדות קשות ופוביות מגיל בית ספר, ניסה המון טיפולים והמון תרופות וממשיך עם זה גם היום. כעת לפני כל הרצאה הוא לוקח כדור נגד חרדות, עוד כדור נגד לחץ דם גבוה ואולי עוד אחד ומרפד אותם עם שוט ויסקי. הוא יודע שערבוב של נוגדי חרדה עם אלכוהול אינו בריא ואף עלול להיות מסוכן, אבל הוא גם יודע שבלי זה הוא עלול להתעלף. אז כך הוא מתפקד.

מי‭ ‬שגדל‭ ‬עם‭ ‬אימא‭ ‬מחבקת‭ ‬היה‭ ‬מלא‭ ‬שמחת‭ ‬חיים‭ ‬וביטחון‭. ‬
משפחת‭ ‬קופים‭, ‬סין
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

עובר בתורשה

ספרו של סטוסל מזכיר במידה רבה ספר אחר שתורגם לעברית, ספרו של אנדרו סלומון "דמון של צהרים" (עם עובד, 2004) שהוא מעין מבט על על הפרעה נפשית קשה אחרת – דיכאון. המוטיב המשותף לשני הספרים הוא ראייה של ההפרעה הנפשית לא כתקלה מצערת שיש לקחת אותה למוסך טיפולי ואז להמשיך לכביש המהיר של החיים, אלא כתוצאה בלתי נמנעת מהמצב האנושי. הדיכאון הוא תוצאה של עובדת היותנו בעלי תודעה והבנה שהכול סופי. החרדה היא פועל יוצא של עובדת היותנו יצורים עם מודעות לעתיד ולכך שהעתיד הנו חסר שליטה. לכן, אנשים לוקים בחרדות ודיכאונות משחר ההיסטוריה. גם אם בשנים האחרונות בעולם המערבי עולה מספר הדיווחים על החרדות ושוק התרופות עולה על גדותיו, לא מדובר בהמצאה חדשה אלא בחלק עגום של המצב האנושי שהיה איתנו מאז ומעולם.

התשובה המוכרת לשאלת הגורמים – תורשה או סביבה – היא גם וגם. אבל תשובה זו מצריכה פירוט רב לנוכח ממצאי המחקר העדכניים. אחת התיאוריות החשובות להבנת החרדה היא תאוריית ההתקשרות מבית מדרשו של הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי. כל מי שלמד אי פעם קורס מבוא לפסיכולוגיה זוכר את ההסבר הנרגש על הקופים הקטנים שגדלו במגע עם אם מחבקת או עם דחליל וכתוצאה מכך גדלו חרדתיים או מלאי שמחת חיים וביטחון. מי שהמשיך קצת בלימודים למד גם את "סגנונות ההתקשרות" (חרדתי, נמנע ובטוח) שמתפתחים על סמך רמת הקשר בין תינוק לאמו. בעקבות זאת, רבים נוטים לפרש כל מצוקה נפשית וכל הפרעה על רקע תיאוריית ההתקשרות וגם לגזור ממנה הן את דרכי הטיפול והן את ההתערבות המונעת.

גם סטוסל ניסה לעשות זאת, כשנמנע בעקביות מלהפגין כל סממן חרדה ליד ילדיו הקטנים. בכל זאת, הם פיתחו תסמיני חרדה קשים מגיל מאוד צעיר יחסית ואף הם הופנו לטיפול, בגיל צעיר יותר מזה שבו סטוסל הופנה לטיפול לראשונה. כאן מגיע חלקה הראשון של התגלית. מתברר שכלל לא בטוח שמה שלמדנו על אודות סיבות החרדה ההתפתחותיות אמנם נכון. מחקרים רבים מהשנים האחרונות, כולל אלו שנעשו על מדגמים הכוללים רבבות נחקרים וארכו עשרות שנים, מצביעים על גורמים תורשתיים לחרדה וגם אולי לכיוון של רצף גנטי מסוים האחראי לכך.

הרצף הגנטי כשלעצמו אמנם אינו גורם להתקפי חרדה, אבל נראה שהוא אחראי לכך שמוחם של אנשים מסוימים מוצף בחרדה ולחץ הרבה יותר בקלות מזה של אחרים. המחבר אף תרם את דגימת הרוק שלו לסריקת DNA מפורטת וזו הראתה כי "נמצא אצלי וריאנט שעל פי מחקרים רבים מנבא הפרעות דיכאון וחרדה כשהוא מלווה במצבי לחץ בחיים". ייתכן שזו אינדיקציה לכך שטיפול שורש בהפרעות חרדה ודיכאון יהיה זמין רק בעידן הרפואה הגנטית.

טיסה על אש נמוכה

הספר כולל סקירה מקיפה ובהירה של התפתחות שוק התרופות נוגדי החרדות בארה"ב ושל התקוות והאכזבות שהיו כרוכות בו. למשל, סטוסל מתאר את שימושו בנוגד דיכאון שמשפיע על רמת הסרוטונין (פקסיל). במשך כעשרה חודשים נשמרה חרדת הטיסות הקשה שלו על אש נמוכה ביותר, ברמה של חוסר שקט קל בלבד. הוא התחיל לחשוב שאולי נרפא מהבעיה או לכל הפחות יֵדע לשמר אותה מעתה על אש נמוכה לעולם ועד. אלא שאז, בטיסה ארוכה עם כיסי אוויר חזקים, החרדה חזרה על עצמה. מאותו רגע השפעת הפקסיל פחתה בהדרגה, עד שחדלה לגמרי.

המחבר דן בכובד ראש בשיגעון התרופות שמציף את ארה"ב ואת העולם המערבי, בציפייה שהן יהוו תרופות פלא לכל הקשיים, ובאכזבה שרואה בהן לא יותר מעוד סוג של תרופת דמה. לאחר מחשבה מעמיקה הוא לא נוטה להזדהות עם אף אחת משתי האסכולות הקיצוניות, מכיוון שברור לו שנוגדי חרדות ויתר התרופות הפסיכיאטריות הקלו ומוסיפים להקל על סבלם של רבבות חולים בעולם. אלא שחלקם חווים הקלה זמנית בלבד, אצל חלק אחר תופעות הלוואי הן קשות מדי ולא רצויות ואחרים עדיין לא מצאו את תרופת הפלא שלהם.

נכון לסיום הספר, המחבר ממשיך להתמודד עם חרדות. זאת בניגוד לסלומון, למשל, שהוזכר לעיל, שבספרו הבא שיצא ב–2010 סיפר שהדיכאון חדל אחרי התקף שלישי, והוא חי חיים פוריים שכוללים עבודה אקדמית מאומצת, זוגיות והורות. גם סטוסל חי חיים של הצלחה עיתונאית מרשימה והוא גם איש משפחה, שעבר בזמן כתיבת הספר פיטורין של אשתו וגם פגיעה קשה בבניין שבו הוא מתגורר. כל הדברים האלו הציפו אצלו את החרדות ואילצו אותו לרוץ שוב למטפלים ולפסיכיאטרים, אך בשורה התחתונה הוא המשיך לתפקד ואף פרסם את הספר, שאמור להיות, בין היתר, שלב נוסף בהתמודדות עם החרדות.

הספר אינו מספק לנו תקווה לחיים ללא חרדות. אך אומר שניתן להתמודד איתן ולצאת כשידך על העליונה. המחבר אף מנסה למצוא יתרונות אבולוציוניים מסוימים בהיותו חרדתי. ערך ספרו של סטוסל עבור הקורא היהודי והישראלי נעוץ אולי בנתון שלא מוזכר בספרו, אך קיים במחקרים, ולפיו התפוצה הגנטית של דיכאון אצל יהודים היא מתחת לממוצע, ולעומת זאת הגנטיקה של החרדות דווקא מעל הממוצע. והחיים בישראל מספקים הרבה סיבות אובייקטיביות לחרדות עבור הגנטיקה היהודית שלנו, שחרדה בלאו הכי. ספרו של סטוסל הוא קול של תקווה לכך שגם אם החרדה תישאר חלק מתבנית נוף הרגשות שלנו, נוכל לחיות ולהתמודד איתה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

סיפור חייה הבדיוני של מיילדת, שהפכה למיישמת אכזרית של מדיניות הגבלת הילודה, מגלם את סיפורה של סין המודרנית. פרס נובל לסאטירה זהירה ולביקורת מרוסנת

צפרדעים

מוֹ יאן

מסינית, כולל אחרית דבר והערות: תרצה ערב 
וקובי לוי

חרגול ומוֹדן, 2015, 
455 עמ'

שלוש שנים לאחר ש"צפרדעים" יצא לאור בסין זכה הסופר מוֹ יאן, שאחדים מספריו הקודמים כבר זכו להכרה בעולם ("הסורגום האדום" אף הוסרט), בפרס נובל לספרות. מוֹ יאן הוא שם העט של גְווָאן מוֹיֵה, יליד סין 1956. פירוש השם מוֹ יאן הוא "לא מדבר" או "שתוק", והבחירה בשם–עט אירוני כזה לסופר מלמדת על עמדתו: הוא לא מדבר – אבל הוא חושב, רואה ואפילו כותב. בזהירות המתבקשת. לחובבי מוֹסיקה קלאסית הוא מזכיר את המלחין הרוסי שוסטקוביץ', שבניגוד לעמיתו סטרווינסקי בחר לא לגלות מארצו בגלל סטלין, אבל ניהל כל חייו סוג של טנגו עצבני ומורכב עם הדיקטטור ושלטונו, והמוסיקה שלו מבטאת עמדה של שותק ומדבר בעת ובעונה אחת.

ואכן, "צפרדעים" הוא בהחלט ספר סאטירי וביקורתי – אבל הביקורת מרוסנת ומהלכת על חבל פוליטי דק. עלילת הספר מתרחשת באזור גָאומי, בכפר עני ומפגר השרוי עדיין במנהגים עתיקים ואמונות טפלות. המספר – "ראשן" או "ברחני" – מספר בשורת מכתבים אל סופר יפני בדיוני את סיפור חייו וחייה של דודתו המיילדת, שבעת הכתיבה היא בת 70 בקירוב. בילדותה, כבתו של רופא סיני מפורסם ואמיץ, הייתה ואן שֹין – המכונה "דודה" – עדה לכיבוש היפני בסין ולניצחון המפלגה הקומוניסטית, ואריכות חייה מאפשרת למספר להעלות פרקים שונים מקורותיה של סין המודרנית ולתאר אותם בביקורת מרומזת.

תיאורים‭ ‬קשים‭ ‬מנשוא‭ ‬בנוגע‭ ‬ל‭"‬מדיניות‭ ‬הילד‭ ‬האחד‭". ‬סין‭, ‬2013
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

הפלות, עיקורים וסירוסים

"ראשן", בן גילו של מוֹ יאן, גדל בשנות הרעב הגדול. אבל כשהרעב מפנה את מקומו לשפע יחסי מלווה בעידוד לילודה מוגברת, רוכשת "דודה" הכשרה מקצועית מודרנית כמיילדת. בזכות יכולותיה המיוחדות ואהבתה ליולדות ולנולדים היא תופסת בהדרגה את מקומן של המיילדות הזקנות העממיות. ואז מתרחשים שני אירועים שפורעים את חייה: התאהבות בטייס קרבי שעורק פתאום לטיוואן, ו"מהפכת התרבות". אירועים אלה מציבים סימן שאלה על נאמנותה לשלטון ולמהפכה – מה שגורם ל"דודה" להפוך לקונפורמית באופן קיצוני ל"מדיניות הילד האחד" הממשלתית. ממיילדת חמה ומסורה היא הופכת למפלצת קנאית שמבצעת בכפייה הפלות אכזריות, עיקורים וסירוסים.

בניגוד אליה, "ראשן" הוא אדם בינוני שהולך בתלם, אבל חלום האבהות משבש את חייו. במאמציו להוליד בן הוא מתחבר לנציגת מדיניות הגבלת הילודה ("לביאה", העוזרת של "דודה"). וכשסין נפתחת לכלכלה חופשית למחצה, הוא מנצל בחורה אומללה שמועסקת ב"חוות הצפרדעים" – מוסד רפואי אקסקלוסיבי שבו יכולים סינים עשירים לעקוף את החוק תמורת תשלום קנסות, ולהוליד ילדים נוספים תוך שימוש ב"פונדקאיות". לבסוף, באחד משיאי הספר, חוגג "ראשן" את לידת בנו הראשון.

הסאטירה של מוֹ משלבת כתיבה פיוטית והומוריסטית עם קטעים קשים ואלימים שאינם חסים על הקורא. דווקא את שנות הרעב הגדול שחיסל מאות אלפי סינים מתאר מוֹ בהומור, באמצעות ילדי בית הספר הרעבים שאוכלים פחם. אבל כשהוא מגיע לעניין "מדיניות הילד האחד" הופכים התיאורים לקשים מנשוא. למשל, מופיע בספר תיאור נורא של מרדף אחרי אישה הרה שיש לעשות לה הפלה, משום שכבר ילדה "יותר מדי" ילדים. האישה הנואשת קופצת לנהר כדי להימלט, עוזרת–המיילדת רודפת אחריה בסירה ולועגת לה, וההמשך הוא קשה אף שאינו הקטע האלים והמצמרר ביותר בספר.

מוֹ מתייחס כאמור לאירועים בולטים שונים בהיסטוריה של סין המודרנית. ומאחר שהבנת הרמזים ההיסטוריים חיונית להבנה ולהערכה של הכתוב ושל איכויותיו הספרותיות, טוב יעשה מי שירצה להעמיק בספר אם יתעניין באירועים אלה על ציר הזמן שבין סוף המאה התשע–עשרה לסוף המאה העשרים.

סינית שפה קשה

חלקו האחרון של הספר כתוב כמחזה. בקריאה ראשונה ויתרתי עליו, משום שאינו משתלב באופן אורגני עם סגנונו של שאר הספר. אפשר לוותר עליו – אבל מאחר שהוא הופך את הסיום האופטימי של הסיפור על ראשו, כדאי להתאמץ ולקרוא גם אותו.

לפי מומחים לסינית, קול קרקור צפרדעים נכתב בסינית באופן שמזכיר גם בכי תינוקות (הצליל WA המשותף לשניהם). וזה כנראה המקור לשם הספר. כמוֹ כן, באזורים כפריים מזוהים הצפרדעים עם פריון, ולכן הם מופיעים בסיפור בהקשר של פריון או רצח עוברים. השם "ראשן", שם העט של הגיבור, מתקשר באופן ויזואלי עם זרע ואבהות.

הדרך שבחרו המתרגמים בתרגום השמות והכינויים בספר מקשה מאוד על הקריאה. השמות הסיניים, המורכבים משֵם משפחה ושם פרטי, מבלבלים כשלעצמם. והאופן שבו הם מופיעים בתרגום, למשל שיאו שפעליונה או כיסמרה, עוצר את שטף הקריאה בגלל הצורך לפענח את המילים המוזרות. מדוע לא להשתמש במקף מחבר בין חלקי השם: ואנג–כבֵד, שיאו–שפה–עליונה, ולנקד את השמות לאורך הספר, ולא רק במופע הראשון שלהם?

בנוסף לכך, השימוש בשם העט של הגיבור "ראשן", בנוסף לשמוֹ המוזר–כשלעצמוֹ "ואן–רֶגֶל"  וכינויו "ברחני", נראה לי מיותר. הווארד גולדבלאט, המתרגם לאנגלית, שנחשב לבר–סמכא בתרגום ספרי מוֹ יאן, מוותר בתרגומו על הריבוי הזה – ודבר לא נגרע מן הסיפור. דמותו הצייתנית של הגיבור, מצד אחד, וכמיהתו לילדים משלו, מצד שני, ברורות לגמרי מן העלילה. הבחירה בשם "דודה" עבור גיבורת הסיפור מוצלחת, אבל ה"דודה" גם מופיעה לפעמים בשמה המקורי ואן שֹין– וגם זה רק מבלבל שלא לצורך.

במהדורה האנגלית של הספר מופיעה רשימת הנפשות הפועלות והקשר ביניהן. בספר עב כרס ומורכב כזה, וכשמספר הדמויות והקשרים ביניהן מקיפים כפר שלם, גם הקורא הקשוב מאבד את ההתמצאות, ורשימה כזאת חיונית ממש. לעומת זאת, אפשר היה לטעמי לוותר על מרבית ההערות, שאינן תורמות הרבה להבנת הסיפור.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

ביקורת שירה

איש יושב ומביט באגסים 
הבוערים באמצע הלילה

ישראל אלירז

הקיבוץ המאוחד, 2016, 114 עמ'

פּנים, בית, קערת אגסים, חלון ובו אילן. זהו המרחב הביתי ממנו מתחיל אלירז את מסע ההתבוננות שלו בעולם המתגלם במלואו בגרגר אבק, בקימור האגס וברעד האור. אך לא רק הם, שכן החפצים הדוממים הם חלק מן המהות האנושית העמוקה, הרוטטת, המתגלה ומשנה פניה בכל רגע; ההתבוננות בדומם מגלה את תנועת החד פעמי.

קשה לכתוב על שירתו של אלירז באופן שלא ינסה לתרגם או להסביר אותה. זוהי שירה חידתית העשויה מחומרי החיים הפשוטים; היא מתבוננת בקטנות ומתוך כך מהלכת בגדולות. עצם היכולת להסיט את מבט העין משאון העולם וזעפו ולהקשיב לחפץ הדומם, לצלליו, לאור שבו – היא מעשה אמיץ, ובמציאות האמנותית הרועשת של ימינו, כמעט חתרני.

"טבע דומם" הוא כינוי ליצירה הבוחנת את היחס של חפץ או פרי עם המרחב. ציור שכזה עומד מעבר לייצוג הנראה לעין; הוא צופן בתוכו אמת הגלומה בחפצים הדוממים. מה שמעניק לתמונה את משמעותה הוא לא רק המצויר בה ויחסי האור והצל, אלא גם המסגרת הקובעת את נקודת המבט שבעדה מתקיים העולם, שכן הטבע – זה האנושי וזה הסובב אותו – לעולם אינו דומם. 
שירתו של ישראל אלירז מזכירה התבוננות בטבע – אנושי, דומם או נע – שהיא התחקות כמעט בלשית אחר קווי העומק והממשות הנסתרים שביסוד המציאות. הבחינה של הכלים המרכיבים את השגרה מוציאה אותם מהיותם כלי תשמישו של האדם והופכת אותו לחלק מהמנעד הפרשני שלהם. הכלי הופך לחפץ בזכות ההתבוננות שנותן בו האדם; עצם המבט מאפשר את המשמעות שלו; כל הטבע הזה – כביכול מוכר, כביכול מוצק ואיתן – מונח על היסוד השביר של הפלא, של התחושה כי בסופו של דבר המציאות היא גילוי מתמשך של ה"לא ייאמן" שביסודה.

זו הסיבה ששירתו של אלירז היא שירה של כבוד: בחינה מדוקדקת של העולם – ללא שיפוט, ללא פגיעה, מתוך נכונות עמוקה לקבלו ולהיפגע על ידו. כבוד למציאות הסובבת את האדם, וכבוד לאדם שיש בו היכולת לחולל ולהתחולל בפני הדומם ולעמוד מולו בענווה כתלמיד ואוהב.

עַכְשָׁו (תָּמִיד) קַיִץ. כָּךְ / זֶה יִשָּׁאֵר. // יֵש בַּבַּיִת הַזֶּה, אֵינִי / יוֹדֵע הֵיכָן, קוֹרָה / אַחַת // שֶׁאֵיִני מֵעֵז לַעֲבֹר תַּחְתָּהּ. // עַל הַשֻׁלְחָן אַגָּס פָּגִיעַ / מַגִּיר אֶת נוֹזְלָיו / וְאֵינִי אוֹמֵר // שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ נַפְשׁוֹ לְפָנַי. // אֲנִי מֵרִים יָד וְיוֹדֵעַ: / אֲנַחְנוּ כְּלֵי הֵקִּבּוּל שֶׁל הַחַיִּים 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

מעבר לתרגום המילולי, המתרגם הקדום חורג לעתים כדי לדייק, לבטא תפיסות עולם וליישב קשיים אמוניים. פניני מחקר נוספים בסדרה – הפעם לספר ויקרא

פרשגן

ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס – חומש ויקרא

רפאל בנימין פוזן

מכון פרשגן, תשע"ו, 
673 עמ'

תרגום אונקלוס, הנדפס ברוב החומשים בצד פסוקי התורה, הוא התרגום המסורתי הקדום ביותר ובמרוצת הדורות הוא עמד במרכז התרבות היהודית. התרגום הוא לכאורה מילולי: כנגד כל מילה עברית באה מקבילתה הארמית. אבל עיון מדוקדק בתרגום מגלה שהדברים אינם פשוטים כלל. לעתים קרובות מתורגמת מילה עברית אחת, החוזרת בכמה מקומות, במילים ארמיות שונות; לא אחת מופיעות בתרגום מילים שלכאורה אין כנגדן מילים עבריות בפסוקים; ביטויים עבריים – בייחוד כאלה הנראים כמגשימים את הקב"ה – מתורגמים במקומות רבים שלא באופן מילולי; ובקטעי שיר שבתורה מתרחק תרגום אונקלוס מרחק רב מתוכן הפסוקים, ומציע את הכוונה הנסתרת שמאחורי לשונם הציורית. כל אלו זוקקים ביאור ממצה.

ואכן, במרוצת הדורות נכתבו כמה וכמה פירושים על תרגום אונקלוס. הפירוש המקיף והממצה מכולם הוא ללא ספק פירושו של הרב דוקטור רפאל בנימין פוזן, שספרו "פרשגן" לספר ויקרא הופיע בימים אלה, והוא מצטרף אל שני אחיו הקודמים שיצאו לאור בארבע השנים האחרונות.

פרעון ולא נקמה

הספר מאיר העיניים – גם בצורתו וגם בתוכנו – מכיל קרוב לשבע מאות עמודים של ביאורים ודיונים בתרגום אונקלוס לויקרא, פסוק אחר פסוק. כל פסוק מובא בו עם תרגומו, כאשר המילים שיידונו בהמשך מובלטות באותיות מודגשות גם במקרא וגם בתרגום. לאחר מכן בא דיון בכל אחת מן המילים האלה, תוך הצגה רחבה של הקושי או הייחוד שבתרגומן, סקירה של ביאורי מפרשים קודמים, ציטוט מדרשים רלוונטיים והשוואות לתרגומים אחרים. על אלו נוספות הערות שוליים ובהן הבהרות, מראי מקום למחקרים והרחבות נוספות. העושר הרב שבספר איננו ניתן להצגה במאמר קצר, ובדברים הבאים אנסה רק להטעים את הקורא מקצת מטעמם של ביאורי ה"פרשגן".

תרגומים שונים למילה אחת עשויים לבטא תפיסות עולם מקיפות ועמוקות. כך, דרך משל, כבר בפסוק הראשון בספר – "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" – מבליט המחבר (בעמ' 2) את תרגום המילה "אליו" בלשון "עִמֵּיהּ", כלומר עִמו, אתו, ומסביר שלשון זו ייחודית לדיבור ה' עם משה: כאשר הקב"ה מדבר אל אדם אחר, יתורגם "אל" במילית השימוש "ל", ולכן  "וידבר ה' אל משה ואל אהרן" יתורגם תמיד: "ומליל ה' עם משה ולאהרן". כל זאת כדי להבליט את מעלתה של נבואת משה, המדבר עם ה' פנים אל פנים, על פני נבואתם של אחרים.

דיוק אחר מתוך שינוי לשון התרגום הוא בתרגום "לא תִקֹּם" (ויקרא יט, יח), שגם בארמית הוא "לא תקום". המחבר מבהיר (בעמ' 411) שכאשר נושא הפועל "תקום" הוא בן אדם, הפועל אכן מתורגם בשורש "נקם", אך כאשר הנוקם הוא הקב"ה מקפיד אונקלוס להציב כנגד השורש "נקם" את "פרע", מתוך כבוד כלפי ה': אדם הנוקם באחר מֵרֵעַ לאדם כמותו שהרע לו; אבל בן אדם אינו יכול להרע לה', ולכן הפורענות שהקב"ה מביא עליו אינה בגדר נקמה אלא פירעון וגמול על חטא. המבט הרחב והעיון הממצה שבביאור מתגלים בהוספת עוד מקרה יוצא מן הכלל לדיון: ההורג את עבדו הכנעני "נקֹם ינקם" (שמות כא, כ), אך לשון זה מתורגם "אתדנא יתדן" (שפוט יישפט), כדי להדגיש שאין לנקום בלא משפט.

איור: שלומי צ'רקה

דיבוב לארמית

הסברים לשוניים מאירי עיניים פזורים לכל אורך הספר. כך, דרך משל, בהמשך אותו פסוק – "ולא תטֹר" – מוסיף אונקלוס מילה על העברית, ומתרגם "לא תטַר דבבוּ", ובעברית: לא תשמור שנאה. ההסבר לתוספת לשוני ופשוט: התוספת "שנאה" אינה נחוצה בעברית, שכן בה הנטירה קיבלה גוון סמנטי שלילי, אבל בארמית – שבה לשון נטירה כללית, ומשמעה כל שמירה – צריך להוסיף את "דבבו", שנאה, כדי שיהיה ברור מה אסור לנטור. אגב כך מוסיף המחבר הסבר לביטוי הארמי "בעל דבב", המציין אויב, ומציין את הקשר בין השורש "דבב" לבין לשון דיבור (השווה: "דובב שפתי ישנים", שיר השירים ז, י): האויב הנקרא "בעל דבבו" הוא אויב המכריז בפיו על שנאתו, ואינו כובש את איבתו בלבו (הדברים מוסברים גם בעמ' 409, אגב הדיון ב"לא תלך רכיל בעמך").

קורה שאונקלוס חורג ממנהגו בתרגומה של מילה כדי לקרב את הדברים לדרשת חז"ל וליישב קושי אמוני. כך הוא בתרגום הפסוק "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו" (ויקרא כ, ה): הפסוק מעורר קושי, שכן "האיש ההוא" חטא והעביר את זרעו למולך, אך מדוע העונש מוטל גם על משפחתו? וכפי שכבר שאל ר' שמעון: "אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת?" והשיב: "לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, שיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו" (בבלי שבועות לט ע"א). המשפחה מואשמת אפוא בסיוע לחוטא. ואכן, במקום התרגום הצפוי ל"משפחתו" – "זרעיתו", על פי דרכו הרגילה של אונקלוס בתרגום "משפחה", מופיע כאן התרגום "סעדוהי", כלומר עוזריו של החוטא (עמ' 443).

חריגות מעניינות מן התרגום המילולי באות כאשר אונקלוס מציב כנגד המילה העברית ניב ארמי בעל משמעות דומה, שאיננו מקביל ברכיביו למילה העברית. דוגמה פשוטה היא תרגום המילה "סביב" בכפל המילים "סחור סחור": בארמית לא הורגשה ההקפה המלאה במילה האחת "סחור", ויש הכרח לכפול אותה (ראה עמ' 13). אגב כך מציין המחבר את הצירוף הכפול "סביב סביב" השכיח בספר יחזקאל, ומעיר אל נכון: "מה עוד שיחזקאל, נביא הגולה, ישב בבבל ולשונו הושפעה הרבה מן הארמית" (עמ' 581, הערה 7). ניבים אחרים הנידונים בפירוט הם למשל "לא תיכול קורצין" – תרגומו של "לא תלך רכיל" (עמ' 404), ו"לישן תליתאי", הביטוי הארמי ללשון הרע (שם).

כל אלו אינן אלא כמה פנינים מן העושר הרב הצפוי למעיין בספר. לצדם נמצא עיונים בדרכי לימוד הלכה מתוך דיוק התרגום (בן כמה הוא הזקן שיש לקום מפניו [עמ' 432]? ומה הקשר בין השפה הארמית לבין זיהוי "פרי עץ הדר" כאתרוג [עמ' 530]?); סיפורים הקשורים בשימוש בתרגום זה או אחר; ושפע עצום של בירורים ודיוקים החורגים לעתים מלשונו של אונקלוס וגולשים אל תרגומים ארמיים אחרים ואל לשון התורה עצמה. כל אלו מוצעים מתוך בקיאות עצומה, ודומה שכל מי שציטט את אונקלוס או למד ממנו משהו במרוצת הדורות גלוי לפני המחבר ומוצא את מקומו בספר.

הברכה הגדולה הזאת היא פרי עמל של עשרות שנים. נאחל לרב ד"ר רפאל בנימין פוזן שיזכה להתגבר על מחלתו ולשמח את העולם גם בכרכים הבאים של "פרשגן", לספרי במדבר ודברים. #

פרופ' שולמית אליצור היא מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים 
ומנהלת המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה 
על שם עזרא פליישר

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אדר ב תשע"ו, 11.3.2016

הבלש הבלגי היהיר והחביב הרקול פוארו חוזר לתעלומת רצח חדשה בסגנונה של אמו–הורתו. מחווה למלכת המותחנים ולחשבון הבנק של מנהלי המותג

אגתה כריסטי

רצח בראשי תיבות

סופי האנה

מאנגלית: יעל אכמון

כנרת, זמורה–ביתן,
2015, 304 עמ'

במלאת מאה עשרים וחמש שנים להולדתה יצא לאור בעברית הספר "רצח בראשי תיבות", שנכתב כמחווה בסגנונה של אגתה כריסטי והחזיר לעולמנו את הבלש הפרטי הבלגי הרקול פוארו.

כריסטי היא הסופרת רבת המכר בכל הזמנים. כמצוין על עטיפת הספר, יותר משני מיליארד מספריה נמכרו ברחבי העולם ורק התנ"ך, ואולי גם מחזותיו של שייקספיר, פופולריים יותר. כריסטי כתבה 66 ספרי בלשים ופרסמה בנוסף 14 קובצי סיפורים (וכן שישה רומנים רומנטיים תוך שימוש בשם העט מארי וסטמאקוט). ספריה תורגמו ליותר ממאה שפות. מחזה שכתבה, "מלכודת העכברים" שמו, מוצג בלונדון ברצף מ–1952, יותר שנים מכל מחזה אחר בעולם. כריסטי יצרה שתיים מהדמויות הבולטות בעולם ספרי המתח והפשע – פוארו והבלשית החובבת, הזקנה החטטנית והחכמה ג'יין מארפל.

את הספר (שיצא לאור בבריטניה ב–2014) כתבה סופי האנה, סופרת ומשוררת בריטית, מחברת של מותחנים פסיכולוגיים. הספר נכתב בברכתו וברשותו של העיזבון של כריסטי, שהפך זה מכבר לחברה עסקית שמחליפה בעלויות מעת לעת, ועניינו מיצוי מסחרי של מותג–העל הספרותי ששמו אגתה כריסטי.

מעריך‭ ‬את‭ ‬עצמו‭, ‬בצדק‭. ‬השחקן‭ ‬דיוויד‭ ‬סושט‭ ‬כהרקול‭ ‬פוארו
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס‭ ‬

חפתים מוזהבים בפה

"רצח בראשי תיבות" מתרחש ב–1929. סופי האנה מחיה את דמותו של הבלש הרקול פוארו, שנקרא לחקור תעלומת רצח של שלושה אורחים במלון לונדוני מפואר. גופות השלושה נמצאו מסודרות באופן טקסי, כל אחת בחדרה, כשבפיו של כל קרבן נמצא חפת מוזהב שחרותים עליו ראשי תיבות. האנה שמה את הסיפור בפיו של בלש צעיר מהסקוטלנד יארד, אדוארד קצ'פול. להבדיל מפוארו, קצ'פול הוא יציר דמיונה, והוא מחליף את דמויות קציני המשטרה של כריסטי, קפטן הייסטינגס ואינספקטור ג'אפ.

פוארו של האנה נוצר ממש בתבניתה של כריסטי, עם גינוניו הדקדקניים, מבטאו הצרפתי (סליחה, הבלגי), עיניו הירוקות ושפמו המפואר. פוארו מדבר על עצמו, כמו כל כדורגלן מצוי, בגוף שלישי, והוא נהנה, או סובל, מהערכה עצמית אדירה. הבעיה היא שהוא מעריך את עצמו בצדק. הוא חד עין, מטיל ספק, אינטליגנטי מאוד ויודע לפתור תעלומות רצח מסובכות. "להניח לכל אדם ליהנות מספק הוא מעשה ראוי לשבח, ידידי", הוא אומר בפטרונות לקצ'פול, "אך אין זו הדרך ללכוד רוצחים". פוארו בז לג'נטלמניות האנגלית, ומבחינתו מותר וצריך לעשות כל מעשה ערמה וכל מניפולציה כדי לחשוף את הפושע. כבר בשנות השלושים (של המאה העשרים) כתבה אגתה כריסטי שפוארו הוא יצור בלתי נסבל, ושנים אחר כך הוסיפה שהוא טיפוס אגוצנטרי מעורר חלחלה.

דווקא האנה אמרה שכתיבת "רצח בראשי תיבות" הייתה כמו לכתוב מכתב אהבה לכריסטי ולפוארו. וכן, יש בפוארו המיזנטרופ והבלתי נסבל גם משהו שמחבב אותו על הקוראים. יש בו גם עדינות, סקרנות אנושית, אומץ לב ונחישות בלתי מתפשרת. בדרכו הארכאית והקונטיננטלית פוארו הוא לוחם העשוי ללא חת, חמוש בתאים האפורים של מוחו ובמצפן מוסרי בלתי מתפשר.

האם הצליחה האנה ליצור תעלומה הראויה לפוארו ולאגתה כריסטי? ובכן, מי שאוהב את ספריה של כריסטי יאהב גם את ספרה של האנה. העלילה של האנה מסובכת יותר מאלה של כריסטי, ופתרון התעלומה פחות משכנע, אבל עדיין יש בשחזור דמותו של פוארו וברקע התקופתי כדי לגרום נחת גדולה לאוהביה של כריסטי. האנה גם יצרה כמה דמויות–משנה שיש בהן עניין, ובראשן כמובן דמותו של קצ'פול, שאותו בוודאי נפגוש גם בספרים הבאים (ספר נוסף בסדרה פרי עטה, "Closed Casket", אמור להתפרסם השנה). זו דמות של גבר צעיר הגון וביישן, שמנהל דיאלוגים שנונים בעיקר עם עצמו, ואם היו נותנים לו הוא היה בורח מזירות הפשע ומהחקירות המשטרתיות.

בין מקור לזיוף

כתיבת ספרות המשך לספרות שזכתה לפופולריות ולהצלחה היא תופעה מעניינת. זה כבר קרה לאיאן פלמינג, כשהסופר ויליאם בויד כתב ספר נוסף בסדרת הספרים על ג'יימס בונד;  הסופר סבסטיאן פולקס כתב ספר המשך בסדרת "ג'יבס ו–ווסטר" של פי.ג'י. וודהאוס; ג'ואנה טרולופ כתבה המשך ל"תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן; אנתוני הורוביץ כתב שני ספרים חדשים בסדרת שרלוק הולמס; שמונה סופרים שונים כתבו עשרים ושניים ספרים חדשים תחת המותג של רוברט לדלום.

יש בכתיבת ספרי המשך כאלה משום מחווה והצדעה לסופרי עבר גדולים. וטמון בכך, כמובן, גם מניע כספי משמעותי, השאיפה למיצוי מרבי של מותג שהצליח. לספרי ההמשך יש תופעה מקבילה ברשת, שמניעיה טהורים בהרבה, והיא תופעת ה–fan fiction. אוהדים של ספרים מסוימים כותבים באינטרנט אפילוגים ופרולוגים ופרקי המשך לספרים שהם אוהבים. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, ויש בה חן ויופי מיוחדים.

אפשר לחשוב על דוגמאות דומות משדות אמנות ויצירה נוספים. קאברים לשירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בעולם המוזיקה; תופעת ה"סימפול" (sampling), שבמסגרתה מוזיקאים מכניסים ליצירתם קטעים מיצירות של יוצרים אחרים (תופעה שגובלת לעתים בפגיעה בקניין רוחני, ומגיעה מדי פעם לעימותים משפטיים); יצירה מחודשת (remake) של סרטים וסדרות טלוויזיה; ואפילו, בתחום האדריכלות, הרחבה של מבנים איקוניים, בדרך שאינה מחקה לחלוטין את המקור אך נותנת לו מקום של כבוד והערכה (למשל – הרחבת מוזיאון גוגנהיים בניו יורק או הוספת אגף גדול וחדש, אגף סיינסבורי, לגלריה הלאומית בלונדון). התופעות האלה מעלות את השאלה, שנדונה רבות בעיקר בתחום האמנות הפלסטית, על ההבדל בין מקור ובין זיוף והאם הדבר משפיע על ערכה האמנותי של היצירה.

באותיות ענק

הוצאות הספרים בחו"ל בחרו בשתי דרכים אלטרנטיביות לעצב את כריכת הספר. חלק הדפיסו את שמה של כריסטי על העטיפה בכתב יד, כאילו הוסיפה כריסטי את חתימתה כדי לאשר את הספר שנכתב על ידי סופי האנה. חלק כתבו את שמה של אגתה כריסטי באופן שגורם לקורא התמים לחשוב שהיא זו שכתבה את הספר. יש בכך ממד מסוים של הונאה, אך היא כנראה מקובלת בספרות המשך מסוג זה. על עטיפת הספר בעברית מופיע שמה של כריסטי באותיות הגדולות ביותר, גדולות משם הספר וגדולות בהרבה משמה של המחברת האמיתית.

התרגום של יעל אכמון טוב מאוד. יש בו כמה המצאות לשוניות יפות, וגם התמודדות מוצלחת עם רמזים מילוליים, קריטיים לפענוח התעלומה, אשר חייבו תרגום יצירתי ומדויק.

אם לא קראתם עדיין את כריסטי, אני ממליץ לכם לקרוא את הספרים שהיא כתבה. אם אתם קוראים ותיקים של כריסטי ואוהביו של הרקול פוארו, תמצאו בספרה של האנה תוספת מלבבת ומשמחת במיוחד.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

תולדותיו של הספר העברי הן גם סיפוריהם של המגיה, העורך והמממן, לצד מתחים בין סופרים ומו"לים. קובץ מאמרים מציע תמונה ססגונית של רפובליקה ספרותית וחסידית

הספר העברי

פרקים לתולדותיו

זאב גריס

מוסד ביאליק, תשע"ו, 
435 עמ"

כבר בפתח דבר לספר, הקורא מתוודע לחנות הספרים המיתולוגית "שטיין" ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, שהייתה הרבה יותר מחנות סתם, בעיקר בזכות בעליה חמור הסבר. זאב גריס הוא מְסַפֵּר אָמָן, וכך יוצא הקורא נשכר מן הסיפורים העסיסיים השזורים בספר. הפרק הראשון פותח בסיפור על האדון לרנר, בעל חנות הספרים "מוריה" מאחורי רח' אלנבי בתל אביב, ונחתם בסיפור על הפרופסור גרשום שלום ושליטתו המוחלטת בספרייתו הפרטית, שהיו בה יותר מ–40,000 פריטים! הרוצה לדעת מיהו "האדם הממוצע" ייהנה מתשובתו העסיסית של אבא אבן ליעקב אגמון (עמ' 135); והרוצה לדעת מפני מה נתפס עגנון לדיכאון יעיין בפסקה החותמת את המאמר על מפעלו של שאלקוביץ (עמ' 213).

זאב גריס שימש עד לפני כשנה פרופסור במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן–גוריון בנגב. הוא מלומד רב–תחומי, שמעטים כמוהו פועלים בקרבנו. ראשית לימודיו באוניברסיטה העברית הייתה בחוגים לפילוסופיה יהודית וקבלה ולספרות עברית. שפה היא תרבות, וברוח השקפה זו נדרשו אז התלמידים (שנות השישים של המאה הקודמת) כבר בתחילת דרכם לשלוט בשתי שפות אירופיות ועוד בשפה השייכת לתחום שבו כתבו עבודה סמינריונית. גריס למד אפוא איטלקית, יוונית, לטינית ויידיש, נוסף על שליטתו באנגלית ובצרפתית, ושמע קורסים גם בחוגים למדע הדתות ולסוציולוגיה. שליטתו בשפות הללו ובתרבויות הכתובות בהן ניכרת בכל מחקריו מאז ועד עתה. מחקריו אינם רק ביבליוגרפיה וביו–ביבליוגרפיה, אלא הם טקסט שופע למדנות ועשיר בתובנות חברתיות, רעיוניות וחינוכיות.

בספר כונסו שמונה עשר מאמרים, שפורסמו בשלושים השנים האחרונות בבמות שונות, ומאוגדים בו בשני שערים: תולדות ספרים, סוגות ספרים והרפובליקה הספרותית; הספר החסידי: ספרות שבחים, אגרות, דרושים ופירושים על פרקי אבות כמקור לכתיבת ביוגרפיה רוחנית. במקומות רבים טען גריס כי כדי לחקור את תוכנו של ספר יש להתחשב בכל הקשריו (הלשוני, הספרותי, ההיסטורי והרעיוני) ולתת את הדעת גם להיבטיו החומריים והצורניים (מתי נדפס והיכן, העורך והמביא לדפוס, הסַּדָּר והמגיה, הדַּפָּס, חותך האותיות ומקשט הספר, המממן והמוכֵר, בייחוד במאות השמונה עשרה והתשע עשרה).

גריס הביא דוגמאות לכל אחד מן הגורמים הללו, וכך סרטט תמונה ססגונית מרהיבה בתחומים הנחשבים לעתים משעממים ואפורים. אהבתו לספר העברי ניכרת מכל עמוד בספרו, ובייחוד במקומות שבהם סימן חורים שחורים במחקר, כלומר סוגיות ונושאים שטרם נחקרו או שמחקרם אינו מספק. דוגמה אופיינית לכך היא קריאתו החוזרת ונשנית להשקיע יותר באפיון הסוגות הספרותיות ובמשתמע מכך (שפה, קהל יעד, מבנה, צורה ותכנים). מחקריו על ספרות ההנהגות וספרות השבחים הם כלי עזר חיוניים לכל חוקר בתחומים אלה, ויש בהם לשמש דגם ראוי מה ואיך יש לחקור סוגות ספרותיות.

השאלות‭ ‬יפות‭ ‬לכל‭ ‬מדעי‭ ‬היהדות‭, ‬בייחוד‭ ‬לגבי‭ ‬הסתמכותם‭ ‬היתרה‭ ‬של‭ ‬היסטוריונים‭ ‬על‭ ‬חיבורים‭ ‬ספרותיים‭ ‬ועל‭ ‬חפזונם‭ ‬של‭ ‬חוקרי‭ ‬הרעיונות‭ ‬להעמיד‭ ‬בניין‭ ‬של‭ ‬רוח‭ ‬בהעדר‭ ‬תשתית‭ ‬היסטורית‭ ‬מוצקה
כלי‭ ‬רב‭ ‬עוצמה‭ ‬בהפצת‭ ‬הדעת‭. ‬בית‭ ‬הדפוס‭ ‬הממשלתי‭, ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬1958
צילום‭: ‬לע‭"‬מ

מאבקי תרבות סמויים

בסקירה קצרה אי אפשר למצות את כל מה שטמון בספרו של גריס. אסתפק אפוא בהערות קצרות על כמה סוגיות עקרוניות הנידונות בו. פרק גדול ומאיר עיניים יוחד למפעליו של אברהם ליב שאלקוביץ (בן–אביגדור). הלה הרים תרומה סגולית לספרות ילדים ונוער בעברית, אך לא רק להם. הוא פעל במודע ובמרץ להפצת ספרות לציבור הרחב בלא הקפדה על איכות המוצר, וגריס זקף זאת לזכותו. אגב הילוכו הראה גריס במה נבדל מפעלו של שאלקוביץ מחזונם ומיוזמותיהם של אחד העם, ביאליק וקלוזנר, ועד כמה האפיל עליהם; הקורא נחשף למאבקי תרבות שלרוב נעלמים מן העין, אך השפעתם ניכרת לעתים עד היום.

בעניין מסורות בכתב ובעל פה, למשל, גריס הראה שוב ושוב כי גם לאחר המצאת הדפוס באמצע המאה החמש עשרה המשיכו יהודים בהרבה קהילות להעביר מסורות בעל פה ולא בכתב במשך שלוש מאות שנים. רק במאה השמונה עשרה החל הדפוס לשמש כלי רב עוצמה בהפצת הדעת, והטעמים לכך היו בעיקרם חברתיים ולא טכנולוגיים.

דמותו של רבי ישראל בעל שם (הבעש"ט) ריתקה חוקרים בעבר ומרתקת אותם גם כיום. רק בעשור האחרון התפרסמו שלושה ספרים חשובים על אודותיו. במאמר ביקורת ארוך ומלומד על ספרו של פרופ' משה רוסמן בא גריס חשבון עם החוקרים השונים תוך ששב והראה עד כמה חיוני להשתית כל מחקר על טקסט בדוק (פילולוגיה) הנדון בשלל הקשריו. רוסמן זכה למחמאות רבות מגריס על מחקרו ובה בעת להרבה אי הסכמות שהובעו מתוך כבוד. קריאה מדוקדקת במאמר ובהערות השוליים הרבות המעטרות אותו פותחת פתח רחב לשאלות כלליות היפות לכל מדעי היהדות, בייחוד לגבי הסתמכותם היתרה של היסטוריונים על חיבורים ספרותיים ועל חפזונם של חוקרי הרעיונות להעמיד בניין של רוח בהעדר תשתית היסטורית מוצקה.

עוד בעניין הדפוס ובנושא החסידות, במאמר "האמנם מיטב הסיפור כזבו? מקום ספרות השבחים בתולדות החסידות" הראה גריס בין השאר כי לא הייתה חלוקה אידיאולוגית בין לבוב לווילנה כמרכזי דפוס יהודיים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה אלא חלוקת פלחי שוק: לבוב הפיצה ספרי יְרֵאים, קבלה וחסידות, ווילנה הפיצה ספרי הלכה והשכלה, ובראשם התלמוד הבבלי בדפוס האלמנה והאחים ראם. המסקנה הזאת מערערת דימויים רווחים של וילנה כמעוז של השכלה לעומת לבוב כמבצר חסידי.

המאמר השבעה עשר הוא "ממיתוס לאתוס: קווים לדמותו של ר' אברהם מקאליסק". שני מושגי היסוד שעליהם בנוי המאמר הם המיתוס והאתוס. המאמר הזה הוא בניין אב מבחינת ארגז הכלים המושגי שנקט גריס. התהליך ההופך מיתוס לאתוס סמוי מן העין ולרוב מתחולל בלא מודע, אך תוצאותיו מפליגות. בהקשר זה אני נזכר במאמרו של יוסק'ה אחיטוב ז"ל, "צניעות ממיתוס לאתוס", שאף הוא מאמר נוקב, ויותר ממשהו מרוחו של גריס נושבת בו.

ספרות לציבור הרחב

עיקר עיסוקו של גריס הוא בספרות המוסר, השבחים וההנהגות, דרושים ופירושים לאבות. אלה סוגות פופולריות מובהקות, המיועדות לציבור הרחב ולא לעילית למדנית. בחירתו של גריס מכוונת, שכן הבא להתחקות על תהליכים תרבותיים רחבים חייב להתמקד בספרות מתווכת, והסוגות הללו כולן מתווכות בין העילית המנהיגה והמלומדת לציבור במלוא היקפו. בחלק ממאמריו הראה גריס באמצעות דוגמאות קונקרטיות כיצד התרחש התיווך, ואף הן יכולות לשמש בניין אב למחקרים בעתיד.

הספר הוא העשירי בסדרת "אסופּות", המכנסת ממיטב המאמרים של חוקרים מובילים במדעי היהדות. יש להחזיק טובה מרובה לראשי מוסד ביאליק על השקעתם במפעל זה גם אם אינו רווחי כלכלית. קשה להפריז בערכן של האסופות הללו, המנגישות בעברית את עיקרי פירותיהם של חוקרים מן השורה הראשונה לציבור המשכיל. חלק מהמאמרים בכרכים הללו תורגמו מאנגלית, וזה מהלך נכון ונבון.

סוף דבר, אף כי ספרו של גריס לא מביא את הסיפור המלא של תולדות הספר העברי, הוא עשיר במידע ובתובנות, מרתק ולעתים גם משעשע, וישמש מעתה נקודת ייחוס חיונית בליבון תולדות הספר העברי. ספר כה חשוב ראוי היה לעריכת לשון ולהאחדה קפדניות יותר.

פרופ' נחם אילן עומד בראש בית הספר ליהדות בקריה האקדמית אונו, קמפוס ירושלים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

שיפוט מהיר

טיט

דרור בורשטיין, כתר, 331 עמ'

"טיט" של דרור בורשטיין הוא הברקה – אך חשוב מכך, ושכיח פחות: הברקה המחדשת את הברק שלה בכל עמוד. בין ספרי המקור שהופיעו מאז 1 ביולי האחרון, ראש השנה לפרס ספיר, ושהזדמן לי לקרוא, זה הספר השני הנראה לי טוען רציני לכתר. ומעניין שגם את הראשון, "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ', הוציאה לאור "כתר", שהנה פורסם כי היא עומדת למכירה.

"טיט" מספר מחדש את ספר ירמיהו. הוא עושה זאת מתוך מזיגה יצירתית, גאונית לעתים, בין המציאות ביהודה סביב חורבן בית ראשון לבין המציאות הטכנולוגית והתרבותית בירושלים בת זמננו. ירמיהו כ"ץ מענתות, משורר צעיר המקבל התקפי נבואה, הוא גיבורו. בן גילו וידידו מילדות, מתניה בן יאשיה למשפחת המלוכה, משורר היפסטר המתמתג כחובב התרבות האשורית המובסת, הוא גיבורו השני.

העלילה המבצבצת בספר ירמיהו בערבוב זמנים מובאת כאן בסדר כרונולוגי. הסבך הגיאו–פוליטי שמלכי יהודה היו נתונים בו, בין סדן מצרים לפטיש בבל, מתבאר היטב, וכמוהו גם קטעי נבואות ירמיהו בספרו ובספר איכה. קטעים אלה מוטמעים להפליא בעלילה נוגעת ללב אך גם סאטירית המדברת אל הקורא העכשווי: בסיפורם של המשורר ירמיהו ואביו הרופא מהדסה חלקיהו, המדוכא מאז מות בתו מהמחלה שהוא חוקר; סיפורם של המלך הגולה ופסנתרן הקונצרטים יהויכין ושל המלך יהויקים המתגורר בפרויקט הולילנד ומסיים את חייו בתוך קערת החומוס הגדולה בעולם.

וישנו גם מבקר הספרות האימתני בְּרוֹךְ, דמות סאטירית השבה ומופיעה בעלילה עד שהיא מתמזגת עם נביא השקר חנניה בן עזור. בראיון רדיו סיפר בורשטיין שהספר היה כמעט מוכן לו בראש, אבל רק כשעלתה בדעתו הדמות הלא–מקראית הזו ידע שהרעיון אפוי. טעות: ברוֹך תבלין חביב, אך גם בלעדיו היה לבורשטיין רומן מצוין ביד. השערות סומרות למחשבה שבלי ברוך בורשטיין היה מוותר על הכול.

הקורא האידיאלי הוא זה שיפיק מ"טיט" שתי תועלות מקבילות, לבד מהחוויה האסתטית: פירוש לספר ירמיהו וסאטירה עכשווית. ירמיהו הוטבע בבור טיט ונמשה ממנו ברגע האחרון, אך דומה שיש עוד טעם בשמו של הספר. המילה "טיט" היא פלינדרום, קריאתה בהיפוך זהה לקריאתה הרגילה – ואכן, הדו–כיווניות, מן העבר להווה ובחזרה, היא סגולתו של הספר והיא המפתח להבנתו. מי שיקרא אותו כאלגוריה פוליטית מן העת העתיקה לזמננו גם יתאכזב וגם יחמיץ.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

הלכות חג הפורים רבות מאוד ויש צורך בהנגשתן ובמתן תשובות לשאלות, מוותיקות ועד חדשות כקריאת נשים במגילה. ספר חדש בסדרה מציע מענה מפורט ובהיר

הלכה ממקורה – פורים

הרב יוסף צבי רימון

מרכז הלכה והוראה וספרי מגיד, תשע"ו, 480 עמ'

בדור האחרון נפוצה סוגה של ספרי הלכה המסודרים על פי נושאים שונים, המביאים בהרחבה את הלכות הנושאים שבהם הם עוסקים. הספרים נבדלים זה מזה באופיים, ברמתם ובסגנונם, והמשותף להם הוא המגמה החיובית להנגיש את ההלכה לציבור הרחב.

בתוך סוגה זו תופסת מקום חשוב ומיוחד הסדרה "הלכה ממקורה" של הרב יוסף צבי רימון, העומד בראש מרכז הלכה והוראה, שידיו רב לו בלימוד הלכה ובהפצתה במסגרות רבות. סדרה זו, כשמה, עוסקת בבירור ההלכות מן המקורות ועד ההלכה למעשה, ובמסגרתה יצא לאור בימים אלו הספר החדש על הלכות פורים.

כמו שאר ספרי הסדרה, גם לספר זה יש מעלות ייחודיות רבות. בראשן, הדרך הבהירה שבה מוצגות הלכות הפורים, באופן מסודר וברור ובשפה מובנת לכל נפש, וזאת גם כאשר עוסקים בסוגיות מורכבות יותר, כמו סוגיית "בן כרך ובן עיר" או פורים המשולש. לבהירות זו מתלווה הדרך המיוחדת להצגת הדברים תוך סיכומים בתרשימים, בליווי תמונות ועיצוב המושך את העין. כשראיתי את הספר עלו לנגד עיניי דבריו של בעל ספר החינוך במצווה האחרונה בתורה, מצוות כתיבת ספר תורה, שאת טעמה הוא מסביר במילים הבאות: "למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שיניחו להם אבותיהם". על פי דבריו, ישנה מצווה מיוחדת לתת לכל דור תחושה של התחדשות בשעה שעוסקים בתורה, מתוך הבנה שספרים ישנים עלולים לגרום לתחושת דחייה. משום כך, יש בעיצוב הנעים לעין של הספר משום קיום מצוות כתיבת ספר תורה, בכך שהוא מושך את לב קוראיו לעיין בו, לקרוא וללמוד.

הספר מלווה במידע מפורט על דמויות רבות הנזכרות בו, המוסיף לתחושת ההיכרות של הקוראים עם החומר הנלמד. כמו כן, בספר ישנו שילוב חשוב וחדשני בין הלכות החג לבין הצדדים הרעיוניים והמחשבתיים שלו, הבאים לידי ביטוי גם בצד ההלכתי, ובכך הוא תורם להעמקת הקשר אל הלכות החג לא רק מתוך מחויבות, אלא גם מתוך תחושת התחברות להלכה ולמשמעותה.

ניתן‭ ‬לברך‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬ברכת‭ "‬על‭ ‬מקרא‭ ‬מגילה‭". ‬קריאת‭ ‬מגילה‭ ‬בחוות‭ ‬האיילים‭, ‬פורים‭ ‬2015
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

בין שתי ערים

הלכות פורים עצמן הן רבות, והספר עוסק בכולן – החל מדיני חודש אדר, ארבע הפרשיות, מחצית השקל ודיני שנה מעוברת, דרך דיני קריאת המגילה, ועד למצוות יום הפורים עצמו, ובהן גם התייחסות לפרזים ולמוקפים ולפורים המשולש. בנספח לספר מובא סדר תפילת ליל הפורים בנוסחים שונים ואף מגילת אסתר, כך שהקוראים יכולים להשתמש בספר עצמו לאורך תפילות היום בין בזמני התפילה ובין בשאר היום. מפתח מפורט המובא בסוף הספר מסייע לכל המעוניין למצוא את מבוקשו בכל נושא במהירות ובקלות.

כשקיבלתי את הספר לידי ביקשתי תחילה לעיין בשלושה נושאים העולים מדי שנה, שעניין אותי לראות את גישתו של הרב רימון ביחס אליהם. הראשון שבהם הוא סוגיית "בן עיר שהלך לכרך", שבה עולה שאלה שבשנים מסוימות הייתה רלוונטית לי מאוד, ואף חשתי כלפיה רגש אישי כפי שאפרט. מהו דינו של בן עיר, שכבר שהה בעירו וקיים את הלכות החג בי"ד באדר, אם בליל ט"ו הוא נוסע לירושלים ולן בה (ובעיקר נמצא בה בט"ו בעלות השחר)? האם הוא מתחייב בכל דיני החג גם בט"ו? הירושלמי (מגילה פ"ב ה"ג) התייחס לשאלה זו וכתב: "בן עיר שעקר דירתו לילי חמשה עשר – נתחייב בכאן ובכאן". אחרונים רבים הסיקו מכאן שאכן אדם חייב לנהוג במקרה כזה שני ימי פורים. ברם, נהיגה באופן כזה גורמת קושי נפשי לא פשוט: וכי אפשר באמת ובתמים לחגוג פורים יומיים רצוף, ואף לשמור על הכוונה הרצויה בקריאת המגילה במשך ארבע פעמים?

משום כך נהגתי להסתמך על פסקו של אדוני זקני הגאון הרב צבי פסח פראנק, שדייק מן הירושלמי שהכוונה היא רק למי שממש עבר דירה בליל ט"ו, אך "אם הולך בן עיר לכרך בליל ט"ו אחר שכבר יצא ידי חובה בעירו, אי אפשר לחייבו שנית אם דעתו לחזור". דברים אלו נכוחים וישרים, ושמחתי לראות שהרב רימון מביא גם את דעותיהם של מורינו ורבותינו הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל זצ"ל, שאף הם סברו כסבי זקני, ועל סמך עמדותיהם כתב הרב רימון בצדק שהרוצה להקל ולא לקרוא שנית את המגילה יש לו על מי לסמוך (גם אם הוסיף שטוב יותר שיקרא שוב את המגילה בט"ו כדעת רבים מן האחרונים). מכל מקום, הרב רימון עוסק בסוגיה מעשית וחשובה זו, כמו בכל הספר, באופן בהיר ומסודר, וממחיש כיצד ניתן לפשט גם סוגיה סבוכה ומורכבת כמו זו.

בנושא אחר, הרב רימון עוסק בתופעת מנייני הנשים לקריאת מגילה שרבו בדור האחרון. הוא מכריע שבמקרה כזה ניתן לברך גם את ברכת "על מקרא מגילה", ולאו דווקא "לשמוע מגילה", כפי שציין הרמ"א, ואף מציין שאפשר לקרוא לכתחילה את המגילה בפני מניין נשים. בנושא עצמו מטפל הרב רימון באופן ענייני ומפורט, באופן שיכול לסייע רבות לכל המעוניין, ובעיקר המעוניינת, ללמוד את הנושא לעומק.

ולבסוף, אציין לשאלה מעשית שבה דווקא מצאתי את המשפט היחיד בספר שלא הזדהיתי איתו. הרב רימון מזהיר מאוד מפני משלוח מנות בין בנים לבנות, כגון ממדריך למדריכה ולהיפך, בגלל חשש לקידושין ומשום ש"קשר של אחווה ורעות בין בן לבת צריך להתקיים רק במסגרת הנישואין". ובכן, במציאות שבה הנוער גדל ברובו הגדול בתנועות נוער מעורבות וחי חיים טבעיים של קשרים חברתיים בין בנים לבנות, דומה שקביעה זו איננה תואמת את המציאות, שבה בלאו הכי מתנות בין בנים לבנות הן תופעה שכיחה (כולל סריגת כיפות, למשל). על כן, אין סיבה להחמיר דווקא לגבי משלוחי מנות, ואדרבה, דומה שעל מנת לקדם קשר חיובי וראוי בין מדריך למדריכה יש דווקא ערך במשלוח מנות זה לזו.

מכל מקום, עצם ההתייחסות לשאלה זו נראית בעיניי כמשתלבת עם מעלותיו הרבות של הספר, בהיותו מתייחס לשאלות מעשיות רבות, וביכולתו לתת מענה לכל שאלה הנוגעת להלכות החג.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אדר ב תשע"ו, 18.3.2016

הוא מטעין את הסלולרי כי הסוללה נחלשה ומספר על כך לכל העולם. מנחם המשעמם הוא חלק מושתק של התודעה שלנו ותמצית של הרשת החברתית

מנחם בשבת תרבות

מנחם המשעמם

הקיבוץ המאוחד, 2016, 
158 עמ'

כאשר נחת על שולחני הספר בעל השם האטרקטיבי "מנחם המשעמם" הבנתי מיד שאני לא בעניינים. אילו הייתי מטפחת את חשבון הפייסבוק שלי או לפחות מבקרת בו מפעם לפעם, הייתי נחשפת מן הסתם מוקדם יותר לתופעת הרשת הידועה בשם מנחם. מסתבר שהנ"ל הוא שמו של פרופיל פיקטיבי שפעיל בפייסבוק מאז שנת 2014, ומאז צבר אלפי עוקבים ואוהדים. בקנה המידה של הרשת אמנם לא מדובר בצונאמי אבל זהו בהחלט גל. בתחושה מהוססת ולא אופנתית התחלתי לרחרח סביב הפרופיל של מנחם. התביישתי להציע חברות לסלב שכמותו אבל אני יכולה לדווח לכם, במקרה הבלתי סביר שאתם עוד פחות מעודכנים ממני, שתמונת הפרופיל של המשעמם היא ריבוע אפור בהיר. כן. ריבוע אפור בהיר.

מנחם הוא דמות מומצאת. מדובר ברמת–גני ותיק שעובד במשרד כלשהו ויש לו הרכב קבוע של מכרים ותחביבים. אחד מהם, למשל, הוא צילום עמודי מדרכה. כן, צילום עמודי מדרכה. חייו, כפי שמבטיח שמו, אינם זוהרים וגם לא מנסים להיות כאלו. הרשת מציעה מספר כתבות כמו–בלשיות שתוהות על זהותו האמיתית של המשעמם. קיימת אפילו תיאוריית קונספירציה שטוענת שמנחם הוא פסבדונים של דובר עיריית רמת גן. למה? מפני שהמשעמם מרבה להזכיר את רחובות העיר ואת אירועי התרבות בה. הנאשם, בכל אופן, הכחיש בתוקף.

הספר "מנחם המשעמם – מנחם בשבת תרבות" הוא תוצר של ההצלחה ברשת. אותו מנחם הידוע יוצא כאן למסע נרטיבי ארוך ומורכב יותר כשהוא מוזמן כאורח הכבוד של שבת תרבות ברמת גן. במסגרת האירוע תינתן לו הזדמנות לפנות מעל הבמה אל קהל המאזינים. ולמה האירוע כל כך מרגש עבורו? מפני שמאות פעמים ישב בקהל והאזין לאחרים. כעת, באורח קסום, יופנה אור הזרקורים לאיש שחייו הם הממוצע של הממוצע. עבור מנחם זהו אולי הרגע החגיגי של חייו.

המשעמם‭ ‬מרבה‭ ‬להזכיר‭ ‬את‭ ‬רחובות‭ ‬העיר‭ ‬ואת‭ ‬אירועי‭ ‬התרבות‭ ‬שבה‭. ‬רמת‭ ‬גן
צילום‭: ‬משה‭ ‬שי‭, ‬פלאש‭ ‬90

מדבר אל עצמך

ממה מורכבת דמותו של המשעמם ומהו סוד הצלחתה? אלו שאלות שאינן משעממות כלל, בעיניי. כאשר קראתי את הספרון הצנום, שכולו מדיף ריח של צניעות ואנדרסטייטמנט ההולמות את הדמות, מצאתי שבאופן משונה אני נסחפת בקריאה. השעמום של מנחם התגלה לי כבעל תכונות ממכרות. האם זהו פגם פרטי של האישיות הקוראת שלי, שאולי נגועה בחלקים מזוכיסטיים, או שמא באמת יש כאן חומר נרקוטי מסתורי? כדי לתת לכך תשובה ביקשתי לבחון את קסם השעמום גם על התלמידים שלי – מדובר באנשים בוגרים. קראתי להם קטעים של מנחם ולהפתעתי התגובות היו קיצוניות. חלק מהאנשים הגיבו בהתנגדות חריפה. לטענתם מנחם פשוט משעמם! זוהי אינה ספרות כלל אלא פטפוט טריוויאלי שחבל לבזבז עליו את הזמן היקר. אנשים אחרים, לעומתם, הגיבו בעניין עמוק כמוני, בהתלהבות או לפחות באהדה. באמצעות ניתוח התגובות שלהם ושל עצמי ניסיתי לפענח את קווי היסוד לדמותו של מנחם ואת כוחה המהפנט.

אחת המסקנות העיקריות של מחקרי היא שמנחם נותן ביטוי לחלקים נרחבים בחיינו שאין להם ביטוי בדרך כלל. הוא חולק עם הקורא פרטים אינטימיים שאיש לא היה מעלה בדעתו שהם ראויים לדיווח. "אני שוטף את הפנים לאחר שאני מצחצח שיניים, כי אם הייתי קודם שוטף ורק אחר כך מצחצח, יכול להיות שהייתי מתלכלך ממשחת השיניים ואז נאלץ לשטוף את הפנים שוב". לשמוע סיפור על פרטים מהסוג הזה זה כמו לשמוע אותך כשאתה מדבר לעצמך. מסתבר שזהו חלק משמעותי מזרם התודעה שלנו, אבל חלק שמושתק בדרך כלל. מנחם מעניק לו לגיטימציה ובכך מחיה בתוכנו אזור אפור שבדרך כלל נדרס על ידי חלקי אישיות "מעניינים" או "חשובים" יותר. האפקט הוא משחרר ואפילו עוצמתי.

התודעה של מנחם פשוטה ולא מסתעפת וכשהוא מתמקד בפעולות היומיום יש בכך משהו נעים, מרגיע ואפילו מדיטטיבי. "צחצחתי את הנעליים השחורות שלי והנחתי אותן ליד המיטה. בתוכן הנחתי זוג גרביים לבנים שאותם הוצאתי ממגרת הגרביים. לקחתי  מן הארון גם חגורה שחורה והשחלתי אותה במכנסיים. בעיניי, הרבה יותר נוח לעשות פעולה זו כשהמכנסיים לא עליך, אלא מונחים על מיטה או כיסא".

הקורא כבר הבין בנקודה זו שמדובר בטיפוס מסודר ויסודי ואולי אפילו אובססיבי. מרגיע אמרנו? המשעמם נמצא בשליטה מוחלטת על חייו. ואולי מכאן נובע ההרגל שלו להסביר את המובן מאליו. "חיברתי את מכשיר הסלולר למטען, כי במהלך הלילה נחלשה הסוללה". מדוע שמישהו יטרח לספר לנו דבר כזה? וגם אם כן, החלק השני, ההסברי, של המשפט מיותר. הסברת המובן מאליו היא ריטואל של שליטה בעולם טכנולוגי שבעיקרו הוא זר ומוזר למנחם, ובעצם אולי לכולנו.

 הכנתי סנדוויץ'!

המשעמם הוא רווק מזדקן נטול קשרים רגשיים מטלטלים. דמותו משוללת אירוניה, רשע או מרירות. הסגנון שלו אינו עוקצני והוא מתייחס לכל מכריו בתום לב חביב. הוא גם מקומי מאוד, ישראלי, נותן ביטוי לרמת גניות שלו ומזכיר לכולם מקומות מוכרים שאיש לא העלה בדעתו שמגיע להם ביטוי ספרותי. "יצאתי מבין הרחובות הצרים של שכונת מגוריי אל רחוב ז'בוטינסקי רחב הידיים. יש לא מעט רחובות בארץ שהמסלול שלהם עובר בין כמה ערים, אך במרבית המקומות האלו מתחלף שם הרחוב כאשר עוברים אל השטח המוניציפלי של עיר אחרת. במקרה של רחוב ז'בוטינסקי, שם הרחוב נשמר בשלוש ערים שונות: רמת גן, בני ברק ופתח תקווה. דבר זה עלול לגרום לפעמים לבלבול". וואלה. כשחושבים על זה, מנחם, אתה צודק.

מנחם הוא פדנט, נאיבי וחביב כמו דוד מזדקן בעל תסרוקת הלוואה וחיסכון שעובד בהנהלת חשבונות ולובש מכנסיים סינטטיות וחולצה לבנה נקייה ומכופתרת בכל בוקר. אבל הוא גם יותר מזה. בסופו של דבר עומד מאחוריו מישהו שיודע לכתוב היטב, ויש כאן עיצוב דמות מושלם ואירוניה דקה שמסתתרת בין השורות. איך אפשר שלא לחייך על טיפוס שתחביבו הרציני בהחלט הוא צילום עמודי מדרכות? ההתלהבות של מנחם מהפייסבוק ומהאינטרנט, כמו גם תחושת המגושמות המובנית שלו בתמרון בעולם הווירטואלי הזר לו, משקפת ככל הנראה את הרגשות של רבים מאיתנו.

בשורה התחתונה מצאתי את המשעמם משעשע ואפילו מדויק ונוקב. יש כאן לעג מוסווה לתופעת הפרופילים בפייסבוק. האם לא נדמה לכם לפעמים שכל אחד מאלפי החברים שלכם חוגג את השוקו והסנדוויץ' שלו מדי בוקר? לכך מוסיפים המשקיענים את הגיגיהם המרתקים, תמונות של חתולים חמודים שמצאו ברשת, את דעותיהם הפוליטיות וכמובן גם נכדים, אם יש כאלו. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו הוא מנחם המשעמם. זוהי תמצית הרשת החברתית שמאפשרת לנו לחלוק עם האחר את מה שקודם לכן לא ניתן לחלוקה, ואולי, בינינו, גם לא היה ראוי לחלוקה. היוצר האנונימי של מנחם מתייחס לתופעה הזו באופן מודע. דמותו של מנחם היא דמות נאיבית שבשל אופייה היורמי וגילה המתקדם זרה מעצם טבעה לעולם הרשת, ובכל זאת היא משתתפת במשחק בתום לב ואפילו בהנאה. ומי מאיתנו לא יכול להזדהות עם המאפיינים האלו? בסיכומו של דבר מנחם הוא אמירה שנונה על תרבות הפייסבוק ותופעה עכשווית.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016

סיפור חייו של שייקה גביש, מפקד חזית סיני במלחמת ששת הימים, הוא סיפור של הצלחה נטולת מקורבים ומרפקים, שמצייר את המדינאים והמצביאים גם ברגעיהם הקטנוניים 

סדין אדום

סיפור חיי: מהפלמ"ח 
ועד בית הפלמ"ח

שייקה גביש

כנרת, זמורה–ביתן, 2016, 287 עמ'

הישגיו בצבא ובאזרחות של האלוף שייקה גביש, כפי שעולה מהאוטוביוגרפיה שראתה כעת אור, הם תוצאה של מאמץ אישי נטו, ללא קשרים בצמרת. ההישגים הרבים ויוצאי הדופן הושגו למרות נקודת הפתיחה הלא מבטיחה שלו – אביו היה עגלון בתחילת דרכו בארץ – ולמרות שהביע תמיד את דעתו, שלא אחת נגדה את דעתם של הממונים עליו, אלה שבידם המפתח לקידום צבאי ואזרחי.

הוא לא ביקר את ישראל גלילי בבית החולים, ולא היה חבר של חיים בר–לב כמו דוד אלעזר – שני כשלים בתחום הפרוטקציה שיכלו לקדם אותו למשרת סגן הרמטכ"ל, ומשם לרמטכ"לות. אמא שלו לא הייתה חברה של דוד בן גוריון, כמו אמו של אסף שמחוני, הוא לא היה יקירו של משה דיין כמו אריק שרון. אדרבה, כשהיה צורך הוא החציף פנים לשרים ולמפקדים שמעליו. מעולם לא הקיף עצמו בעיתונאים וסופרים כמו ישראל טל, אריק שרון ואורי בר–און – מה שהשיג בחייו הוא השיג ביושר, בחריצות ובתבונה צבאית נדירה.

המחבר מתאר את עלילותיו בפלמ"ח, שלשורותיו התגייס ב–1943, שנתיים אחרי ייסודו. שייקה השתתף בלחימה נגד כוח קאוקג'י בטירת צבי ובמשמר העמק ונפצע קשה בקרב עקוב מדם במלכיה. הוא מודה ביושר שהפציעה גרמה לו להקלה נפשית לנוכח האבדות הקשות (22 הרוגים וכמאה פצועים). כקמב"ץ גדוד 3 יצא שוב לשדה הקרב, הפעם בלוד, שם צפה במראה הקשה של אלפי ערבים מתפנים מהעיר.

הפלמ"ח פורק כידוע על ידי בן–גוריון, לא מטעמים ממלכתיים (צבא אחד בלי מיליציות), אלא מטעמים פוליטיים: הפלמ"ח היה מזוהה עם אחדות העבודה, ולא עם מפא"י. גביש הפר פקודה והשתתף במצעד המחאה של הפלמ"ח. מפקדי החטיבות הודחו משום כך, אבל שייקה רק קיבל נזיפה.

אתנחתא בחיים הסוערים של שייקה הזדמנה לו כאשר נשלח ללמוד בבית הספר הגבוה למלחמה בפריס. הוא הוצג שם בדרגה פחותה מדרגתו, אך בסוף הקורס התאמתו חשדותיו – המארחים ידעו בדיוק מיהו ואת תפקידו בחזית במבצע סיני וחבריו לקורס העניקו לו מתנה פרדה מרגשת. כשחזר משם מצא לפניו פרוטקציה שלא ביקש: בן–גוריון רצה להעניק לרב גורן דרגת אלוף; צבי צור, הרמטכ"ל, התעקש בתמורה שגם גביש בן ה–38 יקבל דרגה זו, וב–1965 אכן התמנה לאלוף פיקוד הדרום.

חלש‭ ‬על‭ ‬המערכה‭ ‬המורכבת‭ ‬ביותר‭ ‬שהייתה‭ ‬לצה‭"‬ל‭ ‬מעודו‭. ‬גביש‭, ‬בשורה‭ ‬העליונה‭ ‬משמאל‭, ‬עם‭ ‬ראש‭ ‬הממשלה‭ ‬דוד‭ ‬בן‭ ‬גוריון‭ ‬וצמרת‭ ‬משרד‭ ‬הביטחון‭, ‬1961
צילום‭: ‬משרד‭ ‬הביטחון‭, ‬לע‭"‬מ

קריסת הצמרת

בתפקידו כאלוף פיקוד דרום גביש היה עֵד למסכת שלמה של אי הבנת המצב מצד הממונים עליו בצבא ובדרג המדיני: אהרן יריב, ראש אמ"ן, לא האמין שתפרוץ מלחמה מצד מצרים השקועה בבוץ התימני; האלופים דדו ונרקיס מתנגדים לגיוס מילואים לנוכח זרימת הצבא המצרי לסיני; יצחק רבין, הרמטכ"ל, מציע הצעת נפל לכבוש את עזה כקלף מיקוח לפתיחת מצרי טיראן והוא גם קורס ברגעים הקריטיים ואינו משמש מופת למנהיגות. בן–גוריון נוזף בשייקה ובשאר האלופים, הששים לצאת לקרב מול הצבא המצרי האדיר ללא גיבוי של מעצמה זרה; אשכול מוכיח בורות בסדרי גודל של הצבאות ובמהלכי מלחמה; עזר וייצמן, קצין אג"ם, מגלה פזיזות מסוכנת, ושייקה מציע לרמטכ"ל למנות מעליו את האלוף בר–לב לסגן הרמטכ"ל. דיין הפסימי, בינתיים ללא תפקיד, מנבא שיהיו 20,000 אבדות בקרבות, ויהושפט הרכבי דיבר על מספר כפול מכך. לעומת הדרג הפוליטי, רוב אלופי צה"ל משוכנעים שיש סיכוי טוב להתגבר על צבא מצרים ולמגר אותו, וככל שההמתנה נמשכת כך נראה להם שהסיכון במהלך ההכרחי הולך וגדל, וכל זאת לנוכח ההססנות של שרי הממשלה.

מעודד על ידי צמרת צה"ל, המנבאה את מיגור הצבא המצרי, דיין מבקש לקבל את פיקוד הדרום (עם התהילה ההיסטורית שעשויה להתלוות לכך), ורבין נאלץ להסכים. לנוכח התפנית הזאת גביש מחליט להתפטר, אלא שאז מוקמת ממשלת האחדות – דיין מונה לשר הביטחון ומנחם בגין מונה לשר בלי תיק, ושייקה גביש נשאר בתפקידו כאלוף פיקוד הדרום.

הנבואות השחורות של דיין והרכבי אמנם לא התממשו – על אף האבדות בנפש, האויב ספג הרוגים רבים, אלפים מחייליו נשבו וכלים רבים נלקחו שלל. המלחמה נמשכה ארבעה ימים, וכל סיני עד שארם א–שיח ועד התעלה, שטח גדול פי שלושה משטח מדינת ישראל, נכבש על ידי צה"ל – אבל זה היה רחוק מלדמות ל"טיול".

שייקה גביש חלש על המערכה הגדולה ביותר והמורכבת ביותר שהייתה לצה"ל מעודו. התמרון בתוך מכלול אדיר כזה של כוח צבאי דורש לא רק גאונות אסטרטגית, אלא גם אישיות המקרינה סמכות. גביש מתאר בפרוטרוט את מהלכי הקרבות ואת מעורבותו האישית בכל מהלך. הוא היה מפקדם של שלושה אלופים (שווים לו בדרגתם!): ישראל טל, אריק שרון ואברהם יפה, שכל אחד מהם פיקד על אוגדה, כל אחד מהם בעל רקורד צבאי מרשים, ובעקבות כך גם בעל אגו לא מבוטל. לפקד עליהם מבלי שתהיינה חריקות (למעט התנגשות זניחה אחת עם אריק שרון) – זאת הצלחה אדירה שיש לזקוף לזכות אישיותו, ניסיונו ויכולותיו של שייקה גביש.

חסינים מהדחות

גביש מציין בנימה של אירוניה כי משה דיין, יצחק רבין ועזר וייצמן לא ביקרו בשדה הקרב. מי שכן ביקר היה חיים בר–לב, סגן הרמטכ"ל, שזכה בספר זה להערכה רבה. אריק שרון, שבהמתנה גילה עצמאות שנגדה פקודות, ובשל כך נקרא לסדר על ידי הרמטכ"ל, זוכה לשבחים על הקרב החכם והנועז במתחם אום–כתף – אבו–עגילה, מתחם שנחשב לבלתי חדיר, ועל השמדת היחידות המצריות. גם שמואל גורודיש, שאיתרע מזלו מאוחר יותר להיות מפקד פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים, מתגלה במלחמת ששת הימים כמפקד חטיבה אמיץ ומוכשר, ושייקה מזכיר גם כיצד זה הציל את חייו מפני שני חיילים סודנים שעמדו לירות בו באחת מגיחותיו אצל הגייסות.

לעומת זאת, גביש מצביע על טעויותיו של האלוף ישראל טל, ובעיקר על המחדל שלו בעניין "התמסחים" שרכש שייקה מצרפת, ואשר נועדו לשמש מעבירי טנקים בתעלה במלחמת יום הכיפורים. טל עצמו זלזל בהם, והעדיף על פניהם את גשר הגלילים שהכזיב (עמ' 214). מפקד חטיבה 520, אלחנן סלע, שנעדר ונאלם בעצם המערכה, הודח על ידי שייקה גביש. כשהתכוון יותר מאוחר, בימי מלחמת ההתשה, להדיח את אורי בר–און, מח"ט 401, אשר "יזם" התגרות במצרים שגרמה למותם של 15 חיילים, הסתבר לו שמי שמקורב למשה דיין חסין מהדחות.

דיין שאינו זוכה לשבחים על תפקודו (את תוכנית המערכה במבצע סיני הוא רשם על קופסת סיגריות…), מתגלה גם כהפכפך בהחלטותיו: הוא הרי דרש לא להגיע אל התעלה, אבל לאחר מעשה קבע שחצי התעלה היא שלנו ושלח לוחמים לשוט בסירה על התעלה עם דגל ישראל. גביש הזהיר את דיין שזו משימת התאבדות, ובאמת נפתחה עליהם אש תופת שגרמה לנפגעים ולשבויים.

לצד הביקורת על אחרים, גביש אינו חס גם על עצמו ומתאר את טעויותיו. למשל, ההימנעות מכיבוש פורט–פואד, שייתכן שהיה חוסך חלק גדול מאבדות מלחמת ההתשה; הוא טעה לחשוב שאחרי המפלה הגדולה של המצרים הם לא יעזו לפתוח שוב במלחמה נגד ישראל.

ב–1970 השתחרר שייקה גביש מצה"ל. הוא לא העלה על הדעת לפנות לפוליטיקה, אלא נענה לפנייתו של מאיר עמית לתרום את יכולותיו ל"כור" (18 שנים) ואחר כך לבית הפלמ"ח שהיה בין מייסדיו, ובהמשך לעמותת דור הפלמ"ח, מוסד אשר מנציח אנשי פלמ"ח, גח"ל וניצולי שואה שנהרגו בקרבות. במלחמת יום הכיפורים הוא נקרא לדגל, ובתור קצין מילואים הוטל עליו לפקד על גזרת שארם א–שייח'. נראה כי ממרום גילו (באוגוסט 2015 מלאו לו 90) יכול שייקה גביש להביט אחורה בסיפוק אדיר על התרומה האדירה שתרם למדינה.

ד"ר משה גרנות הוא סופר, מסאי ועורך. ספרו האחרון "האי" ראה אור לאחרונה בהוצאת מעיין

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אדר ב תשע"ו, 25.3.2016