התפיסה הדטרמיניסטית שולטת בקהילייה המדעית, המתעלמת מההשלכות המוסריות שלה. מנגד, כמעט בלתי אפשרי לקבל את הבחירה החופשית מבחינת המדע. ספר חדש מציג את הדילמה במערומיה![]( "המשך…")
![1304093]()
מדעי החופש
האם יש לנו בחירה חופשית?
פיזיקה, פילוסופיה ומדעי המוח
מיכאל אברהם
ידיעות ספרים, 2013, 511 עמ'
תעלול (מרושע במקצת) שאני מנסה מדי פעם הוא לטעון באוזני ילדיי כי אביהם, כלומר אני, אינו אלא רובוט, ולהזמין אותם לנסות להפריך את האמירה הזו. באזור גיל 7־11 יכול להתפתח בעקבות כך ויכוח מעניין. הילד טוען שאינני מדבר כמו הרובוטים שהוא מכיר מן הסרטים – ואני מצדי מסביר לו כי הנני רובוט מסוג מיוחד שתוכנן עם קול אנושי, או לחלופין מתחיל לדבר בקול מתכתי מתאים. הילד מצביע על כך שאיני עשוי מתכת, ואני מבאר כי הנני רובוט עם ציפוי רך, וכן הלאה וכן הלאה. לפחות עד היום הניסוי לא הצליח – האינטואיציה לא נכנעת להסברים שלי, אבל ויכוח ממושך גורם לילד לתסכול משעשע, כאשר הוא אינו מצליח להוכיח בטיעון את מה שנראה לו כאמת בסיסית.
ובכן, מהי האמת? האם אני (או את/ה, קורא/ת יקר/ה) רובוט/ה? זוהי השאלה שבה עוסק ספרו החדש של ידידי (גילוי נאות) הרב ד"ר מיכאל אברהם.
כולנו רובוטים
עד כמה שהדבר ייראה מוזר, התשובה המקובלת בקהילייה המדעית, או לפחות בקבוצת החיתוך של העוסקים במדעי הטבע והחברה שגם חשבו על השאלה הזו, היא חיובית. אני רובוט, אתה רובוט, וילדינו הם רובוטים קטנים. רובוט, לצורך הטיעון הזה, הוא גוף שכל החלטותיו מתקבלות על בסיס תכנות מוקדם של מערכת הפעלה שהושתלה בו מראש, בניגוד לתכונה בסיסית שאותה אנו נוהגים לייחס ליצורי אנוש ובוודאי לעצמנו – היותנו בעלי רצון חופשי, כוח הבחירה, או כל שם אחר שתרצו לתת לתכונה הזו.
בתקופתנו, המניע המרכזי לאימוצה של תפיסה דטרמיניסטית זו, האומרת כי כולנו רובוטים, או כי הכול צפוי והרשות איננה נתונה, הוא הנחה עמוקה ובסיסית מאוד של הפעילות המדעית שניתן לכנותה פיסיקליזם.
יודגש: לא חוקי הפיסיקה הספציפיים שנתגלו עד כה הם העומדים ביסוד הקונפליקט, אלא תמונת העולם שאפשרה בכלל את גילוים. בתמונה זו, ששורשיה אצל דקארט וגלילאו, המרכיבים הבסיסיים של החומר הם עצמים, בדרך כלל מיקרוסקופיים, שאופן תנועתם נקבע על ידי הכוחות שהם מפעילים זה על זה. לעתים אנו פוגשים מערכת פשוטה יחסית, שבה ניתן לראות באופן ישיר את פעולתם של הכוחות האלמנטריים (כמו במקרה של תנועת כדור הארץ סביב השמש), ולפעמים המערכת היא מאוד מורכבת ויש לעמול קשה כדי להסביר את התכונות הנצפות שלה במונחי החלקיקים המיקרוסקופיים (כך הדברים במקרה של תופעה כמו נוזליות, והיחס שלה לתנועת מולקולות המים), אבל הכלל אחד הוא. כל ההתקדמות של מדעי הטבע בארבע מאות השנים האחרונות נעשתה על בסיס הפרדיגמה הזו, ולכן היא נראית, לפחות בעיני אלו העוסקים במדע, כהשערה חזקה מאין כמוה.
נוח להדגים את משמעותה של ההשערה דרך יצור היפותטי הידוע בכינויו שדון לפלס. שדון זה מצויד בכמה כלים חזקים. ראשית, הוא יודע את כל חוקי הפיסיקה הבסיסיים האמיתיים. שנית, הוא מכיר את המיקום והמהירות העכשוויים של כל חלקיק אלמנטרי ביקום. שלישית, הוא בעל כושר חישוב מהיר כרצוננו. הנחת הפיסיקליזם שקולה לטענה שלפיה שדון לפלס יוכל לחזות את העתיד באופן מושלם: מכיוון שהוא יודע את מצב החלקיקים ברגע נתון (תנאי ההתחלה) ואת הכוחות שביניהם, הוא יוכל לנבא את אופן תנועתם ברגע הבא, וכושר החישוב האינסופי שלו יאפשר לו לחזור על התעלול ולנבא את הרגע שאחריו וכך הלאה.
כאן יוצא השדון מן הבקבוק. אם אכן זהו המצב, ואם גם החומר שממנו עשוי גופנו כפוף לחוקי הפיסיקה, ברור כי שדון לפלס יוכל לחזות את הכרעותינו בכל צומת החלטות עתידי, ומכאן שכולנו רובוטים לפי ההגדרה דלעיל. טענה זו תקפה גם אם יוכח כי בתוך מוחנו שולטים חוקי טבע שונים, כל זמן שהמבנה הכולל מציית לתמונת העולם הפיסיקליסטית.
הנחת היסוד של תחום המחקר המכונה "מדעי המוח" היא אף יותר חזקה, ולפיה ניתן להסביר את פעולת המוח וממילא את פעולת האדם במונחי הפיסיקה הידועה לנו בלבד. בעשרות השנים האחרונות הצליחו מדעני המוח לצעוד כמה צעדים נכבדים בניסיון להעמיד את פעולת המוח על הרכיבים העצביים האלמנטריים (נוירונים וסינפסות) ואת פעולתם של אלו על עקרונות פיסיקליים בסיסיים. אין תימה, אם כך, שהתפיסה הדטרמיניסטית (בניגוד לאינטואיציה הליברטריאנית, הגורסת כי לאדם רצון חופשי) הפכה למושכל ראשון לפחות בקהיליית החוקרים הזו.
הבחירה מתנדפת
כמחצית מספרו של מיכאל אברהם מוקדשת לסגירת כל אפשרויות המנוסה שהוצעו כדי לעקוף את הדילמה, הן אלו הפילוסופיות (קומפטיביליזם) והן אלו המתייחסות לתמונת העולם הפיסיקלית (דינמיקה כאוטית, אמרגנטיות במערכות מורכבות). לאחר שמתברר – לטעמי, באופן משכנע – כי כל אלו הן הסחות דעת לא רציניות, אנו נותרים מול הדילמה במלוא עוצמתה.
הבחנה חשובה העולה מן הספר היא זו שבין חירות לחופש, כלומר בין רצייה לפעולה אקראית. מי שמעשיו נקבעים באופן אקראי לגמרי, בהטלת מטבע או בהשלכת קובייה, אינו יכול להיחשב כפועל מתוך בחירה חופשית אף שאין אפשרות לצפות מראש את פעולותיו. עקב כך, גם האקראיות המובנית במכניקת הקוואנטים אינה יכולה לרפא את שברו של הדטרמיניזם הפיסיקליסטי.
הבחירה בין דטרמיניזם לליברטריאניזם (עצם השימוש במלה "בחירה" בהקשר זה מניח את קיומו של רצון חופשי, אך עדיין לא נבראה השפה שתאפשר כתיבת ביקורת ספרים במונחים דטרמיניסטיים) מתגלה כבחירה בין שתי אפשרויות שכל אחת מהן מטורפת מחברתה.
כדי להאמין ברצון חופשי לא מספיק להניח שיש בתוך המוח כדור קטן שנקרא לו, נאמר, "נשמה", ושהוא יוצר כוחות שיכולים לשנות את פעולתם של נוירונים. זה שהכדור צריך להיות שקוף ומספיק קטן כדי להסביר מדוע איש לא צפה בו עד היום – זו חצי צרה; העוקץ המדהים הוא הטענה שלפיה הכדור הזה הוא לא פיסיקליסטי, כלומר שפעולתו איננה ניתנת להסבר המבוסס על חלקיקים וכוחות. כאשר אנו חושבים ברמת המיקרוסקופיה, במונחי חלקיקים (כמו אלקטרונים) וכוחות, רעיון הבחירה החופשית פשוט מתנדף.
מאידך, ובכך עוסק חציו השני של הספר, בתמונת העולם הדטרמיניסטית מתנדפים להם יחד עם הבחירה החופשית גם מושגי האחריות המוסרית, האמת המציאותית ואף תפיסת ה"אני" שלנו. התלונה כנגד מי שעוסק ברצח ילדים כדי להעשיר את אוסף האוזניים שלו שווה בדיוק כמו התמרמרות על רשעותה של רעידת אדמה. אין סיבה להניח קורלציה בין תפיסת המציאות שלנו לבין אמת כלשהי, שהרי המחשבות שאותן מפריש מוחנו עומדות על אותו בסיס פיזיולוגי כמו השתן שאותו מפרישות כליותינו. שכפול מדויק של האטומים המרכיבים את גופי ברגע נתון שקול לחלוטין ל"אני", ואין לי שום סיבה הגיונית להתנגד לכך שיהרגו אותי ללא כאב ויחליפו אותי באותו רובוט משוכפל. אפילו החוויה הבסיסית שממנה אנו יוצאים להכיר את העולם, הקוגיטו הקרטזיאני שלפיו קיומי אינו בר הכחשה כל זמן שאני יכול לתהות עליו, נעלמת.
והנה עוד גילוי נאות: כותב השורות מאמין ברצון חופשי. גרוע מכך: כשם שילדיי אינם מוכנים להאמין לי שאני רובוט, גם אני אינני מסוגל להאמין לאנשים הטוענים כי תפיסת עולמם היא דטרמיניסטית. על כורחי אני רואה בהם קלי דעת הזורקים מילים בלי לחשוב באופן רציני על המשמעות שלהן, מטורפים שרמת הפגיעה המוחית שלהם באמת מצדיקה לחשוב אותם כרובוטים, או אולי אנשים חכמים מדי שאין לי סיכוי לרדת לסוף דעתם.
עם זאת, ההתפתחויות המעניינות במדעי המוח (והשיח הנלווה להן בספרות הפופולרית) יוצרות סחף מתמיד של הציבור המשכיל מעמדות "קומון סנס" ליברטריאניות אל כל מיני הכלאות מוזרות ולא־קונסיסטנטיות המנסות לשמור על שלמות העוגה תוך כדי בליסתה במרץ. כנגד מגמות אלו בא הספר "מדעי החופש" ומציג את הדילמה בעירומה ובמלוא חריפותה. בדור שבו השפעת הדעה הדטרמיניסטית מחלחלת מן המעבדות אל שדות המשפט והחינוך, חשיבותה של הצגה ברורה שכזו גדולה שבעתיים.
פרופסור נדב שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיסיקה של אוניברסיטת בר-אילן
—-
משאלת לב מטריאליסטית | גיל מורלי
ספרו של אברהם הוא מלאכת אמן של דה־קונסטרוקציה מדעית. התפיסה המטריאליסטית מוצגת כמי שיוצרת את הביסוס המחקרי ולא מסתמכת עליו
הרב ד"ר מיכאל אברהם, כמעיין המתגבר, תוקף בספרו החדש את סוגיית הבחירה החופשית בצורה נרחבת ומעמיקה משלושה כיוונים (שמהווים את שלושת השערים של הספר): הפילוסופיה, הפיסיקה ומדעי הקוגניציה. למרות שהנושא סבוך ומורכב, אברהם מצליח להוביל אותנו, צעד אחרי צעד, להבנה מקיפה ומוצקה בנושא.
הנקודה המרכזית שעליה הוא משעין את טיעוניו היא "משל הטייל" (עמ' 69). המודל מציג את הבחירה החופשית כמטייל שנמצא באזור טופוגרפי שדומה לאוכף, עם עליות לשני הרים וירידות לשני עמקים. המטייל יכול להחליט האם ללכת בדרך הקלה, דהיינו הירידות, או לעלות להרים, למרות הקושי שבדבר. והנמשל: הטופוגרפיה מסמלת את כל ההשפעות החיצוניות והפנימיות שיש על האדם, כמו הגנטיוּת, הפסיכולוגיוּת והחברתיוּת. למרות הקושי שבדבר, האדם יכול להחליט ללכת נגד הזרם ולאתגר את עצמו בעלייה אל ההר. הדבר כמובן לא קל ולפעמים ישנם מצבים שבהם העלייה נראית חדה מדי, אך בסופו של דבר יש לאדם חירות על החלטותיו.
אברהם מראה בצורה מבריקה, בהשתמש בשיטה שניתן לכנותה דה־קונסטרוקציה מדעית, שהמסקנות הדטרמיניסטיות של רוב חוקרי המוח אינן אלא משאלות לב המושפעות מהפרדיגמה הרווחת כעת בעולם המדעי – המטריאליזם. באמצעות ניתוח שיטתי ולוגי הוא מראה שרוב החוקרים נופלים בטעות הנטורליסטית, קרי השלכה פילוסופית שמתיימרת להיות מבוססת על נתונים אמפיריים, אבל כאשר מנתחים אחד על אחד את הנתונים הללו, מתברר שהמסקנות הפילוסופיות שהמדענים הסיקו אינן נתמכות במחקר שבוצע, אלא מהוות אקסטרפולציה של אותם נתונים.
כדי להצליח במשימה המורכבת הזו דרושה הבנה מעמיקה הן במדע הן בפילוסופיה ולכן מעטים הם המדענים שיכולים לעשות זאת. מיכאל אברהם הוא אחד מהם ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לבחון את טיעוני המדענים ולגלות את הכשלים הטמונים בהם. מסקנתו היא שיש מעט נתונים שתומכים ישירות בהשערה הדטרמיניסטית, למרות, כאמור, שזוהי הפרדיגמה הרווחת כיום בקרב מדעני המוח.
מבחינה זו, תרומתו של הספר גדולה במיוחד לחברת המדענים. כיום, מבחינת המדע (ובמיוחד מדע הקוגניציה), כמעט אין זה לגיטימי לדגול בהשקפה ליברטריאנית או דואליסטית (אמונה במציאות הנשמה). ספר זה מרחיב את אפשרויות הבחירה ומראה כי גם האמונה בבחירה היא אפשרית ולגיטימית.
לטעמי, אברהם הוסיף כאן אבן לקיר של הפוסטמודרניזם, בכך שהראה שהאמת קשה מאוד להשגה ולכן השקפות שנראות מנוגדות הינן למעשה לגיטימיות. קרוב לוודאי שאברהם לא יסכים איתי בנקודה זו שכן הוא מצהיר שכוונתו אכן להגיע לאמת (עמ' 31), אבל אולי הוא יסכים אם אגדיר אותו כפוסטמודרניסט רך ולא קשה, לפי ההבחנה של הרב שג"ר: "הפוסטמודרניזם הקשה מתבצר בעמדת החוסר והשלילה ובכך אמנם גולש לכלל חוסר משמעות וניהיליזם, לחוסר אמת ולרלטיביזם קיצוני, להשטחת המציאות ולפרגמנטציה שלה. הוא מציע דה־קונסטרוקציה של הסובייקט, שלילת אחדותו מכול וכול… לעומת זאת, הפוסטמודרניזם הרך… מתרגם את האין לשוויון, לחירות ואף לזכות" (לוחות ושברי לוחות, עמ' 30).
ביקורת יתרה
הרושם הכללי העולה מן הספר הוא שאברהם כתב אותו בשביל קורא מסוים: האינטלקטואל הישראלי החילוני. אברהם מעוניין לשכנע אותו שמותר להיות בעל דעה ליברטריאנית מבלי להיות מאמין דתי. הוא גם נזהר מאוד שלא לפגוע ברגשותיו המוסריים. בכמה מקומות הוא מדגיש שחברה דתית לא יותר מוסרית בהכרח מחברה חילונית, וזאת חרף מחקרים סוציולוגיים שתמכו בכך. כחוקר המאופיין בהגינות אינטלקטואלית, אברהם מביא את המחקרים אלו (עמ' 117) אבל משום מה מסכם שתוצאותיהם אינן מחייבות.
וכאן יש מקום לביקורת על הגישה הכללית של אברהם. נכון שמחקר מסוים לא תמיד מוכיח תיאוריה מסוימת, כיוון שהוא לא ממלא את כל הקריטריונים הדרושים כדי להגיע למסקנה חד־משמעית. אבל בכל זאת, אם תוצאותיו הולכות לכיוון אישוש התיאוריה, הוא כן מהווה חלק חשוב בבניית הפאזל הגדול, שמחקרים אחרים יוכלו לאשר או להפריך. מבחינה זו נדמה שאברהם מעט ביקורתי מדי ביחס למחקריו של בנימין ליבט.
ליבט היה חוקר מוח משכמו ומעלה. בעבודות נוירופיזיולוגיות שביצע ביקש לענות על השאלות הגדולות, כגון האם קיימת בחירה חופשית או נשמה. אברהם, ובצדק, מקדיש פרק שלם לעבודותיו של ליבט בעניין הבחירה החופשית, ומסקנתו כי אכן קיימת בחירה חופשית, אבל רק אחרי שהאדם כבר התחיל לפעול, לעתים רבות בעקבות דחף שהוא לא ער לו. התוצאות של ליבט תואמות להפליא את המודל שאברהם אימץ (זה של המטייל שיכול לבחור רק בתוך טופוגרפיה קבועה), אבל מסיבות שונות – שכולן מוצדקות – הוא דוחה את המסקנות של ליבט באשר לאישוש של הבחירה החופשית ומסכם שניתן להכריע את השאלה רק מההיבט הפילוסופי שלה. אז אמנם העבודה של ליבט לא עונה על כל השאלות, אבל היא בכל זאת אבן דרך חשובה מאוד בשאלה של הבחירה החופשית ומהווה תשובה חלקית, שראוי להתחשב בה.
אם אברהם היה מתייחס לעבודה חשובה נוספת של ליבט, על השפעה רטרואקטיבית של המוח על התודעה, אולי הוא היה מגיע למסקנה שיש תימוכין לתיאוריה הדואליסטית (קיום ישות רוחנית). ליבט הראה במחקר מאוד אלגנטי שהמוח מגיב בצורה רטרואקטיבית לגירוי שנעשה בגוף (ראה בספרו B. Libet, Mind Time, Harvard University Press 2004 p. 33־89). ייתכן שהמידע הזה היה נותן עוד חיזוק להשקפת עולם רוחנית־ליברטריאנית.
ד"ר גיל מורלי הוא רופא בכיר בהדסה. ספריו עוסקים בתורה, מדע ורפואה
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013
![]()
![]()
בית אהבה
